עניינים שונים שבסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני

עמוד 61 בספר:

תביעה לגירושין. על-פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים תביעת גירושין בין בני זוג נמצאת בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני ולבית-המשפט לענייני משפחה אין כל סמכות בעניין זה.

אבות רבים יש לכישלון הנישואין, בין השאר - חוסר הדרכה; כעסים ומתחים; הבדל קיצוני באופי ובמנטאליות שבין בני הזוג. גורמים אלה מולידים, לא אחת, תקריות ומשברים רבים במהלך חיי הנישואין.

כל צד מאשים בכך את רעהו, מטיח בו האשמות קשות, ואף מצביע על מאורעות שונים שקרו במהלך חיי הנישואין שכתוצאה מהתנהגותו של הצד השני, לדעתו, התפתח ביניהם משבר אמון, ולאחריו פירוד וקרע עמוק.

חיוב איש או אישה בגט היא החלטה לא פשוטה שבית-הדין הרבני משתדל להימנע ממנה ככל האפשר. ריבוי התיקים בפני בית-הדין הרבני לא גורם - כך לפחות נראה - להתקהות הרגשות.

לעיתים קרובות, משקיע בית-הדין הרבני מאמצים רבים וזמן רב על-מנת להביא צדדים להסכמות ולהימנע מהחלטה שיפוטית.

כדי לקיים דיון בתביעת הגירושין של בעל דין עליו להופיע בעצמו בפני בית-הדין הרבני ולטעון את טענותיו.

מטבע הדברים, עילות תביעת גירושין הינם דברים שרק הצדדים יודעים, הן בחיי אישות ביניהם, הן בניהול הבית, והן במצב הקשר ביניהם בחיי היום-יום, כשלעיתים מדובר בקשר של שנים רבות וארוכות.

זולתם אף אדם אחר בעולם אינו יכול לדעת ולטעון בפני בית-הדין הרבני דברים כהווייתם כולל חקירת הצדדים, זולת הצדדים עצמם.

עמוד 62 בספר:

כדי להגיע לחקר האמת בתביעת גירושין, חובת בית-הדין הרבני לשמוע את הצדדים עצמם, לחקור אותם אישית, ולהתרשם באופן בלתי-ישיר מהטענות הנשמעות מפיהם, ומאופן הבעת הדברים.

לעיתים אופן הבעת הדברים והטענות של הצדדים עצמם בפני בית-הדין הרבני, הם הדברים הנותנים את הרושם מי דובר אמת. תשובות אמיתיות בחקירת הצדדים, כדי לדעת את האמת, יכולות להינתן רק על-ידי הצדדים עצמם, ולא על-ידי מורשה שלא חי עם הצדדים אפילו יום אחד, ואפילו יהיה מלומד ככל שיהיה.

לא לחינם נקבע בתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים {תקנה נז} כי "במשך כל מהלך המשפט על בעלי הדין להיות נוכחים גם אם יש להם מורשים" ובתקנה ס' לתקנות הנ"ל כי "גם אם יש לצדדים מורשים חייבים בעלי הדין לטעון בעצמם בתחילה ולברר את דבריהם ומורשיהם יוכלו להסביר ולנמק את טענותיהם אחר כן". תקנה זו מבוססת על ההלכה בשולחן ערוך חושן משפט סימן י"ג סעיף ג' לפיה "אין לדיין לקבל טענות בכתב אלא ישמעו טענותיהם מפיהם".

מבין עילות לגירושין ניתן למצוא: בגידה; אי-קיום יחסי אישות; מרידה; פרידה ארוכה בין בני הזוג; עיגון; מום באחד מבני הזוג; רצון הדדי להתגרש; אלימות והתעללות.

תביעה לשלום-בית. בית-הדין הרבני מהווה הערכאה היחידה שתדון בתביעה לשלום-בית.

הכרזת אישה "מורדת" ו"מעין מורדת". אשר למורדת, בית-הדין הרבני, לאחר התראה, הפצרות באישה שתימלך בדעתה ואם היא לא חוזרת בה, יכריז עליה כמורדת ובעלה יהא רשאי לגרשה והיא תאבד כתובתה וכתוצאה מכך תאבד גם את מזונותיה. כאן עסקינן בשאלת סטטוס שבסמכותו של בית-הדין הרבני על-פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים.

אשר ל"מעין מורדת", בית-המשפט, מכוח סעיף 76 לחוק בתי-המשפט מוסמך להכריע בשאלה האם עסקינן באישה מורדת וזאת לצורך בירור תביעת אישה למזונותיה. כאן אין קביעת סטטוס אלא זו קביעה הד אוק לצורך אותו עניין בלבד. טענה זו מהווה, בדרך כלל, טענת הגנה ראויה כנגד תביעה למזונות אישה.

פסק-דין של בית-הדין הרבני הקודם לתביעת מזונות, אשר קובע כי האישה הינה מורדת, סותם הגולל על תביעת מזונות המוגשת לבית-המשפט לענייני משפחה וזה אחרון אינו רשאי להתעלם מקביעתו של בית-הדין הרבני {ע"א 159/68 גבאי נ' גבאי, פ"ד כב(2), 451 (1968)}.

עמוד 63 בספר:

כך למשל, ב- ת"א (מחוזי ת"א) 3127/90 {שרון בביאן נ' עופר בביאן, תק-מח 93(2), 118 (1993)} נדונה שאלת זכאותה של האישה למזונותיה. בכתב הגנתו טען הבעל כי האישה מורדת, עזבה את הבית ללא סיבה ולפיכך אינה זכאית למזונותיה.

לאור העובדה כי בית-הדין הרבני הגדול לא קבע כי דין האישה הוא דין "מורדת", קבע בית-המשפט כי בסמכותו לדון בשאלה האם יש לראות באישה "מעין מורדת", המפסידה את מזונותיה. בית-המשפט במקרה זה קבע כי, האישה הצליחה להוכיח לבית-המשפט כי עזבה את המגורים המשותפים לה ולבעלה עקב אלימות מילולית ופיזית מצידו, ולפיכך השכילה להראות טעם מבורר לעזיבתה.

כתובה. עניין תביעת הכתובה הינו באופן מהותי בסמכותו של בית-הדין הרבני {בג"צ 9858/07 פלוני נ' בית-הדין הרבני הגדול, תק-על 2008(1), 5924, 5925 (2008)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עניינים שונים שבסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני