אחריות עורך-הדין

חובת הזהירות של עורכי-הדין כלפי לקוחותיהם הוחלה על-ידי בתי-המשפט, בסטנדרט גבוה {ע"א 751/89 מוסהפור נ' עורך-דין שוחט, פ"ד מו(4) 529, 535; מ' ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, 835}, בשל התפיסה שחובתם המקצועית של עורכי-הדין כלפי הלקוחות אינה נובעת אך ורק מהחוזה ביניהם, אלא מתנאים מכללא הנובעים מהמצג שיוצר עורך-דין כבעל מקצוע בעל רמה סבירה של ידע ומיומנות לטפל בעניינו של לקוחו {ע"א 37/86, 58 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 462; ויסמן, שם, 847}. עורך-דין חייב לנהוג כפי שהיה נוהג עורך-דין סביר העוסק באותו נושא באופן סביר {ע"א 751/89 מוסהפור נ' עורך-דין שוחט, פ"ד מו(4) 529, 534}. עליו לנהוג ביושר, מתוך חריצות, שקידה, דבקות ואדיקות, כאשר אינטרס הלקוח הוא שעומד בראש מעייניו {ויסמן, שם, 840, ע"א 37/86, 58 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446; ע"א 751/89 מוסהפור נ' עורך-דין שוחט, פ"ד מו(4) 529, 535}.

אין חובה להתמצא בכל חוקי המדינה, אך יש להכיר את החוקים הבסיסיים בתחום עיסוקו של עורך-הדין ואת הפסיקה הרלבנטית {ע"א 37/86, 58 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 463} ואל לעורך-הדין לטפל בעניין שבקיאותו בו היא מועטה. עליו ללמוד היטב את המצב המשפטי ולהכשיר עצמו לטיפול.

האפשרות העומדת לעורך-דין שאינו בקיא היא לייעץ ללקוחו הוא לפנות לעורך-דין אחר שמתמחה בעניין, ומשבדק עורך-הדין את המצב המשפטי, עליו להודיעו ללקוח מכוח חובת הגילוי, ולמסור ללקוח עובדות ופרטים רלבנטיים למקרה שמצויים בידיעתו, או שהיו צריכים להיות בידיעתו {ע"א 37/86, 58 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 464}, ולהסביר ללקוח את משמעותו של כל מסמך עליו הוא חות.

רק בדרך זו יוכל הלקוח להגיע להחלטה מושכלת התואמת ומממשת את האינטרסים שלו {ע"א 6645/00 עורך-דין ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 380}.

חובת הנאמנות צומחת מתוך מערכת היחסים החוזית, במסגרתה על עורך-הדין לפעול למען קידום עניינו של הלקוח באמת, ביושר ובאמינות {ע"א 625/02, סילביו נחום עורך-דין נ' דורנבאום, תק-על 2004(1) 1788; ת"א (יר') 7904/01 ז'אן סלדז'אנובסקי ואח' נ' קרין קלוו - גולר, תק-של 2005(4) 8146, 8156}.

ב- ת"א (יר') 7904/01 {ז'אן סלדז'אנובסקי ואח' נ' קרין קלוו - גולר, תק-של 2005(4) 8146, 8159} נפסק:

"על-פי ההלכה הפסוקה, נדרש עורך-דין להסביר ללקוחו את משמעותו של כל מסמך עליו הוא חותם, ונפסק, כי עורך-דין התרשל בייעוץ, בין השאר, כאשר שלא הסביר ללקוחו כיאות את אחד מסעיפי החוזה שאותו ערך עבורו, וכן כמפורט בפסקה 25 ב- ע"א 37/86 משה לוי ואח' נ' יצחק יחזקאל שרמן ו-18 אח', פ"ד מד(4) 446, 464-465. עוד נאמר שם כי עורך-דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחו ביעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא.
וב- ת"א 2814/99 בן יעקב ציון נ' עורך-דין גילי לאור פליקברודט, תק-מח 2005(3) 7966, נאמר:
מן ההיבט השני, מוטלות על עורך-הדין בתור שכזה חובות ברמה גבוהה מהרגיל, כפי שמצאו ביטוי בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי-הדין, הקובע כדלהלן:
'במילוי תפקידיו יפעל עורך-דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית-המשפט לעשות משפט.'
דברים ברוח דומה נקבעו גם בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1968 (להלן: "כללי האתיקה"), הקובע כי:'עורך-דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית-המשפט'."

לעניין הנזק ממשיך בית-המשפט וקובע כי:

"35. בטרם אעבור לדיון בעניין הנזק, אסכם את מעשי התרשלות הנתבעת כלהלן:
א. היא לא סיפקה לתובעים תרגום מסמכי המינהל ומס שבח וההסכם השני בטרם נחתם.
ב. לא יידעה את התובעים באפשרות לעריכת הסכם אופציה מול הסכם הלוואה ועל חובת הדיווח לשלטונות המס.
ג. לא דאגה כי התובעים ידווחו גם על ההסכם הראשון כשמילאו את טפסי "המש"ח" לאחר חתימת הסכם המכר.
ד. לא העמידה את התובעים על חובת הדיווח למש שבח והסיכון הכרוך בכך.
ה. לא עמדה על החלת חוק המכר (דירות) על ההסכמים ולא פעלה לצירוף מיפרט הערוך על-פי דרישות חוק זה.
ו. נמנעה מטיפול בתיק המשכנתה לאחר חתימת הסכם המכר ולא פעלה בו מעבר לפגישות אליהן הצטרפה בבנק, למרות שהיה עליה לטפל בהשגת המשכנתה.
ז. מסרה לתובעים את תרגום הסכם המכר לצרפתית לאחר חתימתו, ולא נתנה הסבר ראוי לגבי סעיף 4.1. להסכם.
ח. לא דאגה לכלול בהסכם המכר את חובת הקבלן לתיקון הליקויים והפרה חובת זהירות כלפי התובעים. היעדר הפירוט העמיד את התובעים בנחיתות ראייתית כלפי המוכר.
ט. לעומת-זאת, היא כללה בהסכם את סעיף 4.1, בו ויתרו התובעים על זכותם לתיקון ליקויים בעת חתימת ההסכם.
36. כאמור, על-מנת שהתרשלויות הנתבעת יתגבשו לכדי עוולת הרשלנות, נדרש קיומו של יסוד הנזק. הנזקים להם טוענים התובעים הם: שווי הפרש הליקויים, בין חוות-דעת 2 לבין פסק הבורר, שדחיתי, שכר-הטירחה ששילמו התובעים לעורך-הדין קורן, אליו העבירו את עניינם, תשלומים לבורר, למומחים ולמתורגמן, ונזק לא ממוני בשל הסיכון הצפוי מרשויות המס ובשל הפגיעה באוטונומיה של הרצון, וניהול הבוררות.
אמנם לתובעים לא נגרם נזק ממשי מרוב מעשי התרשלותה דלעיל, אך לא ניתן לומר זאת לגבי תוצאות שני מחדליה בעניין הימנעותה לכלול בהסכם המכר את פירוט כל הליקויים שלטענתה הוסכם כי על המוכר לתקן, ובעצם קיומן של תניות הוויתור מרחיקות הלכת של התובעים בסעיף 4.1 להסכם המכר ביחס לליקויים ופגמים שבממכר ולתיקונם.
הקרע בין התובעים לנתבעת נוצר עקב סעיף 4.1. להסכם, נוכח דרישת התובעים כי הקבלן יבצע את התיקונים לפני שהם ישלמו לו את התשלום האחרון על-סך 26,000$ עבור הנכס, בעוד שהנתבעת המליצה להם לקבל את דרישת הקבלן ולשלם לו את יתרת תמורת הבית, למרות שלא השלים לבצע את תיקון הליקויים והעבודות הנוספות, והמליצה כי אחר-כך יתבעוהו בגין תיקון הליקויים.
