botox

רשלנות בעבודה

1. נקיטת אמצעי זהירות

ב-ע"א 250/64 1 המערערת הועסקה במטבח של השק"ם בדימונה. בעת עבודות המטבח מעדה ונפלה על סיר תפוחי אדמה, ועקב כך נפגעה בבית החזה. תביעתה התבססה על רשלנות שנבעה ממקום עבודה לא בטוח, שרצפתו היתה חלקה כדרך קבע.

בית-המשפט העליון קבע, שעל מעביד לנקוט בכל הצעדים הנדרשים להרחקת כל סכנה שניתן לצפותה בהתאם לנסיבות. ככל שהעבודה מורכבת ומסוכנת יותר, כך יידרשו אמצעי זהירות מוגברים. עובד אינו יכול לתבוע בגין נזק שנגרם כאשר המעביד נקט את כל צעדי הזהירות הנדרשים לאור הנסיבות. בנסיבות המקרה נראה כי במטבח ננקטו צעדי זהירות מניחים את הדעת. אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או נפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה שיכולה לקרות. התובעת לא הוכיחה כי נפילתה נבעה מרצפה חלקה, ותביעתה נדחית.



2. הדרכת עובד

ב-ע"א 477/85 2 התובע נפגע בעת שהפעיל מכסחת דשא במגרש הכדורגל של מכבי נתניה. התובע לא עבר הכשרה מספקת טרם הונחה לכסח את הדשא, ובעת שעבד לא נימצא במגרש איש מלבדו. הוא נפגע בעת שניסה לטפל במכסחה שחדלה לפעול.

בית-המשפט העליון קבע, שחובת הזהירות שמעביד חב בה כלפי עובדיו משתרעת הן על הנהגת שיטת עבודה בטוחה, והן על פיקוח על ביצוע שיטה זו בפועל. מעביד חייב להזהיר את עובדו על הסכנות הצפויות לו בעבודה ולהדריכו בדרכי עבודה נאותות, בייחוד כשהוא חדש ובלתי-מנוסה. חוסר אזהרה והדרכה מתאימה, כשזו דרושה, מהווה רשלנות מצד המעביד. מעביד מחוייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להגן על עובדו מפני סיכונים שהוא יודע או צריך לדעת על קיומם, בכל מקום אליו נשלח העובד על-ידי מעביד זה.



3. רשלנות עובד כשהמעביד מפר חובה חקוקה

ב-ע"א 448/87 3 ידו של המשיב נתפסה במסגרת עבודתו במערבל בטון, ועקב כך נקטעו לו מספר אצבעות. התאונה ארעה עקב החלקתו של המשיב על הקרקע הבוצית שבסביבות המערבל. בעת התאונה היה מותקן מגן בטיחותי במערבל באופן רשלני ובלתי-מספק.

בית-המשפט העליון קבע, כי במקרה בו ימצא מעביד אשם בהפרת חובת הזהירות החקוקה, יהא זה נדיר מאוד למצוא מצבים בהם גם העובד יימצא אשם ברשלנותו לעניין התוצאה.

תקנות בטיחות בעבודה מחייבות שכל חלק מסוכן במכונה יהיה מגודר. התקנות מחייבות נקיטת אמצעי זהירות אשר יגנו לא רק על פועלים זהירים, כי אם גם על פועלים רשלנים מפני תאונות. המבחן לא יהיה לאור הפועל "הסביר", כי אם לאור בטחונם של כלל הפועלים. חלק במכונה נחשב מסוכן כאשר נשקפת ממנו סכנה סבירה לגופו של העובד, וליתר דיוק - כאשר ניתן לחזות באופן סביר מראש כי גופו של עובד עלול לבוא במגע עם חלק זה ולהינזק. בתנאים אלה, במקרה בו ימצא מעביד אשם בהפרת חובת הזהירות החקוקה, יהא זה נדיר מאוד למצוא מצבים בהם גם העובד יימצא אשם ברשלנותו לעניין התוצאה. אמנם המעביד אינו מבטח, ואחריותו אינה מוחלטת, אך הנטיה היא להטיל על המעביד רמת אחריות גבוהה.



4. אחריות מעביד לסיכונים רגילים

ב-ע"א 663/88 4 תוך שעסק בהעמסת בולי עץ בחצר המפעל, נפל המערער מערימת עצים ונפגע. בית-משפט קמא קבע כי לא הופרה חובה חקוקה, שכן סכנת נפילה היא סיכון רגיל של יום-יום.

