סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מיהו מבוטח
• עובד בחוץ לארץ
• חובת רישום לעובד עצמאי ולעובד לשעה
• פגיעה בעבודה, תאונת עבודה ומחלת מקצוע - סעיף ההגדרות
• חזקת תאונת עבודה ורשלנות
• הפסקה וסטיה
• חזקת הסיבתיות
• בקע מפשעתי
• ליקוי שמיעה
• גמלאות בעין
• דמי פגיעה
• קצבה או מענק לנכה עבודה
• קביעת דרגת נכות
• סמל ותעודה לנכה עבודה
• גמלאות לתלויים בנפגעי עבודה

חזקת תאונת עבודה ורשלנות

1. כללי

סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"80. חזקת תאונת עבודה (36)
רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם -
(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;
(2) אירעה תוך כדי עבודתו של המבוטח, במקום העבודה או בסביבתו הקרובה ביותר, בעשותו להצלת גוף או רכוש או למניעת נזק או סכנה לגוף או לרכוש;
(3) אירעה תוך כדי עבודתו של המבוטח עקב פגיעה שאינה תוצאה מהעבודה ונגרמה בידי אדם אחר בכלי או בחפץ אחר, הנמצאים במקום העבודה או בקרבתו הקרובה ביותר לצרכי העבודה, או הנמצאים שם דרך קבע אף שלא לצרכי העבודה, והנפגע לא היה שותף לגרימת הפגיעה;
(4) אירעה למבוטח שהוא עובד, בהפסקה שנקבעה על דעת המעביד ושאינה עולה על שלוש שעות, במקום שבו המבוטח או העובדים במקום עבודתו סועדים, והתאונה אירעה בקשר לעבודה או עקב סיכוני המקום או תוך כדי סעדו באותו מקום ועקב כך או תוך כדי נסיעתו או הליכתו למקום באמור מהעבודה או בחזרה ממנו לעבודה ועקב נסיעתו או הליכתו זו;
(5) אירעה למבוטח שהוא עובד, במקום שבו משתלם שכרו, או תוך כדי נסיעתו או הליכתו למקום כאמור ועקב נסיעתו או הליכתו זו ונתקיימו התנאים שנקבעו לכך בתקנות;
(6) אירעה למבוטח שהוא עובד, תוך כדי מילוי תפקידו כחבר ועד עובדים שבמקום עבודתו ועקב מילוי תפקידו כאמור, או תוך כדי נסיעתו או הליכתו לשם מילוי תפקידו כאמור או בחזרה ממנו ועקב נסיעתו או הליכתו זו, ובלבד שלא חלה בהן הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, ונתקיימו התנאים שנקבעו לכך; לעניין זה דין חבר ועד מושב עובדים כדין חבר ועד עובדים;
(7) אירעה למבוטח שהוא עובד תוך כדי נסיעתו או הליכתו מהעבודה או ממעונו למקום הבחינה כאמור בסעיף 75(א)(4) או בחזרה למקום העבודה או למעונו ועקב נסיעתו או הליכתו זו."

סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי, מרחיב ומפרט את המקרים שייחשבו כתאונת עבודה. תאונה בעבודה היא בראש ובראשונה תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו, כאמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. כאמור לעיל, בסעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי, נקבעו שורה של מקרים בהם חזקה על התאונה שהיא תאונה בעבודה.1

נטל ההוכחה, להוכיח כי התאונה קרתה בדרך לעבודה, מוטל על כתפי התובע. ובמילים אחרות, הנטל להוכיח כי לתובע אירעה תאונת עבודה, קרי, התובע נפגע בדרכו לעבודה וכי התאונה היתה קשורה בקשר סיבתי עם סיכוני הדרך, מוטל על כתפי התובע.2

כאשר עסקינן בתאונה שאירעה לתובע בדרכו לעבודה, על התובע להוכיח שהתאונה היתה קשורה קשר סיבתי עם סיכוני הדרך, קרי, שהיה סיכון כלשהו בדרך וכי התובע נפגע עקב אותו סיכון.3



2. נפילה, החלקה

ב-ב"ל (יר') 10909/074 טענה התובעת כי היא נפלה בדרכה לעבודה משכך, יש להכיר ב-"תאונה" כתאונת עבודה. במקרה הנדון, קבע בית-הדין, כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי התאונה אירעה בדרכה של התובעת למקום עבודתה. וכדברי בית-הדין:

"5. מן האמור לעיל עולה כי התובעת החלה לעבוד בדרך-כלל בשעות הצהריים או אף מאוחר יותר, כי לא הקפידו עמה על שעות עבודתה, ואולם כי אינה עובדת עוד בשעות הבוקר המוקדמות. אף-על-פי-כן מורים המסמכים הרפואיים שהוצגו לפנינו כי התובעת קיבלה טיפול רפואי בגין נפילתה בשעות הבוקר המוקדמות. כך, על-פי המסמך שהוגש ביום 30.3.08, התובעת ביצעה צילומים של הכתף וזרוע שמאל בשעה 9.28. גם המסמכים שצורפו לתצהיר התובעת מצביעים על כך שהתובעת הגיעה לקופת-חולים במקור ברוך בסביבות השעה 9:00. כמו-כן העיד בנה, שהיה זה שהגיע לסייע לה כאשר נפלה, כי הדבר היה בשעה '8 וחצי, משהו כזה, זה היה בוקר' (עמ' 12, שורות 15-14).

מן האמור לעיל עולה כי התובעת לא נפלה בהיותה בדרך לעבודה, שכן היא מתחילה לעבוד רק בשעות הצהריים, והתכוונה להתחיל את עבודתה בשעות אלה אף ביום הפגיעה, והתאונה אירעה בשעות הבוקר המוקדמות."

ב-ב"ל (ב"ש) 3399/045 נפסק מפי כב' השופט טוינה משה:

"ה. התובעת דואגת לניקיון המדרגות, פעם בשבוע.

ו. ביום 16.11.03, בדרכה לעבודה, החליקה התובעת ונפלה על המדרגה האחרונה, הסמוך לחניה. המדרגה מסומנת בעיגול אדום בתמונה המסומנת א'.

ז. ביום הפגיעה, חנתה בחניית התובעת מכונית בעלה. התובעת היתה בדרכה לחניה הציבורית המצויה במרחק של כ-10 מ' מהבית, שם חנתה מכוניתה.

ח. החניה היא שטח הצמוד לבית, עד לשפת המדרכה כמתואר בתמונה המסומנת א'. התובעת איננה משלמת ארנונה על שטח החניה.

5. מתוך העובדות המוסכמות על הצדדים ומהתמונה המצורפת כנספח א' עולה, כי המדרגה עליה החליקה התובעת מצויה בשטח פתוח לציבור, לרשות הרבים.

מתוך העובדות והתמונה המצורפת כנספח א', המדרגה עליה החליקה התובעת איננה בשליטה בלעדית של התובעת, על-אף והיא זו שדואגת לניקיון המקום.

בפרט מגלה העיון בתמונה המצורפת כנספח א', כי ה-"מעון" לענייננו, הוא פתח דירתה של התובעת. כך שעה שיוצאת התובעת מפתח דירתה היא מצויה ברשות הרבים, דהיינו מחוץ למעונה.

6. לאור האמור ובהתאם לפסק-הדין בעניין משה רונן, מקובלת עלי עמדת התובעת ולפיה יש להכיר בתאונה מיום 16.11.03, כתאונה בעבודה משאירעה תוך כדי 'הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו'. סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995."

ב-ב"ל (נצ') 2325/046 נפסק מפי כב' השופט חיים ארמון:

"הוראות הדין וסקירת ההלכה הפסוקה

16. הכלל הוא שתאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו - היא תאונת עבודה. כלל זה נקבע בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק").

ההלכה הפסוקה קבעה כי למעשה המשקל העיקרי אמור להינתן ליסוד ה-"עקב" ולא ליסוד ה-"תוך כדי". כלומר - המבחן העיקרי לצורך קביעה האם תאונה שאירעה לעובד היא תאונת עבודה, הוא המבחן שבא לבדוק אם התאונה אירעה עקב העבודה. היסוד של "תוך כדי" הוא יסוד משני בחשיבותו.

ראו בעניין זה, בין השאר, את אשר נפסק על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה ב-עב"ל 215/97 אבולהיג'א - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 393. שם נדון עניינו של מבוטח אשר נפגע בעת קטטה עם הממונה עליו, קטטה שעילתה היתה קשורה לעבודה, אך היא התרחשה מחוץ למסגרת יום העבודה. בית-הדין הארצי לעבודה קיבל שם את ערעורו של המבוטח, תוך שקבע שאין חשיבות לעובדה שהקטטה לא היתה "תוך כדי" העבודה, ודי בכך שהיא היתה "עקב" העבודה. כך, בין השאר, אמר בית-הדין הארצי:

'משהמערער נפגע 'עקב העבודה' אזי בהכרח הוא נפגע גם 'תוך כדי העבודה'; שכן, ה-"עקב" גורר איתו את ה-"תוך"; דהיינו - פעולה הקשורה ישירות לעבודה שבה נפגע עובד המתבצעת גם מחוץ לשעות העבודה הפורמאליות, נחשבת כמתבצעת תוך כדי העבודה.'
(שם, 397)

וראו גם את אשר נפסק ב-דב"ע לא/32-0 המוסד לביטוח לאומי - סוויסה, פד"ע ב 338.

17. המחוקק עצמו הרחיב את מסגרת הזמן שבו תאונה יכולה להיחשב כתאונת עבודה, וקבע בסעיף 80 לחוק הוראות שונות על נסיבות של תאונות שיראו אותן כתאונות עבודה. ההלכה הפסוקה ראתה את הוראות סעיף 80 לחוק, כחלק מיישום הרציונל שלפיו היסוד העיקרי בבחינת השאלה אם תאונה היא תאונת עבודה - הוא היסוד של "עקב" העבודה.

18. בסעיף 80(1) לחוק, נאמר כי יראו תאונה כתאונת עבודה, אף אם:

'אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו.'

19. פרשנותו של הסעיף ידעה תהפוכות בבית-הדין הארצי לעבודה.

20. ההלכה המנחה סוכמה תחילה בפסק-הדין ב-דב"ע נג/66-0 גלולה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 134 (שייקרא להלן: "עניין גלולה"). בעניין גלולה, סקר בית-הדין הארצי לעבודה את ההלכות העיקריות שנפסקו לפני-כן בנושא זה, וקבע כי חצר פרטית של בית, כלולה כבר בתחום ה-"מעון", ולכן תאונה המתרחשת בחצר הבית - אינה תאונה בדרך לעבודה או ממנה. בית-הדין הארצי קבע בפסק-הדין האמור, בין השאר, כך:

'ככל שלתנאי העבודה אין קשר עם הסיכונים שלהם נחשף העובד, ככל שהוא עצמאי ובלתי-תלוי ושולט בסיכונים האורבים לו בחלקתו הפרטית, ואלה אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו, מתרופף הקשר בינם לבין העבודה עד כי לא נותר ממנו דבר.

