botox

חזקת הסיבתיות

סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"83. חזקת סיבתיות (39)
תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים."

שני תנאים מצטברים צריך שיתקיימו על-מנת שתחול חזקת הסיבתיות, הקבועה בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי. האחד, שהתאונה היא תוצאה של גורמים חיצוניים נראים לעין. השני, שמדובר בעובד ולא בעצמאי.1

על-מנת שניתן יהיה לקשור בין אירוע לבבי שאירע לתובע לבין עבודתו, יש להוכיח קיומו של אירוע חריג בעבודה. נטל הראיה להוכחה זו, רובץ על כתפי התובע. קיום אירוע חריג בעבודה הוא תנאי ראשוני להכרה במחלת לב כתאונת עבודה.2

על-מנת שאירוע מוחי יוכר כתאונה בעבודה יש צורך בהוכחת התקיימותו של אירוע חריג בעבודה בסמוך לפני קרות האירוע המוחי. המבחן המשפטי, לפיו יקבע בית-הדין כי עסקינן באירוע חריג, נסמך על המבחן הרפואי. לדעתינו, אירוע חריג יכול שיהא מעמסה נפשית או גופנית יוצאת-דופן.3

החזקה הקבועה בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי, קובעת כי תאונה שאירעה למבוטח תוך כדי העבודה, רואים אותה גם ככזו שאירעה עקב העבודה, אלא אם הנתבע-המוסד לביטוח לאומי, הוכיח ההיפך. החזקה האמורה איננה חלה על תאונה המתרחשת בדרך מהמעון לעבודה או מהעבודה למעון, אלא רק, על תאונה שמתרחשת בעבודה ממש.4

יפים לעניין זה, דברי בית-הדין ב-דב"ע ל/10-0 5:

"שאלת המפתח לפסיקה בערעור היא, אם החזקה שבסעיף 39 (היום - סעיף 83) לחוק הביטוח הלאומי, היינו שתאונה שאירעה תוך כדי עבודה רואים אותה גם כתאונה שאירעה עקב העבודה - אם לא הוכח ההיפך... כך שתאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה רואים גם כתאונה שאירעה עקב הנסיעה או ההליכה - אם לא הוכח ההיפך. לטענה שאכן כך הוא, אין אחיזה לא בנוסח החוק ולא בהגיונם של דברים.

מכאן שהחזקה האמורה בסעיף 83 לחוק איננה מסייעת בידי התובע."

ב-ב"ל (ת"א-יפו) 2470/056 קבע בית-הדין:

"12. סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי, מאפשר למוסד לביטוח לאומי להוכיח כי 'השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים'.

במקרה הנדון, הביטויים שבהם השתמש המומחה: "השפעה שולית", "במידת מה", "להחיש במשהו", מעידים על כך שהשפעת העבודה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

על-פי מסקנת המומחה, לתנאי העבודה יש חלק בהופעת המחלה. אין הוא מתכחש לכך.

אלא שעל-פי קביעת המומחה, אותו חלק הוא חלק "שולי" ולא עיקרי.

אף שהמומחה לא השתמש במילים הברורות שבסעיף 83 סיפא, הרי שכך יש להבין את חוות-דעתו, ולא כפי שמבקשת באת-כוח התובע להסיק ממנה.

13. נוכח כל אלה, אני מורה על דחיית התביעה."

על-מנת להכריע אם אירוע מסויים הינו בבחינת תאונת עבודה, על בית-הדין לבחון האם מדובר באירוע חריג ופתאומי אשר גרם לנזק אצל הנפגע. זאת ועוד. כדי שנסיבותיו של מקרה מסויים יוכרו כאירוע חריג לעניין תאונת עבודה, עליהן להיות אירוע פתאומי ובלתי-צפוי. יפים לעניין זה דברי בית-הדין ב-דב"ע לא/5-0: 7

"...המבחן היסודי להיותו של אירוע "תאונה", הוא ה-"פתאומיות" (בנוסף כמובן לבוא האירוע שלא מרצונו של הנפגע, Unintentional, כמסוייג בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי). קיומו של מבחן ה-"פתאומיות" חיוני בכל המקרים, והוא יספיק ברוב המכריע של המקרים. המבחן של "פתאומיות", כשמדובר במחלה בא ללמד כי 'את ראשיתה של המחלה יש לייחס לגורם מוגדר או בודד Determinate Or Single Actהמזוהים בזמן ובמקום'..."

ב-ב"ל (ת"א-יפו) 3880/068 קבע בית-הדין:

"מן הכלל אל הפרט

1. אין בידי לקבל את טענת התובע ולפיה האירוע בו הלקוח, אשר עיכב אותו כשלוש שעות ובעקבותיו נלחץ, הינו אירוע חריג בעבודתו, מאחר ואופי עבודתו של התובע, כפורק סחורה, הוא להמתין ללקוחות.

