ביטוח נפגעי תאונות עבודה בראי חוק ביטוח הלאומי
הפרקים שבספר:
עובד בחוץ לארץ
סעיף 76 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:"76. עובד בחוץ לארץ (32)
(א) העובד בחוץ לארץ מבוטח לפי פרק זה אם הוא ומעבידו הם תושבי ישראל וחוזה העבודה נקשר בישראל, או אף אם חוזה העבודה לא נקשר בישראל ובמקום העבודה אין ביטוח נפגעי עבודה חובה לפי החוק ונמסרה הודעה על קיומו של החוזה כפי שנקבע בתקנות.
(ב) על-אף הוראות סעיף-קטן (א), אם שהה העובד בחוץ לארץ, תקופה העולה על חמש שנים רצופות, לא יהיה מבוטח לפי פרק זה אם לא התיר השר או מי שהשר הסמיך לכך את ביטוחו בתקופת עבודתו בחוץ לארץ שלאחר חמש השנים."
סעיף 76(א) לחוק הביטוח הלאומי דן בחלות הפרק העוסק בביטוח נפגעי עבודה על מי שעובד בחוץ לארץ, קרי, מחוץ לישראל. סעיף זה קובע שני תנאים מצטברים לחלות ביטוח נפגעי עבודה על מי שעובד אצל מעביד ישראלי מחוץ לתחום מדינת ישראל:
האחד, שהעובד והמעביד הם תושבי ישראל;
השני, שחוזה העבודה נקשר בישראל.
כאשר, אחד התנאים לא מתקיים, אין להחיל את הוראות הסעיף. כך לדוגמה, כאשר נקבע כי התנאי הראשון לא מתקיים, שכן התובע איננו תושב ישראל, אין להחיל את הסעיף והתובע איננו מבוטח בביטוח נפגעי עבודה מכוח הוראות סעיף זה.1
יחד עם זאת, סעיף 76(ב) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי במקרה והעובד שהה בחוץ לארץ, תקופה העולה על 5 שנים רצופות, אזי העובד לא יהיה "מבוטח לפי פרק זה אם לא התיר השר או מי שהשר הסמיך לכך את ביטוחו בתקופת עבודתו בחוץ לארץ שלאחר חמש השנים".
כלל הוא כי חוק הביטוח הלאומי הינו חוק טריטוריאלי. לפיכך, חל חוק זה רק על עבודה שנעשתה בתוך תחומה של מדינת ישראל. רק במקום בו ביקש המחוקק להחיל את החוק על עבודה שנעשתה מחוץ לישראל קבע זאת במפורש.2 כלומר, מקום שראה המחוקק לנכון להרחיב את כיסוי הביטוח למי שעובד שלא בתוך תחום המדינה, הגדיר זאת במפורש.
ב-ב"ל 2173/023 נפסק מפי כב' השופטת רונית רוזנפלד:
"1. תביעתו שבפני בית-הדין טוען התובע כנגד החלטת הנתבע (להלן: המוסד), מיום 26.2.02 שדחה תביעתו לדמי פגיעה בגין תאונה שאירעה לו בעבודה ביום 7.8.01.
בכתב ההגנה, העלה המוסד שורה של טענות, שבהתבסס עליהן, אנו מתבקשים לדחות את התביעה. בין השאר נטען, ובהתבסס על עובדות שלא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים, כי היות שהתובע עבד בעסק הנמצא בשטחים, ומאחר שהפגיעה הנטענת (תאונת דרכים) אירעה בשטחים, ממילא על בית-הדין לדחות את התביעה על-הסף. לעניין זה נסמך המוסד על הוראת סעיף 76 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995.
2. שאלות רבות שנויות במחלוקת בין הצדדים בתיק זה, בהן שאלות עובדתיות ומשפטיות. בשים-לב לריבוי השאלות וליעול וקיצור הדיון הסכימו הצדדים בדיון שקויים בבית-הדין ביום 30.1.03 כי בשלב ראשון ידון בית-הדין ויתן החלטתו בשאלה הבאה:
האם מי שעובד בעסק בשטחים אפילו הוא תושב ישראל (ואין המוסד מסכים כי התובע הוא תושב ישראל), יכול להיות מבוטח מפני תאונה בעבודה, בין שאירעה לו בשטחים ובין בישראל, ואפילו שילם דמי ביטוח. יצויין כבר כאן כי העסק שבו מדובר הינו חברה שאיננה רשומה בישראל.