קשר זה מן הדין כי יוותר גם בשיטת משפטנו, כתנאי להכרה בתאונות בדרך כבנות גמלת נפגעי עבודה, שהרי ככלות הכל גם הן אינן יוצאות מגדרן של 'תאונות עבודה', אשר בעלות ביטוחן נושא המעביד. את הקשר בין סיכון הדרכים לעבודה מוצאת שיטת משפטנו - כמסתבר בסעיף 36(1) (היום – סעיף 80(1) לחוק - בעצם היות הדרך הייחודית הישירה לעבודה וממנה מוכתבת לעובד על-ידי מיקום אתר עבודתו, ובכך הופכת 'הדרך' לחלק מתנאי העבודה. אולם אין הצדקה ל'פלישת הדרך' אל תוך חלקתו הפרטית של העובד, באשר בתוך חלקתו פנימה נפסקים "תנאי העבודה" - ותחתם שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים... המערערת נפלה על מדרגות המחוברות אל דירת מגוריה. הן היו בשליטתה הבלעדית, דרכן נכנסה לדירתה ויצאה ממנה לכל מטרותיה. אין כל ייחוד במדרגות האמורות הקושר אותן לתנאי עבודתה, ואך יד המקרה היא שנפלה תוך ירידתה בהן, שעה שהיו פניה מועדות לעבודתה. לא די בעיתוי נפילתה האמור על-מנת ליצור את הקשר המינימלי לעבודה שמבלעדיו אין להכיר בתאונה כ-"תאונת עבודה".

לאור האמור לעיל בדין נדחתה תביעת המערערת ואף אנו דוחים את ערעורה.'
(שם, 141-140)

21. ברוח זו פסק בית-הדין הארצי לעבודה גם ב-דב"ע נו/222-0 וייסמן - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), בהסתמך על עניין גלולה. עתירה לבג"צ שהוגשה כנגד פסק-הדין האמור - נדחתה (בג"צ 4197/97 וייסמן נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', תק-על 98(2), 109 (1998). לפסקי-דין אלה ייקרא להלן: "עניין וייסמן").

22. ביום 27.11.97, כ-6 חודשים לאחר מתן פסק-דינו של בית-הדין הארצי ב-דב"ע נו/222-0 הנ"ל, ניתן בבית-הדין הארצי לעבודה פסק-דין שונה - ב-דב"ע נז/94-0 מלחי - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ייקרא להלן: "עניין מלחי").

בעניין מלחי נדון עניינה של מבוטחת שנפלה במדרגה האמצעית מבין שלוש מדרגות המוליכות בין חצרה הפרטית לבין המדרכה הציבורית, בעת שהתכוונה להגיע לעבודה.

בדעת הרוב באותו פסק-דין, שנרשמה מפי כב' השופטת (כתארה אז), ברק, נאמר, בין השאר, כך:

'מסכימה אני כי הכרה בפגיעה בדרך לעבודה כתאונת עבודה היא הרחבה של הכרה בתאונות עבודה, ואין להרחיבה מעבר לנדרש. יש לשים סייג להגדרת הדרך לעבודה ולהקפיד עמו. יחד עם זה אין אני רואה מקום להבחנה בין חצריו של בית פרטי לחצריו של בית בן מספר דירות, שתיים לדוגמה. ברגע שהוכרה תאונה בחצרים של בית כתאונה בדרך לעבודה אין נפקות לשאלה אם החצר היא רכושו הפרטי של הנפגע אם לאו. מעבר לכך, להפלות בין השניים, שאם לא תאמר כן תפגע תכלית החקיקה. אין בכך הרחבה אלא החלת אותו כלל על כל עובד שנפגע. זאת ועוד. גם חצרו של בית בן כמה דירות אינו רכוש הציבור אלא רכושם של כל דיירי הבית. על-כן, אם נאמר שיש רלוונטיות לכך שמדובר בחצר פרטית, ולא בשטח ציבורי, הרי שגם חצר של בית משותף היא פרטית. על-כן אין לדעתי להבחין בין חצר מגודרת לבלתי-מגודרת לעניין זה. אין גם להבחין בין היות הנפגע קרוב למדרכה או רחוק ממנה. הוספתי את היותה של המערערת קרובה למדרכה אך על-מנת להדגיש את התוצאה האבסורדית במקרה הנוכחי. אילו לא הוכרה תאונה כתאונה בעבודה לגבי מי שגר בבית דירות ונפגע בחצר הבית על סף המדרכה לא הייתי רואה גם במקרה שלפנינו תאונת עבודה.'

23. אם כן, החל מיום 27.11.97, זו היתה ההלכה הפסוקה שנפסקה בבית-הדין הארצי לעבודה.

24. אמנם, פסק-דינו של בית-המשפט העליון בעניין וייסמן ניתן לאחר מתן פסק-הדין בעניין מלחי, אלא שלדעתנו לא היה בפסק-דין זה של בית-המשפט העליון כדי לשנות את ההלכה, וזאת מאחר שכל שנקבע אז בבית-המשפט העליון היה שאין הוא מתערב בפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה בעניין וייסמן.

יש להבדיל בין קביעת הלכה מפורשת על-ידי בית-המשפט העליון, לבין החלטה שלא להתערב בפסק-דין שניתן על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה.

הלכה פסוקה היא שבית-המשפט העליון איננו ממהר להתערב בפסקי-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה שניתנו במסגרת הסמכות העניינית הייחודית של בית-הדין לעבודה. בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, מתערב בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, כאשר הדבר נחוץ לתיקון טעות גלויה בפסק-הדין או כאשר נחוצה קביעת הלכה הנוגדת להלכה שנקבעה בבית-הדין הארצי לעבודה.

לפיכך, אם היה המוסד לביטוח לאומי מגיש עתירה לבג"צ כנגד בית-הדין הארצי לעבודה בשל מה שנפסק בעניין מלחי, ואם בית-המשפט העליון היה מקבל את העתירה בקובעו שההלכה שנפסקה בבית-הדין הארצי לעבודה הינה שגויה - הרי שכאמור לעיל, היה מקום לראות זאת כקביעת הלכה על-ידי בית-המשפט העליון. אולם, בפסק-הדין שניתן בעניין וייסמן, לא נקבעה כל הלכה המנוגדת להלכה שנקבעה בבית-הדין הארצי לעבודה. כל שנקבע באותו פסק-דין הוא שאין מקום להתערב בפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה שדחה את ערעורה של גב' וייסמן. ראו בעניין זה את האמור בסעיף 2 לפסק-הדין בעניין ויסמן, בו נאמר במפורש כי בתי-הדין לעבודה נדרשים ליישם את הדין על נסיבות קונקרטיות וכי אין בית-המשפט העליון 'נוטה להתערב בהכרעות אינדיבידואליות מסוג זה'.

על-כן, העובדה שבית-המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה שניתן טרם שינוי ההלכה בעניינה של גב' וייסמן, איננה מלמדת ואיננה יכולה ללמד שדעתו של בית-המשפט העליון היתה שיש טעות בפסק-דינו של בית-הדין הארצי בעניין מלחי (שניתן לאחר פסק-הדין בעניינה של גב' ויסמן), אשר בו שונתה ההלכה בעניין תאונות בדרך לעבודה.

25. אולם, לדעתנו, בית-הדין הארצי לעבודה עצמו, שב ושינה את ההלכה לאחר פסק-הדין בעניין מלחי. כוונתנו בכך לעב"ל 1393/00 המוסד לביטוח לאומי - אטיאס, (פורסם ביום 01.20.03, ייקרא להלן: "עניין אטיאס"), ואשר בו קבע בית-הדין הארצי לעבודה הלכה בדומה לזו שנפסקה בעניין גלולה.

אמנם, פסק-הדין בעניין אטיאס אינו אומר במפורש שהוא משיב על כנה את ההלכה שנפסקה טרם פסק-הדין בעניין מלחי. אך בין השורות, ניתן להבין שהוא מתכוון לעשות כך. בסעיף 5א לפסק-הדין בעניין אטיאס ציטט בית-הדין הארצי לעבודה חלק מפסק-הדין בעניין וייסמן, ולאחר-מכן כתב:

'ברוח זו פסק בית-הדין הארצי לעבודה הלכה, לפני פסק-דין מלחי ואחריו.'

(במאמר מוסגר נעיר כי אנו לא מצאנו פסקי-דין של בית-הדין הארצי לעבודה שניתנו לאחר פסק-הדין בעניין מלחי ולפני פסק-הדין בעניין אטיאס, שבהם פסק בית-הדין הארצי לעבודה פסיקה מפורשת השונה מזו שניתנה בעניין מלחי. כפי הנראה לא יגענו מספיק כדי למצוא אותם ואולי מדובר בפסקי-דין שלא פורסמו אף לא באתר האינטרנט של בית-הדין הארצי לעבודה).

26. ביום 24.6.01, לאחר פסק-הדין בעניין אטיאס ניתן פסק-דין נוסף של בית-הדין הארצי לעבודה, שגם ממנו משתמעת העובדה שההלכה הפסוקה אכן השתנתה וכבר אין חלוּת להלכה שנפסקה בעניין מלחי. מדובר בפסק-דין שניתן ב-עב"ל 298/99 המוסד לביטוח לאומי - סרוג'י (שייקרא להלן: "עניין סרוג'י"), שבו נדון ערעורו של הנתבע על פסק-דין שניתן בבית-דין זה (ב"ל 1283/98) ושבו התקבלה תביעתו של מבוטח, תוך הסתמכות על ההלכה שנפסקה בעניין מלחי. בפסק-דינו מיום 24.6.01, אישר בית-הדין הארצי לעבודה הסדר פשרה בין הצדדים, שבו הסכימו כי הערעור יתקבל. בדברי באי-כוחם של הצדדים בדיון בפני בית-הדין הארצי, נאמר, בין השאר, כך:

'בנסיבות המקרה בעקבות המלצת השופט הגענו להסכמה לפיה - הערעור, ככל שהוא נוגע לתאונה בעבודה יתקבל הערעור, לאחר דברי ההבהרה ששמענו כי בית-הדין פוסק על-פי בג"צ טליה ויסמן ולא על-פי הלכת ששונה מלחי...'

מכאן, שהסכמתם של הצדדים בעניין סרוג'י לכך שהערעור יתקבל, נעשתה לאחר שהובהר להם כי בית-הדין הארצי לעבודה שוב אינו תומך בהלכה הפסוקה שנפסקה בהלכת מלחי.