2. לא זו אף זו: מעדותו של התובע עולה כי התובע לא מיהר להגיע ללקוח נוסף, וזאת בשים-לב כי האירוע אירע במחצית היום ולא בסופו...

העולה מהאמור לעיל, כי לא הוכח קיומו של אירוע חריג. עבודתו של התובע, כדבר שבשגרה, להמתין ללקוחותיו על-מנת לפרוק סחורה במכולתם, ועבודתו נמשכת שעות רבות ומלווה במתח תמידי, וכך קרה ביום 11.6.03. באותו היום לא התרחש אירוע יוצא-דופן.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי בתעודות הרפואיות שהוצאו על-ידי בית-החולים ובתעודות רפואיות מאוחרות יותר שנכתבו על-ידי רופאים שונים סמוך לאירוע, לא ציין התובע את שאירע לו לטענתו ביום האירוע.

בהוכחת האירוע יש לייחס משקל רב לרישומי בית-החולים ולאנמנזה, מתוך ידיעה שהיא פרי הניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים, שכן יש להניח, כי אדם המאושפז בבית-חולים ימסור את העובדות הנכונות על-מנת לזכות בטיפול הנכון (דב"ע מב/160-0 אבו ערב עלי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 281; דב"ע מט/23-0 המוסד נ' שמעון הירשהורן, פד"ע כ 349).

אשר-על-כן התביעה נדחית."

ב-ב"ל (נצ') 1740/059 קבע בית-הדין:

"11. המסקנה החד-משמעית העולה, הן מחוות-דעת המומחה והן מתשובותיו לשאלות ההבהרה, כי קיים קשר סיבתי בין תנאי העבודה הנ"ל לליקוי בגב ממנו סובל התובע.

חוות-הדעת לא נסתרה, ולא הוכח כי השפעת העבודה היתה פחותה בהרבה מאשר השפעת גורמים אחרים (ראה סעיף 83 סיפא לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, בהקשר לכך, ראה גם דב"ע לה/6-0 יצחק זהבי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 44)

לפיכך, יש להכיר במחלת התובע בגב כפגיעה בעבודה לפי תורת המיקרוטראומה."

ב-ב"ל (נצ') 2438/0210 קבע בית-הדין:

"המנגנון התוך ורידי ברגלו של התובע, אינו נראה לעין. בנסיבות אלה, חלה על התובע הסיפא של סעיף 83 המצוטט לעיל.

מכאן, שאם היה מוכח שהשפעת העבודה על מחלתו של התובע היתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורם האחר (מצבו הקונסטיטוציונלי של התובע) - היה צריך לדחות את התביעה.

משאימצנו את עמדתו של המומחה על כך שתרומת שני הגורמים למחלתו של התובע היתה דומה - אזי ברור שהשפעת העבודה לא היתה "פחותה בהרבה", ועל-כן, דינה של התביעה להתקבל."

ב-ב"ל (ת"א-יפו) 6981/0411 קבע בית-הדין:

"5. לאחר שעיינתי בכל החומר המצוי בתיק, בחוות-דעת המומחה ובסיכומי טענותיהם של באי-כוח הצדדים, אני פוסקת כדלקמן:

א. כמוסכם על הצדדים, התרגזותו של התובע ביום האירוע היתה בגדר "אירוע חריג" כמשמעותו של מונח זה בפסיקה הנוגעת לאירועים קרדיאליים שנקבעו כפגיעה בעבודה.

ב. לית מאן דפליג שאירוע חריג בזמן העבודה, אשר בסמיכות זמנים להתרחשותו מופיע תהליך רפואי המאובחן כאוטם בשריר הלב או כאירוע קרדיאלי - יש לראותו כפגיעה בעבודה ונקבע כי ישנו קשר סיבתי בין השניים.

(ראה הנחיותיו המפורטות של בית-הדין הארצי לעבודה באשר לאופן בחינתו של כל מקרה אשר בו נטען כי אוטם שריר הלב הוא בגדר פגיעה בעבודה: עב"ל 481/99 המל"ל נ' דוד מכלוביץ, עב-אר לג (88), 41).

בענייננו אכן התקיימו שני התנאים המצטברים, כפי שניסח זאת גם המומחה, בדבר אירוע חריג בעבודה וסמיכות זמנים בינו לבין הופעת האוטם בשריר הלב אצל התובע.

ג. גם במבחן הנדרש על-פי סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי, בדבר היחס שבין השפעת האירוע בעבודה לבין השפעת גורמים אחרים - על הופעת האוטם, נמצא במקרה שלפנינו כי השפעת האירוע החריג בעבודה היתה רבה יותר מהשפעת נתוניו האישיים של התובע, וכפי שניסח זאת המומחה: '...שכן ללא אירוע זה יתכן והאוטם לא היה קורה במועד שאירע, אם בכלל'.

