botox

חובת רישום לעובד עצמאי ולעובד לשעה

1. כללי

סעיף 77 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"77. חובת רישום לעובד עצמאי ולעובד לשעה (33)
(א) לגבי עובד עצמאי, תנאי לגימלה לפי פרק זה הוא שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי או שעשה את המוטל עליו כדי להירשם.
(ב) לגבי עובד לשעה בעבודה שאינה לצורך עסקו או משלח-ידו של מעביד, תנאי לגימלה לפי פרק זה הוא שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד בעובד לשעה שלא לצורך עסקו או משלח-ידו של מעביד."


2. עובד עצמאי

הדרישה לרישום עובד עצמאי, כתנאי מוקדם לקבלת דמי פגיעה ושאר גימלאות נפגעי עבודה, נקבעה בחוק, והיא נובעת מהתכלית הסוציאלית של החוק.1 ב-דב"ע נה/37-0 2 קבע בית-המשפט כי מטרת הצורך ברישום של עובד עצמאי לפי סעיף 77(א) לחוק הביטוח הלאומי, כתנאי מוקדם לקבלת גימלה של נפגע בעבודה, היא למען תהא בידי המוסד תמונה שלמה, ככל האפשר, של ציבור המבוטחים המתווסף אליו, ולמען יוכל המוסד להבטיח כי דמי הביטוח ישולמו.3

זאת ועוד. אלמלא חובת הרישום צפוי המוסד להיתבע לשלם גמלאות נפגעי עבודה למי שלא שילם מעודו דמי ביטוח ואף דבר קיומו לא היה ידוע למוסד. על-פי סעיף 77 לחוק - תנאי לתשלום גימלת נפגעי עבודה לעובד עצמאי הינו - "שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי או שעשה את המוטל עליו כדי להירשם".4

לאור מטרתה של חובת עובד עצמאי ברישום במוסד לביטוח לאומי, נפסק כי מבוטח איננו יוצא ידי חובתו בחתימה על טופס שמטרתו "היתה שונה לחלוטין, ולא נועדה לעניין הרישום כעובד עצמאי אצל המוסד, ואין בו כל פרטים שממנו יכול היה המוסד ללמוד שהמערער הפך לעובד עצמאי".5

חוק הביטוח הלאומי הוא החוק הסוציאלי העיקרי בתחיקתנו. תכליתו הוא "חלוקת הגימלאות לסוגיהן על-פי קריטריונים סוציאליים לאותם נזקקים בחברתנו כנכה, הזקן, הילד, המובטל, היולדת, היתום והאלמנה. אותה חלוקה... לא תוכל להיעשות ללא גביית כספים מכלל ציבור המבוטחים. הגביה והחלוקה קשורות קשר בל-יינתק זאת בזאת, כצבת בצבת עשויה למילוי תכליתו הסוציאלית של החוק. באין גביה אין חלוקה, אין חוק ואין תכלית החוק".6

לקיום התכלית כאמור, הוטלה חובת הרישום על המבוטח העצמאי. על-מנת שיהא אפשר לחייבו בתשלום דמי ביטוח וזאת ללא קשר לשאלה האם הוא יהנה מגימלה כלשהי על-פי החוק. זה טיבו של הביטוח הסוציאלי להבדיל מן הביטוח האישי, לפיו, "דמי הביטוח משולמים על בסיס סיוע הדדי בין המבוטחים והבטחת גימלה מדור לדור".7

עובד עצמאי שלא נרשם ולא משלם דמי ביטוח נפגעי עבודה, פוגע בנזקקים אחרים לגימלאות נפגעי עבודה, כשם שמבוטח שאינו משלם דמי ביטוח זיקנה ושאירים, פוגע במבוטחים הזכאים לגימלאות אלה.

