botox

חזקת השיתוף למול הסדר איזון המשאבים

עמוד 81 בספר:


חזקת השיתוף, נוצרה כמענה למצוקה אמיתית אשר התעוררה במקרה שבו רכוש שנצבר בהמהלך קשר זוגי ותוך מאמץ משותף, נמצא רשום על שמו של אחד מבני הזוג, והותיר במקרה של פרידה את הצד השני, חסר כל.

על-פי משטר חזקת השיתוף נקבע העיקרון כי במהלך חייהם המשותפים של בני הזוג קיימת שותפות קניינית בכל הרכוש שנצבר במאמץ משותף והוא שייך לשני בני הזוג באופן שווה, אף אם הוא רשום על שמו של אחד מבני הזוג.

במשטר זה, ההנחה היא, כי לרוב בני זוג נישאים מתוך הרצון לנהל משק בית משותף במערכת של אמון הדדי, אינטימיות והשקעת מאמץ משותף בחיים ביחד, הכולל הן את העבודה מחוץ לבית והן את משק הבית וגידול הילדים, כך שהמאמץ שכל צד מעניק ומשקיע בחיים המשותפים הוא גם לטובת בני הזוג עצמם כיחידים וגם לטובת המשפחה כולה, שהיא תא אינטימי שבו כל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, בהתאם ליכולתה.

נטל ההוכחה מוטל על בן הזוג המבקש שיתוף, להראות כי אכן התגבשה כוונת שיתוף בנכס. אם התשובה חיובית, מוטל נטל השכנוע על כתפי בן הזוג השולל את השיתוף. עליו להראות כי ברשותו ראיות הסותרות את החזקה. אם ייכשל ולא יעמוד בנטל – דין הנכס להיכנס תחת כנפי השיתוף.

לעומת זאת, על-פי הסדר איזון המשאבים {שנכנס לתוקפו ביום 1.1.74 והחליף למעשה את משטר "חזקת השיתוף" על-פי ההלכה הפסוקה}, במהלך הנישואין חלה הפרדה רכושית, אך עם פקיעתם, במקרה של גירושין או מוות {ובשים לב כי על-פי סעיף 5א לחוק יחסי ממון ניתן להקדים את מועד החלוקה בתנאים שנקבעו בסעיף הנ"ל}, קמה הזכות האובליגטורית לבני הזוג לקבל מחצית מהרכוש שנצבר במהלך הנישואין ושימש לטובת התא המשפחתי, כאמור, ללא צורך בהוכחת שיתוף.

מובהר כי חובות שנוצרו לאחר מועד הקרע לא יכללו בנכסי האיזון ואלה יחולו על צד שיצר אותם.

יש בידי זוגות שנישאו לאחר ה- 1.1.74 מספר אפשרויות כדי להסדיר את ענייני הרכוש:

עמוד 82 בספר:


האפשרות הראשונה, לחתום ביניהם על הסכם ממון המגדיר את אופן חלוקת הרכוש כרצונם. הסכם זה הינו הסכם המסדיר את יחסי הממון בין בעל לאישה. את הסכם הממון יש לאשר בפני בית-משפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני.

לתשומת-ליבנו כי ניתן לאמת ההסכם בפני נוטריון ובתנאי והנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו.

מטרתו של האישור כאמור בא להבטיח את קיומה של גמירת-דעת מצד שני בני הזוג. בשל הבעיות הרבות וביניהן תופעות בלתי-רצויות המתלוות לעיתים לדרך כריתתו של החוזה בין בני הזוג, ביקש המחוקק להבטיח כי התוקף להסכם יינתן רק על יסוד הסכמה המובעת בו במעמד ובבהירות הראויה.

על-פי סעיף 2(א) סיפא לחוק יחסי ממון כל שינוי של הסכם הממון טעון אישור כאמור כלומר, כל שינוי ואפילו שינוי קטן ולא משמעותי מצריך את אישורו של בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני.

על השינוי להיערך באותה דרך בה נערך ההסכם מעיקרו, והסכם שאושר בבית-המשפט לענייני משפחה לדוגמא, גם שינויו צריך שייערך לפי אותו בית-משפט, ואין להתרוצץ בין הערכאות, לאשר הסכם במקום אחד ולשנותו במקום אחר.

האפשרות השניה, המהווה ברירת מחדל, על-פי חוק יחסי ממון, מתקיימת במידה שלא נערך הסכם ממון בין בני הזוג או כאשר הסכם הממון לא אושר כדין כאמור לעיל, על פיה רק בקרות אירוע המפקיע את הנישואין כאמור, ייערך איזון משאבים.