למעשה שני מחדלי הנתבעת הנ"ל ובעיקר דרישת הנתבעת מהתובעים לשלם לקבלן את יתרת התמורה, הם שקוממו את התובעים ואילצו אותם מחד להעביר את המשך הטיפול בעניינם לעורך-דין קורן, כדי למנוע את התשלום בשלב זה, ומאידך להבטיח את תשלום יתרת התמורה לקבלן ולהבהיר את המחלוקת הנ"ל שבינם לבין הקבלן בהליך הבוררות, שהסב לתובעים נזק שהתבטא גם בצורך לשלם שכר-טרחה לעורך-דין נוסף שנכנס לתמונה ונדרש לבצע את רישום הבית על-שם התובעים (שנותר לביצוע הנתבעת) וגם לשאת בהוצאות ניהול הליך נוסף (של בוררות). הכל בשל המחלוקת שהתעוררה באשר לחובת המוכר לבצע תיקונים בבית, בעטיו של סעיף 4.1 להסכם המכר, בו ויתרו התובעים על כל טענות של פגם בנכס. כלומר סעיף 4.1 הוליד מחלוקות שלא היו קיימות קודם והצריך הליך לבירורן, שפי שהוגדר בהסכם הבוררות ב'קביעת איזה מן הליקויים והעבודות המפורטים בחוות-דעת המהנדס יגאל ברגמן מיום 26.2.98... מחוייב פרז לתקנם ולבצען בהתאם להסכמים.
אמנם בפסק הבורר פיצה הבורר את התובעים גם בגין תיקונים הכלולים בחוות-דעת 1, אך מלכתחילה הוגדרה סמכותו בהסכם הבוררות לקבוע איזה ליקויים יתוקנו מחוות-דעת 2 בלבד ולא מעבר לכך, כך שמצב התובעים בהסכם הבוררות, אכן היה נחות כאשר הגדרת תפקיד הבורר, לא כללה מלכתחילה התייחסות לליקויים מחוות-דעת 1, שהיו בשלב שלפני חתימת הסכם המכר לאור סעיף הוויתור שבו (4.1).
מכאן שהתרשלות הנתבעת בגין תניית הוויתור שבסעיף 4.1 והיעדר עיגון חובות הקבלן לביצוע התיקונים שבשתי חוות-דעת המומחה, הצריכה לנהל הליך נוסף של קביעת התיקונים שחלים על הקבלן, שהצדדים הסכימו כי יתנהל בבורות, ועל התובעת לפצות את התובעים בגין ההוצאות שנגרמו להם מכך.
שכר-טרחת עורך-דין קורן והפיצוי לתובעים
37. המעבר לעורך-דין קורן הסב לתובעים נזק, בכך שנאלצו לשלם את שכר-טרחתו עבור הטיפול בבוררות ובהעברת הנכס על-שם התובעים בסך של 28,998 ש"ח. ואולם התובעים לא צרפו קבלות אודות התשלומים ששילמו לעורך-דין קורן, כדי להרים את הנטל הראייתי המוטל עליהם וכדי שניתן יהיה לבחון בגין אילו פעולות הם שילמו לו, ולקבוע את הקשר הסיבתי בין התשלום להתרשלות הנתבעת. היה עליהם להציג בפני בית-המשפט את מכלול הפעולות בגינם שילמו.
בנוסף, התובעים לא הפרידו בין שכר-הטירחה ששילמו לעורך-דין קורן בגין רישום הבית לבין שכר-טרחתו בבוררות, אלא נקבו בסכום כולל ששילמו לו בסך 28,998 ש"ח, ללא שצרפו קבלות ולא טרחו לפרט את תשלומי שכר-טרחה ששילמו בגין כל פעולה, כדי שניתן יהא לקבוע את הקשר הסיבתי בין התשלום להתרשלות הנתבעת, שכן ייתכן ונדרשו פעולות אחרות ונוספות שגבה, שממילא גם הנתבעת היתה מחייבת בהן את התובעים בנוסף לסכום שגבתה, בדומה לדרישותיה במכתבה נספח כא 2-1 לתצהירה, שהן פעולות שנוספו לאחר תשלום שכר-הטירחה. בכך שלא צרפו קבלות ולא הובהרו התשלומים, מונעים התובעים מבית-המשפט את האפשרות לבחון את מהותו של כל תשלום ואת הקשר הסיבתי שבינו לבין התרשלות הנתבעת, בלי שנתנו הסבר מדוע לא הוגשו הקבלות.
38. בהתחשב בכך שמחד התובעים לא הרימו נטל ראייתי מספק, ולפנים משורת הדין, אך מאידך הוכח כי בפועל המשיך עורך-דין קורן לטפל בעניינם, אני מעמידה על דרך האומדנא את שכר-טרחתו של עורך-דין קורן בגין לימודו את התיק, בגין רישום הנכס על שמם ובגין ניהול הבוררות על-סך כולל של 20,000 ש"ח כולל מע"מ ומחייבת את הנתבעת לשלמו לתובעים.
39. שכר-טרחה הבורר, והמתורגמן - התובעים הצהירו כי שילמו סך של 2,826 ש"ח עבור הבורר, וסך של 936 ש"ח עבור המתורגמן. הגם שלא צרפו קבלות גם כאן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את שכר-הטירחה עבור הבורר בסך 2,826 ש"ח ועבור המתורגמן סך של 936 ש"ח ובסה"כ 3,762 ש"ח.
40. באשר להוצאות בגין חוות-דעת המומחה, הרי ששתי חוות-דעת המומחה הראשונות נדרשו לתובעים ממילא, על-מנת לאפשר להם מלכתחילה לעמוד בכל שלב על מצב הליקויים שבבית, כדי שניתן יהיה לעקוב אחר מצב הליקויים, בשלב הראשון של הסכם ההלוואה, בשלב השני לאחר הסכם המכר, ובשלישי כתוצאה מהליך הבוררות (לצורך קביעת שווי התיקונים על-פי פסק הבורר). לפיכך לשתי חוות-הדעת הראשונות אין כל קשר לרשלנות הנתבעת, והתובעים זכאים לפיצוי רק עבור חוות-הדעת השלישית. אולם גם בעניין זה הם לא טרחו לצרף את הקבלות, כדי שניתן יהא לקבוע את שכר-טרחה המומחה בגין כל חוות-דעת בנפרד, אלא הסתפקו בהצהרתם בסעיף 38 לתצהירם כי שלמו עבור המומחים 10,806 ש"ח, דהיינו שכר-הטירחה של 3 חוות-הדעת.
אשר-על-כן אני קובעת על דרך האומדנא כי שכר-הטירחה עבור חוות-הדעת השלישית הינו 1/3 מהסכום הכולל, ולפיכך על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 3,500 ש"ח.
41. באשר לשכר-הטירחה לעורך-דין נקש, עוד לפני העברת התיק לעורך-דין, פנו התובעים לעורך-דין נקש, ושילמו לו בגין התייעצויות שכר-טרחה בסך 1,380 ש"ח ובסך 585 ש"ח כולל מע"מ וכאן אמנם צירפו קבלות נספחים לתצהירם ואף את מכתביו לנתבעת, וכאן הם איפשרו לבית-המשפט לקבוע את הקשר הסיבתי שבין התשלום להתרשלות הנתבעת.
התובעים מסתמכים על הקבלות שבנספחים ח2-1 לתצהירם ועל מכתביהם לנתבעת מהתאריכים, 07.10.97, 14.10.97, 02.12.97, 15.12.97, 28.12.97 על-פי ייעוץ עורך-דין נקש (נספחים ז' לתצהיר התובעים), בגין מחדלי הנתבעת, אולם הם לא צרפו תרגומם כדי שניתן יהא לבחון אותם אחד אחד, מאידך בא-כוח הנתבעת לא חקר את התובעים על כך ולא הסתייג מצירופם והגשתם.