בהתאם להסכמה הנ"ל ניתנה בשעתו החלטת בית-הדין בדבר הגשת סיכום טענות הצדדים בכתב, בשאלה כפי שהוגדרה. ראשון נתבקש המוסד להגיש סיכומיו, ולאחריו, התובע.
3. יוזכר כי זו פעם שניה שבית-הדין נדרש במסגרת הליך זה להכרעה בין הצדדים בשאלה הנ"ל. בסיכומיו שהוגשו לקראת מתן החלטת בית-הדין הראשונה, ביקש התובע, לראשונה, להעלות טענה עובדתית חדשה, כאילו היה שכיר בחברה הרשומה כדין בישראל. בנסיבות אלו החלטנו בשעתו לעכב החלטתנו, עד לבירור הטענה העובדתית האחרונה שהועלתה (ראה החלטות בית-הדין מיום 30.9.03 ומיום 23.10.03, ומורת הרוח שהובעה בהן מדרך ניהול התיק על-ידי התובע).
4. בדיון שקויים בבית-הדין ביום 29.1.04 הודיעה באת-כוח התובע כי אין לה עוד טענה בדבר היותו של התובע שכיר בחברה הרשומה כדין בישראל. נותרה על כנה העובדה כפי שהיא מפורטת בתצהיר התובע כי במועד התאונה ועוד קודם-לכן היה התובע עובד בחברה שבבעלות משפחתו הקרויה אל ראמי מוטורס. מעמדו היה עובד שכיר של החברה וממנה קיבל משכורת. החברה ישבה פיזית בשטחים, ולא היתה רשומה כחברה בישראל (ראה בתצהיר התובע).
כך חזרנו לנקודת ההתחלה ושוב אנו נדרשים להכרעה בסוגיה שבמחלוקת כפי שהוגדרה בשעתו (ראה פרוטוקול הדיון מיום 29.1.04).
להלן נציג את עיקרי טענות הצדדים בשאלות שבמחלוקת. בהיות הטענה טענת סף שבהתבסס עליה אנו מתבקשים לדחות את התביעה, נציג ראשית את עיקרי טענות המוסד ולאחריהן את עיקרי טענות התובע.
5. עיקרי טענות המוסד
א. משאין מחלוקת לגבי מיקום העסק שבו עבד התובע ברמאללה, ולגבי העובדה שמדובר במעביד שאינו ישראלי, הרי מדובר בעבודה מחוץ לישראל אצל מעביד לא ישראלי. על התובע חלה הוראת סעיף 76 לחוק הקובע שני תנאים הכרחיים להכרה בהגיעה כתאונה בעבודה, והם, שהתובע ומעבידו הם תושבי ישראל. בהנחה שהתובע הוא אמנם תושב ישראל, אין חולק כי המעביד איננו תושב ישראל ואינו בעל זיקה כלשהי לישראל.
ב. בסיס הביטוח של נפגעי עבודה הוא טריטוריאלי - עובדים בישראל מבוטחים בגין תאונות בישראל, ובמקביל מעבידיהם חייבים בעדם דמי ביטוח. הרחבה שהורחב הבסיס הזה בתקנות הביטוח הלאומי בדבר פגיעה בעבודה, באה להבטיח אינטרסים של עובדים בחו"ל שהם תושבי ישראל, אולם אז נדרש שהן העובד והן המעביד הם תושבי ישראל.
עובד בעסק שאין לו זיקה לישראל ושמעבידו אינו תושב ישראל, גם אם הוא תושב ישראל, איננו מבוטח.