תקנות הביטוח הלאומי (רישום), התשכ"ג-1963, קובעות כי יראו עובד עצמאי כרשום אם נרשם במוסד לביטוח לאומי על-ידי מילוי טופס או הגיש דין-וחשבון שממנו נובע כי הינו עובד עצמאי.8

נטל ההוכחה, להוכיח שעשה המוטל עליו להירשם במוסד לביטוח לאומי, רובץ על כתפי התובע. כאשר הנטל לא הורם, תידחה התביעה.9 ויודגש כי "העובדה שהתובע נרשם במע"מ ובמס הכנסה אינה עומדת לזכותו של התובע, הואיל ויש להירשם גם במוסד לביטוח לאומי".10

ב-ב"ל (יר') 1714/9811 בדחותו את התביעה, קבע בית-הדין כי:

"התובע, שבחר כאמור שלא להעיד את מי שלטענתו ביצע עבורו את כל פעולות הרישום והדיווח, לא הוכיח טענתו בדבר היותו רשום כעצמאי או כי עשה את כל המוטל עליו על-מנת להירשם."

ב-עב"ל 200/9712 קבע בית-הדין:

"א. טענתו של בא-כוח המערער, לפיה יועץ המס אותו בחר המערער לייצגו בפני המשיב ראוי להיחשב דווקא כשלוחו של המשיב, ראויה להידחות משתי סיבות:

ראשית - פועלו של יועץ המס היה מטעם המערער ועבורו ולא מטעם המשיב.

שנית - אין מקום להתערבות בממצא העובדתי של בית-הדין, כי המערער עצמו מילא את טופס רישומו כעצמאי רק לאחר קרות התאונה הנטענת על ידו, כך שבנסיבות המקרה, אפילו היה יועץ המס שלוחו של הביטוח הלאומי, עדיין בקשת רישום המערער כעצמאי הוגשה באיחור, לאחר קרות התאונה הנטענת, בעטיו של המערער.

ב. משבקשת הרישום הוגשה באיחור, ראויה תביעת המערער להידחות על-פי סעיף 77 לחוק, שכן הוא לא היה רשום במוסד כעובד עצמאי בעת הפגיעה ואף לא עשה המוטל עליו כדי להירשם ככזה באותה עת.

ג. תשלום דמי הביטוח רטרואקטיבית למן ראשית תקופת היות המערער לעצמאי החל מה-1.6.91 - אין בו כדי להושיעו... תנאי לתשלום דמי הביטוח, על-מנת שהמערער יחשב 'כמי שעשה את המוטל עליו כדי להירשם' על-פי סעיף 77 לחוק, הינו, כי התשלום נעשה 'בתקופה שקדמה לפגיעה בעבודה'.

בנסיבות המקרה שלפנינו, שילם המערער את דמי הביטוח כעצמאי, רק לאחר קרות התאונה הנטענת, כך שגם עצם התשלום, לאור הוראת התקנה, אין בו כדי לרפא את הפגם של אי-רישום או עשית הנדרש כדי להירשם על-פי סעיף 77 לחוק.

ד. לאור האמור, בדין נדחתה תביעת המערער להכיר בפגיעתו כתאונה בעבודה, משהוא לא מילא אחר חובת הרישום."

ב-ב"ל (ת"א-יפו) 392/9913 קבע בית-הדין כי:

"מאחר ובמועד הפגיעה 24.05.98, התובע לא היה רשום כ-"עובד עצמאי" ואף לא עשה את המוטל עליו כדי להירשם, הרי שלא התקיימו בו התנאים כדרישת סעיף 77(א) לחוק, ובדין נדחתה תביעתו על-ידי המוסד."

אין כל מניעה, כי מבוטח יהיה בעת ובעונה אחת הן במעמד של "עובד" והן במעמד של "עצמאי".14 יפים לעניין זה דברי בית-הדין ב-תב"ע (ב"ש) נז/813-0: 15

"3. ...יחד עם זאת יצויין, כי אין מניעה שהתובע היה רשום בנתבע הן כ-"עצמאי" והן כ-"שכיר", אולם על-פי הראיות שבפנינו, לא הוכח על-ידי התובע, כי במועד התאונה היה רשום בנתבע גם כ-"עובד עצמאי" אלא רק ב-5.1.97 הגיש בקשה לשינוי סיווגו לעצמאי (נ/2), ואמנם, במובחן מהבקשות (נ/1 + נ/5) בטופס זה מצויין היקף שעות עבודתו הממוצעות לשבוע והכנסתו החודשית המוערכת החל מ-1/96, הכול בהתאם למרכיבים הנדרשים מכוח הגדרת "עובד עצמאי" על-פי סעיף 1 לחוק. בהודעתו בפני החוקר מיום 10.2.97 מודה התובע, כי עבד עם אביו כשנה ומתחילת 1996 במעמד של "עצמאי" אך אין בפנינו כל ראיה לטענה זו לאור המסמכים והבקשות לשינוי סוג שהומצאו כראיה.