חוות-דעתו של המומחה הרפואי מקובלת עלי, היא קוהרנטית ורהוטה ואיני מוצאת בסיס לטיעוני בא-כוח הנתבע כנגד חוות-דעת זו. לא זו בלבד שאינה מעורפלת, אלא שהיא חד-משמעית בממצאיה במסקנותיה ובתוצאה המפורשת בה בתשובה לשאלות שהמומחה נשאל על-ידי בית- הדין.

ד. המומחה מאזכר, בהגינותו, את מדידת הטרופינין הגבוה קודם לאירוע החריג בעבודה, אולם הוא ציין גם כי '...התמונה הקלינית של האוטם החלה ככל הנראה לאחר האירוע בעבודתו' ומבהיר כי שינויי א.ק.ג בעת קבלתו של התובע לחדר המיון 'תומכים בהנחה כי האוטם אירע ביום קבלתו לבית-החולים'.

לפיכך, בהיעדר ראיות רפואיות של ממש לסתירת האנמנזה ובדיקת א.ק.ג בעת קבלתו של התובע לבית-החולים מקובלת עלי מסקנתו של המומחה בדבר הקשר הסיבתי שבין האוטם לבין האירוע החריג בעבודתו של התובע.

ה. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל התביעה מתקבלת ואני קובעת כי האוטם בשריר ליבו של התובע, אשר הופיע ב-23.3.03, הינו בגדר פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק."

ב-ב"ל (ב"ש) 2018/0212 קבע בית-הדין:

"11. בשים-לב שענייננו בבירור זכויות מתחום הביטחון הסוציאלי ולאור הסברי התובע לגבי הסתירה בנוגע למועד האירוע, מקובלת עלינו טענת התובע, כי נפל ממערבל הבטון במסגרת עבודתו ביום 21.1.01.

עם זאת, לא הוכיח התובע את סיבת הנפילה ומכאן וענייננו בתאונה שאיננה תוצאה של גורמים הנראים לעין כאמור בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995.

12. בנסיבות הללו היה על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין האירוע לבין עבודתו, דהיינו להוכיח כי התאונה שאירעה לו בעבודה, אירעה עקב העבודה.

בנטל זה לא עמד התובע ולפיכך, אין לראות בנפילה כתאונה בעבודה.

אין התובע טוען לפגיעות שהן תוצאה מהנפילה, דוגמת שברים, חבלה בראש וכיוצ"ב. פגיעות בהן הוא מבקש להכיר כתאונה בעבודה. אשר-על-כן, אין ללמוד מפסק-הדין אליו מפנה בא-כוח התובע, שם הוכרה הפגיעה שסבל מבוטח בראש, כתאונה בעבודה משנפל במהלך עבודתו כתוצאה מהתקף אפילפסיה. כאמור כאן, לא טוען כלל התובע לפגיעות שהן תוצאה מהנפילה.

13. סוף דבר התביעה נדחית."

ב-ב"ל (ב"ש) 510/9413 קבע בית-הדין:

"33. הכרעה

על-מנת שאוטם יוכר כ-"תאונת עבודה", כמשמעה בחוק, יש לזהות גורם משרה בעבודה, קרי האירוע החריג, אשר הוביל להופעת האוטם. מאחר והאוטם מופיע על רקע מחלת לב, המתפתחת משך תקופה ומרבית גורמיה אינם קשורים לעבודה אלא מופיעים באופן טבעי, יש לקבוע אם היה קשר סיבתי בין האירוע לבין הופעת האוטם. ככל שקיים קשר סיבתי יש לקבוע אם הגורם המשרה תרם תרומה ממשית להופעת האוטם. המבחן המשפטי לצורך כך קבוע בסיפא של סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי...

34. מאחר ואוטם הינו תוצאה מגורם חיצוני שאינו נראה לעין, דוגמת: דחק נפשי בלתי-רגיל או מאמץ פיזי בלתי-רגיל, יש לקבוע אם השפעת הגורם המשרה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים.

חלוקת העבודה בין בית-הדין לבית המומחה הרפואי, היא כדלקמן:

השלב הראשון - בית-הדין קובע את עובדות המקרה לרבות הימצאו או היעדרו של גורם משרה היינו, אירוע חריג. ככל שנמצא גורם משרה, אזי על בית-הדין לא רק לקבוע את הימצאו, אלא להעריך את עוצמתו בהשוואה לאירועים המתרחשים ולמאמצים המושקעים בעבודת המבוטח בשגרה. לאחר-מכן, ממנה בית-הדין מומחה יועץ רפואי.

ככל שלא הוכח אירוע חריג בעבודה על בית-הדין לדחות את התביעה.