27. מהאמור בסעיפים 25 ו-26 לעיל, מתברר שאכן, בית-הדין הארצי לעבודה חזר בו משינוי ההלכה כפי ששונתה בעניין מלחי, ואף כי הדבר לא נאמר על-ידי בית-הדין הארצי באופן מפורש, נראה היה שההלכה החלה הינה זו שהיתה קיימת טרם פסק-הדין בעניין מלחי.

28. אולם, כעבור כשנה נוספת, בשנת 2002, בא בית-הדין הארצי לעבודה והבהיר יותר את ההלכה הפסוקה. ההבהרה נעשתה בפסק-הדין החשוב לענייננו, בתיק עב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי - רונן, פד"ע לז 721 (שייקרא להלן: "עניין רונן"). דעת הרוב באותו פסק-דין, נכתבה על-ידי כב' השופטת נילי ארד, אשר סקרה בהרחבה את ההלכה הפסוקה ואת השתלשלותה, ולאחר-מכן הבהירה כיצד יש להתייחס כיום לשאלה מהו תחום ה-"מעון" בעת בחינת תאונות שמתרחשות בתחום שבו לא תמיד ברור אם הוא בתוך ה-"מעון" או שמא "בדרך".

על-פי מה שנקבע בפסק-הדין בעניין רונן (וקביעה זו היתה מקובלת, למעשה, גם על דעת המיעוט באותו פסק-דין), המבחן הנכון הוא מבחן "השליטה המלאה" בשטח שבו אירעה התאונה. אם מתברר שלמבוטח היתה שליטה מלאה באותו מקום - אזי מדובר בחלק מה-"מעון". אם לאו - אזי ניתן לראות את השטח כחלק מה-"דרך". הנטל להוכיח את השליטה המלאה מוטל על המוסד לביטוח לאומי. נביא כאן ציטוטים מפסק-הדין בעניין רונן. תחילה, נקבע הכלל:

'ככלל, על-פי 'מבחן דלת המעון' נקבע את הגבול החוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים כקצה הדרך שבין המעון לעבודה. במקרים היוצאים מן הכלל, בהיותנו מונחים ב'מבחן השליטה המלאה על סיכוני הדרך' יורחבו תחומי המעון, ובאופן מושגי תוסט הדלת אל החצרים שמחוץ למעון באופן שנראה אף בהם את רשות היחיד של המבוטח.'
(שם, 724)

בהמשך, נסקרו תולדותיה של ההלכה הפסוקה, והיא סוכמה כך:

'אם נשים את ההלכות הללו באגודה אחת, נמצא בהן מגמה פרשנית אחידה, והיא זו: כל עוד נמצא המבוטח בתחום בו הוא אדון לעצמו, בו הוא חולש על מצב הדברים בסביבתו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, ולו בלבד השליטה המלאה באמצעים הנדרשים לסילוק הסיכונים הללו - יש לראותו כמי שנמצא ברשות היחיד שלו, הלא היא "מעונו".

בצאתו מ-"מעונו" בא המבוטח ברשות הרבים מקום בו אין לייחס לו שליטה ייחודית ומלאה על הסיכונים להם הוא נחשף בדרכו לעבודה. בכך הופכים סיכונים אלה, על דרך החזקה, לחלק מתנאי העבודה וסיכוניה.'
(שם, 735)

אחר הדברים האלה, קבע בית-הדין הארצי לעבודה את המבחן ל-"תחום המעון", כך:

'לשיטתי, ככלל יעמוד התנאי הראשון וההכרחי, הוא זה של 'דלת המעון', אשר אותו רואים אנו כחוצץ בין רשות היחיד לבין רשות הרבים.

במקרים היוצאים מן הכלל תושג דלת המעון אל החצרים שבקירבת הבית או הדירה.

כזאת ייעשה בכפוף להתקיימותו של תנאי נוסף לפיו יוכח כי למבוטח 'השליטה המלאה על סיכוני הדרך'. בהתקיים שני התנאים האלה, בנפרד או במצטבר - לפי העניין - ניתן יהיה להעביר קו חוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים ולהבחין ביניהם'...

29. בית-הדין הארצי לעבודה חזר על ההלכה שנפסקה בעניין רונן גם בפסק-דין מאוחר יותר, שבאת-כוח הנתבע הפנתה אותנו אליו - פסק-הדין ב-עב"ל 324/03 מרצ'י - המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2005(1), 472 (פסק-דין מיום 21.2.05), אלא שלדעת הרוב באותו פסק-דין, כלל לא היה צורך לבחון את שאלת תחום ה-"מעון" וזאת לאחר שנקבע שהנפילה של המבוטח לא היתה בשל סיכוני הדרך. אולם, ראוי לציין שדעת המיעוט בפסק-הדין בתיק עב"ל 324/03 ציינה כי החצר שבה נפל המבוטח היתה מחוץ לתחומי ה-"מעון", אף שהיא היתה מגודרת בגדר עם שער (בשל הטענה כי בתו של המבוטח היא זו השולטת על החצר). דעת הרוב, לא חלקה על קביעה זו, אלא ציינה שאין צורך להכריע בכך.

גורל התובענה

30. לאור ההלכה דהיום, כפי שהיא הובאה בפסק-הדין בעניין רונן, ההנחה היא שהתחום שנמצא מחוץ לדלת ביתה של התובעת - אינו חלק מתחום ה-"מעון" שלה. הנתבע יכול להראות, בראיות, כי החצרים הקרובים לבית (כגון המדרגות שבהן נפלה) הם חלק מתחום ה-"מעון", וזאת - אם יוכיח כי לתובעת היתה השליטה המלאה על אותו שטח, כך שהיא זו ששלטה בסיכוני הדרך שם.

31. האם עמד הנתבע בנטל להוכיח כי לתובעת היתה השליטה המלאה על שטח המדרגות שמחוץ לביתה ואשר בהן נפלה? לדעתנו - התשובה לכך היא שלילית.

אמנם, הוכח כי המדרגות האמורות אינן מובילות לשום מקום אחר חוץ מאל ביתה של התובעת והוכח כי ככלל - אין עוברי האורח נכנסים אל גרמי המדרגות האמורים אם אין ברצונם להגיע אל בית התובעת. בנוסף, הוכח כי התובעת סברה בעבר שהמדרגות הן שלה, וכן הוכח שהיא ובעלה היו אלה שריצפו את המדרגות.

עם זאת, בהיעדר תשריט המפרט מה כלול בחוזה החכירה, אין אנו יודעים אם המדרגות כלולות בשטח שהוחכר לתובעת ולבעלה. אם שטח המדרגות אינו כלול בשטח שהוחכר לתובעת ולבעלה - אזי ברור שלתובעת לא היתה השליטה המלאה שם, שכן במצב כזה דין המדרגות כדין המדרכה שלרגליהן.

יתרה מכך; מדובר בקוטג' שהוא חלק מטור של קוטג'ים דומים. אין זה בלתי-סביר שאותו טור של קוטג'ים נרשם כ-"בית משותף" על-פי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ושבמסגרת זו - המדרגות המובילות אל כל אחד מהקוטג'ים שבטור הם חלק מהרכוש המשותף של דיירי הטור כולו. אמנם, לא הובאו לנו ראיות על כך, אך דרך רישום זו - אפשרית, ונראה לנו כי היא נפוצה. אם כך, כלומר, אם המדרגות הן חלק מהרכוש המשותף של בעלי כל הקוטג'ים שבטור, אזי ברור שלתובעת לא היתה השליטה המלאה שם, ואין כלל להבדיל בין המקרה שלה לבין מקרה של מבוטח המתגורר בבית משותף אשר לו חדר מדרגות אחד והוא נופל בחדר מדרגות זה.

אנו מודעים לכך שמדובר בהשערות, אולם, כפי שנפסק בפסק-הדין בעניין רונן, הנטל להוכיח את השליטה המלאה מוטל על הנתבע, וכאשר הנתבע לא הוכיח שהשערות אלה אינן מתקיימות - הוא לא הוכיח שלתובעת יש שליטה מלאה על שטח המדרגות.

בנוסף לאמור לעיל, יש לזכור כי אף שבפסק-הדין בעניין רונן נקבע (בדעת הרוב) שאין מדובר בתאונת עבודה, הרי שהנסיבות שם היו שונות מנסיבותיה של התובעת. שם היה מדובר במבוטח אשר נפל בשביל המוליך מדלת מעונו אל השער שהיה מוצב בין חצרו הפרטית של המבוטח לבין המדרכה. השער יכול ללמד על השליטה של המבוטח בשטח שמעבר לשער. אצל התובעת - אין כל שער. כל עובר אורח יכול להיכנס באין מפריע אל המדרגות.

32. אשר-על-כן, אנו בדעה שלא הוכח שלתובעת היתה השליטה המלאה על שטח המדרגות שעליהן נפלה.

בנסיבות אלה, לא נסתרה החזקה שהתחום שנמצא מעבר לדלת הבית - כבר אינו אמור להיחשב חלק מתחום ה-"מעון" של התובעת.

על-כן, התאונה שאירעה לתובעת על המדרגות - היתה מחוץ ל-"מעון" בעת שהתובעת היתה "בדרך" לעבודה."

ב-ב"ל (נצ') 1675/077 נפסק מפי כב' השופטת ורד שפר:

"7. ואשר לדעתנו

א. פסיקתו של בית-הדין הארצי בשאלה מהי הגישה הנכונה שיש לילך בה בבוא בית-הדין לבחון אם שטח הנמצא בחצריו של אדם הוא מעונו הפרטי או חלק מרשות הציבור, עברה במהלך השנים תהפוכות וגלגולים שונים.

במהלך השנים האחרונות ביססו שתי גישות עיקריות את מקומן בין שופטי בית-הדין, כשכל אחת מהן הציבה מבחן אחר שעל פיו יש לקבוע את דין המקרה ונסיבותיו הקונקרטיות: מבחן השליטה בסיכוני הדרך ומבחן התכליתיות.

המבחן שאומץ לבסוף בפסיקה כמוביל וכמכריע, הוא מבחן השליטה בסיכוני הדרך, שעל פיו, כך נקבע, יש להציב (מושגית) את הגבול החוצץ בין מעונו של האדם לבין הדרך המהווה את רשות הרבים בדרכו לעבודה (וראו פסק-דין רונן, וכן את דבריו של כב' השופט צור, שהציג את דעת המיעוט בפרשת עטיה, אך הצטרף לדעת הרוב 'על-מנת לחזק את יציבות ההלכה').