לאור הראיות שבפנינו התובע לא השכיל להוכיח, כי היה רשום בנתבע כ-"עובד עצמאי" במשך כל תקופת עבודתו גם כשכיר, או כי טופס לשינוי הסיווג ב-6/95 הינו שגוי, שכן למעשה כל שביקש הוא לדחות תשלום המקדמות. עובדה זו אף לא צויינה בהודעתו לחוקר, לא הובאה בפנינו כל ראיה אחרת לתמוך בגרסת התובע ולפיכך מסקנתנו, כי התובע לא השכיל להוכיח, כי היה רשום כ-"עובד עצמאי" ביום 13.10.96 בעת שנפגע בעבודתו."

המבחן בעניין רישום התובע כעצמאי במוסד לביטוח לאומי איננו "תום-ליבו של העובד העצמאי", אלא, הרישום בפועל.16 תום-לב או היעדר כוונה להשתמט מחובת הרישום ו/או חובת התשלום, איננה רלוונטית שכן, עצם היעדר הרישום במוסד לביטוח לאומי שולל את הזכאות של העובד העצמאי להכרה בתאונה כתאונת עבודה.17

ב-ב"ל (יר') 10291/0718 טענה התובעת כי נתנה לבעלה לטפל לה בכל ענייני הרישום. בית-הדין דחה הטענה וקבע:

"התובעת טוענת כי עשתה את כל המוטל עליה כדי להירשם כעצמאית, שכן הסתמכה על בעלה ודיווחה לו, כפי היתה רגילה, והניחה כי הוא מטפל בזה. משכך יש לראותה כמי שעשתה את כל הדרוש כדי להירשם כעצמאית. ואולם מטיעוני התובעת עולה כי היא בקיאה בנבכי החוק, התקנות ואף הפסיקה. התובעת הסתמכה בטיעוניה על סעיפי חוק ועל פסקי-דין התומכים, לטענתה, בטיעוניה. משכך, התובעת מסוגלת לדאוג לענייניה, ואם הסתמכה על בעלה, ולא מצאה לנכון אף לברר אם נקט בפעולות הנדרשות לצורך רישומה כעצמאית, אין לה להלין אלא על עצמה.

גם אם ייאמר כי התובעת הפכה בקיאה ברזי החוק רק לאחרונה, ומשנדחתה תביעתה, לא יועיל הדבר לתובעת. מטיעוניה שלה עולה כי התובעת הינה אישה בוגרת, משכילה ועצמאית, והיא מסוגלת לטפל בענייניה בעצמה, ולברר את כל הדרוש. כאשר החלה התובעת לעבוד כעצמאית היה עליה לברר כיצד עליה למלא את כל החובות המוטלות עליה, ובכלל זה כלפי המוסד לביטוח לאומי. יתר-על-כן, לא נטען, ומשכך אף לא הוכח כי היתה לתובעת מניעה אובייקטיבית כלשהי להירשם כעצמאית. יש לדחות אף את טענתה כי יש להחיל לגביה את שנפסק למשל ב-דב"ע מב/13-0 המל"ל - ארי ראובן, פד"ע יג 390. כפי שכבר צויין התובעת הינה אישה עצמאית העוסקת בתיווך, ואף מצליחה בכך (ראו סעיף 7 לתצהירה), משכך אין להקיש לעניינה מן האמור לגבי מי שמטופל על-ידי לשכת הסעד, או לגבי שאינו מסוגל לטפל בענייניו בשל סיבות אובייקטיביות. גם פתיחת תיק במס הכנסה ודיווח לרואה-החשבון, אין בהם כדי לפטור את התובעת מחובתה להירשם במוסד לביטוח לאומי עצמאית (דב"ע נה/37-0 ראייד פלאח - המל"ל (לא פורסם); עב"ל 436/03 מוחמד עבדאללה - המל"ל, תק-אר 2005(4), 14 (2005)), מה גם שהדיווח ממס הכנסה הגיע לנתבע רק במרץ 2006 (עמ' 8, שורות 16-15), היינו זמן רב לאחר התאונה. טענות התובעת לעניין רשלנות הנתבע הינן טענות נזיקיות במהותן, ואין לבית-דין זה סמכות לדון בהן."