השלב השני - תפקידו של המומחה הרפואי הוא לחוות את דעתו בשאלה אם קיים קשר סיבתי בין הגורם המשרה - האירוע החריג - לבין הופעת האוטם. ככל שתשובתו חיובית, על המומחה לחוות את דעתו בשאלה, האם השפעת הגורם המשרה - האירוע בעבודה - היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים. במילים אחרות, על המומחה הרפואי מוטל התפקיד של הערכה האם הגורם המשרה הביא להופעת האוטם ואם כן, עד כמה היה חלקו של הגורם המשרה משמעותי.

ראה: עב"ל 481/99 המוסד לביטוח לאומי נ' דוד מכלוביץ', תק-אר 2003(1), 2182 (מיום 16.1.03)."

ב-ב"ל (נצ') 2240/0214 קבע בית-הדין:

"התייחסות לטענות באי-כוח הצדדים

10. בא-כוח התובע טען בסיכומיו כי מאחר שהנפילה היתה תוך כדי העבודה, הרי חזקה עליה שהיא היתה גם עקב העבודה וכי הנתבע לא הוכיח את ההיפך.

11. באת-כוחו של הנתבע ביקשה לדחות את התביעה. לטענתה, "אין ספק" שמדובר בנפילה שהיא תוצאה של גורם פנימי בגופו של התובע, ובנסיבות אלה - אין מדובר בתאונת עבודה.

12. אין אנו מקבלים את עמדתו של הנתבע. אמנם נכון שאם נפילת התובע באה בעקבות אבדן ההכרה ואם אבדן ההכרה נגרם בשל סיבות פנימיות בלבד ובלא קשר לתנאי העבודה, אזי אין מדובר בתאונת עבודה. אולם, כדי לקבוע אם כך היה - יש צורך בחוות-דעת רפואית של מומחה מטעם בית-הדין. כל עוד אין בפנינו חוות-דעת כזו, אין אנו יכולים לקבוע כי עמדת הנתבע היא הנכונה.

ככלל, החזקה שנקבעה בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"), חלה גם על התובע, שכן אין חולק שנפילתו היתה תוך כדי העבודה, ועל-כן - חזקה היא שהיא היתה גם עקב העבודה. גם אם מדובר בנפילה שלא אירעה בשל גורם חיצוני הנראה לעין, הרי שעל הנתבע מוטל להוכיח שהשפעת העבודה על התאונה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים (ראו, למשל, דב"ע שם/175-0 וינוגרד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 221, 223).

אנו תמהים על עמדת הנתבע אשר התנגד למינוי מומחה רפואי. אי-מינוי מומחה רפואי היה מונע מהנתבע להוכיח את המוטל עליו, והתוצאה היתה יכולה להיות קבלתה של התביעה על-סמך החזקה האמורה בסעיף 83 לחוק. יתרה מכך, הנתבע הסתמך בסיכומיו על פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה ב-עב"ל 317/97 אחוואל - המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2000(2), 148 (2000), אולם הנתבע התעלם מכך שבאותו פסק-דין, החליט בית-הדין הארצי לעבודה, למנות מומחה רפואי מטעמו (ולאחר קבלת חוות-הדעת, למרות שנותר ספק מה גרם לנפילה של המערער - קיבל בית-הדין הארצי את הערעור).

אנו ממליצים לנתבע להפנים את העובדה שעל-פי ההלכה הפסוקה, כאשר יש שאלות רפואיות השנויות במחלוקת, ומחלוקת זו רלוונטית לתובענה - יש למנות מומחה רפואי מטעם בית-הדין בטרם ההכרעה במחלוקת הרפואית. אם הנתבע יקבל את ההמלצה, חזקה עליו שהוא יפסיק להתנגד למינוי מומחה רפואי כשאין טעם בהתנגדותו."

ב-ב"ל (ב"ש) 197/9615 קבע בית-הדין:

"13. הכרעה

על-מנת שאוטם יוכר כ-"תאונת עבודה", יש לזהות אירוע חריג, או כפי שכונה בפסיקת בית-הדין הארצי, "גורם משרה", אשר הוביל להופעת האוטם. מאחר ואוטם מופיע על רקע מחלת לב המתפתחת משך תקופה, ומרבית גורמיה אינם קשורים לעבודה, ומופיעים באופן טבעי, יש לקבוע אם היה קשר סיבתי בין האירוע לבין הופעת האוטם. אם קיים קשר סיבתי, יש לקבוע מהו מידת תרומתו של הגורם המשרה להופעת האוטם. המבחן המשפטי קבוע בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995...

ראה: עב"ל 481/99 המוסד לביטוח לאומי נ' דוד מכלוביץ', פד"ע לח 461 (פסק-דין מיום 16.1.03).

14. בשלב הראשון, בית-הדין קובע אם אירע אירוע חריג.

בשלב השני, ממנה בית-הדין מומחה רפואי לחוות-דעתו, אם קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין הופעת האוטם. ככל שיקבע קשר סיבתי, על המומחה להתייחס להשפעתם היחסית של גורמי האוטם האחרים אל מול השפעת האירוע בעבודה על קרות האוטם בעת שהתרחש.