בית-המשפט העליון קבע שחובתו של מעביד לבטיחות עובדו אינה מצטמצמת למניעת סכנות בלתי-רגילות ויוצאות-דופן במקום העבודה. אמצעי הזהירות הסבירים הנדרשים ייבחנו כפונקציה של אופי הסיכון, מידתו, והסיכוי לגרימת נזק לשלומם של העובדים.

סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה קובע: "היה אדם צריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת רגל בטוחה, ולפי הצורך - אחיזת יד בטוחה, יותקנו - ככל שהדבר מעשי במידה סבירה - אמצעים לבטיחותו על-ידי גידור או באופן אחר". אין כיום כל ספק בפסיקה לעניין קיום חובת זהירות של מעביד כלפי עובדו. חובה זו אינה מצטמצמת למניעת סכנות בלתי-רגילות ויוצאות-דופן במקום העבודה. המחלוקות בפסיקה נסובה רק סביב היקף חובה זו. כלפי המעביד קיימת חובה גורפת לנקוט בכל אמצעי סביר להבטחת קיום תנאי בטיחות אופטימאליים במקום העבודה. אמצעי הזהירות הסבירים הנדרשים ייבחנו כפונקציה של אופי הסיכון, מידתו, והסיכוי לגרימת נזק לשלומם של העובדים. בנסיבות המקרה, יש לראות בערימת העצים עליה נאלצו העובדים לצעוד משום סיכון מיוחד שאי-מניעתו מגבשת הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית מצד המעביד. משום שאין מדובר בסיכון "יומיומי", ולאור קיום הסיכון לנפילה מגובה של 3 מטר, הרי שקיימת הן הפרה של חובת הזהירות הנזיקית, והן הפרה של סעיף 50 לעיל.



5. גבול אחריותו של מעביד

ב-ע"א 371/90 5 המערער נשלח על-ידי מעבידתו לבצע עבודות חפירה במסילת הברזל. בעת העבודה החליק ונפגע. בית-המשפט המחוזי קבע עובדתית כי התובע ככל הנראה נפל בעת היתקלות, או עמידה לא זהירה על אחד מחלקי המסילה. בכך ראה בית-המשפט משום סיכון רגיל שאדם סביר צריך להתמודד עימו.

בית-המשפט העליון קבע, שהמעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה.

חובת מעביד לשלום עובדיו אינה מוחלטת. העובד נדרש להוכיח קיום עילת תביעה (דוגמת רשלנות, או הפר חובה חקוקה) על-מנת לזכות בתביעתו. נקבע כבר לגבי חובת הזהירות של מעביד, כי:

"המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. הסכנה שבעבודה בבוץ ידועה לכל בר-דעת, ואין לקבל טענה לפיה הפועל לא הוזהר מפני האפשרות התיאורטית להחלקה בבוץ."



6. אחריות אגודה שיתופית; היחס לחובות בטיחות חקוקות

ב-ע"א 4114/90 6 המשיבה היא אגודה שיתופית העוסקת בכריכת ספרים, וארבעת חבריה לרבות המערער שהוא מנהלה עבדו בה. המערער גם הפעיל מכונה להדבקת נייר. אגודל ידו של המערער נתפס במכונה ונכרת כתוצאה מכך. כושר עבודתו של המערער נפגע, ובהחלטה של אסיפת המשיבה הופחת שכרו. תביעת המערער נדחתה עד כה בכל הערכאות, ומכאן הערעור.

בית-המשפט העליון קבע, כי המסקנה שלא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים לא נובעת בהכרח המסקנה שלא קיימת חובת זהירות ביניהם, ולכן לאגודה שיתופית יש אחריות כלפי מי שבמבצע עבורה עבודה, הגם שהוא אינו עובד שלה. ניתן ללמוד מהסטנדרטים הסטטוטורים לגבי בטיחות בעבודה, על סטנדרט ההתנהגות הראוי.

מסקנתו של בית-משפט השלום היתה כי לא קיימת חובת זהירות בין המשיבה למערער, וזאת מן הטעם שלא התקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד.