נדגיש, כי בתי-המשפט לערכותיהם השונות, דחו הטענה כי תשלום רטרואקטיבי של דמי הביטוח, מקנה את הזכות לקבל דמי פגיעה. ההיפך הוא הנכון. העובדה שהתובע שילם את דמי הביטוח רטרואקטיבית גם עבור התקופה שבה הפגיעה איננה מקנה לו הזכות לקבל דמי פגיעה.

הסיבה לסירוב כאמור היא, שתשלום דמי ביטוח כשלעצמו איננו מעניק זכאות לקבלת זכויות על-פי החוק, אלא, אם עומד המבוטח בתנאים שנקבעו בחוק, קרי, נרשם כעצמאי טרם התאונה.

ב-ב"ל (ב"ש) 3171/0719 קבע בית-הדין כי "מתן הוראה לרואה-חשבון של עובד עצמאי, לרושמו במוסד, אין לראות בה עשיית המוטל כדי להירשם מאחר וסוגיית הרישום הינה עניין בין העובד העצמאי למוסד ולא בין העובד העצמאי ומי שעליו הטיל לבצע את הרישום".20 וכדברי בית-הדין:

"4. במקרה שלפנינו, אין חולק כי התובע לא היה רשום כ-"עובד עצמאי" בעת הפגיעה ואף לא ניתן לומר עליו כי עשה את כל המוטל עליו כדי להירשם. כפי שהתובע הודה בפנינו, מנהלת החשבונות שלו דאגה לכל העניינים מול רשויות המס, ומשכך יכלה גם לדאוג לעניין תשלומי הביטוח הלאומי עבור התובע. כאמור, וכפי שנפסק, עצם ההעברה של הטיפול בכל ענייני המס למנהלת החשבונות אינה פוטרת את התובע מאחריות ולא ניתן לראות בו כמי שעשה את כל המוטל עליו כדי להירשם. אין בידינו לקבל את טענת התובע המופיעה בכתב התביעה, לפיה הוא קיבל שיקים וחתם עליהם מבלי שהבחין עבור מה הוא נותן את השיקים. אחריותו של אדם גם אם הוא עצמאי היא לבדוק את ביצוע השירותים אשר הוא מקבל ממנהלת החשבונות באופן כזה שהתשלומים אשר הוא משלם מיועדים למטרות להן ייעד את השיקים."

ב-ב"ל (חי') 1939/9821 דחה בית-הדין התביעה וקבע כי במקרה דנן "התובע נרשם במוסד כעובד עצמאי ביום 9.3.97 - הווה אומר שביום התאונה (3.3.97) הוא לא היה רשום במוסד כעובד עצמאי, וגם לא עשה את המוטל עליו כדי להירשם - משמע שלא התקיים בו התנאי הנדרש על-פי סעיף 77(א) לחוק, לצורך הזכאות לגמלאות נפגעי עבודה".

ב-דב"ע נה/184-0 22 קבע בית-הדין:

"מכאן, כי הסתמכות על גורם אחר אינה באה במסגרת תקנה 10(2) לתקנות, ואין מקום להתערב בשיקול-דעתם של פקידי המוסד.

7. הוראה לרואה-חשבון לרשום המערער על-פי החוק

טענתו של המערער היתה, כי הוא עשה את המוטל עליו כאשר הורה לרואה-החשבון שלו לרשום אותו אצל שלטונות המס, הוראה הכוללת רישום אצל המוסד לביטוח לאומי. רואה-החשבון אכן רשם את המערער במס הכנסה ומס ערך מוסף, והיעדר רישום במוסד לביטוח לאומי, היה, על-פי גרסת המערער ורואה-החשבון, טעות טכנית בלבד.

