botox

סמכותו של בית-הדין הרבני - לפי הסכמה, עו"ד שלומי נרקיס (אפריל 2014), אוצר המשפט

עמוד 65 בספר:


ככלל, הסמכות לבית-הדין הרבני יכול שתינתן מכללא ואולי אף בשתיקה {ראה סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953}.

בג"צ לא ייזקק לטענת חוסר סמכותו של בית-הדין הרבני, אלא אם עוררה העותר בהזדמנות הראשונה שהיתה לו. כמובן, שהזדמנות זו צריכה להיות סבירה, ולא כל דיון שנתקיים בין הצדדים עשוי לשמש הזדמנות ראשונה שהיתה לו.

בעל דין שהשתתף בישיבה הראשונה של בית-הדין הרבני, בה אוחדו תיקים ונקבעו מועדים לדיון, ולא עורר שאלת הסמכות - לא החמיץ את ההזדמנות הראשונה לעורר את השאלה לפני שניגש בית-הדין הרבני לדיון בגוף התביעה, באשר הזדמנות כזאת אינה סבירה.

בתיק מס' 2-21-1510 {א' י' נ' א' נ', בבית-הדין הרבני האיזורי ברחובות, פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים} הגיש הבעל ביום 1.10.03 תביעת גירושין בה כרך את עניין משמורת הילדים, מזונות האישה וחלוקת הרכוש.

לעומת זאת, האישה הגישה ביום 13.11.03 כתב הגנה בתביעת הגירושין ובכל שנכרך בה וכן שתי תביעות. האחת, תביעה למשמורת ילדים והסדרי ראיה לנתבע. השניה, תביעה לביטול הסכם "שלום-בית" שהינו למעשה הסכם יחסי ממון בין בני הזוג שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין בבית-הדין הרבני.

בכתב הגנתה של האישה נגד תביעת הגירושין והכרוך בה, משיבה האישה בצורה עניינית לכל הטענות הנטענות על-ידי הבעל בתביעת הגירושין. יודגש, כי בכתב ההגנה אין מילה וחצי מילה נגד סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין.

יתרה מזאת, גם בדיון שהתקיים בפני בית-הדין הרבני נכנסה תחילה באת-כוח של האישה לגופם של העניינים המהותיים שבמחלוקת ורק בשלב מאוחר יותר החלה לטעון כי אין לבית-הדין הרבני סמכות לדון בעניין הרכוש.

עמוד 66 בספר:


בעניין זה קבע בית-הדין הרבני כי טענת חוסר סמכות יש לטעון בהזדמנות ראשונה ובטרם כניסה לגופו של עניין. בשל הסיבה כי באת-כוח האישה לא עשתה כן בכתב ההגנה, יש ללמוד מכך על הסכמה לסמכות בית-הדין הרבני לדון באותם עניינים שנכרכו בגירושין, ואשר באה עליהם התייחסות מפורטת בכתב ההגנה.

בית-הדין הרבני בהחלטתו מציין כי האישה, בכתב הגנתה, מנתה את הרכוש שיש לה יחד עם הבעל, כגון: דירה בת 5 חדרים, חסכונות משותפים, זכויות כספיות בשתי חברות ביטוח, זכויות סוציאליות, פנסיוניות, וקרנות השתלמות.

בנוסף, באחד מסעיפי כתב ההגנה מבקשת האישה מבית-הדין הרבני כי יורה, בין היתר, "כי הצדדים יתגרשו, לאחר הסדרת כל ענייני הרכוש הכרוכים בגירושין".

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין הרבני כי למעשה במקרה דנן, יש לנו הסכמה ועתירה מפורשת מצד האישה שבית-הדין הרבני ידון בענייני הרכוש הכרוכים בגירושין, ואשר הסדרתם דרושה כדי לחסל באופן יעיל את המחלוקות שבין הצדדים.

בנוסף, בית-הדין הרבני קבע כי האישה לא חלקה על סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בעניין מזונות האישה, ועל-כן, יש לראות זאת כהסכמה מצידה לסמכות בית-הדין.

נעיר כי סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש למזונות הקטינים יכול ותוקנה לו מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ומכוח הסכמה בלבד. בית-הדין הרבני, לעולם, אינו קונה סמכות לדון במזונות ילדים קטינים מכוח כריכת עניין זה בתביעת גירושין.

אם כן, עניין מזונות הקטין אינו נמנה על העניינים שלגביהם מוקנית לבית-המשפט סמכות הכרעה ייחודית, שכן, בית-הדין הרבני גם יכול לקנות סמכות בתביעת מזונות קטין, על-פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין). כלומר, אם ניתנה הסכמה לשיפוטו של בית-הדין הרבני על-ידי שני הוריו של הקטין גם בשמם וגם בשם הקטין, דהיינו, כשהקטין הינו צד להליכים ועניינו נדון לגופו ונפסק בו {בש"א (יר') 55287/03 ד' ד' נ' ד' י', באמצעות אמה ד' צ', תק-מש 2004(2), 561 (2004); ע"א 21/83 גבאי נ' גבאי, פ"ד לח(2), 54 (1984)}.

מאחר שמטבע הדברים אין הקטין יכול להגיש תביעת מזונות בעצמו, מוגשת תביעת המזונות על-ידי האפוטרופוס, ובמקרה הרגיל ההורה המשמורן. משכך נהוג לראות את הסכמת ההורה

עמוד 67 בספר:


המגיש את תביעת המזונות כידו הארוכה של הקטין, כהסכמת האחרון לקיום ההליך בעניינו {ע"א 404/70 אליהו עברון נ' חיים עברון, פ"ד כה(1), 373 (1971)}.