מבחן השליטה המליאה, בהתאם לפסק-דין רונן, נועד לקבוע אם ניתן להחיל את הייחודיות שיש במעונו הפרטי של האדם, גם על מקום המשויך ל-"תחום האפור":

'המדובר הוא במקום בו אנו יכולים לקבוע כי למבוטח ישנה אותה יכולת של שליטה מליאה על המתרחש בגבולותיו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, כשם שיש לו בביתו פנימה. כזו עשויה להיות רחבה הסמוכה לבית הפרטי, מדרגות, שביל או חצר סגורים ומגודרים בשער, שבהם למבוטח בלבד היכולת לקבוע את מצב התחזוקה שלהם, או את פתיחת השער ונעילתו, כדרך שעושה הוא בדלת ביתו.

בה במידה נראה דירה בבית דירות שמעלית מובילה היישר אל דלת הדירה והיא נתונה לשליטתם המליאה והיחידה של בעלי הדירה מי ייכנס בה ומי יבוא אליה; כמוה כדירת גג בבית דירות, שהגג הסובב את הדירה או המדרגות המובילות אליה פתוחים אך לשימושם של בעליה ובאחריותם; כמוהם כבית פרטי ובו שתי דירות בלבד. ככל שניתן לקבוע כי הכניסה לכל אחת מן הדירות, או המדרגות המובילות לכל אחת מן דירות היא אוטונומית למתגוררים בה והן בשליטתו.

במקרים כגון אלה, נעתיק, באופן מושגי את דלת הדירה או דלת הבית אל גבולותיו החיצוניים של התחום האפור שמעבר להם אין ניתן עוד לייחס למבוטח שליטה על הנעשה. זה הגבול בו תוצב דלת המעון שממנו ואילך נמצא המבוטח בדרכו לעבודה, ברשות הרבים.'

לאור זאת עלינו לבחון את המקרה שבפנינו ולשקול אם המקום שבו אירעה לתובע התאונה הוא בגדר מעונו אם לאו.

ב. התובע נפל בחדר מדרגות המהווה חלק מהרכוש המשותף שלו ושל אחיו, הבעלים במשותף בחלקה כולה.

הבית אמנם לא נרשם כבית משותף בהתאם לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, אך אין בכך כדי למנוע את האפשרות שהוא יכול היה להירשם ככזה. גם אם לא, הרי עסק לנו בבעלות על קרקע במושע, שהמאפיין אותה הוא כי בכל חלק וחלק בקרקע קיימת בעלות במשותף וביחסיות הנגזרת מחלקי כל אחד מהבעלים בקרקע.

משכך, לו היינו סבורים כי אמת-המידה לבחינת השליטה המליאה היא נגזרת של ההיבט הקנייני, ניתן היה לקבוע כי התובע אכן נפל בשטח שאינו מעונו.

אלא שמקובלת עלינו דעתה של כב' השופטת ברק, שעל-אף היותה דעת המיעוט בפרשת רונן בהציגה בה את הגישה התכליתית, הרי שבעניין אימוץ המבחן הקנייני, קרי: רישום הרכוש במרשם המקרקעין על-שם המבוטח בלבד או לא, התקבלה דעתה גם על-ידי דעת הרוב (וראו דבריה של כב' השופטת ארד, שכתבה את דעת הרוב, בפסקה 17 לפסק-הדין).

לשיטתה של כב' השופטת ברק, כפי שנוסחה בפרשת רונן:

'על-כן בעיניי המבחן על-פי התכלית צריך להיות מבחן של הדרך לעבודה. מבחן זה אינו מבחן הבא מדיני הקניין. על-כן לא רלוונטי הרישום של הרכוש במרשם המקרקעין (הטאבו). יש לקבוע מבחן אחיד להגדרת הדרך לעבודה. לא המבחן הקנייני אלא המבחן המתאים למטריה בה אנו עוסקים.'

לאור דברים אלה, השוללים את המבחן הקנייני כמי שיש בו כדי להגדיר אם שטח בחצרו של המבוטח הוא חלק ממעונו אם לאו, איננו סבורים כי בעובדה שהתובע היה בעלים במשותף עם אחיו על השטח כולו, יש כדי להעלות או להוריד לעניין היותו של התובע בעל השליטה המליאה במדרגות.

ג. עם זאת, קיומם של מגורים משותפים בבית קומות שבו מתגוררות במשותף שלש משפחות, גם אם בקומות נפרדות, מחייב כי קו הגבול של כל מעון, כפי שדרך הכלל היא, יעבור בדלת כל דירה.

התובע נכנס לבניין המגורים שבו חדר מדרגות משותף, העובר לכל אורכו בצורה מעוגלת. הוא אינו אחראי בלעדית למה שמתרחש בשטח חדר המדרגות. סיכוני הדרך אינם מוטלים דווקא לפתחו, ויתכן כי גם מאמצים שיעשה הוא לסילוקם לא ימנעו משכן אחר לשוב ולהציבם.

יש לזכור כי כל אחד מהדיירים המתגוררים בבניין יכולים לעלות למעלה ולעשות שימוש במדרגות. כך, גם אחיו של התובע, המבקש לעלות לדירתו של התובע או לדירת אחיינו, בנו של התובע, חייב לעבור דרך אותן מדרגות.

נניח כי התובע היה זה שמתגורר בקומה השניה, ובדרכו לדירתו היה נופל בגרם המדרגות הראשון, המחבר בין קומת הקרקע לקומה הראשונה. ברור הוא כי במקרה מעין זה היה המוסד מקבל את ההגדרה כי מדובר על "דרך" ולא על מעון, שהרי גרם המדרגות הראשון מוביל את בני המשפחה בקומה הראשונה לדירתם ואינו משרת רק את התובע.

אותו היגיון נכון ליישום גם במקרה שבו התובע הוא זה המתגורר בקומה הראשונה, ואין לראות בו בעל השליטה המליאה במדרגות המובילות (גם) לדירתו, רק בגלל שבפועל הוא זה העושה בהן שימוש רב יותר.

ד. באת-כוח הנתבע סיכמה ואמרה כי המדרגות 'הן בכלל לא בשימושו של האח השותף בנכס אולי הן בשימושו של בנו שאינו בעלים שם, כך שהשימוש הבלעדי הוא לתובע ולמשפחתו ולמשפחת הבן, והתובע אפילו פרס בפנינו את החלוקה הלא רישמית של הנכס כך שמקומת הקרקע ועד לדירת הבן בעצם לאח אין שימוש גם אם כביכול כשנבנה הנכס הם בנו את זה כמיקשה אחת'.

כלומר, לדעת המוסד עצם העובדה שהבן מתגורר בקומה שמעל התובע ועושה שימוש במדרגות, אין בה כדי להשפיע על תוצאת מבחן השליטה, מאחר והוא לא בעלים במבנה.

אולם, באת-כוח הנתבע עצמה טענה בהמשך דבריה כי 'הבעלות המשותפת לא הופכת את הבית לבית משותף ולא הופכת אותו לרשות הרבים'.

ודוק: המוסד מאמץ את המבחן הקנייני בהתאם לתוצאה שהוא מבקש להשיג.

כדי לקבוע שהשימוש היחידי בגרם המדרגות הוא של התובע, על-אף שבנו חייב לעלות דרך אותן מדרגות כדי להגיע לדירתו שלו, עושה הנתבע שימוש במבחן הקנייני וטוען כי מאחר והבן אינו בעלים הרי שאין בכך כדי לשלול את היותו של השטח שטח "פרטי".

מאידך, כדי לקבוע כי התובע הוא בעלים יחידי, מבקש הנתבע לא להכיר במבחן הקנייני ולא לתת משקל לעובדה שהתובע הוא בעליו במשותף של הנכס עם אחיו.

ה. הנתבע ניסה להיתלות בעובדה שלפעמים מנקה העוזרת הפרטית של התובע את המדרגות, אולם סבורים אנו כי אין בכך כדי ללמד על היותן של המדרגות חלק מהשטח הפרטי שלו.

בבית מגורים משותף יכול שיהיה ועד בית שידאג לצרכי כל הרכוש המשותף, אך זה גם חזון נפרץ לראות בתי מגורים שלא השכילו להתאגד ולהקים ועד בית שיהיה אמון על צרכי הבית כולו. במקרים מעין אלה פעמים רבות השכן ה-"משוגע" לדבר, המבקש לחיות בסביבה נקיה, דואג לניקיונם של חלקים ברכוש המשותף, שבבירור אינם חלק מרכושו הפרטי, ולו כדי לשמור את סביבת מגוריו נקיה ומטופחת.

יכול הוא לעשות זאת בעצמו או על-ידי עוזרת בית העובדת במשכנו הפרטי. אין בכך כדי ללמד על היחס השווה שהוא מעניק למעונו, הנמצא מעבר לדלת ביתו, לבין המדרגות או האכסדרה המובילה אלי דירתו.

8. סיכומו של דבר

לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי התובע נפל בדרכו ממקום העבודה שלו למעונו, ועל-כן הוא נכנס בגדרו של סעיף 80(1) לחוק, ודינה של התביעה להתקבל."

ב-ב"ל (נצ') 1506/998 עסקינן בתביעה לדמי פגיעה בגין תאונת עבודה שאירעה לתובעת, עת נפלה בהיותה בדרך בין ביתה לבין חנות המכולת שלה, הממוקמת בחצר ביתה. בקבלו את התביעה קבע כב' השופט חיים ארמון:

"האמנם "תאונה בדרך לעבודה"?

7. נעיר כי באת-כוח הנתבע לא התייחסה, בסיכומיה, כלל, לטענת באת-כוח התובעת על כך שהמקרה של התובעת היה אמור להיחשב כתאונת עבודה אף טרם פסק-דינו של בית-הדין הארצי בעניין מלחי.

אנו סבורים שיש ממש בטענה זו, בשל כך שאכן מקום עבודתה של התובעת נמצא בתוך חצר ביתה. עובדה זו, יכולה לדעתנו אף להביא לכך שאת נפילתה של התובעת ביום 10.8.98 יש לראות כתאונת עבודה מכוח סעיף 79 לחוק ולאו דווקא מכוח סעיף 80(1) לחוק.

8. הלכה פסוקה היא, כבר מראשית דרכו של בית-הדין לעבודה, שתאונת עבודה לעובד עצמאי יכולה להיות מוכרת כל אימת שהיא מתרחשת כאשר המבוטח עושה למען עסקו. תאונה כזו יכולה להתרחש גם בתוך ביתו של המבוטח - אם הוא פועל שם למען עסקו.

ראו למשל, בעניין זה, את אשר פסק בית-הדין הארצי לעבודה ב-דב"ע לד/0-162 מלכא - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), בעניין עובד עצמאי:

'ביטוחו של עובד נגד פגיעה בעבודה... אינו מצומצם עוד ל'תוך כדי ועקב' (העבודה) במובן המילולי של הביטוי. ביטוחו של עובד עצמאי לא יהא מוגבל, אף הוא, לאותן הפעולות עצמן, הנעשות 'תוך כדי ועקב' (עיסוקו במשלח-ידו).