לפיכך אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים בגין הקבלות שבנספחים ח2-1 לתצהיר התובעים סך של 1,965 ש"ח.
42. נזק לא ממוני - עגמת נפש התובעים מפנים לסכומי הנזק הלא ממוני הגבוהים שפסקו בתי-המשפט בסך 75,000 ש"ח ב- ת"א 2184/99 ובסך 175,000 ב- ת"א (ת"א-יפו) דורנבאום רחל נ' עורך-דין נחום סלביו, תק מח-2002(1) 696. ואולם מקרים אלו אינם דומים כלל לענייננו, שכן שם התקבלו התביעות ובענייננו עיקר התביעה נדחתה, לפיכך אינני מוצאת לראוי להקיש מהם לכאן. הליך הבוררות דנן גם לא מנע מהתובעים להיכנס לבית ולהתגורר בו, הוא גם לא גרע מהתיקונים שנותר לתקנם ובנסיבות המקרה, כל שנותר לפצותם בהליך זה הוא בגין הוצאות הליך הבוררות, לרבות הנזק הלא ממוני שבעצם ניהולו, שהוא ראש נזק משני לסכום שתבעו בגין הליקויים. לפיכך אני מוצאת לראוי לפצות את התובעים בסך של 2,500 ש"ח בלבד בגין הנזק הלא ממוני שנגרם להם.
סוף דבר
43. אשר-על-כן ולאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים:
א. בגין שכר-טרחת עורך-דין קורן - סך של 20,000 ש"ח
ב. בגין שכר-טרחה הבורר, והמתורגמן - סך של 3,762 ש"ח
ג. בגין חוות-דעת המומחה (השלישית) - סך של 3,500 ש"ח
ד. בגין שכר-טרחת עורך-דין נקש - סך של 1,965 ש"ח.
ובסה"כ על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 29,227 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה 13.5.01 ועד התשלום המלא בפועל."

ב- ה"פ (חי') 54/01 {ברכה גרבליך נ' עורך-דין פנחסי גדעון, תק-מח 2006(1) 4689, 4708} נפסק כי:

"עורך-דין פנחסי - עוולת הרשלנות
30. גב' גרבליך, במסגרת תביעתה לפסק-דין הצהרתי והבנקים, במסגרת תובענות לפיצויים בגין נזקים כספיים שנגרמו להם, ייחסו לעורך-דין פנחסי, התרשלות בחובת הזהירות המוטלת על עורך-דין, כלפי כל אחד מהם.
במסגרת עוולת הרשלנות, לא ביקשו הבנקים להטיל אחריות על עורך-הדין לעצם אישור ההלוואה, ולמעשה הודו - הגם בשפה רפה - שאין הם מבקשים לראות בהתנהגות עורך-דין פנחסי כהתנהגות רשלנית, בנוגע לאישורי ההלוואה, אלא בנוגע לאופן השלמת העסקה - פעולות והתחייבויות שלקח על עצמו עורך-הדין לבצע, מבלי לעמוד בהן.
הבנקים לא מייחסים איפוא לעורך-דין פנחסי ידיעה על ההתחזות אלא עילות מכוח דיני השליחות, הנאמנות והרשלנות הנזיקית על רקע שיטת עבודה שבסיסה אי-אכפתיות וכיסוי עצמי, לצורך השלמת העסקאות.
נראה, כאמור, כי הטענות כנגד עורך-דין פנחסי, נוגעות לעילה של התרשלות ולא לעילת מרמה. ועוד, טענת ההתרשלות, אינה נוגעת לאופן אישור ההלוואה אלא, לאופן ביצועה, ולכן ככל שתוכח עוולת הרשלנות הרי זו תתמקד באופן השלמת עסקאות ההלוואה.
כמו-כן ראוי להבהיר, כי משאין טענה כלפי עורך-דין פנחסי למעשה מרמה, אלא על עצימת עיניים, לעניין התרשלות, טענות ההגנה של עורך-דין פנחסי לדחיית טענה של תרמית, לא נדרשו. לא עלתה כל טענת תרמית כנגדו. כמו-כן לא הועלתה, כאמור, טענות בדבר התרשלות בקשר לשלב קבלת ההלוואה.
31. לגישתו, פעל כעורך-דין סביר ומיומן, אשר בשל מחדלים של הבנקים מצא עצמו מעורב בפרשה נשוא תביעה זו, פרשה שהיתה יכולה להסתיים בדרך אחרת לגמרי לו היו הבנקים פועלים במידת הזהירות שנדרשה מהם, והיו בודקים ולו באופן מינימלי ביותר את המסמכים שהוגשו להם ולא משמשים חותמת גומי לאישור ההלוואות בסדרי גודל של מיליוני שקלים (סעיף 10).
32. השאלה הראשונה היא, אם חלה על עורך-דין פנחסי חובת זהירות כלפי הבנקים, ואם-כן מה גדרה.
בעוולת הרשלנות שלושה יסודות: האשם, הקשר הסיבתי והנזק (ע"א 2625/02 נחום, עורך-דין נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 408, 426ז, להלן: "פסק-דין דורנבאום"). חובת עורך-דין גם כלפי מי שאינו לקוחו הוכרה בפסיקה.
חובת זהירות של עורך-דין קיימת גם כלפי הצד שכנגד, וגם ביחסיו עם הצד השלישי (409ז). ולא רק היחסים שבינו לבין לקוחו. חובה זו מבוססת על האופי המיוחד של המקצוע המשפטי ועל חובת ההגינות שבהן חב עורך-הדין לציבור כולו (409ז).
חובה זו קיימת גם בענייננו, והיא עומדת בעינה גם אם הבנק ככלל מיוצג על-ידי מחלקה משפטית.
חובת הזהירות שחב עורך-דין אינה מתוחמת איפוא רק למסגרת יחסיו עם לקוחותיו בלבד, אלא עלולה להשתרע גם כלפי אלה אשר הוא יודע כי הם עשויים לסבול נזק כתוצאה מסתברת מהתרשלותו (עורך-דין משה וייסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, 866).
לעניין היקפה של חובת הזהירות שחלה על עורך-דין, הרי זו כוללת גם חובה כלפי צדדים שלישיים העשויים להיפגע כתוצאה מהתנהגות בלתי-זהירה מצדו. חובה כזו קמה גם בהיעדר יחס חוזי ביניהם, בהיותם צפויים להינזק כתוצאה מרשלנותו (שם, עמ' 873-872).
הבסיס העיוני לחבות עורך-דין - לקוח, בדרך-כלל היא תולדה של הפרת חוזה ביניהם וחובה כזו קיימת כאשר הלקוח מיוצג על-ידי אותו עורך-דין. ואולם, חבות כזו יכולה לקום גם בעילה נזיקית, הכוללת: (א) עשיית מעשה או מחדל במקום שאדם סביר ונבון לא היה עושה אותו באותן נסיבות, או עשיית מעשה שלא במיומנות המקובלת במקצוע מסויים. (ב) החובה מצויה על כל אחד הנמצא באותן הנסיבות ותוצאות הפרתה של החובה. (ג) הפרת החובה גרמה בפועל לנזק (ראה המאמר של ד"ר יהודה שנהב ורחל לויתן, "אחריותו המקצועית של עורך-דין - ניהול סיכונים וביטוח החבות", הפרקליט לב (1979/80) 177).