טענה זו נדחתה הן על-ידי המוסד והן על-ידי בית-הדין קמא. כאמור לעיל, היעדר רישום משך מעל לשנה אינו מצביע על שכחה, לדעת פקידי המוסד לביטוח לאומי. אדם סביר, שעבד שנים רבות כעובד עצמאי, שם-לב, לדעת פקידי המוסד, כי אינו משלם דמי ביטוח לאומי.

בנושא זה אין מקום להתערב במסקנת בית-הדין קמא. כבר נפסק, כי סוגיית הרישום הינו עניין בין העובד העצמאי לבין המוסד לביטוח לאומי, ועובד עצמאי המועסק כקבלן-משנה, ומסר לקבלן הראשי על עבודתו כעובד עצמאי, אינו עושה את המוטל עליו להירשם על-פי סעיף 77(1) לחוק והתקנות שהותקנו בעניין רישום עובד עצמאי (דב"ע לד/0-268, שצוטט לעיל, בעמ' 69-68).

המבחן בעניין רישום כחוק, אינו "תום-ליבו" של העובד העצמאי, אלא רישום בפועל (ראה פסקי-הדין שצוטטו לעיל). אפילו אם תתקבל טענת המערער, כי התכוון לשלם דמי ביטוח לאומי, שרואה-החשבון התרשל באי-דיווח למוסד, ושהמערער לא שם-לב להיעדר תשלום דמי ביטוח לאומי משך כשנה, אין בכך לענות על תנאי החוק שהוא יעשה את המוטל עליו להירשם במוסד. למעשה, כלפי המוסד, לא עשה המערער דבר בעניין רישום או תשלום דמי ביטוח לאומי.

לאור כל האמור לעיל עולה, כי המערער לא היה רשום כעובד עצמאי על-פי החוק והמשיב לא טעה כאשר דחה את תביעתו מנימוק זה."



3. עובד לשעה בעבודה

עובד, במשמעותו של קיום יחסי עובד-מעביד, אשר עובד בין שעה לבין 7 ימים הוגדר על-פי חוק הביטוח הלאומי כ-"עובד לשעה".

תקנות הביטוח הלאומי (רישום), התשכ"ג-1963 מחייבות ברישום לעובד לשעה בעבודה שלא לצורך עסקו או משלח-ידו של המעביד, ולעובד לשעה בעבודה לצורך עסקו או משלח-ידו של המעביד אם כלל מספר שעות העבודה אצל אותו מעביד אינו עולה על ארבע לשבוע, כאמור בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (רישום).

בהתאם לתקנות ולהוראות חוק הביטוח הלאומי, עובד לשעה, חייב לרשום את עצמו אם הוא עובד שלא לצורך עסקו או משלח-יד של המעביד, או כאשר היקף העבודה אינו עולה על 4 שעות בשבוע. אם מדובר בעבודה הנמשכת יותר משבעה ימים, אין מדובר ב-"עובד לשעה" וחובת הרישום חלה על המעביד, כך גם כאשר היקף העבודה עולה על 4 שעות.

סעיף 77(ב) לחוק הביטוח הלאומי, קובע חובת רישום לעובד לשעה כתנאי לזכאות לגימלה. בהתאם להוראה זו, רשאי המוסד לביטוח לאומי לשלול תשלום גימלה לעובד לשעה שלא לצורך עסקו או משלח-ידו של מעביד, אם הוא לא רשום ככזה.

על התובע להוכיח לבית-הדין את משך התקופה בה עבד אצל המעביד.

נשאלת השאלה האם יש בהיעדר רישום של התובע כדי לשלול את זכאותו לגימלה? לפי הוראות סעיף 77 לחוק הביטוח לאומי, התנאי לזכאות קיים אך ורק לגבי עובד לשעה בעבודה שאינה לצורך עסקו או משלח-ידו של המעביד. ההתניה איננה קיימת באשר לעובד לשעה אשר עבד לצורך עסקו או משלח-ידו של המעביד.

משכך, אנו סבורים, כי לא ניתן לשלול את הזכאות לגמלת דמי פגיעה של תובע, בשל חוסר רישום, כל עוד הוכח כי היתה תאונת עבודה.