העובד העצמאי שולט בעיתותיו ומחלק את זמנו לפי שיקוליו הוא. איש אינו מכתיב לו מתי יעשה הפסקה ומתי ישוב ויעסוק במלאכתו. ההגנה שהחוק פורס עליו, צמודה לשטח ורצופה בזמן כל עוד, כללית, עושה הוא למען עסקו...'

ראו גם, בעניין עובד עצמאי העובד גם בתוך ביתו, את האמור ב-דב"ע שם/0-117 ישראל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יב 130, שם הוכרה כתאונת עבודה, תאונה שאירעה למבוטח, עובד עצמאי, שהיתה לו פינת עבודה בבית, בחדר ששימש לא רק לעבודה, והוא נפגע בעת שהחליף נורה במנורת שולחן שעמדה על שולחן בפינת העבודה, למרות שכאמור - הדבר היה בחדר ששימש את כל בני הבית ושאותו מבוטח ממילא היה זה שנהג להחליף את הנורות השרופות בביתו.

לפיכך אם - דרך משל - היתה חנות המכולת של התובעת מצויה בתוך דירתה, והתובעת היתה נפגעת שעה שהיתה יוצאת כדי להכניס את מוצרי החלב פנימה - אנו סבורים כי הנתבע לא היה דוחה את התביעה (ואם היה דוחה את התביעה - לא היה צריך להיות ספק שיש לקבל את התובענה כנגדו). האם הדין צריך להיות שונה מפני שהמכולת של התובעת איננה מצויה בתוך הדירה אלא בחצר הבית?

לדעתנו, יש להשיב על כך בשלילה.

אין שום סיבה הגיונית לפרש את החוק באופן כזה שיציאת בעלת מכולת מביתה לשם הכנסת מצרכים למכולת מהווה פעולה הנעשית "תוך כדי" עיסוקה במשלח-ידה, אם המכולת נמצאת בתוך הבית, אך איננה מהווה פעולה כזו אם המכולת נמצאת בחצר הבית.

9. הכלל הוא שהתנאים של "תוך כדי" ו-"עקב" הם תנאים משולבים זה בזה, כאשר למעשה ה-"בכירות" ניתנת ליסוד של ה-"עקב", הגורר עמו, לעיתים את היסוד של "תוך כדי". לפיכך, כשהתובעת יצאה מביתה לשם הכנסת מצרכים למכולת, פעולתה (ונפילתה במהלך אותה פעולה), היתה "עקב" עיסוקה במשלח-ידה כבעלת מכולת, ולכן נפילתה התרחשה גם "תוך כדי" עיסוקה זה.

ראו בעניין זה את אשר נפסק בבית-הדין הארצי לעבודה ב-עב"ל 215/97 אבולהיג'א - המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 99(2), 200 (1999):

'משהמערער נפגע 'עקב העבודה' אזי בהכרח הוא נפגע גם 'תוך כדי העבודה'; שכן, ה-"עקב" גורר איתו את ה-"תוך"; דהיינו - פעולה הקשורה ישירות לעבודה שבה נפגע עובד המתבצעת גם מחוץ לשעות העבודה הפורמאליות, נחשבת כמתבצעת תוך כדי העבודה.'

כאמור ב-דב"ע לד/0-162 שחלקו צוטט בסעיף 8 לעיל, החוק מגן על מבוטחים שהם עובדים עצמאיים, כאשר הם פועלים "כללית" למען עסקם. פעולתה של התובעת, עת יצאה מביתה לשם הכנסת המצרכים למכולת, היתה פעולה מובהקת למען עסקה, ולצורך עיסוקה במשלח-ידה, ועל-כן, נפילתה במהלך פעולה זו, אמורה להיות מוגנת על-ידי הפרק בחוק העוסק בביטוח נפגעי עבודה.

10. לאור האמור בסעיפים 9-7 לעיל, אנו בדעה שאת נפילתה של התובעת ניתן לראות כתאונת עבודה לא רק מכוח סעיף 80(1ׂ) לחוק, כ-"תאונה בדרך", אלא גם מכוח סעיף 79 לחוק, באשר התאונה אירעה תוך כדי ועקב עיסוקה של התובעת במשלח-ידה.

פרשנות סעיף 80(1) לחוק

11. גם אם טעינו במסקנתנו שלעיל, כלומר - גם אם אין מקום לראות את התובעת כמי שנפגעה בתאונת עבודה מכוח סעיף 79 לחוק, אלא יש להתייחס לנפילתה של התובעת ככזו שלא היתה "תוך כדי" עיסוקה במשלח-ידה, אנו סבורים שיש לקבל את התביעה מכוח סעיף 80(1) לחוק, כפי שיפורט להלן.

12. ראשית נעיר כי יתכן שגם אילולי ההלכה שנפסקה בעניין מלחי (עליה ידובר להלן), וגם אם היינו רואים את ההלכה שנפסקה בעניין גלולה, כממשיכה לחול - היה מקום לקבל את התביעה מכוח סעיף 80(1) לחוק, וזאת - משום שלפי האמור בהודעת התובעת לחוקר הנתבע - ביתה של התובעת משמש גם משפחה נוספת, המתגוררת בקומה העליונה של בית התובעת ('הדיירים שלי', בפי התובעת). אם אכן כך, יתכן שנכון יותר לראות את ביתה של התובעת כבית משותף (מכל מקום, יש בו שתי דירות המשמשות משפחות שונות), כך שכבר כשיצאה התובעת מפתח דירתה - היא היתה בשטח המשותף, ולכן אולי גם לפי ההלכה שנקבעה בעניין גלולה, היה מקום לקבל את התביעה. עם זאת, אנו נמנעים מלקבוע זאת במפורש, מאחר שאין אנו רואים את עצמנו מוסמכים - במסגרת הסכמותיהן של באות-כוח הצדדים - לקבוע את מלוא העובדות על-פי מה שנרשם בהודעה לחוקר, שכן לא הוסמכנו לכך במפורש, ולא הובאו בפנינו ראיות ממשיות על הקשר בין התובעת לבין "הדיירים". על-כן, נבחן להלן את השאלה המשפטית השנויה במחלוקת בין הצדדים - כפי שנטען בסיכומיהם.

13. גם הנתבע איננו חולק על כך שאם נכון שההלכה שאותה יש ליישם על עניינה של התובעת היא זו שנקבעה על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה בעניין מלחי הנ"ל, הרי שדין התביעה להתקבל, שכן התובעת כבר יצאה מפתח דירתה, והיתה בתחום גינת הבית בעת התאונה, בדומה למקרה שנדון בעניין מלחי.

כל שטוען הנתבע בעניין זה, הוא שאין ליישם את ההלכה שנקבעה בעניין מלחי, וזאת לאור דחיית העתירה בעניין ויסמן.

14. בטרם נפנה לעסוק בהלכה שאותה יש ליישם, נעיר כי אנו דוחים מכל וכל את המשתמע מטענות הנתבע בסעיפים 8 ו-10 לסיכומיו.

המשתמע מסעיפים אלה בסיכומי הנתבע, הוא כי יש לתת נפקות לכך שבהרכב של בית-הדין הארצי שדן בעניין מלחי - נחלקו הדעות בין שני שופטים לבין שופטת ושני נציגי ציבור, כך שדעת הרוב בעניין מלחי הוכרעה למעשה על-ידי נציגי הציבור (בניגוד למה שאירע בעת הדיון בבית-הדין הארצי לעבודה בעניינה של גב' ויסמן - העותרת בעניין ויסמן).

חוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, הקנה לנציגי הציבור (כאשר בית-הדין דן במותב מלא) מעמד שווה למעמד של שופט, ואין זה כלל משנה כיצד נחלקו הדעות בבית-הדין הארצי בין השופטים ונציגי הציבור, כמה מהשופטים היו בדעת הרוב וכמה בדעת המיעוט.

כל עוד מעמדם של נציגי הציבור בבית-הדין נותר כפי שהוא - אין מקום לייחס לפסק-דין של בית-הדין הארצי, שניתן בדעת רוב על-ידי שני נציגי ציבור ושופט אל מול דעתם החולקת של שני שופטים אחרים - משקל נמוך יותר ממשקל כל פסק-דין אחר שניתן בבית-הדין הארצי לעבודה (או לפחות - משקל נמוך יותר מכל פסק-דין שניתן בדעת רוב בבית-הדין הארצי).

15. הערה נוספת שברצוננו להעיר טרם בחינת ההלכה אותה יש ליישם, היא שלמרות שהלכת התקדים המחייב איננה חלה על בית-הדין לעבודה (סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה לא הוחל על בית-הדין לעבודה), הרי שברור לנו כי אין כל טעם שנפסוק פסק-דין המנוגד חזיתית לפסק-דין שניתן בערכאה אשר יש בכוחה להביא לביטולו של פסק-דיננו (כלומר - בית-הדין הארצי לעבודה בדרך של ערעור ובית-המשפט הגבוה לצדק - בדרך של עתירה).

לפיכך, ברור שהלכה שנקבעה בבית-המשפט העליון אמורה להביא אותנו לפסוק בהתאם לה, שכן גם אם נסבור אחרת - הרי מי שפסיקתנו לא תהיה לרוחו, יוכל לפנות בערעור עליה לבית-הדין הארצי לעבודה ואם שם לא יתהפך פסק-דיננו - יהיה ניתן לעתור כנגד כך לבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק.

16. כעת, נבחן אם יש לקבל את טענת הנתבע על כך שיש להעדיף את ההלכה שנקבעה בעניין ויסמן.

17. לדעתנו, לא ניתן כלל לקבוע שבית-המשפט העליון "קבע הלכה" בעניין ויסמן.

יש להבדיל בין קביעת הלכה מפורשת על-ידי בית-המשפט העליון, לבין החלטה שלא להתערב בפסק-דין שניתן על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה.

הלכה פסוקה היא שבית-המשפט העליון איננו ממהר להתערב בפסקי-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה שניתנו במסגרת הסמכות העניינית הייחודית של בית-הדין לעבודה. בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, מתערב בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, כאשר הדבר נחוץ לתיקון טעות גלויה בפסק-הדין או כאשר נחוצה קביעת הלכה הנוגדת להלכה שנקבעה בבית-הדין הארצי לעבודה.

לפיכך, אם היה המוסד לביטוח לאומי מגיש עתירה לבג"צ כנגד בית-הדין הארצי לעבודה בשל מה שנפסק בעניין מלחי, ואם בית-המשפט העליון היה מקבל את העתירה בקובעו שההלכה שנפסקה בבית-הדין הארצי לעבודה הינה שגויה - הרי שבהתאם לאמור בסעיף 15 לעיל, היינו רואים את עצמנו מחוייבים לפסוק כפי ההלכה השונה שהיתה נקבעת בבית- המשפט העליון.