בהתאם לגישה המסורתית חובת הנאמנות של עורך-הדין, נולדה רק עם יצירת הקשר החוזי עם הלקוח. בהמשך, עם ההתפתחות בפסיקה, התרחבה תחולתה של עוולת הרשלנות. המבחן של ההתרשלות הוא באיזו מידה ואם צריך היה עורך-הדין לצפות כי פעולתו תשפיע על הניזוק.
בשיטת המשפט בארץ, יכול הניזוק ורשאי לחפש לו סעד במסגרת עילת הרשלנות, אך במקרה כזה בניגוד לכללים האנגלים והאמריקנים, מתחייב קיום קשר שניתן היה לצפותו מראש בין עורך-הדין לניזוק. בנוסף חייב הניזוק להוכיח את נזקיו בישראל (שם, עמ' 180).
33. הקושי הוא לקבוע גדרה של אותה חבות (ראה גם ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח(3) 207, להלן: "פסק-דין בכור"). גדרה של החבות תיקבע איפוא על-פי בחינה של נתונים סובייקטיביים. לעניין היקפה של החבות ראה גם פסק-דין לוי (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 67) לשון אחר: האם פעולות מסויימות ונזקים מסויימים נכללים במסגרתה של אותה חבות.
התרשלות הוגדרה כסטיה מרמת התנהגות של האדם הסביר, כלומר שאדם סביר יכול היה לצפות את התממשות הסיכון הכרוך בהתנהגות. ההנחה היא, שאדם סביר יימנע מהתנהגות כאשר הסיכונים הצפויים שההתנהגות יוצרת, הופכים אותה לבלתי-סבירה. 'התנהגות תהא בלתי-סבירה כאשר התועלת החברתית הגלומה בהתנהגות פחותה ממכירה החברתי של אותה התנהגות' (פסק-דין נחום, הנ"ל, 402א-ב המפנה ל- ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498).
'עוולת הרשלנות היא פועל יוצא של קביעת גדריה של חובת הזהירות, גדרים אלה עשויים לבור את אותם המקרים שבהם התרשל אדם, ואשר לאור שיקולי מדיניות ראוי להטיל עליו אחריות בגין מעשיו.'
חובת הזהירות מורכבת משניים: יסוד של "שכנות" או "קרבה" ומסקנה שיפוטית כי הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות. לעניין הקרבה, זו נבחנת על בסיס זיקה בין המזיק לניזוק, אשר בגינה חב המזיק בחובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי. הזיקה יכולה להיות פיזית, משפטית, מכוח הסתמכות ו/או מכוח נטילת אחריות מפורשת של המזיק.
המסקנה כי צודק וסביר שתוטל אחריות היא פועל יוצא של שיקולי מדיניות שיפוטית. (שם, עמ' 409-408).
ועוד, גם כאשר לא מדובר ביחסי לקוח-עורך-דין, השאלה מה מידת החבות ומתי היא מתגבשת תלויה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה, במיוחד כאשר המשיבים לא היו מיוצגים על-ידי עורך-דין נוסף, ולכן חובת הזהירות קיימת.
לעניין היקף החובה - אחד התנאים ליצירת חובה בגין מצג שווא רשלני - קיומה של הסתמכות סבירה. זה גם יסוד מרכזי להטלת חובת זהירות על עורך-דין. מקום בו נטל על עצמו עורך-הדין חיוב כלפי אותו צד, קיימת חובת זהירות מצד עורך-הדין כלפי אותו צד (עמ' 410ה-ו).
מידת החבות שחב עורך-דין כלפי מי שאינו לקוחו, תלויה בנסיבות עובדתיות (ע"א 37/86, 58 מ' לוי ואח' נ' י' י' שרמן ואח', פ"ד מד(4) 446).
מקום שעורך-דין מייצג את לקוחו בעסקה, שבה הצד השני אינו מיוצג, עומדת חבותו גם כלפי הצד הבלתי-מיוצג, בין אם נגזרת או קשורה לחבותו של הלקוח שאותו מייצג עורך-הדין, כלפי הצד הבלתי-מיוצג. עורך-הדין עשוי לחוב בחובות של גילוי, אזהרה וחובות אחרים הנובעים ממעמדו המיוחד כעורך-דין. נדרשים ממנו זהירות, אמינות, יושר ומיומנות (ע"א 1170/91, 1127 א' בכור ואח' נ' יחיאל, פ"ד מה(3) 207, 214ז-215ב להלן: פסק-דין יחיאל.).
התרשלות לגבי בעל מקצוע היא 'התנהגותו של מי שלא השתמש במיומנות או לא נקט מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלוח יד היה משתמש ונוקט באותן נסיבות...' (ע"א 751/89 ב' מוסהפור ואח' נ' שוחט ואח', פ"ד מו(4) 529, 536ג-ד).
34. ומן הכלל אל הפרט. יישום עקרונות אלה בענייננו, במיוחד ככל שהדבר נוגע לאופן השלמת עסקת המכר והעברת סכומי ההלוואה, מורים כי הוכחה התרשלות.
בין הבנק לבין עורך-דין פנחסי נוצרו יחסי "שכנות" באופן שחלה על עורך-דין פנחסי חובת זהירות כלפי הבנק, בנוגע לכספי המשכנתה שהועברו אליו. משהעביר הבנק כספי המשכנתה לעורך-דין, עשה כן הבנק על בסיס האמון המלא שרכש לעורך-הדין ולכישוריו המקצועיים.
עורך-דין נדרש לפעול בנאמנות ובזהירות, גם כאשר הוא פועל בעבור צד ג' בנוסף לפעילותו עבור הצדדים לעסקה. החובה המוטלת על עורך-הדין לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, חלה גם כלפי צד ג', במקרה כזה. התרשלות באופן הטיפול באלה, וגרימת נזק לבנקים, מטילה על עורך-דין פנחסי אחריות לנזקים.
כאמור, נתקבלו סכומי ההלוואה אצל עורך-דין פנחסי, תוך התחייבות כי אלה יוחזקו בידיו הנאמנות. ביום 23.7.00 הודיע עורך-דין פנחסי לבנק דיסקונט משכנתאות, כי הוא נאמן של הצדדים בעסקת המכר הנ"ל, וכי הוא מבקש שכספי ההלוואה יועברו לפקודתו, בנאמנות (ראה סעיף 7.1 לפסק-דין זה). בנק דיסקונט משכנתאות העביר לידי עורך-דין פנחסי ביום 28.7.00 את מלוא כספי ההלוואה בסך 860,000 ש"ח באמצעות שיק בנקאי בלתי-סחיר, השיק נמשך על-ידי בנק דיסקונט למשכנתאות לפקודת עורך-דין פנחסי בנאמנות, כך גם צויין במפורש לגבי השיק. למרות האמור, הוציא עורך-דין פנחסי שיק לפקודת "המוכרת" המתחזה על-סך 737,051 ש"ח ומסרו לידיה ביום 31.7.00, לאחר ש"המוכרת" המתחזה אישרה כי מדובר בכספי משכנתה. מתוך אותם כספי משכנתה העביר עורך-דין פנחסי סך של 63,500 ש"ח לידי פולטרק, כנראה כדמי "תיווך" בגין השגת המשכנתה בהתאם להתחייבות הצדדים עליה חתמו ביום 18.7.00. כמו-כן קיזז עורך-דין פנחסי מתוך סכומי המשכנתה את שכר-הטרחה המגיע לו בגין אותה עסקה.