15. על שאלת היחס, יש להשיב לפי מבחן סמיכות הזמנים - כלומר, הערכת המומחה את סבירות קרות האוטם, אף ללא אירוע חריג בחיי עבודה.

16. בעניין זה נשאל המומחה שאלות הבהרה, שנועדו לחדד את שמסר בחוות-דעת קודמות שלו. פרופ' קרן קובע חד-משמעית, כי לדעתו אין קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה - ההתרגזות והופעת האוטם. כאשר צויין בחוות-דעת קודמת, כי מדובר בקשר זמני התכוון לסמיכות הזמנים בין ההתרגזות להופעת האוטם.

בשלב הזה, בו נקבע, כי אין קשר סיבתי בין האוטם לאירוע בעבודה, אין צורך להמשיך הלאה ולדון בשאלת היחס.

17. למרות זאת, פרופ' קרן חזר והפנה לתשובותיו הקודמות, לפיו הגורמים האחרים, אשר היו נוכחים בתובע, ובהם טרשת בשנים משלושת עורקי הלב, שנבע מיתר לחץ דם, עודף שומנים בדם ועישון כבד במשך שנים, הם אלו שגרמו להופעת האוטם במועד שהופיע (תשובה ד' לחוות-הדעת מיום 15.9.03).

18. המומחה שב ומזכיר, את קביעת בית-הדין לפיה מדובר ב-"אירוע חריג" בדוחק, כסיבה נוספת, לקביעותיו, אך אין בכך כדי להשמיט את הקרקע תחת מסקנותיו האחרות, שאינן תלויות בקביעת בית-הדין.

לעניין קביעת בית-הדין שהיא הונחה בתחילת הדרך יובהר, כי בית-הדין קבע בפסק-דינו מיום 20.6.00, כי התרשם שהאירוע לא היה חריג בעוצמה רבה, כי מדובר באדם שמעסיק פועלים, וכי האיחור של 3 שעה לעובד גרם לו לכעס רב. אך כפי שהתובע מסר לחוקר המוסד (נ/2) הוא לא צעק על העובד, הוא שאל אותו מה קרה, והעובד אף כיבד אותו בשתיה קלה ועוגיות והוא סרב לכך. לכן האירוע נקבע כחריג ב-"דוחק".

19. מכל המקובץ עולה, כי עוצמתו הפחותה של האירוע, על-אף שנקבע כאירוע חריג, יחד עם קביעתו של המומחה הרפואי, כי אין קשר סיבתי בין האוטם והאירוע בעבודה, והיותו של האירוע החריג בעל השפעה שולית ביחס לגורמים אחרים - מביאים למסקנה, כי יש לדחות התביעה.

20. התביעה נדחית, ללא צו להוצאות."

ב-עב"ל 1291/0116 קבע בית-הדין כי "חזקת הסיבתיות על-פי סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 - לא חלה כאשר מדובר בתאונה שנקבע לגביה שהינה תוצאת גורמים פנימיים הטמונים בנפגע עצמו ללא תרומה סביבתית להתרחשותה או להחמרתה".

ב-ב"ל (ת"א-יפו) 2370/0217 קבע בית-הדין:

"4. בא-כוח התובע הגיש 'בקשה לעיון חוזר בהחלטה למינוי מומחה יועץ רפואי'. בבקשה, טען בא-כוח התובע:

א. משהכיר בית-הדין בקיומו של האירוע הנטען בכתב התביעה, ונקבע כי התובע נחבל ונפגע בגבו על-ידי גורם חיצוני נראה לעין (חבלת גב כתוצאה מנפילה על מדרגות), אין עוד מקום למינוי מומחה רפואי לקביעת קיומו של קשר סיבתי רפואי.

ב. ההליך הנכון הינו הפניית עניינו של התובע לבדיקה על-ידי ועדה רפואית, אשר תקבע אם ועד כמה מצבו הרפואי של התובע כיום נובע וקשור לתאונה אשר הוכרה כי אירעה לתובע וכן תקבע את דרגת נכותו.

ג. על המקרה הנדון חלה הרישא לסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), אשר קובעת חזקת סיבתיות, והמוסד לא הוכיח את ההיפך.

5. באת-כוח המוסד התנגדה לבקשה, מנימוקים אלה:

א. עצם הנפילה אינה מקנה זכאות להכרה באירוע כתאונת עבודה, כיוון שטרם הוכח אלמנט חיוני נוסף להכרה באירוע כתאונת עבודה - הנזק. מאחר ומדובר בנזק פנימי שאינו גלוי לעין, אין מנוס ממינוי מומחה רפואי שידון בקשר הסיבתי בין האירוע לבין הנזק הפנימי הנטען.