18. אולם, בפסק-הדין שניתן בעניין ויסמן, לא נקבעה כל הלכה המנוגדת להלכה שנקבעה בבית-הדין הארצי לעבודה. כל שנקבע באותו פסק-דין הוא שאין מקום להתערב בפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה שדחה את ערעורה של גב' ויסמן.

ראו בעניין זה את האמור בסעיף 2 לפסק-הדין בעניין ויסמן, בו נאמר במפורש כי בתי-הדין לעבודה נדרשים ליישם את הדין על נסיבות קונקרטיות וכי בית-המשפט העליון 'נוטה להתערב בהכרעות אינדיבי- דואליות מסוג זה'.

(במאמר מוסגר נוסיף כי דחיית ערעורה של גב' ויסמן על-ידי בית-הדין הארצי היתה לפני מתן פסק-הדין ב-דב"ע נז/0-94 ששינה את ההלכה, כמסתבר מהאמור בתחילת סעיף 9 לסיכומי באת-כוח הנתבע).

19. העובדה שבית-המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה שניתן טרם שינוי ההלכה בעניינה של גב' ויסמן, איננה מלמדת ואיננה יכולה ללמד שדעתו של בית-המשפט העליון היתה שיש טעות בפסק-דינו של בית-הדין הארצי בעניין מלחי (שניתן לאחר פסק-הדין בעניינה של גב' ויסמן), אשר בו שונתה ההלכה בעניין תאונות בדרך לעבודה.

20. בהיעדר אפשרות ללמוד מפסק-דינו של בית-המשפט העליון בעניין ויסמן שיש פגם כלשהו בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה בעניין מלחי, הרי שאין אנו רואים כל סיבה שלא לראות את עצמנו מונחים לפסוק בהתאם לפסק-הדין בעניין מלחי.

21. בעניין מלחי נקבעה ההלכה לפיה:

'ברגע שהוכרה תאונה בחצרים של בית כתאונה בדרך לעבודה אין נפקות לשאלה אם החצר היא רכושו הפרטי של הנפגע... אין בכך הרחבה אלא החלת אותו כלל על כל עובד שנפגע...'

22. השאלה אם מדובר במרפסת מרוצפת, או במדרגות או בגינה או בחצר - איננה יכולה להיות רלוונטית לעניין זה, ועל-כן בהתאם להלכה שנקבעה בעניין מלחי - יש לראות את נפילתה של התובעת כתאונת עבודה.

23. בטרם סיום, נעיר כי כפי שטענה באת-כוח התובעת, בתשובתה לסיכומי הנתבע, בית-דין זה כבר פסק באופן דומה בעבר, בתיק ב"ל 1283/98 סרוג'י - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), אלא שלמיטב ידיעתנו הנתבע ערער על פסק-הדין האמור, והערעור תלוי ועומד בבית-הדין הארצי לעבודה.

לסיכום

24. אנו מקבלים את התביעה ומצהירים כי נפילתה של התובעת, לאחר שיצאה מפתח ביתה, ביום 10.8.98, היתה תאונת עבודה (וזאת בין אם נבחן את העניין לפי סעיף 79 לחוק ובין אם לפי סעיף 80(1) לחוק)."



3. מעונו של המבוטח

על-פי נוסחו של הסעיף, תאונה תיחשב כ-"תאונת עבודה", אם אירעה בדרך לעבודה, בין אם נקודת המוצא היתה מעונו של המבוטח ובין אם היתה מקום לינה שאינו מעונו, אולם בדרכו מן העבודה מוגן העובד כאשר פניו מועדות רק למעונו, ולא למקום לינתו.

בבואנו לדון בהוראותיו של סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, מן הראוי הוא:

"להחיל מבחן שוויוני וברור, במידת האפשר. לצורך העניין ה- "מעון" יכול ויהיה דירת מגורים או בית פרטי בלא אבחנה ביניהם.

ככלל, על-פי "מבחן דלת המעון" נקבע את הגבול החוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים, כקצה הדרך שבין המעון לעבודה. במקרים היוצאים מן הכלל, בהיותנו מונחים ב-"מבחן השליטה המלאה על סיכוני הדרך" יורחבו תחומי המעון, ובאופן מושגי, תוסט הדלת אל החצרים שמחוץ למעון, באופן שנראה אף בהם את רשות היחיד של המבוטח."9

המונח "מעון" לא הוגדר בחוק הביטוח הלאומי, אולם בפסיקת בתי-המשפט נקבע כי "מעון של אדם הוא מקום מגוריו, המקום בו הוא מצוי בחיי יום-יום, משם הוא יוצא לעבודתו ועסקיו ולשם הוא חוזר בגמר עבודת היום, מקום שם גרים בני ביתו והוא רואה אותו כ'ארמונו' ועושה ככל שידו משגת שינעם לו ולבני ביתו להתגורר בו".

זאת ועוד. "אמת, יכול ואדם יתגורר זמנית גם מחוץ למעונו הרגיל ויהא זה מעון קיץ או חורף או אפילו בית-מלון או בית קרובים, אך מקום זה חייב להיות מעון חליף של המעון הרגיל ולא מקום בו הוא רק אורח נטה ללון ובגמר שהותו למנוחה ולמטרה אחרת, הוא חוזר למעונו".10

הליכה מאזכרה של בן משפחה למקום העבודה, לא תיחשב להליכה בדרך ממעון התובע למקום עבודתו.11

מעונו של אדם הוא מקום שאדם גר בו, אוכל, ישן ומחזיק את חפציו. משם יוצא הוא לעבודתו ולשם חוזר הוא. מדובר במקום שהוא מצוי בחיי יום-יום ובו, גרים בני ביתו.

יחד עם זאת, אין צורך שהמקום יהיה מקום מגורים קבוע, שכן, המונח "מעון" יכול שיכלול מקום מגורים אירעי גם אם יש למבוטח מקום מגורים קבוע במקום אחר.12 כך לדוגמה בקבלו את התביעה, קבע בית-הדין ב-ב"ל (ת"א-יפו) 2102/05: 13

"5. ממכלול הנתונים שהוצגו בפנינו, השתכנענו, כי למצער התגורר התובע בשני מקומות באותה עת. מקובלות עלינו העדויות שהובאו מטעמו באשר לתכיפות ביקוריו של התובע בדירת בת-זוגו בכפר-סבא. בייחוד התרשמנו מעדותה של גב' מיכל ניר. התמונה המתקבלת הינה, כי התובע שהה בדירה בכפר-סבא באופן שזו היתה אחת משתי הדירות בהן שהה לסירוגין. לא מדובר במצב דברים בו היה מגיע התובע לדירה זו אך ורק לצורך ביקורים או לצורך מנוחה. מקובלת עלינו טענתו, כי גר באותה דירה בחלק ניכר מימות השבוע. ערים אנו לדיווחים סותרים של התובע אך לאחר שמיעת העדויות מטעמו ועיון במסמכים שהגיש, סבורים אנו שהוכחה טענתו בדבר היותה של הדירה בכפר-סבא מקום מגורים קבוע וזאת בנוסף למקום מגוריו בבאר-שבע."

ב-ב"ל (חי') 1846/0514 קבע בית-הדין כי מעונה של התובעת הוא בחיפה. בנוסף, התובעת נוהגת לבקר וללון בבית דודתה בפתח-תקווה. בדחותו את התביעה קבע בית-הדין:

"כך אישרה התובעת במפורש בחקירתה הנגדית בבית-הדין, בהעידה כי 'באתי רק לישון שם' וכי במהלך כל 5 שנות עבודתה בחברה הנ"ל, לנה בבית בת דודתה, אף לשיטתה, 'בתדירות נמוכה', 'פעמיים שלוש ויותר מכך לא היה' (לפי הודעתה לחוקר) ולכל היותר, 'כ-7-5 פעמים' בכל התקופה (כך בחקירתה הנגדית בבית-הדין), בהבהירה כי 'פעם' - משמע - יום אחד.

אף אם לקבל את גרסתה האחרונה, בדבר 7-5 ימים סה"כ במהלך חמש שנות עבודה (!), ברי כי דירת בת הדודה אינה בגדר "מעון", אף לא "תחליף מעון", כמשמעו בחוק ובפסיקה. קל וחומר כך משסייג המחוקק את ההכרה בפגיעה בעבודה בדרך מן העבודה לכיוון המעון בלבד ולא החיל עליה את ההגדרה החלה בכיוון אל העבודה, שלגביה בלבד מדובר ב-'מעונו או ממקום בו לן אף אם אינו מעונו'.

6. הגם שדי באמור עד כה לדחיית התביעה נוסיף ונציין, כי התובעת אף לא הוכיחה כי נפלה בשל סיבה הכרוכה בסיכוני הדרך, משחזרה וטענה כי אין היא יודעת כלל מה הסיבה לנפילתה והסתפקה בהעלאת השערות גרידא.

קל וחומר כך משעולה מעדותה, כי לאמיתו של דבר אירעו שתי נפילות: האחת - בלכתה תוך עקיפת פחי הזבל, לגביה הסיבה לא ידועה והשניה - לאחר שקמה על ברכיה, שאז - נפלה שנית וזו הנפילה בה נחבלה. לגבי זו האחרונה העידה התובעת עצמה, כי סיבתה נעוצה כנראה בכך ש-'כנראה קמתי מהר מדי'. השערה אחרונה זאת, שהועלתה מפי התובעת עצמה, מתיישבת עם נפילה אדיופטית, מה גם בשים-לב לאבחנת הרופאים כשבועיים בטרם התאונה וכשבועיים לאחריה, כי התובעת סבלה, מסתמא, מ- VERTIGO."

ב"ל (ב"ש) 2848/0015 נפסק מפי כב' השופט טוניה משה:

"5. כרגיל יש לראות בדלת המעון, הבית הפרטי או הדירה, כחוצצת בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים.

כך, תאונה אשר אירעה מעבר לדלת המעון, בדרך לעבודה וממנה תוכר כתאונה בעבודה בהתאם להוראות סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").

עם זאת במקרים בהם יש למבוטח שליטה מלאה על סיכוני הדרך ניתן להרחיב ולהשיג את תחומו של דלת המעון אל אותם החצרים הסמוכים ל-"מעונו" אשר עליהם יש למבוטח שליטה מלאה.

ראה: עב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי נ' משה רונן, תק-אר 2002(1), 157 (2002), (להלן: "פסק-דין משה רונן").

6. מבחן השליטה המלאה של המבוטח על סיכוני הדרך המשמש את בית-הדין לצורך תיחומו של "המעון" - דורש מבית-הדין בירור של שאלה שבעובדה - קיומה של שליטה מלאה בפועל של המבוטח על סיכוני הדרך באותם חצרים אשר סמוכים ל-"מעונו" בהם אירעה התאונה.