בנק דיסקונט למשכנתאות קיבל הודאה טלפונית ממשטרת ישראל על חשד להונאת הבנק בעסקת המכר הפיקטיבית ביום 5.12.00. משפנה בנק דיסקונט למשכנתאות לעורך-דין פנחסי לנסות לעצור את העברת הכספים ל"מוכרת" המתחזה, התברר כי עורך-דין פנחסי כבר העביר את הסכומים האמורים, ולטענתו עשה כן לאחר שניכה מכספי ההלוואה את מס הרכישה. בנושא זה יש לקבל את טענת הבנק, כי באותו מועד טרם הושלמה שומת העסקה במס שבח, וטרם בוצע תשלום מס השבח, מס המכירה ומס רכוש החלים על המוכר, וטרם הומצאו האישורים כנדרש בהסכם המכר. ועוד, טופסי מ ש"ח שהגיש עורך-דין פנחסי לרשות מס-שבח, לא הכילו פרטים רלבנטיים. בנסיבות אלה, לא רשאי היה להעביר עורך-דין פנחסי את יתרת סכומי ההלוואה לידי המוכרת, במיוחד כאשר אלה נתקבלו אצלו בנאמנות. ועוד, עורך-דין פנחסי היה מודע לחובתו האמורה, שאם לא כן, לא היה מדווח לבנק, כי ניכה מסכום ההלוואה גם את מס הרכישה.
גם אם מס הרכישה שולם בפועל בסופו-של-דבר, אין בכך לסייע לעורך-דין פנחסי. המועד הרלבנטי היא מועד הדיווח לבנק לאותו מועד, בהיעדר הסדר מלא של נושא המיסים לא רשאי היה עורך-הדין להעביר את הכספים לידי "המוכרת" המתחזה.
על דרך ההשוואה לעקרונות שהותוו בפרשת נחום, היה על עורך-דין פנחסי להימנע מהעברת הכספים לפני שסולקו חיובי המס ולא להזדרז להעביר את כל הכספים למוכרת המתחזה.
בדרך דומה פעל עורך-דין פנחסי כלפי בנק טפחות.
35. עורך-דין פנחסי טען עוד, כי לבנק החובה לבדוק בקשות להלוואות על כל המסמכים הנלווים וכי לרשות הבנק עומדים אמצעים לוודא את אמיתותם של תלושי השכר כמו גם את זהותם של מבקשי ההלוואות. גם במקרה זה הועברו תלושי השכר של גרשון למחלקה לביצוע והם, לאחר שבדקו, אישרו כי מדובר בתלושי שכר אמיתיים. תשובה זו שניתנה על-ידי גב' גחטן אין לקבלה. הבנק לא בדק את התלושים ולא את זהות מוסרם. כך שגם זהות גרשון מעולם לא אומתה.
טענות אלה, כפי שיפורט בהמשך, יכולות בהחלט לשמש בסיס לאשם תורם, אך אין בהם להפחית את התרשלות עורך-הדין, לגבי אופן טיפולו בהליך השלמת העסקה והעברת סכומי ההלוואה לידי "המוכרת" המתחזה, במועד בו הועברו.
עורך-דין פנחסי הצביע עוד על רשלנות מצד הבנק, אשר מסר לפולטרק את שיק סכום המשכנתה לידו, לאחר שהביא ייפוי-כוח מהלקוח, וזאת בכל העסקאות (עמ' 171, שורות 1-2).
גם אם התנהגות זו יכולה ללמד על רשלנות מצד הבנק, הרי שבנושא אחרון זה יש להעיר, כי טענה זו אינה רלבנטית, כי במקרה דנן לא נגרם נזק, עקב הפעילות האמורה. השיק הגיע לידי עורך-דין פנחסי.
לפיכך התרשל עורך-דין פנחסי בדרך השלמת העסקה והפר את חובת הנאמנות שקיבל על עצמו עובר למועד קבלת הכספים לחזקתו והעברתם לאחרים.
אשם תורם - הבנקים
36. לצד רשלנותו של עורך-דין פנחסי, יש גם לבחון את טענותיו בנוגע לאשם תורם של הבנקים, במיוחד ככל שזו נוגעות להליך אישור מתן ההלוואות.
הבנק קיבל על עצמו, הגם בשפה רפה, לפחות ביחסים שבינו לבין עורך-דין פנחסי, כי הוא היה האחראי לאישור ההלוואה. טענות בתחום זה לא הושמעו כנגד עורך-דין פנחסי.
וכך, במישור זה של אישור ההלוואה, התרשלו גם הבנקים.
בעת אישור הלוואות ורישום משכנתאות, חב הבנק חובת זהירות גם כלפי בעל הדירה שהיא נושא המכר. בענייננו, גב' גרבליך. חובת הבנק לגלות כל מידע רלבנטי, מתחדדת דווקא כאשר מדובר באדם זר, שנדרש לשעבד את זכויותיו לטובת חובות אדם אחר (ה"פ (נצ') 134/03 בן יוסף דוד נ' בנק הפועלים בע"מ ואח' - השופט בנימין ארבל, תק-מח 2005(4) 1869).
חובת הזהירות של הבנק היא חובה מוגברת לא רק ללקוחותיו אלא גם כלפי צד שלישי, והיא חלה ומשתרעת גם כלפי עורך-דין המטפל בעסקה מטעמם של אחרים.
היקפה של חובת הזהירות המוטלת על הבנק משתנה מעסקה לעסקה בהתאם לנסיבות, אישיותו של הלקוח ומהות הפעולה שמבצע הבנק (ע"א 1304/91 טפחות בנק למשכנתאות נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 304).
חובות אלה של הבנק מתעצמות במיוחד כאשר מדובר במישכון חינם, שכמוהו כמתנה, וכאשר עומד בפניו ערב לחתימה. בכל מקום בו הבנק מחתים אדם על ערבות ומשכנתה שנועדו להבטיח חובותיו של אדם אחר עליו להגדיר, בשפה ברורה ופשוטה את היקף המשכון. חובה זו מוטלת על כתפי הבנק גם שעה שמסמכים נחתמים בפני עורך-דין חיצוני ועליו לוודא כי הדברים אכן הוסברו כדבעי וכי הובנה נפקותם.
על דרך ההשוואה בענייננו, יש לומר כי בנק חב חובת זהירות מוגברת לא רק ללקוחותיו, כי אם גם כלפי צד ג', לגביו יכול הבנק לצפות כי ינזק אם לא ינקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת סיכון כלפיהם (ע"א 168/86 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ ואח', פ"ד מב(3) 77; ע"א 5302/93 בנק מסד נ' לויט ואח', פ"ד נא(4) 591; רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא(4) 464).
הבנק הוא בבחינת סוכנות חברתית וככזה, הוא חב בחובות אמון מוגברות כלפי הציבור בכללותו וכלפי לקוחותיו בפרט (ע"א 1304/91 טפחות בנק למשכנתאות נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 304; ע"א 5893/91 בנק טפחות נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2) 573, 590). לבנק אף הידע והכלים לערוך בדיקות ראויות כגוף שהינו בבחינת "נושה מקצועי" המודע למגבלות הרישום (ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד נ' אברהם גדי, פדאור 04(17) 563).
37. יישום עקרונות אלה על המקרה דנן, מורה כי יש לקבל את טענת הנתבעים, ובמיוחד את טענת עורך-דין פנחסי, כי בהתנהגות הבנק היה משום לתרום תרומה ממשית לנזקים שנגרמו לבנק, עקב הליך אישור ההלוואות, שננקט על-ידי הבנק.
יש לקבל את טענת עורך-דין פנחסי כי הבנקים מעולם לא ביקשו ממנו או מפולטרק להמליץ להם על מתן הלוואה, וכמו-כן לא נתבקשו לטפל בנושא במקומם. ועוד, צודק עורך-דין פנחסי כי הבנקים יכלו לנהוג באופן קפדני יותר ולהקשות על המלווים, ולא לאשר משכנתה בהיקף כזה, בזמן כה קצר. כל זאת מבלי להפחית בחבותם של האחרים, כפי שפורטה עד כאן.