לדעת כב' הנשיא מ' שמגר אין הכרח שהתשובות לשתי השאלות יהיו כרוכות זו בזו. אין ספק שמעביד חב חובת זהירות כלפי עובד שלו, אך מהמסקנה שלא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים לא נובעת בהכרח המסקנה שלא קיימת חובת זהירות ביניהם. באגודה שיתופית כדבר שבשגרה חבר באגודה הינו עובד משום שהוא חבר, וחבר משום שהוא עובד. במצב עניינים כזה אין לראות את החבר כ-"עובד", שכן עבודתו רק נלווית לחברותו, ואינה נפרדת ממנה. היוצא מן הכלל הוא כאשר אין העבודה פועל יוצא של החברות באגודה. במקרה שלפנינו לא נראה כי למערער היה מעמד של עובד בנוסף למעמד החבר שהיה לו. כמו כן, עדיין קיימת חובת זהירות של האגודה, שלא מכוח היותו של המערער עובד שלה. המערער אמנם אינו עובד של האגודה, אך הוא מבצע עבורה עבודה. השאלה היא האם קיימת חובת זהירות מושגית כלפי אדם שמבצע עבודה בעבור אחר, אף שאינו בגדר עובד שלו. כלל אין ספק שבעל מכונה - שבשליטתו ובפיקוחו נמצאת המכונה - יכול וצריך לצפות נזק שיארע לאדם העושה שימוש ברשות במכונה, במסגרת פעילותה הרגילה. דינו איננו צריך להיות שונה מדינו של בעל מקרקעין החב חובת זהירות מושגית כלפי מבקר ברשות. בבדיקת חובת הזהירות הקונקרטית יש לבדוק אם, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אדם סביר היה יכול לצפות את התרחשות הנזק. תנאים אלה מתקיימים במקרה שלפנינו. אין ספק שבעל המכונה - קרי, האגודה, שאפשרה למערער לעשות שימוש בה - יכלה לצפות שיארע אירוע תאונתי שיגרום לנזק. אין ספק גם זהו מסוג הנזקים שהיא היתה צריכה לצפותם. הן מטעמים של פיזור נזק והן מטעמים של הרתעה, האגודה היא הכתובת הנכונה לצורך הטלת אחריות. האגודה יכלה למגן את המכונה או לקבוע הוראות זהירות לשימוש בה, וזאת בעלות פחותה בהרבה מעלות נזקו הצפוי של המערער - ועל-כן, במקרה שלפנינו, היא גם מונעת הנזק הזולה ביותר. הפרת החובה באה כאן לידי ביטוי בכך שהמשיבה לא דאגה לאמצעי זהירות סבירים מן הסוג שמונה פקודת הבטיחות בעבודה (גידור המכונה). אמנם עוולת הרשלנות דורשת את סטנדרט ההתנהגות הסביר, ולא את זה שנקבע בחוק (שיכול להיות גם גבוה מהסביר). אולם במקרה שלפנינו ניתן ללמוד מן ההוראות הסטטוטוריות על סטנדרט ההתנהגות הראוי. אם היתה המשיבה נוקטת אמצעי זהירות לא היה נגרם הנזק.



7. אחריות עובד

ב-ע"א 530/70 7 הוראותיו של מהנדס הבטיחות של החברה המשיבה, בהרצאתו לפועלים, לפיה אין על הפועל לעשות דבר שלא נתבקש לעשותו על-ידי הממונים עליו, שימשה לבית-המשפט המחוזי יסוד לדחיית תביעתו של המערער, אשר נפגע בעת העבודה כאשר שיחרר קורת ברזל מקרש עץ בו נתפשה, וכתוצאה מכך נמחץ על ידה.

בית-המשפט העליון קבע, כי עובד העושה עבודה מסוכנת אינו נותן דעתו רק לבטחונו האישי. דווקא העובד הטוב מוכן לקחת על עצמו סיכוני גוף. ולכן הנטיה היא בדרך-כלל שלא להטיל על העובד אחריות כלל, שכן:

"...עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכול כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים."



8. אחריות מעביד ל-"אלתור" של עובדו

ב-ע"א 3463/95 8 המשיב עבד במפעל השייך למערערת. מאחר שהלוח עליו ריתך לא היה יציב, הוא החליט, לאחר התייעצות עם האחראי לעבודה זאת, לחפש קרש על-מנת להניחו מתחת הלוח כדי לייצבו. המשיב ניגש לבניין סמוך ושם ראה "רמפה" ובמרכזה קרש. הוא הניח את כף רגלו הימנית על פינת הרמפה, נשען עליה בשתי ידיו וכאשר רצה להרים גם את רגלו השניה, נפל לאחור ונפצע.