כך נפסק, כי יש לראות בתאונה אשר אירעה למבוטח המתגורר בבית פרטי במושב, על שביל בטון אשר חצה משטח דשא בלתי-מגודר המשתרע בין ביתו עד לסככה בה החנה המבוטח את רכבו ועד לכביש - כתאונה אשר אירעה מחוץ לתחום "המעון".

ראה: דב"ע שנ/ 82-0 שלום דרדור נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 423.

7. בענייננו אירעה התאונה לתובע בעת שנפל במדרגות המובילות מהחניה לדלת מעונו.

מהתמונות שהוצגו בפני בית-הדין עולה כי מדובר בחניה ממנה עולים מדרגות לעבר דלת המעון. החניה עצמה והכניסה למדרגות אינם מגודרים.

8. יודגש, משנדרש בית-הדין לבחון את קיומה של השליטה המלאה בפועל של המבוטח על סיכוני הדרך במקום בו אירעה התאונה, אין לקבל את טענת הנתבע בסיכומיו לפיה יש לדחות את תביעת התובע מהטעם כי:

'אם התובע החליט לא לגדר את מגרשו עם שער כניסה זה העניין שלו ואין ללמוד מזה שוויתר על שטח החניה והמדרגות לרשות הרבים.'

כאמור לעיל ההכרעה בשאלה אם המקום בו אירעה התאונה היא בתחום רשות היחיד - איננה נחתכת על-פי מבחן קנייני, ו/או תוך בחינת שאלת רשלנותו התורמת של המבוטח לתאונה.

9. משאין חולק כי התאונה מיום 22.2.00, אירעה לתובע בעת שחזר מהעבודה בטרם חצה את מפתן ביתו, ומשלא הוכח בראיות שהובאו בפנינו, כי לתובע שליטה מלאה על סיכוני הדרך במדרגות הצמודות ל-"מעונו" ובהן אירעה התאונה - יש לראות באירוע התאונה מיום 22.2.00 כתאונה בעבודה מכוח הוראות סעיף 80(1) לחוק.

10. לאור התוצאה אליה הגענו אין אנו רואים מקום להידרש לשאלה האם יש להכיר בתאונה מיום 22.2.00 כתאונה בעבודה לאור טענת התובע כאן, לפיה, ביקש לעבוד מביתו ביום האירוע.

11. סוף דבר התביעה מתקבלת, כאמור בפסקה 9 לפסק-דין זה."

ב-ת"א (ת"א-יפו) 18491/0116 נפסק מפי כב' השופטת אגי זהבה:

"9. לסעיף 80(1) אין תחולה במקרה שלפנינו שכן התובעת לא נסעה ממעונה למקום עבודתה ולא מן העבודה למעונה או לחילופין למקום עבודה אחר. בניין הסתדרות המורים ממנו יצאה התובעת עובר לתאונה אינו מקום עבודתה, מקום עבודתה של התובעת הוא בבית-הספר בקרני שומרון. הסתדרות המורים גם אינה מעסיקתה של התובעת, אלא משרד החינוך. לפיכך, גם אין תחולה לסעיף 80(5) הרואה בתאונה שאירעה בדרכו של עובד למרום שבו משתלם שכרו, כתאונת עבודה.

לאור כל זאת אין מקום לטענה כי תאונת הדרכים בה עסקינן הינה בבחינת "תאונת עבודה", ודין טענה זו של הנתבעות - להידחות."

ב-עב"ל 1515/0417 נפסק מפי כב' יגאל פליטמן:

"7. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי הדין הוא עם המוסד המערער וכי יש לקבל את הערעור מן הטעמים שיפורטו להלן.

8. כידוע, סעיף 80 לחוק הינו בבחינת 'חריג' המרחיב את יסודות ביטוח נפגעי העבודה, אשר נועד ליתן כיסוי ביטוחי לעובד שנפגע תוך כדי ועקב עבודתו, אף לגבי הדרך מהמעון לעבודה. אותו ביטוח מורחב הוגבל אך ורק לסיכוני דרך אשר על-פי טיבם הינם סיכוני רשות הרבים להבדיל מרשות היחיד, באופן בו הביטוח המורחב חל משעה שהעובד נמצא ברשות הרבים. על המבוטח לדאוג לנטרול הסיכונים מהם עלול להוא להיפגע ברשות הפרט (פרשת רונן, פסקה 24; עב"ל 273/05 אורן יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2006(2), 661 (2006) ועוד).

9. מן הצילומים שהוצגו כראיה עולה כי בסמוך לביתה הפרטי של המשיבה, בתקופה הנדונה, נמצאה חצר פרטית המתוחמת בגדר ובשער יציאה. בסמוך לשער נמצאות המדרגות, מושא דיוננו, המרוצפות בריצוף זהה לריצוף החצר והנראות כממשיכות את מתחם החצר. מדרגות אלו מסתיימות בקו הגבול של גדר חצר הבית. מעבר למדרגות אלו נמצא מתחם החניה הפרטית של המשיבה, המשמש את משפחת המשיבה בלבד, במובחן מכל רחבת הרחוב ההולנדי המשמש את כלל הציבור. מן המקובץ עולה כי המדובר הוא במדרגות פרטיות המשמשות את משפחת המשיבה ואורחיה בלבד מהוות חלק מחצר הבית. אף לו תמצא לאמור כי המדרגות הינן מחוץ למפתן הבית הרי שעדין מעבר לאלו המדרגות מצויה רחבה נוספת פרטית, המיועדת לחניה, הנמצאת בשימוש משפחת המשיבה בלבד. אשר-על-כן, על רקע אמות-המידה שנקבעו בפסיקה, הגענו למסקנה כי התאונה אירעה שלא ברשות הרבים אלא ברשות הפרט של המשיבה, במתחם בו החובה לדאגה לנטרול הסיכונים מוטלת על המבוטח. לפיכך אין לראות התאונה כ-"תאונת עבודה" כהוראתו של סעיף 80(1) לחוק.

10. גם אם נבחן את נסיבות המקרה לאור מבחן תכלית החוק אשר מצינו בפסיקה (וראה דעת השופטת ברק בפרשת רונן, ופסקה 7 שם, וכן דעת השופט צור בפרשת יחזקאל וב-עב"ל 324/03 אליהו מרצ'י - המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2005(1), 472 (2005)) נגיע למסקנה כי לא חל, בנסיבות העניין, הכיסוי הביטוחי הקבוע בדין. משעה שהמשיבה נמצאה במתחם 'מעונה' במועד התאונה ולפיכך תכלית הליכתה בעת זו אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה הבוחנת את הקשר בין ההליכה אל וממקום העבודה.

11. למעלה מהצריך נוסיף כי אין בפסקי-הדין, עליהם נסמכת המשיבה בעיקרי טיעוניה, כדי לתמוך בטענותיה משהנסיבות המתוארות התם שונות מנסיבות המקרה הכא. אין דומה מעידה על מדרגה המובילה לחצר בית פרטי, סמוך ביותר למדרכה כבנסיבות פרשת מלחי, למעידה על מדרגה הנמצאת בין רחבת חניה פרטית לחצר הבית הפרטית. בפרשת וייסמן נדחתה תביעת המבוטחת להכיר בתאונה אשר התרחשה במדרגות המצויות בחצרה הפרטית כך שאין מקום לסמוך על אותה קביעה לענייננו. הגם כי במקרה שלפנינו חצר הבית היתה מתוחמת בגדר ושער יציאה הרי שעדיין לא ניתן לראות במדרגות כמהוות חלק בלתי-נפרד מרשות הפרט."

ב-עב"ל 19/9918 נפסק מפי כב' השופטת נילי ארד:

"תחום ה-"מעון" בסעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי

5. "תאונת עבודה" למבוטח, נקבעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי כ-'תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...'

באה הוראתו של המחוקק בסעיף 80 לחוק ויצרה 'חזקת תאונת עבודה' בה ניתן ביטוי לפרישת הגנתו של החוק על המבוטח אף בהתרחש מגוון אירועים הקשורים בטבורם בשהייתו של העובד בעבודה. זו לשון הוראתו של החוק והחזקה שהוא מקים, ככל שהיא נוגעת לענייננו:

'רואים תאונה כתאונה בעבודה אף אם:
(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו.'

מתוקף הוראה זו, נעשית לעובד, "קפיצת דרך" מושגית. לאמור, רואים בעובד העושה דרכו לעבודה וממנה כאילו נמצא הוא כבר בעבודה - מחוז חפצו, כאשר תנאי לכך הוא שבקצה האחד מצוי "מעונו" או ה-'מקום שבו הוא לן אם אינו מעונו' ובקצה האחר נמצא מקום "העבודה".

על הפירוש המתחייב מהוראתו של סעיף 80(1) לחוק, עמדה השופטת פורת בפסק-הדין בפרשת גלולה (דב"ע נג/66-0 אסתר גלולה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 134, 137; מיום 25.8.93; מותב בהרכב: סגן הנשיא אדלר, השופט אליאסוף, השופטת פורת ונציגי הציבור: בן דוד וגלין (להלן: עניין גלולה או הלכת גלולה) דבריה אלה:

'...כבר בראשית דרכם של בתי-הדין לביטוח לאומי גובשה העמדה השיפוטית הגורסת כי יש ליתן פירוש מצמצם לסעיף הנדון, באשר הוא בגדר 'חריג' המרחיב את ביטוח נפגעי עבודה כנגד סיכונים שמניבה העבודה ומחילו, בדרך פיקציה, גם על סיכוני דרכים (ראה הפתיח לסעיף הקובע: 'רואים תאונת עבודה אף אם'). אי-לזאת נקבע כי אין ל'הרחיב' את 'ההרחבה מעבר לגבולותיה הדווקניים, הגם שבחוק סוציאלי עסקינן המתפרש באורח ליברלי.'

על רקע נטיה פרשנית זו, נדרשו בית-הדין של הביטוח הלאומי ובהמשך, בית-הדין הארצי לעבודה, לדיון חוזר ונשנה בסוגיה של קביעת תחום המעון, באשר כפועל יוצא הימנה צמחה זכותו של הנפגע לגמלאות נפגעי עבודה.

מפאת חשיבות הדברים לענייננו, נפנה עתה לסקירת פסיקתו של בית-דין זה, בצמתים המכריעים אשר הביאונו עד הלום.

גלגולה של ההלכה הפסוקה

6. נקודת מוצא, המקובלת על הכול, היא שהחזקה המוקמת מכוח הוראתו של סעיף 80(1) נעצרת על סף ביתו של המבוטח פנימה מחוץ לדלת הבית. לאמור, היה המבוטח בדרכו לעבודה ונפגע בתאונה לפני שיצא את פתח ביתו או לאחר שחזר לביתו פנימה - לא תוכר כ-"תאונת עבודה".