ב-עב"ל 292/9823 נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בנצרת, לפיו, נדחתה תביעת המערער על-פי סעיף 77 לחוק הביטוח הלאומי, להכיר בתאונה שאירעה לו ביום 18.7.95 כתאונה בעבודה. בית-הדין האיזורי דחה התביעה עקב כך שהמערער לא היה רשום בעת הפגיעה כעובד עצמאי או כעובד לשעה, ולא עשה את המוטל עליו כדי להירשם.

בקבלו את הערעור קבע בית-הדין:

"2. אשר לרקע העובדתי, אין מחלוקת שבמהלך עבודתו בצביעת הכנסיה הבפטיסטית בכפר טוראן נפגע מר בשארה לאחר שנפל מסולם ביום המקרה. אין גם מחלוקת כי את עבודת צביעת הכנסיה קיבל צד ג' (להלן: מוהנא או מר מוהנא) כקבלן, מאת הכומר האחראי על הכנסיה, והתמורה המוסכמת עבור ביצוע אותה עבודה היתה בסך של 7,000 ש"ח. כמו-כן, אין מחלוקת כי בימים הראשונים לעבודתו נעזר מר מוהנא באחיו לביצוע עבודת הצביעה ובשלב מסויים החליפו מר בשארה, אשר הביא עמו, עם תחילת עבודתו, את הפיגומים הנחוצים לעבודה.

3. השאלה המשפטית המתעוררת במקרה שלפנינו הינה - האם מר בשארה היה עובדו של מר מוהנא?

ככל שיקבע שהוא היה עובדו, הרי שדין הערעור להתקבל ואזי על בית-הדין האיזורי לדון בחבות מוהנא לאור הודעת צד ג' שהגיש המוסד כנגדו על-פי הוראת סעיף 369 לחוק. באותה הוראה נאמר כי אם לא נרשם מעביד בהתאם לתקנות, ולפני הרישום אירע לעובד אירוע המזכה בגימלה, רשאי המוסד לביטוח לאומי לתבוע מהמעביד סכום השווה בכסף לגמלאות ששילם המוסד לביטוח לאומי או שהוא עתיד לשלמם ואת השווי הכספי בעין של הגימלה שניתנה לזכאי לגימלה בקשר לאותו מקרה.

מאידך, ככל שמר בשארה לא היה עובדו של מר מוהנא - דין הערעור להידחות, מטעמיו של בית-הדין קמא בפסק-דינו.

4. לאחר שבחנו טענות הצדדים ונתנו את דעתנו לכלל החומר שבתיק, סבורים אנו כי בסיכומו של דבר נוטה הכף לצד הקביעה שמר בשארה היה עובדו של מר מוהנא, ולהלן טעמנו לכך:

אין ספק, שהאחריות על ביצוע עבודת הקבלנות בכללותה כלפי המזמין הוטלה על מוהנא. אין גם ספק, שלו מר בשארה היה שותפו של מר מוהנא לביצוע אותה עבודה, סביר היה שיסוכם בין השניים על שכרו של מר בשארה, כחלק מהתמורה הכללית שהגיעה למר מוהנא בגין ביצוע אותה עבודה. בנסיבות המקרה שלפנינו, על-פי הודעת מר בשארה לחוקר המוסד, סוכם עימו על שכר יומי, אם כי שיעורו לא נקבע. כל הידוע לנו הוא שמר מוהנא שילם למר בשארה סך של 800 ש"ח, ככל הנראה, שכר עבור ימי עבודתו. על-פי הודעת מר מוהנא לחוקר המוסד 'בפועל אני ביצעתי את עבודת הצבע בכנסיה לבדי ולפעמים היה בא עוזר לי בעבודת הצבע בחור מכפר טוראן ששמו איימן בשארה (המערער) והעזרה שלו אלי היתה מתבטאת בכך שהיה מכין חומר צבע, היה נותן לי דלי צבע ונותן מברשת צבע...'

על-פי המצוטט, מענה פיו של מר מוהנא מצביע על כך, שלאמיתו של דבר תיפקד מר בשארה כעוזרו שלו. משבשארה היה עוזר של מוהנא, ראוי להניח כי התקיים יחס של כפיפות ביניהם. מכיוון ששכרו של מר בשארה היה שכר יומי, מן הראוי גם להניח כי התקיימה ביניהם תלות כלכלית. משמר בשארה היה כפוף למר מוהנא בעבודתו, ותלוי בו למחייתו, ראוי לפסוק כי בנסיבות המקרה, התקיימו יחסי עובד-מעביד בין השניים, כך שמר בשארה ראוי להיחשב, עובדו של מר מוהנא.