ג. התובע בוטח במוסד כמי שאינו עובד ואינו עצמאי, והוא אף מודה בכך בסיכומיו. התובע סווג כדין במעמד זה, מאחר שעקב עבודתו אצל מעביד זר ועקב עבודתו מחוץ לתחומי המדינה, אין הוא מבוטח כעובד לצורך ענף נפגעי עבודה.
התובע חוייב בתשלום דמי ביטוח והיה מבוטח בהתאם לסיווגו, וזאת על-פי הוראת החוק המחייבת כל תושב לשלם דמי ביטוח, אפילו אין הוא עובד כלל. אין מדובר בטעות של פקידי הנתבע וודאי שלא בחוסר תום-לב כנטען על-ידי התובע. החיוב בדמי ביטוח נעשה בנסיבות העניין כדין.
6. עיקרי טענות התובע
א. העובדה שהתובע הוא תושב ישראל יש לה משמעות ומשקל רב לעניין היותו מבוטח מפני פגיעת עבודה. התובע הוא בעל סוכנות רכבים שמצויה פיזית ברמאללה, אולם עסקיו לא מתבצעים רק בשטחים שכן לצרכי עבודתו הוא מצוי בנסיעות מרובות בישראל ובשטחים, ומצוי בקשרי עבודה עם גורמים בישראל. משהתובע הוא תושב ישראל, בעל עסק משפחתי ועצמאי של סוכנות מכוניות הרשומה על-שמו וחותמת על חוזים בישראל אין ספק כי הוא מבוטח.
יצויין כי בטענה זו שוב חורג התובע מטענותיו שבתצהירו לפיהן הוא עובד שכיר בחברה שבבעלות משפחתו.
ב. התובע שילם דמי ביטוח, התובע סווג כ-"לא שכיר ולא עצמאי" משכך הוא אף עמד בחובת תשלום דמי ביטוח לפי סעיף 77 לחוק, ועל-כן יש לראותו כמבוטח. בטיעון המוסד הטוען אחרת יש חוסר תום-לב.
ג. אף שהתובע מקיים אחר הגדרת סעיף 76 לחוק, יש להפנות גם אל תקנות הביטוח הלאומי (תחולה לגבי סוגי עובדים שאינם תושבי ישראל) הבאה להרחיב את תחולת החוק הנ"ל על אלו שאינם תושבי ישראל אלא עובדים בישראל בלבד. לעניין זה מפנה באת-כוח התובע להוראת תקנה 2 לתקנות הנ"ל ממנה היא מבקשת ללמוד על זכאותו של התובע "בבחינת קל וחומר".
ד. אם תידחה התביעה מתבקש בית-הדין להורות למוסד להשיב לו את כל כספי הביטוח ששילם במשך כל השנים.
עד כאן עיקרי טענות הצדדים.
ההכרעה
7. בסעיף 76 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 נקבע:
"העובד בחוץ לארץ מבוטח לפי פרק זה אם הוא ומעבידו הם תושבי ישראל וחוזה העבודה נקשר בישראל או אף אם חוזה העבודה לא נקשר בישראל ובמקום העבודה אין ביטוח..."
הנה כי כן אחד מן התנאים ההכרחיים להרחבת עיקרון תחולת הטריטוריאלית בעבודה הינו היותו של המעביד תושב ישראל.
8. הידרשו לבסיס הביטוח של נפגעי תאונת עבודה על-פי החוק, קבע בית-הדין הארצי בפסק-דין מנחה לעניין כדברים הבאים:
'עד שנדרש לסעיפי החוק - טוב להעמיד את הביטוח של נפגעי עבודה על הבסיס הנכון. הבסיס הנכון הוא טריטוריאלי. מבוטחים עובדים בישראל, בגין תאונות בישראל ובמקביל חייבים בדמי ביטוח בעדם, מעבידיהם. בניגוד לענפי ביטוח אחרים לא היותו של אדם תושב מקנה מעמד של מבוטח ומטיל חובות תשלום דמי ביטוח...'
(ראה דב"ע מג 06-0 חסאלה רונן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 87)
עיקרון הטריטוריאליות העומד בבסיס הביטוח של נפגעי עבודה, הוא שחייב את ההרחבה שבסעיף 76 לחוק, העומד בבסיס הדיון בתיק זה, כמו גם את התקנתן של התקנות אליהן מפנה התובע בסיכומיו.