ב. חזקת הסיבתיות הנטענת ניתנת לסתירה, ומן הראוי לאפשר לנתבע להתגונן ולטעון להשפעה פחותה של האירוע יחסית לגורמים אחרים, לרבות גורמים תחלואתיים.

ג. בפסיקה העניפה לעניין פגיעות גב בדרך שגרה ממונה מומחה רפואי, על-מנת לאבחן אם נגרם נזק, ואין די בעדות התובע לעניין הוכחת הנזק שנגרם בתאונה. הדבר דומה למינוי מומחה רפואי על-מנת לבחון אם אוטם שריר הלב מהווה תאונת עבודה, לאחר שנקבע על-ידי בית-הדין כי התרחש אירוע חריג.

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני קובעת כמפורט להלן:

א. כאמור ב-דב"ע נג/0-153 פארג' עוד ג'אבר נ' המוסד, פד"ע כז 50, על-מנת שייקבע כי אירעה תאונה בעבודה יש להוכיח שני יסודות חיוניים: האחד - גורם או מחולל התאונה. השני - פגיעה או נזק. רק אם הוכחו שני יסודות אלה, קמה חזקת הסיבתיות.

ב. אני סבורה, כי במקרה הנדון, בשלב זה של הדיון, הוכח רק יסוד אחד - גורם או מחולל התאונה, דהיינו נפילתו של התובע והחבלה. לעומת זאת - לא הוכח היסוד השני - נזק. בעניין זה, מקובלת עלי טענת המוסד כי אין די בעדות התובע על-מנת לקבוע ממצא כי אירע לתובע נזק כתוצאה מהאירוע התאונתי, וכי שאלה זו צריכה להיבחן על-ידי המומחה הרפואי.

ג. זאת ועוד. סעיף 83 לחוק מקים חזקת סיבתיות, הניתנת לסתירה. במקרה הנדון, הדרך בה ניתן לסתור את חזקת הסיבתיות היא על-ידי חוות-דעתו של מומחה רפואי, אשר יחווה את דעתו על הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי לבין מחלתו של התובע.

7. לפיכך, אני דוחה את בקשתו של התובע, וקובעת כי אין מקום שלא למנות מומחה רפואי בהליך, ואין להפנות את עניינו של התובע, בשלב זה, לוועדה רפואית."

ב-ב"ל (ב"ש) 2308/0118 קבע בית-הדין:

"9. תאונה שהיא תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, משמעה שהגורם לתאונה הוא חיצוני ונראה לעין ולא שתוצאת התאונה היא חיצונית ונראית לעין.

ראה: דב"ע נו/251-0 בצלאל ישינובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 241.

אשר-על-כן, שעה שמדובר בתאונה (נפילה) אשר היא תוצאה של סחרחורת, ענייננו, תאונה אשר איננה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, מכאן - שאין עומדת לתובע חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995.

בנסיבות אלו, אין רואים את הנפילה שאירעה לתובע במהלך העבודה כנפילה שאירעה עקב העבודה.

ראה: דב"ע לט/107-0 המוסד לביטוח לאומי נ' סוזן סמפסון, פד"ע יא 141.

10. סוף דבר, התביעה נדחית."

ב-ב"ל (נצ') 1385/0119 קבע בית-הדין:

"אין בידי לקבל את טענותיו אלה של בא-כוח התובע, וזאת בשל כל אחד מהטעמים שיפורטו להלן:

א. בעניינו של התובע, אין מדובר בפגימה שהיא תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין. מכאן, שאין עומדת לזכותו של התובע חזקת הסיבתיות האמורה ברישא לסעיף 83 לחוק (ועל הנתבע כבר לא מוטלת החובה להוכיח את "ההיפך").

אולם, אף אם הייתי רואה את הנתבע כחייב לסתור את חזקת הסיבתיות האמורה בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי, הרי שלאור דעתו הנחרצת של המומחה, כאמור בחוות-דעתו המשלימה, הייתי רואה את הנתבע כמי שעלה בידיו להוכיח את המוטל עליו, שכן מחוות-דעת זו מתברר שאין קשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודתו של התובע לבין הליקוי שבו לקה.

על-כן, לא רק שהנתבע הוכיח שהשפעת העבודה על הליקוי היתה "פחותה בהרבה" מהשפעת גורמים אחרים (כנדרש על-פי הסיפא לסעיף 83 לחוק), אלא שהנתבע אף הוכיח כי לעבודה לא היתה השפעה על ליקויו של התובע.

ב. אכן, יש מקרים שבהם מוצדק - על-פי ההלכה הפסוקה - לתת למבוטחים ליהנות מהספק, ולקבל את תביעותיהם אם נותר ספק בשאלת הקשר הסיבתי בין עבודתם לבין מצבם הרפואי. אולם, עניינו של התובע אינו אחד ממקרים אלה, שכן אצל התובע ניתנה (והתקבלה) חוות-דעת רפואית שלפיה אין קשר סיבתי בין תנאי עבודתו לבין הפגימה שבה לקה, כך שאין מדובר בספק שהתובע עשוי ליהנות ממנו.