בית-המשפט העליון קבע שדרכו של עובד היא להתמודד עם בעיות, ולו על דרך האלתור. התשובה לשאלת גבול אחריות המעביד תימצא על דרך הסבירות וניסיון החיים. יש לשקול את הסיכון שנטל על עצמו העובד באלתורו, מול האלטרנטיבה של אי-ביצוע העבודה בתנאי העבודה הנתונים. אם האלתור אינו כרוך בסיכון מיוחד ועובד סביר היה נוקט אותוף כי אז יש לראות אלתור כזה בגדר הצפיות של המעביד.

אם הגורם לנזק היה אי-יציבות לוח העבודה אין ספק כי היתה אחריות על המעביד מכיוון שזה חייב לתת לעובד תנאי עבודה בטוחים. אך הנזק נגרם עקב ניסיון אלתור של העובד, לאור אי-יציבות הלוח. אם כך, אי-יציבות הלוח היה גורם עקיף לנזק. השאלה היא עד היכן אחריות המעביד? דרכו של עובד היא להתמודד עם בעיות, ולו על דרך האלתור. על-כן השגת הקרש הדרוש לייצוב הלוח היתה בגדר עבודתו. התשובה לשאלת גבול אחריות המעביד תימצא על דרך הסבירות וניסיון החיים יש לשקול את הסיכון שנטל על עצמו העובד באלתורו, מול האלטרנטיבה של אי-ביצוע העבודה בתנאי העבודה הנתונים. נראה שאם האלתור כרוך בסיכון רב ובלתי-סביר כי אז ייתכן מאוד שהמעביד לא ייחשב כאחראי לאלתורו של העובד, אם משום שהמעביד לא צריך היה לצפות פעולה חריגה ומסוכנת כזו ואם משום שתרומת הרשלנות של העובד תגיע לשיעור מלא.

לעומת זאת, אם האלתור אינו כרוך בסיכון מיוחד ועובד סביר היה נוקט אותו, כי אז יש לראות אלתור כזה בגדר הצפיות של המעביד. במקרה זה, עצם החיפוש אחרי הקרש אינו סיכון מיוחד, אך הדרך שבה עלה הנפגע על הרמפה, לאור העובדה שהוא אדם הסובל מליקויים בגבו, גורם לכך שיש להעלות את שיעור תרומת הרשלנות של המשיב. עיקרון הגולגולת הדקה אמנם חל גם ביחסי עובד-מעביד. עיקרון זה אינו פועל לצמצום צפייתו של הנתבע באשר להיקף הנזק, אולם הוא רלוונטי שעה שנבחנת צפייתו של הנתבע באשר לעצם התרחשות האירוע הנזיקי. כב' השופט ת' אור מוסיף כי על המעביד היה גם לצפות, שבנסיבות מסויימות עלול מי מעובדיו להידרש לעלות, במסגרת עבודתו, אל אותה רמפה ששם נמצא הקרש.

9. "הסתכנות מרצון" של עובד

ב-ע"א 60/57 9 התובע והנתבע עבדו אצל הנתבע מס' 2. התובע נפגע, בשעה שנפל ממערום ארגזים כשזה התמוטט, מכיוון שלא נקשר כראוי לטרקטור שהוביל אותם. הנתבע 1 נהג בטרקטור.

בית-המשפט העליון קבע, כי ביחסים שבין עובד למעביד, כשהעובד אנוס להמשיך בעבודתו על-אף הסיכון בו הוא נתון, וכשהמעביד חב חובת זהירות כלפיו מכל מקום, מועטים מאוד יהיו המקרים בהם יפסוק בית-המשפט כי העובד קיבל על עצמו את הסיכון מרצון. במקום שבו העבודה אינה מסוכנת לפי עצם טיבה, והסכנה צומחת רק משיטה גרועה שבה היא מבוצעת, יש להוכיח בראיות החזקות ביותר כי העובד קיבל על עצמו את הסיכון, ואין די בראיה בלבד שהוא ידע את מצב הדברים ואף-על-פי-כן המשיך לעבוד.