בביטוח אבטלה למשל, גם כן חל עיקרון הטריטוריאליות, ושם אף לא נמצא את ההרחבה שמרחיב המחוקק בסעיף 76 לעניין נפגעי עבודה. בקשר לעיקרון הטריטוריאליות שבענף ביטוח אבטלה וככל שהדברים נוגעים לעניין היות המעביד תושב ישראל, יפים דברי השופט פליטמן בפסק-הדין בעניין נתשה - המוסד לביטוח לאומי גם לענייננו כאן. וכך נקבע שם:
'לעיקרון הטריטוראליות של תחולת החוק נוכח מחוייבות המדינה לתושביה שבתחומה, אשר אירע להם מקרה המזכה בגימלה נוסף טעם פרקטי, של היעדר יכולת המוסד לבחון אמיתות גרסת התובע לגבי עצם מעמדו כעובד בחו"ל, מהות מעבידו, תקופת עבודתו, תנאי עבודתו, שיעור השכר ונסיבות הפסקת עבודתו.'
(ראה עב"ל 188/03 נתשה - המוסד לביטוח לאומי, עב-אר לג(7), 46)
יצויין כי באותו עניין כמו בענייננו דובר בעובד תושב ישראל שבוטח על-ידי המוסד כמי שאינו עובד ואיננו עצמאי, והוא הועסק על-ידי חברה ברמאללה, שבשליטת הרשות הפלסטינאית.
9. בהיותו ער לקושי שבהיותה של החברה בה היה שכיר חברה שאיננה רשומה בישראל, ניסה התובע בשלבים קודמים של הליך זה להביא בפנינו עובדות שיבססו טוב יותר את תביעתו. אלא, שבסופו של יום נותרה על כנה העובדה כי התובע היה שכיר בחברה שאיננה חברה ישראלית. עסקה של החברה פועל ברמאללה. החברה עצמה, על כך אין חולק, לא שילמה דמי ביטוח עבור התובע. בעובדה (שלא הוכחה) שהתובע נסע לצורך עסקי החברה גם בתחומי ישראל, או בכמות הנסיעות, אין כדי לשקול לעניין הוראת סעיף 76.
לפיכך, ואפילו התובע תושב (נושא שכאמור אף הוא שנוי במחלוקת) אין תביעת התובע יכולה לעמוד.
10. התובע, כך מתברר מסיכומיו שלו עצמו, בוטח במוסד כמי שאיננו עובד ואיננו עצמאי. כך מכוח חיובו של תושב ישראל, לפי החוק. התובע לא נרשם כעצמאי לפי הוראת סעיף 77.
לחוק ואין הוא מבוטח כעובד עצמאי. אין על-כן בסיס לטענות התובע כלפי המוסד לעניין קבלת תשלומי הביטוח מטעמו, בחוסר תום-לב ושלא כדין. אין על-כן בסיס לבקשת התובע כי נורה למוסד להשיב לו דמי ביטוח ששילם."
ב-ב"ל 1450/014 קבע כב' השופט תיבון ארי כי בין הצדדים למשפט לא היתה מחלוקת עובדתית לגבי אי-תחולתו של סעיף 76 לחוק הביטוח הלאומי שכן, "ביטוחם של עובדים מסוג התובע הוסדר בצו של הממשל האזרחי בשטחים (צו 662) מיום 22.6.76".
באחרית דבר נקבע כי:
"כל הדרכים להיות מבוטח בביטוח נפגעי תאונות עבודה בביטוח הלאומי, סגורות בפני התובע והנתבע אכן פעל כדין שכן התובע לא יכול היה להיות מבוטח בביטוח זה."
________________
1. ב"ל 2087/00 מחמוד מחמד כסאב נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002).
2. ובעניינו, סעיף 76 לחוק הביטוח הלאומי.
3. ב"ל 2173/02 עלא אלדין גזאונה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004).
4. ב"ל 1450/01 עוואג'נה סלימאן נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף ירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003).