38. אין ספק כי בפני הבנקים הוצגו תלושי שכר מזוייפים, וכי בהסתמך על אלה, אושרו ההלוואות. עורך-דין פנחסי הצביע עוד על הסתירות העולות מתלושי השכר של דניאל - הבנק לא בדק ולא שאל שאלות. העדה מטעם הבנק אישרה זאת (עמ' 74, שורות 17-23).
עוד יש לקבל טענתו כי תלושי השכר התקבלו על-ידי הבנק ללא בדיקה והועברו למחלקת ביצוע. הבנק לא סתר את גרסת עורך-דין פנחסי כי בנק דיסקונט לא הפעיל מערכת בקרה פנימית ולו באופן מינימאלי, וכי למרות שמדובר היה בהלוואות בהיקף גדול, ניתנו ההלוואות כדבר שבשגרה ללא כל בדיקה.
בנק טפחות פעל בצורה דומה - על-פי עדותו של ביטנר גם בנק זה לא בדק את המסמכים והאישורים שהוצגו לו (עמ' 100, שורות 6-16). העד לא יכול היה לאשר כי אכן נעשתה בדיקה קונקרטית במקרה זה. לא היתה כל מניעה לראות כי התלושים והאישורים של ויטלי שהוגשו לבנק, מזוייפים.
עולה בברור כי הבנק לא בדק כל אישור או תלוש, אלא רק באותם מקרים שבהם עולה חשד. רק בדיעבד נבדקו התלושים על-ידי חוקרים. כך לדוגמה, ויטלי החליף מקומות עבודה, הבנק לא שאל מדוע (עמ' 102, שורות 13-7).
הסתבר כי ויטלי הציג תלושי שכר משני מקומות - שתי משרות אלא שלחברה המעסיקה כלל לא היה תיק ניכויים. על-פי עדותו הבנק כלל לא בדק זאת.
המסקנה המתבקשת היא, שהיו אכן מחדלים של הבנקים באופן ביצוע ההלוואות. ייתכן שלו פעל הבנק אחרת, היו העסקאות הפיקטיביות מסתיימות אחרת. ואולם דברים דומים ניתן לומר לגבי אופן התנהלותו של עורך-דין פנחסי. אילו היה גם הוא נוהג במידת הזהירות הראויה, היה גם הוא יכול למנוע תוצאות כה מרחיקות לכת.
ראוי להעיר, כי לאור אופן אישור עסקות, הרי שמצד אחד, מצביע אכן הדבר על התרשלות חמורה של הבנקים, אך מצד שני, מדגיש הדבר את אופן התנהלות הבנקים ועל מידת היקף הסתמכותם על עורכי-הדין העורכים את החוזים ואשר דואגים ליישומם בפועל.
במקרה כזה יש לומר, כי אין התנהגותו הרשלנית של האחד "מרפאה" את רשלנותו של האחר.
בנסיבות אלה תועמד אחריותו של כל אחד מן הבנקים על שיעור של 30%.
חלוקת האחריות
39. למעשה, ראוי היה להפריד לצורך הפיצוי בין פנחסי לבין המעוולים האחרים, כדי למנוע הטלת אחריות לכל הנזק על אחד המזיקים, וזאת בשל העוולות השונות, עוולת רשלנות למול מעשה התרמית. ואולם, מאחר שלא ניתן להפריד את הנזק שנגרם לרכיבים שונים ולייחס את החלקים שהופרדו לכל אחד מהמעוולים, הרי שאין אלא לקבוע כי מדובר במעוולים (בנפרד) הגורמים נזק אחד ואלו יחובו ביחד ולחוד כלפי הבנקים (ראה א' ברק, "המעוולים יחד" בתוך: דיני הנזיקין (בעריכת ג' טדסקי) (הוצ' מאגנס, ירושלים, מהודרה שניה - התשל"ז) 479 ואילך; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטן שיווק בע"מ ואח', תק-על 2004(4) 426. שם בפסקה 15).
יש איפוא לקבוע, ביחסים שבינם לבין עצמם, את מידת השתתפותו של כל אחד מהמעוולים על-פי מידת אחריותו ותרומתו לנזק.
חלוקת האחריות תועמד לפיכך באופן הבא:
אחריותו של כל אחד מהבנקים הועמדה על שיעור של 30% כאמור.
אחריותו של עורך-דין פנחסי בגין רשלנותו תועמד על שיעור של 20%.
אחריותם של דניאל גרשון, ויטלי ופולטרק יחדיו, תועמד על שיעור של 40%.
יש עוד לקבוע את אחריותם של הנתבעים האחרים, שבחשבונם הופקדו כספי ההלוואות בשיעור של 10%.
40. פולטרק טען עוד כי לכל אחד מהתובעים - הבנקים, יש כיסוי ביטוחי למקרה כגון אלה, ופוליסות אלה לא הוצגו, על-אף דרישות חוזרות ונשנות שלא בכתב ההגנה.
ב- בש"א 6531/03 שהוגשה רק ביום 27.6.03 נאמר אף, שלאחר תשלום מלוא התגמולים על-פי הפוליסה יגישו חברת הביטוח והבנק בקשה לצירוף/חילוף חלקי של בעלי הדין, באופן שכלל חברה לביטוח בע"מ תצורף כתובעת נוספת ותבוא בנעלי התובע, בנק דיסקונט בשעור התגמולים ששולמו לתובע מכוח פוליסת התובע שהוציאה לטובתו. טענת פולטרק היא שאם אכן פוצו הבנקים, הרי שאין לפסוק לטובתם כל פיצוי שהוא או השבת כספים, שאם לא כן תקום למבטח זכות שיבוב מאת מי מהנתבעים.
לפיכך, אני מורה כי לא יהיה הבנק רשאי לגבות מעבר לנזקיו - סכומי המשכנתה, ואם תוגש תביעת שיבוב - יהיו זכאים לשיפוי מלא.
41. התוצאה
אשר-על-כן, אני מורה כמפורט להלן:
א. ה"פ 54/01:
ניתן בזה פסק-דין הצהרתי, המורה כי:
גב' גרבליך ברכה הנושאת ת"ז מספר ____ היא הבעלים הבלעדי של חלקות 42 ו- 43 בגוש 12261;
כל העסקאות והרישומים לרבות הערות האזהרה שנרשמו לגבי החלקות הנ"ל בלשכת רישום המקרקעין ובמשרדי מס שבח מקרקעין בניגוד לזכות האמורה, בטלים ומובטלים ויש למוחקם.
על דרך הזהירות מובהר, כי ההגבלה שהוטלה במסגרת החלטה מיום 19.6.01 על זכותה של גב' גרבליך לבצע שינוי בזכויותיה האמורות ו/או שינוי ברישום, אינה עומדת עוד. גב' גרבליך רשאית לממש זכויותיה כבעלים בלעדי במקרקעין הנ"ל.
כמו-כן, אני מחייבת את כל אחד מהנתבעים בנפרד: דני אייל גרשון, עורך-דין פנחסי וויטלי קוטליארוב, בהוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.
ב. ב- ת"א 507/01:
אני מחייבת את הנתבעים שיפורטו להלן, ביחד ולחוד, לשלם לתובע - בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ - 70% מסך של 737,051 ש"ח נכון ליום 31.7.00, לפי החלוקה הבאה:
עורך-דין פנחסי ישא ב- 20%; פולטרק/גרשון/ויטלי, בחלוקה ביניהם בחלקים שווים ישאו ב- 40%; עליה אבוזמיל ואשר ביטון, ביחד ולחוד ישאו ב- 10%, כאשר החלוקה ביניהם אבוזמיל - 2% ואשר ביטון - 8%.
התביעה נגד גב' גרלביך, נדחית, ללא צו להוצאות.
התביעה לפיצוי מעבר למפורט לעיל, נדחית.
הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.7.00 ועד התשלום המלא בפועל.