המעביד אחראי פעמיים: הפעם הראשונה על שלא דאג לשיטת עבודה יעילה ובטוחה מכל סכנה, ופעם שניה בשל אחריותו השילוחית לרשלנותו של נהג הטרקטור. על מעביד חב חובה כלפי עובדיו להנהיג שיטת עבודה אשר תשמור עליהם מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב היה לצפותם מראש. אין ספק כי כל אדם סביר היה רואה בשיטת הפעולה בה פעלו עובדיו של הנתבע 2 שיטת עבודה הפסולה מעיקרא. לעניין טענת ההסתכנות מרצון של דויטש קובע כב' השופט חשין כי ביחסים שבין עובד למעביד, כשהעובד אנוס להמשיך בעבודתו על-אף הסיכון בו הוא נתון, וכשהמעביד חב חובת זהירות כלפיו מכל מקום, מועטים מאוד יהיו המקרים בהם יפסוק בית-המשפט כי העובד קיבל על עצמו את הסיכון מרצון. עם זאת, אין לקבוע מסמרות, וכל מקרה יידון על-פי נסיבותיו, אך במקום שבו העבודה אינה מסוכנת לפי עצם טיבה, והסכנה צומחת רק משיטה גרועה שבה היא מבוצעת, יש להוכיח בראיות החזקות ביותר כי העובד קיבל על עצמו את הסיכון, ואין די בראיה בלבד שהוא ידע את מצב הדברים ואף-על-פי-כן המשיך לעבוד. עם זאת, נקבע כי לדויטש היתה רשלנות תורמת בשיעור של 75%, לאור היותו בקיא בשיטות העבודה בפרדס.


10. השיקולים שעל בית-המשפט לשקול בקובעו חובת זהירות; חובת זהירות של שובתים לנפגעי השביתה

ב-ע"א 593/81 10 המשיבים נמצאו אחראים להשבתת קציני צי הסוחר הישראלי, בעקבותיה נותרו שתי ספינות עוגנות במסוף המכולות שבנמל חיפה, בניגוד להנחיות לפינויין שניתנו על-ידי הנהלת הנמל. העותרים ניזוקו בשל עיכוב בהגעת סחורות עבורם, שנגרמה עקב היעדר יכולת לפרוק אניות שניסו לעגון בנמל. נשאלת שאלת היחס שבין חופש השביתה לבין זכות של צד ג' הניזוק בשל מעשי השובתים?

בית-המשפט העליון מביא את השיקולים שעל בית-המשפט להביא בחשבון בעת האיזון בין האינטרסים השונים, לקביעת חובת הזהירות. והם:

(1) ההסתברות שהנזק יארע;

(2) ההוצאות שהיו כרוכות במניעת הסיכון;

(3) רצינות הנזק שהיה צפוי;

(4) הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לסיכון;

(5) מי היה בעמדה הטובה ביותר למניעת הסיכון;

(6) מי הפיק תועלת מן הפעילות שגרמה לסיכון;

(7) כיצד סביר כי אחרים היו פועלים בנסיבות דומות;

(8) האם קיים חוק חרות הדורש זהירות ספציפית. רשימה זו אינה סגורה וניתן להוסיף או לגרוע ממנה בנסיבות העניין.

כוחם של השיקולים האמורים הן בשלב התיאורטי-מושגי והן בשלב הקונקרטי-מעשי של קביעת החובה. בעימות בין העוולות הנזיקיות, והרשלנות בכללן, לבין זכות השביתה, ידן של העוולות גוברת (על יסוד: שימוש לרעה בזכות השביתה, עשיית מעשה שאינו אינטגראלי לשביתה, וכד'). במקרה דנן, המשיבים פגעו בזכויותיהם של המערערים, מתך שאיפה להשיג הישגים אישיים, וללא כל התחשבות. פגיעה זו באיזון בין הזכויות מגבשת הפרת חובת זהירות כלפי המערערים.



11. תאונת עבודה

ב-ת"א (שלום-עפ') 3467/02 11 נדונה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, בתאונת עבודה שאירעה לה במהלך עבודתה אצל הנתבעת 1, במפעל שבבעלות הנתבעת 2.

"התובעת היתה צריכה לסדר את הקרטונים במהירות, בטרם ייתקעו קרטונים אחרים על המסוע וכל זאת כאשר היא עסוקה ומרוכזת בהנחת מוצרי בשר בקרטונים אחרים שאין להם קשר עם המסוע עצמו. מדובר בפעולה מיידית ומהירה שהתובעת לא יכולה להפעיל בה שיקול-דעת רב או רמת ריכוז מקסימאלית. התובעת אף העידה כי יישרה קרטונים אחרים קודם-לכן, למרות שהיו כבדים, על-ידי כך שתפסה אותם מהידיות שלהם, ואילו הקרטון שהוביל לפציעתה היה חסר ידית בצידו הימני והיא לא ידעה ולא תודרכה כיצד ליישרו... לדבריה, היא אף לא ידעה שהשרשרת של המסוע קרובה ליד שלה, אחרת לא היתה נוגעת בה... בנסיבות אלה, הנני קובע כי אין לייחס לתובעת רשלנות תורמת להתרחשות הנזק. האחריות המלאה נופלת על שכמן של הנתבעות והן חבות בפיצוי התובעת עבור הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה."