כשעולה מחוות-הדעת שהתובע סובל מדלקת נגיפית או חיידקית, שאיננה נובעת מאבק או מחומרים כימיים שהתובע בא עמם במגע בעת עבודתו, אינני יכול לראות את שאלת הקשר הסיבתי הרפואי כשאלה שעומדת בספק."

ב-עב"ל 1050/0120 נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי, לפיו נדחתה תביעת המערער "לתשלום דמי פגיעה בגין דלקת בכבד". בדחותו את הערעור קבע בית-הדין:

"7. אשר לדעתנו:

א. מחלתו של המערער 'אינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין', על-פי סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, ועליו חובת הוכחת הקשר הסיבתי בין ההדבקות בה לבין העבודה. משמעות האמור הינה לענייננו, כי עליו חובת ההוכחה שסביר יותר שנדבק במחלת החום הנגיפית עקב מגעו עם לקוחות במהלך עבודתו מאשר נדבק בה שלא במהלך עבודתו.

ב. בנסיבות המקרה שלפנינו לא רק שהמשיב לא הרים את נטל הוכחת הקשר הסיבתי המוטל עליו כאמור, אלא שמחוות-דעת המומחה עולה, שסביר יותר לקבוע שהידבקותו במחלה אינה קשורה לעבודתו אלא במגעו עם אנשים מחוץ לעבודתו."

ב-עב"ל 104/9921 קבע בית-הדין:

"א. כעובד עצמאי, לא חלה על המערער חזקת הסיבתיות שבסעיף 83 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), לפיה: 'תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונת שאירעה גם עקב העבודה', כך שעליו חובת ההוכחה, שהתאונה אירעה לו 'תוך כדי עיסוקו במשלח-ידו ועקב עיסוקו במשלח-ידו', כאמור בהגדרת תאונת עבודה בסעיף 79 לחוק."

ב-ב"ל (נצ') 2112/9922 קבע בית-הדין:

"בענייננו, מאחר שהתובע לא הוכיח כי לנפילתו ביום 27.3.98 היו 'גורמים חיצוניים הנראים לעין', הרי שאין הוא יכול ליהנות מהחזקה האמורה ברישא לסעיף 83. עם זאת, נפילתו היא תאונה שחל עליה הסיפא לסעיף האמור, כך שיש לבחון אם 'הוכח שהשפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים'.

הלכה פסוקה היא שהנטל להוכיח את יחסיות השפעת העבודה מול השפעת גורמים אחרים, מוטל על הנתבע, כלומר - הנתבע הוא זה שעליו להוכיח שהשפעת העבודה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים (ומהם אותם גורמים אחרים). בעניין זה ראו, למשל, את אשר נפסק ב-דב"ע מג/0-175 וינוגרד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 221, 223:

'משהוכח שהתאונה אירעה תוך כדי עבודה, לא כתוצאה מגורמים חיצוניים הנראים לעין, שומה על המוסד לביטוח לאומי להוכיח 'כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים.'

16. לאור זאת, קבענו בהחלטתנו מיום 26.2.01, שיש למנות מומחה רפואי מטעם בית-הדין, כדי לבחון אם עלה בידי הנתבע להוכיח שהיה גורם אחר לנפילה, גורם שהשפעתו על נפילת התובע בעבודתו ביום 27.3.98, היתה גדולה בהרבה מהשפעת העבודה."

ב-ב"ל (ב"ש) 128400/9923 קבע בית-הדין:

"5. במילים אחרות המומחה אמנם לא משתמש באותה לשון בה נקט המחוקק בסעיף 83 סיפא, לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, ולפיה לא יוכר אירוע כתאונת עבודה, אם יוכח כי השפעת העבודה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. יחד עם זאת ברור מתוך קריאת חוות-דעתו כמו גם תשובותיו לשאלות ההבהרה שהגורם הדומיננטי במצבו הרפואי כיום, הינו מחלת הלב הכלילית המפושטת שנמצאה אצלו. ברור, איפוא, כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה בהרבה מהשפעת המחלה הטבעית. דהיינו הורם הנטל לשלילת חזקת הסיבתיות הקבועה כאמור בסיפא של סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי."