כמו-כן אני מחייבת את הנתבעים, על-פי החלוקה האמורה, לשאת בהוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסכום של 30,000 ש"ח, נכון למועד מתן פסק-הדין.
הבנק לא יהיה רשאי לגבות מעבר לנזקיו שנפסקו כמפורט לעיל. תוגש תביעת שיבוב, נגד מי מן הנתבעים, יהיו הם זכאים לשיפוי מלא מהבנק.
ב- ת"א 717/01:
אני מחייבת את הנתבעים שיפורטו להלן, ביחד ולחוד, לשלם לתובע - בנק טפחות למשכנתאות לישראל בע"מ - 70% מסך של 860,000 ש"ח נכון ליום 20.7.00, לפי החלוקה הבאה:
עורך-דין פנחסי ישא ב- 20%; פולטרק/גרשון/ויטלי, בחלוקה ביניהם בחלקים שווים ישאו ב- 40%; יולנדה סויסה ושמעון סויסה, ביחד ולחוד ישאו ב- 10%, כאשר החלוקה ביניהם יולנדה - 2% ושמעון - 8%.
התביעה נגד גב' גרלביך, נדחית, ללא צו להוצאות.
התביעה לפיצוי מעבר למפורט לעיל, נדחית.
הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.7.00 ועד התשלום המלא בפועל.
כמו-כן אני מחייבת את הנתבעים, על-פי החלוקה האמורה, לשאת בהוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסכום של 30,000 ש"ח, נכון למועד מתן פסק-הדין.
הבנק לא יהיה רשאי לגבות מעבר לנזקיו שנפסקו כמפורט לעיל. תוגש תביעת שיבוב, נגד מי מהנתבעים, יהיו הם זכאים לשיפוי מלא מהבנק."

ב- ת"א (ת"א-יפו) 27574/04 {דביר שלום ואח' נ' עורך-דין נוימן מאיר, תק-של 2006(1) 11895} נפסק כי:

"1. זוהי תובענה על-סך של 337,319 ש"ח אשר הגישו התובעים כנגד הנתבע, עורך-דין במקצועו, בטענה לרשלנות מקצועית בטיפולו בעניינם הנוגע לרכישת דירה.
רקע עובדתי
2. התובעים הינם בני זוג, תושבי אופקים, אשר ביקשו להעתיק מקום מגוריהם לבני ברק.
3. הנתבע הינו עורך-דין במקצועו.
4. התובעים התקשרו עם המתווך מר יואל דובינקי בחודש מרס 2003 לעניין רכישת דירה. (להלן: "המתווך").
5. המתווך הפנה את התובעים לדירות, ביניהן דירה ברחוב יחזקאל מס' 5 בבני-ברק, נשוא הדיון אשר בפנינו. (להלן: "הדירה").
6. הורי התובעים ביקרו בדירה, באמצעות המתווך, וזה הראה להם אותה.
7. מחירה המוצע עמד על-סך של 178,000 דולר - ולהמלצת המתווך נחשבה הדירה כ"מציאה".
8. הורי התובעים התרשמו באופן חיובי מן הדירה - ולפיכך באו התובעים אף הם לבדקה, באמצעות מפתח שמסר להם המתווך.
9. הדירה נשאה חן מלפני התובעים - והללו פנו אל המתווך אשר התקשר למר איתמר זנדר, אשר הציג עצמו בפני המתווך כבעליה של הדירה. (להלן: "מר זנדר").
10. בפגישה אצל המתווך, מסר מר זנדר לתובעים נסח מלשכת רישום המקרקעין מחודש מרס 2003 המתייחס לדירה.
11. לאחר קיום משא-ומתן הסכים המוכר למכור הדירה בסכום של 170,000 דולר.
12. המוכר סיפר לתובעים כי הדירה אשר היתה ריקה הושכרה בעבר וכי השוכרים ברחו לחוץ לארץ מאז מלחמת המפרץ.
13. כן ציין כי זקוק היה לכסף בדחיפות מאחר שבנה וילה בנתניה.
14. המתווך הפנה את הצדדים לנתבע, עורך-דין מאיר נוימן, אשר היה מוכר לו כמי שעוסק בעסקות נדל"ן באיזור בני ברק.
15. התובעים שילמו מקדמה למר זנדר על-סך של 13,500 ש"ח - אשר שווה ערך היה לסכום של 3,000 דולר.
16. התובעים והמוכר התייצבו בפני הנתבע וחתמו על הסכם מכר הדירה ביום 7.4.03.
17. הנתבע גבה מן התובעים שכר-טרחה והוצאות בסך של 1,839 ש"ח.
18. ביום 14.4.03 פעל הנתבע לרישום הערת אזהרה לטובת התובעים בספרי לשכת רישום המקרקעין.
19. התובעים שילמו למר זנדר בשיק, בסניף הבנק בו ניהל התובע באופקים חשבונו, בסך של 50,000 ש"ח אשר נפדה במזומנים לידי מר זנדר, אליו התלווה חבר, לאחר שזה טען כי הינו חב כספים לקבלן שבונה ביתו בנתניה, ולאחר שהתובע "לא חשד בכלום"...
21. עוד שילם אחיו של התובע, בביתו של האחרון, סך של 12,000 דולר במזומנים להשלמת הסכום של 57,000 דולר אשר נקבע כ"תשלום השני" לאחר רישום הערת האזהרה - סכום אשר שולם כולו בפועל לידי המוכר הנוכל, לאחר שאף האח לא חשד בכלום.
22. יתרת התשלום בסך של 110,000 דולר היתה אמורה להיות משולמת באמצעות דמי משכנתה שהתכוונו התובעים ליטול.
23. לצורך הטיפול במסמכי המשכנתה פנו התובעים למר זנדר - אך זה לא ענה לכל הפניות הטלפוניות.
24. התובעים פנו לנתבע - וזה סבר כי המוכר נסע לחוץ לארץ.
25. התובע בדק שוב את הדירה - וגילה כי המפתח אשר בידיו שהושאר לו על-ידי המתווך אינו מתאים לדלת הדירה - וכי מנעול הדירה הוחלף.
26. בפניה לשכנים, הופנה טלפונית לבעלי הדירה ובשיחה עם אלה התכחשו הללו לעסקת המכירה ועמדו על כך שלא מכרו דירתם לאיש.
27. בשלב זה נתחוור לתובעים כי נפלו קורבן למעשה רמאות של פלוני המתחזה להיות מר זנדר אשר שילשל כל התמורה שנתקבלה דאז לכיסו ונעלם.
28. בעליה הרשומים האמיתיים של הדירה פנו בעניין זה למשטרת ישראל בתלונה.
29. עם העלמות המוכר, הפסידו התובעים הסכום ששלמו לידיו.
30. בעלי הדירה דרשו במפגיע מחיקת הערת האזהרה, ואכן, בנסיבות העניין, נמחקה הערת האזהרה.
הרשלנות המיוחסת לנתבע
31. התובעים גורסים בתצהירם ת/1 ובסיכומי בא-כוחם כי הנתבע התרשל בתפקידו בבדיקת תעודת הזהות של המוכר מר זנדר בכך שלא בדק, השווה ווידא תכנה ופרטיה כיאות בהתייחס למוכר שהתייצב בפניו.
32. בא-כוח התובעים פירט מעשי הרשלנות המיוחסת לנתבע באלו הדברים:
בירור גילו של הנתבע
33. מר זנדר נחזה להיות כבן 40-45 שנים, כעדות המתווך מר יואל דובינקי - או כבן 30-35 כעדות הנתבע, בעוד שתאריך הלידה בתעודה צויין יום 21.10.73.
משמע, ביום העסקה, בתאריך 7.4.03, היה אמור המוכר להיות כבן 29 וחצי, צעיר מגילו של המתחזה.