5. סוף דבר

א. הערעור מתקבל והתאונה שאירעה למר בשארה ביום 18.7.95 מוכרת בזאת כתאונה בעבודה."

ב-תב"ע (נצ') נה/235-0 24 קבע בית-הדין כי:

"מאחר שהתובע לא היה 'עובד' של בני, הרי שהוא גם לא היה מבוטח לפי סעיף 75(א)(1) לחוק ואף לא כ'עובד לשעה', לפי סעיף 77(ב) לחוק (התובע גם לא היה רשום כ'עובד לשעה')."



4. מתן הענקה - סעיף 387 לחוק לביטוח לאומי

סעיף 387 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"387. מתן הענקה (198אא)
המוסד רשאי, לפי שיקול-דעתו מטעמי צדק, לתת הענקות לאדם בכסף ובעין על-פי מבחנים וכללים ובשיעורים שנקבעו באישור ועדת העבודה והרווחה, כשתביעתו של האדם לגימלה במסגרת ענפי הביטוח אינה מזכה אותו בגלל אחת מאלה:
(1) אי-הזדקקות לאשפוז לפי סעיף 42;
(2) פיגור בתשלום דמי ביטוח לפי סעיפים 50 או 366;
(3) אי-מילוי חובת רישום לפי סעיף 77;
(4) אי-השלמת תקופת אכשרה לפי סעיפים 246 או 253."

תקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), התשל"ה-1975 קובעת כדלקמן:

"3. סיבות למתן הענקה
בכפוף לאמור בסימן ג' ייתן המוסד הענקה במקרה שלא אושפזה יולדת או נבצר מהמבוטח למלא חובת רישום לפי סעיף 33 לחוק25 או לשלם דמי ביטוח, כולם או מקצתם, ונוצר פיגור לפי סעיפים 98 או 181 לחוק מחמת אחד מאלה:
(1) מחלה או תאונה;
(2) מאסר או מעצר;
(3) פסלות לדין או פשיטת רגל;
(4) שירות בצבא הגנה לישראל;
(5) הימצאות בארץ אוייב או בארץ שאינה מאפשרת מגע חפשי עם ישראל;
(6) תנאי מלחמה או פעולות אוייב;
(7) אסונות טבע או תנאי אקלים החורגים מהרגיל;
(8) רישום גיל לא נכון שתוקן על-פי פסק-דין, בתנאי שמבקש ההענקה נקט בהליכים משפטיים לתיקון הגיל תוך זמן סביר לאחר שעמד על הטעות;
(9) מסירת מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד;
(10) סיבה אחרת שלפי שיקול-דעת המוסד מקורה בנסיבות שלא היו תלויות במבקש הענקה בתום-לב והמוסד שוכנע ששורת הצדק מחייבת מתן הענקה."

תקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), התשל"ה-1975 קובעת את הנסיבות המצדיקות מתן הענקה מטעמי צדק כאשר נבצר מהמבוטח למלא חובת רישום, כבעניינו, או לשלם דמי ביטוח, בשל אחת מהסיבות המנויות בתקנה.26

סעיף 387 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי המוסד לביטוח לאומי, רשאי, לפי שיקול-דעתו, להעניק לתובע דמי פגיעה מטעמי צדק.

על תובע, הטוען כי הינו זכאי להענקה מטעמי צדק, לעמוד בשני תנאים מצטברים:27

האחד, אי-הרישום נוצר מאחר ש-"נבצר" מהמבוטח למלא את חובת הרישום, כאמור ברישא של תקנה 3. כלומר, נסיבות שלא היו תלויות במבוטח.

השני, הטעם להיווצרות הפיגור הוא אחד מ-10 הטעמים המפורטים בתקנה 3. כלומר, על המוסד לביטוח לאומי, להשתכנע כי שורת הצדק מחייבת מתן הענקה.