התובעת ביססה את תביעתה לפיצויים על שתי עילות תביעה: לטענתה, התאונה אירעה עקב רשלנותן הבלעדית של הנתבעות, לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) וכן טענה להפרת חובה חקוקה, על-פי סעיף 63 לפקודה, של פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה.

מנגד, הנתבעות הכחישו את טענות התובעת. הנתבעת 2 טענה כי ככל שתוטל אחריות, האחריות לאירוע התאונה רובצת על התובעת ועל הנתבעת 1 בלבד.

כב' השופט יוסף בן-חמו קיבל את התביעה וקבע:

לעניין חובת זהירות מושגית - הלכה פסוקה היא כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובד המועסק על ידו לבל ייפגע במהלך העבודה, במסגרתה עליו לנקוט צעדים סבירים ולהנהיג שיטות עבודה בטוחות כדי להגן על העובד מפני סיכונים ותקלות, שמעביד סביר צריך וחייב לצפותם מראש, נוכח מהות העבודה ואופי המקום שבו היא מתבצעת.12

לעניין חובת זהירות קונקרטית - במקרה הנדון מעביד סביר יכול היה לצפות שעלול להיגרם נזק לעובד חדש וצעיר בגילו, אשר אינו מיומן אף בביצוע עבודתו השוטפת, ונדרש כפעולה אגבית ליישר קרטונים הנעים על מסוע במיידיות ובמהירות, מבלי שיוכל להפעיל רמת ריכוז מקסימאלית או שיקול-דעת רב. אין ספק גם שזהו מסוג הנזקים שצריך היה לצפותם. אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי קיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעות כלפי התובעת.

לעניין הפרת חובת הזהירות, כפי שהוצגה בפניו, הפרו הנתבעות את חובת הזהירות כלפי התובעת בנסיבות התאונה.

לעניין הקשר סיבתי - בית-המשפט קבע כי הפרת חובת הזהירות על-ידי הנתבעת, היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק, שכן, לולא הופרה החובה ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים, הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהיה מתרחש בלאו הכי. לפיכך, נקבע כי הוכח בענייננו שהפרתה של חובת הזהירות על-ידי הנתבעות הביאה לנזק שנגרם לתובעת.



12. אשם תורם של עובד - אימתי?

לא אחת נפסק כי טעותו של עובד אינה מהווה בהכרח רשלנות תורמת. עמד על כך כב' השופט לנדוי ב-ע"א 5/65 13, שם קבע כי:

"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו, אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים."14

כאשר מדובר באדם המפעיל בצורה שיגרתית ומונוטונית מכונה, אין בהיסח-דעת רגעי כדי להוות אשם תורם, ולעניין זה אין להתחשב בהיותו עובד מיומן ובוותק שלו בעבודה. בסיטואציות מעין אלו בהחלט ניתן לצפות שאדם השקוע בעבודתו יפחית במידת מה את זהירותו כלפי עצמו, ואין לראות בכך אשם תורם וכל זאת בתנאי שבהתנהגותו אין הוא נוטל על עצמו סיכון בלתי-סביר או מתעלם מסיכונים ודאיים.15

________________
1. ע"א 250/64 לוגסי נ' שק"ם, פ"ד יט(1), 30.
2. ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1), 415 (1988).
3. ע"א 448/87 המרמן - קבלן בניין נ' חסן, פ"ד מג(3), 810 (1989).
4. ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3), 225 (1993).
5. ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3), 345 (1993).
6. ע"א 4114/90 בן-שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1), 415 (1993).
7. ע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד כה(1), 724 (1971).
8. ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' יצחק דרעי, פ"ד נ(3), 433 (1996).
9. ע"א 60/57 דויטש נ' פרנקו, פ"ד יא 1529.
10. ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק, פ"ד מא(3), 169 (1987).
11. ת"א (שלום-עפ') 3467/02 מסרי ליל סובחי נ' א.מ. באסל לשירותים בע"מ, תק-של 2009(2), 11091 (2009).
12. ראה גם ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1), 72 (1984); ע"א 285/64 בית-חרושת "אלבר" בע"מ נ' אברהם זילברמן, פ"ד יט(1), 371.
13. ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד יט(3), 205.
14. ראה גם ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1), 415.
15. דברי כב' הנשיא מ' שמגר ב-ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ ואח', פ"ד מח(1), 415 (1993).