34. הנתבע העיד כי על-פי התמונה שצורפה לתעודת הזהות היה המוכר דומה לה ביותר...
37. סבורתני, כי אף שאכן קיים הבדל ניכר בגיל הנזכר בתעודת הזהות לבין הגיל הנחזה של המוכר - דרישה מופרזת וקשה היא מציבור עורכי-הדין לעמוד על גילו המדוייק של המזדהה בפניהם על-פי תעודת זהות והשוואתה לפניו של המזדהה.
הנתבע זיהה נכונה את פני המתחזה כפני האדם המצולם בתמונה - אולם, לא שת ליבו להפרש הגילאים המתבקש - דבר המהווה דרישה למעלה מן הסביר בנסיבות דנן.
על-כן, אין לראות בטעם זה בסיס לעילת הרשלנות.
הנתבע התרשל בזיהוי תאריך הלידה העברי של המוכר
38. טוען בא-כוח התובעים בסיכומיו כי תאריך לידתו הלועזי של המוכר נרשם בתעודת הזהות כיום 21.10.73 ותאריך הלידה העברי נרשם כיום י"ז באב התשל"ג.
ברם, בהתאם ללוח השנה התאריך העברי הנכון הינו כ"ה בתשרי התשל"ד.
39. לעניין זה העיד הנתבע כדלקמן...
40. נראה הוא כי ברגיל עובדים ופועלים בעלי מירב המקצועות על-פי התאריך הלועזי ואין איש מהם שת ליבו בתשומת-לב של ממש לתאריך העברי החל כשהמדובר בזיקה לעבודת היומיום, להבדיל, למשל, מהזיקה לבירור חגי ישראל ומועדיו.
41. אשר-על-כן, אין לומר כי הנתבע התרשל בבדיקה של גילוי התאריך העברי התואם את התאריך הלועזי אשר הוצג בתעודת הזהות, וייאמר כי השנה העברית צויינה נכונה, בקירוב, דבר שלא היה בו להתריע על פגם בולט לעין של ממש בציון התאריך העברי.
ראה לעניין זה דברים דומים במהותם ב- ת"א (ת"א-יפו) 2070/00 אבידן אברהם (תובעים ונתבעים שכנגד) ואח' נ' אבידל אלי (נתבע ונתבע שכנגד) ואח', תק-מח 2005(2) 5687, 7676, כדלהלן:
'... סבורתני כי במצב דברים זה הבדיקה שביצע הנתבע 3 היתה במתחם הסבירות. כאשר הוא בחן וראה כי הנתונים האישיים של האדם הניצב מולו לצורך חתימה זהים בשני המסמכים הוא לא ראה צורך לבחון את תעודת הזהות לפרטיה עד כדי עריכת השוואה בין תאריך עברי ללועזי.'
בירור מקום לידתו של המוכר
42. גורס בא-כוח התובעים כי מקום הלידה של המוכר המצויין בתעודת הזהות הינו ישראל, בעוד שמר זנדר דיבר, על-פי העדויות, במבטא זר, קרי, במבטא דרום אמריקאי.
43. התובע העיד לעניין זה כדלהלן...
44. אף המתווך ציין כי המוכר אמר לו כי הינו מדרום אמריקה...
46. נראה הוא, כי מבטאו של אדם אינו מעיד, ברוב המקרים, על מקום הולדתו, שכן יכול אדם להיוולד בישראל ולהיות בעל מבטא זר פלוני על-פי שיוכו המשפחתי.
47. לטעמי, אין להטיל על עורך-הדין חובה של זיהוי משני על-פי תעודת מזהה נוספת - רק בשל היותו של אדם בעל מבטא זר, שכן זוהי חובה מוגברת החורגת מיכולתו של עורך-הדין הסביר.
לפיכך, לא ניתן לראות בעניין המבטא הזר כשל או רשלנות של עורך-הדין בזיהוי נאות של המוכר.
התרשלות בבדיקת חתימת המוכר בלועזית
48. המוכר חתם על הסכם המכר בראשי תיבות בעברית - ואולם בעמוד האחרון חתם שמו בחתימה מלאה בלועזית.
49. אף בטופס המ ש"ח חתם ראשי תיבות בעברית - בעוד שבמקום החתימה המלאה חתם בלועזית - ואף על יפוי-הכוח הבלתי-חוזר שמסר לנתבע חתם שמו בלועזית.
50. נראה לי כי אכן עולה תמיהה כלשהי מן החתימה בלועזית - שעה שראשי התיבות הן בעברית והמדובר, כביכול, ביליד הארץ, אולם בפרקטיקה ובחיי היומיום אין זה חזיון נדיר שהבריות חותמים בשפה הלועזית מסיבות רבות ומגוונות כגון שהייה ארוכה בחוץ לארץ, לימודים בחוץ לארץ או משפחת מוצא.
על-כן, לא ראיתי רשלנות במעשי הנתבע לעניין זה.
התרשלות בבירור מהות זכותו של המוכר
51. המוכר סיפר למתווך כי קיבל את הדירה בירושה מסבתו והנתבע העיד כי שאל את התובע כל השאלות הנדרשות לצרכי תשלום מס שבח.
עיון בנסח הרישום מלמד כי המוכר רכש את הדירה ביום 26.4.95 - ועובדה זו נרשמה בטופס האמור בהתבסס, כפי הנראה, על נסח הרישום בלוד.
52. להלן עדות הנתבע בעניין זה בחקירתו הנגדית...
53. סבורתני, כי שאלת "ההיסטוריה" של זכויות הבעלים עולה רק בהקשר להעברת זכויות נוספות בפרק זמן של ארבע שנים. במקרה שבפנינו, לא היתה העברה כלשהי של זכויות בדירה אחרת בתוך ארבע שנים טרם העסקה דנא - ועל-כן קובע נסח הרישום שבדק הנתבע אשר ממנו לא נשתמעה כל בעיה מעין זו.
54. בנסיבות דומות, בהן לא עלה חשד לזיוף, נקבע ב- ת"א (ת"א-יפו) 10620/01 יוסף יחזקאל ואח' נ' שופרסל בע"מ (יוניברס קלאב), תק-מח 2004(1), 3445, 3448, כדלקמן:
'עורך-דין סביר, כאשר הוא מקבל שטר לביצוע, שנחזה על פניו להיות תקין, והבנק מסרב לכבדו לא בשל חוסר תקינותו, אלא בשל חוסר כיסוי מספיק לשיק, לא צריך לחקור ולדרוש מעבר לכך בדבר תקינותו של השיק. עורך-דין איננו ולא מתיימר להיות מומחה לענייני שטרות, הוא מומחה לענייני גביית שטרות, ואם קיים חשד לזיוף, הבנק הוא בדרך-כלל זה שמתריע על כך. לפיכך, חוסר בדיקה זה אינו עולה בגדר התרשלות, כטענת התובעים.'
ובענייננו, שעה שנסח הרישום מלשכת רישום המקרקעין העיד על בעלות האדם המתחזה ועל היעדר העברות קודמות המעלות השאלה המשפטית דנן, אין לדרוש מעורך-הדין בדיקה נוספת מעבר לרשום בנסח זה.
54. סיכומו-של-דבר, אף שמקרה עצוב ומצער בפנינו, לא ראיתי במעשי הנתבע בטיפולו בעניין דנא משום מעשים הנגועים בעילת הרשלנות המקצועית.
עוד אוסיף, כי ייתכן שפועלם של התובעים עצמם נגוע ברשלנות לאור העובדה שמיהרו והמירו שיק התשלום במזומנים, בסכום גבוה לכל הדעות, ומסרו כסף זה לידיו של המוכר המתחזה, לבקשת האחרון, דבר האומר "דרשני" לכשעצמו.
לפיכך, דוחה אנכי התובענה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אחריות עורך-הדין