ב-דב"ע נו/269-024 קבע בית-הדין:

"חזקת הסיבתיות פגיעות בגב עשויות להיות משתי קטגוריות. האחת, פגיעה הנגרמת מגורמים חיצוניים הנראים לעין, והשניה, נובעת מגורמים שאינם נראים לעין. נפילה היא גורם חיצוני נראה לעין. לכן על כאבי גב כתוצאה מנפילה חלה חזקת הסיבתיות הקבועה ברישא של סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (דב"ע מח/0-189 הלנה נאורי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 258; ראה גם מאמרו של ד"ר ש' קובובי "כאבי גב כתאונת עבודה" ביטחון סוציאלי, חוברת 33 (מאי, 1988)). בענייננו קבע בית-הדין האיזורי כי ללא כל ספק המערער נפל מגג משופע וחלק שגובהו כארבעה מטרים. נפילה היא תוצאה של גורם חיצוני נראה לעין. חלה אם כן על העניין חזקת הסיבתיות, לפיה תאונה שאירעה תוך כדי העבודה נגרמה גם עקב העבודה. הנטל אם כן מוטל על המשיב לסתור חזקה זו. השאלה היא האם נסתרה החזקה. המשיב לא הביא כל עדים. בית-הדין האיזורי קבע כעובדה בהאמינו למערער, כי במשך כל הזמן הציקו לו כאבים עזים אלא שהוא פנה באיחור למשיב מכיוון שלקח לרופאים האורטופדים זמן לגלות שיש לו בעיה בגב.

נראה לנו כי חוות-דעתו החד-משמעית של המומחה הרפואי, לפיה אילו היתה נפילתו של המערער גורמת לפריצת דיסק היו למערער כאבים חזקים מיד לאחר הנפילה ולא מספר שנים לאחר-מכן, מביאה לתוצאה כי נסתרה החזקה בדבר הקשר הסיבתי בין הנפילה למצבו של המערער. בנסיבות אלו אין מנוס מדחיית הערעור של המערער מטעמיו של בית-הדין האיזורי."

ב-תב"ע (ב"ש) נו/39-025 קבע בית-הדין:

"על-פי סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, 'תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך'. במקרה שלפנינו לא הוכח כל "אירוע תאונתי" שהינו תנאי מקדמי להכרה בתאונה כ-"תאונת עבודה", עובדה זו בצירוף האמור במסמכים הרפואיים מביאים למסקנה, כי דין תביעתו של התובע להידחות ואין להעביר עינינו למומחה יועץ רפואי.'


_______________
1. דב"ע לח/0-100 יוסף לאוב נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט 421; דב"ע נו/0-251 בצלאל ישינובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 241; עב"ל 250/98 המוסד לביטוח לאומי נ' כוכבה סמואלוב, תק-אר 2006(3), 305 (2006).
2. דב"ע נד/0-268 ניב יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 315.
3. דב"ע מו/0-139 דן יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 315.
4. ב"ל (נצ') 2280/00 מוסבאח עטייה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2002(2), 432 (2002), ראה גם ב"ל (ת"א-יפו) 2840/06 זביץ יעקב נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף תל-אביב, תק-עב 2008(2), 7089 (2008).
5. דב"ע ל/10-0 דוידיאן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 9.
6. ב"ל (ת"א-יפו) 2470/05 הרצל דמרי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 5265 (2008).
7. דב"ע לא/5-0 ושדי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 200.
8. ב"ל (ת"א-יפו) 3880/06 שמיר משה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 4532 (2008).
9. ב"ל (נצ') 1740/05 משה וינשטיין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2007(3), 9426 (2007).
10. ב"ל (נצ') 2438/02 משה פיניאן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(4), 4122 (2005).
11. ב"ל (ת"א-יפו) 6981/04 שושקס אשר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(4), 4263 (2005).
12. ב"ל (ב"ש) 2018/02 פקיר סאלם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(2), 8305 (2005).
13. ב"ל (ב"ש) 510/94 שלום שטרן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(1), 4943 (2005).
14. ב"ל (נצ') 2240/02 פאיז סעד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(2), 540 (2004).
15. ב"ל (ב"ש) 197/96 מאיר שיין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(1), 4046 (2004).
16. עב"ל 1291/01 צברי כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2004(1), 448 (2004).
17. ב"ל (ת"א-יפו) 2370/02 עודה כליל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(1), 6830 (2004).
18. ב"ל (ב"ש) 2308/01 לוגסי בנימין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2003(3), 6297 (2003).
19. ב"ל (נצ') 1385/01 מוחמד חישמה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2003(2), 1120 (2003).
20. עב"ל 1050/01 גולדשטיין משה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(3), 1235 (2002).
21. עב"ל 104/99 ברדה גבריאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(2), 251 (2002).
22. ב"ל (נצ') 2112/99 חוסני עבאס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2002(2), 1623 (2002).
23. ב"ל (ב"ש) 128400/99 אוחיון עדי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(3), 59 (2001).
24. דב"ע נו/269-0 נסים מלכה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 99(2), 224 (1999).
25. תב"ע (ב"ש) נו/39-0 אדרי אלברט נ' המוסד לביטוח, תק-עב 96(2), 1874 (1996).