ב-עב"ל 55/9628 נבחנה המילה "נבצר" בסעיף 198 לחוק, המתייחסת אף היא למבוטח שלא נרשם או לא שילם דמי ביטוח. במקרה דנן, ניתנה למילה "נבצר" פרשנות מצמצמת קרי, " "נבצר" מדובר בנסיבות אובייקטיביות שמנעו מהמבוטח לקיים את חובת הרישום".

אנו סבורים כי על הוועדה המטפלת בהענקות מטעמי צדק, להזמין את המבקש וליתן לו להעלות את טענותיו. כמו-כן, על הוועדה לנמק את החלטותיה. במקרה והוועדה איפשרה למבקש לשטוח את טענותיו בכתב, סבורים אנו, כי היא מילאה את חובתה כלפי המבקש.

ב-דב"ע נה/184-0 29 קבע בית-הדין כי "'נבצר מהמבוטח' פירושו קרוב לדיבור "נמנע", ואינו מתייחס לאי-ידיעה, טעות, שכחה, וכיוצא באלה".30


______________
1. ראה גם ב"ל (חי') 1939/98 אסלאן עומר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2003(2), 505 (2003).
2. דב"ע נה/37-0 ראייד פאלח נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 276.
3. ראה גם דב"ע נד/268-0 אהרון פואד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו 65; דב"ע מח/14-0 אריה שטרר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 326.
4. עב"ל 55/96 יעקב עגם נ' המוסד לביטוח לאומי, עב-אר לג 23.
5. דב"ע לא/9-0 יצחק אסא נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 155; דב"ע נו/317-0 משה יהלום נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 97(2), 212 (1997).
6. דב"ע נז/150-0 מוזס נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 102.
7. דב"ע נב/22-0 המוסד לביטוח לאומי נ' גליק, פד"ע כב 167.
8. ראה תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (רישום), התשכ"ג-1963.
9. דב"ע לה/49-0 מאיר בן מאיר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 393.
10. ב"ל (נצ') 1755/01 גחוש ראיד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2002(1), 358 (2002).
11. ב"ל (יר') 1714/98 בוזלמיט חיגאזי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(2), 1237 (2001).
12. עב"ל 200/97 סולמני משה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2000(1), 122 (2000).
13. ב"ל (ת"א-יפו) 392/99 לבנר רמי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(1), 4332 (2000).
14. דב"ע מט/43-0 המוסד לביטוח לאומי נ' איתן ארז, פד"ע כ 518.
15. תב"ע (ב"ש) נז/813-0 אברהם יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(4), 106 (1998).
16. תב"ע (ב"ש) נז/583-0 נעים יעקב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(1), 697 (1998).
17. דב"ע לד/268-0 אהרון פואד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו 65; ב"ל (נצ') 2392/07 בן ארצי סופי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(3), 28 (2008).
18. ב"ל (יר') 10291/07 בתיה בהירי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 7076 (2008).
19. ב"ל (ב"ש) 3171/07 משה יעקב חניה נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף באר-שבע, תק-עב 2008(1), 7046 (2008).
20. ראה גם עב"ל 324/97 שמעון הניג נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לה 621.
21. ב"ל (חי') 1939/98 אסלאן עומר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2003(2), 505 (2003).
22. דב"ע נה/184-0 אריה בדרה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 95(4), 11 (1995).
23. עב"ל 292/98 איימן ראתב בשארה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2003(2), 1996 (2003).
24. תב"ע (נצ') נה/235-0 אברהים חוסרי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 97(2), 337 (1997).
25. כיום מדובר בסעיף 77 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995.
26. ב"ל (ת"א-יפו) 3318/01 צדוק אסתר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(2), 2080 (2004).
27. ב"ל (יר') 10291/07 בתיה בהירי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 7076 (2008).
28. עב"ל 55/96 יעקב עגם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(1), 179 (2002).
29. דב"ע נה/184-0 אריה בדרה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 95(4), 11 (1995).
30. ראה גם דב"ע מא/172-0 סבר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יד 22; דב"ע מב/13-0 המוסד לביטוח לאומי נ' ראובן, פד"ע יג 390; דב"ע מח/150-0 פלבינסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 32.