מנגד, ככל שהמדובר היה בתאונה שאירעה למבוטח בחצרים הסמוכים ל-"מעונו", רבו פניה של הפסיקה בכל הנוגע לתחום התפרסותו של המעון ולפירוש אשר יינתן למושג "מעון".

כפי שמפרט ד"ר שאול קובובי בספרו רמ"ח ושס"ה סוגיות בתאונות עבודה (הוצאה לאור של לשכת עורכי-הדין, התשנ"ט-1999), 14, פרק ה') הכיר בית-הדין של המוסד לביטוח לאומי, משכבר הימים:

'בתאונה שאירעה במדרגות, בבית משותף כתאונת עבודה, שכן 'רק דירתו של האיש היא מעונו' (עב"ל 29/57 שמואל ריספלד - המוסד לביטוח לאומי, פב"ל ב 116), בתאונה שקרתה במדרגות הצמודות לקיר החיצוני של דירה, ללא גג, מעקה או דפנות (תב"ל (ת"א) 212/60 מנחם שילה - המוסד לביטוח לאומי, פב"ל ה 218), שהרי 'גבולו של ה-"מעון" הוא פתח הבית וכל מה שנמצא מעבר לפתח הבית אינו מהווה חלק מהמעון'. לפיכך 'אין לראות את המדרגות שמחוץ לפתח הבית חלק ממשכנו של מי שגר בבית' (עב"ל 3/68 המוסד לביטוח לאומי - אסתר גרינברג, פב"ל יא 41)."

7. ברבות הימים שינתה הפסיקה פניה והגענו לפסק-הדין בעניין וקנין (דב"ע שם/83-0 המוסד לביטוח לאומי - סלומון וקנין, פד"ע יא 327, 332; מיום 23.9.80; מותב בהרכב: הנשיא בר-ניב, השופט קובובי, השופט ינון ונציגי הציבור: לויט וכהן (להלן: עניין וקנין)). באותו עניין המדובר היה במבוטח שהתגורר בבית בודד סביבו גינה דרכה עובר שביל, והיא מוקפת בגדר ולה שער. בשובו מן העבודה החליק המבוטח ונפל במדרגות המובילות מהשער לשביל המוליך לביתו. בית-הדין הארצי קיבל את ערעורו של המוסד לביטוח לאומי, תוך שלא ראה לייחס משקל רב לאבחנה בין רשות היחיד לרשות הרבים, אף לא לפירוש המילולי-מילוני של המושג "מעון". מנגד, ומתוך בחינת מטרת החוק והקשר הדברים, ייחס בית-הדין משקל רב לשאלה 'אם כבר התחילה דרכו של המבוטח לעבודה או אם כבר הסתיימה הדרך' ומסקנתו היתה זו (שם, 333, סעיף 6 לפסק-הדין):

'אין ליתן תשובה כללית לשאלה האמורה בסעיף הקודם. התשובה תהא שונה עת מדובר בהליכה, מהתשובה עת מדובר בנסיעה במכונית פרטית החונה ליד הבית המצוי בגינה גדורה ושער בגדר; התשובה תהא שונה עת מדובר בבית קומות ובו דירה אחת, מהתשובה עת מדובר בבית קומות ובו יותר מדירה אחת. אשר יקבע תמיד הוא אם, בשים-לב לכל הנותנים, יש לאמור שעת אירעה התאונה לא היה יותר המבוטח ב'דרכו' אלא הגיע כבר ליעד.'

יישום הדברים לעניין הנדון הביא את בית-הדין למסקנה כי מאחר והמבוטח 'עבר את שער החצרים שבהם הוא גר' יש לראותו כמי שנכנס בשער ביתו ועל-כן אין לומר שהיה עדיין בדרך מהעבודה.

עם זאת, בסיכום הדברים, נמנע בית-הדין מלפסוק הלכה כללית באמרו:

'מפסק-דין זה עולה, כי לא נוכל לקבוע הלכה שתשמש מפתח לכל דלת ושביל אפשרי. נוכל רק לחזור ולסכם שהקובע, לאור מטרת החוק, הוא אם כבר התחילה הדרך לעבודה או אם כבר הסתיימה הדרך, עת שמים לב לשני היעדים המתחייבים מהחוק.'

לא למותר לציין, כי דעת המיעוט בפסק-הדין בעניין וקנין היתה שיש לדחות את ערעור המוסד, 'באשר 'כל עוד לא סגר המבוטח את דלת ביתו מאחוריו', הוא עדיין 'בדרך מעבודתו'.' (שם, 329, סעיף 6).

8. חלף עשור והגענו לעניין דרדור (דב"ע שן/82-0 שלום דרדור - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 423; מיום 29.3.90; מותב בהרכב: הנשיא גולדברג, השופטים אדלר ואליאסוף ונציגי הציבור: בן ישראל וליברמן (להלן: עניין דרדור)), בו מדובר היה במבוטח שהתגורר בבית בקומת קרקע במושב. ליד הבית היה משטח דשא בלתי-מגודר שהשתרע עד לכביש, בקצה משטח הדשא עמדה סככה בה החזיק את רכבו הפרטי. בדרכו לעבודה, החליק המבוטח ונפל על שביל בטון שחצה את משטח הדשא, בין הבית לבין הכביש. הערעור התקבל בהסתייגות של אחד מחברי המותב. בית-הדין הארצי ראה עצמו מונחה בהלכת וקנין, לאורה בחן את השאלה, האם בנסיבות אלה '...כבר התחילה דרכו של המבוטח לעבודה' וקבע כי למבוטח אירעה תאונת עבודה. טעמו של בית-הדין בקבלת הערעור היה זה:

'מאחר שאין גדר מסביב לביתו של המערער, הרי שהתחום בין מבנה המגורים של המערער לדרך, אינו מוגדר חד-משמעית. בנסיבות אלה, ככל שהמערער התרחק ממבנה המגורים שלו, כך התקרב אל מקום שאינו בגדר 'ביתו' במובן סעיף 36(1) לחוק הביטוח הלאומי.'

9. סוגיית "תחום המעון" שבה ועלתה בפסק-הדין של בית-דין זה בפרשת גלולה (ראו: הערה 4 לעיל), בו נדחה ערעורה של המבוטחת אשר ביקשה להכיר בתאונה שאירעה לה בדרכה לעבודה כ-"תאונת עבודה". באותו מקרה, מדובר היה בתאונה שאירעה למבוטחת עת ירדה במדרגות ביתה הפרטי, כאשר המדרגות והחצר אליה הובילו שימשו את משפחתה בלבד 'לפי שלכל אחד משכניה יש כניסה נפרדת לדירתו'.

סקירת הפסיקה במהלך השנים הביאה את השופטת פורת למסקנה ש-"מקרי הגבולות" לא הוכרעו חד-משמעית והגם ש-'נטיית בתי-הדין היתה, ברוב המקרים להכליל בתחומי המעון שטחים הסמוכים אליו, והמצויים בחזקתה ובבעלותה של משפחת המבוטח. אולם היו גם סטיות מעיקרון משפטי זה'.

אף מהלכת וקנין לא נושע בית-הדין הארצי באשר 'עיון מדוקדק במשנת בית-הדין הארצי באותה הלכה מעלה כי היא נעדרת הנחיה מוגדרת ספציפית, בדבר אמות-המידה להכרה בתאונה בדרך ב-'מקרי גבול'.'

אי-לכך פנתה השופטת פורת והתחקתה אחר התפתחות החוק בישראל ולאחר סקירה מרחיבה של המשפט המשווה, חזרה השופטת פורת לשיטת המשפט בישראל וכך אמרה:

'עינינו הרואות כי בהשוואה לשיטות הנהוגות בארצות שהוזכרו לעיל הפליג המחוקק הישראלי בהרחבת הגנתו על העובד. הוא הכיר, באורח גורף, בתאונת עבודה הנגרמת בעטיים של סיכוני הדרך הדו-סטרית הישירה בין מעון לעבודה "כתאונת עבודה", תוך שהטיל את עלותן בעיקר על שכם המעביד.

עולה, איפוא, השאלה העקרונית - והיא העשויה להיות מוכרעת, גם על-פי מדיניות שיפוטית:

האם יש הצדקה להטיל על המעביד את עלות התאונות המתרחשות בחלקתו הפרטית של העובד?

שם, בחלקתו הפרטית, בין אם שביל, חצר, גינה או מדרגות, חולש העובד על מצב הדברים. שם הוא אדון לעצמו וגורמי הסיכון אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו. שם הוא בן-חורין להתמודד עם הסיכונים כראות עיניו ולנקוט באמצעים לסילוקם.

ככל שלתנאי העבודה אין קשר עם הסיכונים שלהם נחשף העובד, ככל שהוא עצמאי ובלתי-תלוי ושולט בסיכונים האורבים לו בחלקתו הפרטית, ואלה אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו, מתרופף הקשר בינם לבין העבודה עד כי לא נותר ממנו דבר.

קשר זה מן הדין כי יוותר גם בשיטת משפטנו, כתנאי להכרה בתאונות בדרך כבנות גמלת נפגעי עבודה, שהרי ככלות הכל גם הן אינן יוצאות מגדרן של 'תאונות עבודה', אשר בעלות ביטוחן נושא המעביד.

את הקשר בין סיכון הדרכים לעבודה מוצאת שיטת משפטנו - כמסתבר מסעיף 36(1) לחוק - בעצם היות הדרך הייחודית הישירה לעבודה וממנה מוכתבת לעובד על-ידי מיקום אתר עבודתו, ובכך הופכת ה-"דרך" לחלק מתנאי העבודה. אולם אין הצדקה ל'פלישת הדרך' אל תוך חלקתו הפרטית של העובד, אשר בתוך חלקתו פנימה נפסקים "תנאי העבודה" - ותחתם שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים.'

10. פסק-הדין בפרשת גלולה עמד לנגד עיניו של בית-דין זה, עת בא בפניו עניין וייסמן (הערה 3 לעיל). אף כאן, התגוררה המבוטחת בבית פרטי, בשכונת וילות; סביב הבית היתה חצר מוקפת גדר ובה שער שהיה פתוח תמיד וכל אדם יכול היה להיכנס בו ללא קושי. בדרכה לעבודה החליקה המבוטחת במדרגות שהובילו מן הבית לשער בסמוך למדרכה.

בפסק-הדין, בו נדחה ערעורה של המבוטחת, הנחה עצמו הנשיא גולדברג בהלכת גלולה, תוך שאבחן את עובדות המקרה שבעניין וייסמן מאלה שבעניין דרדור וכך אמר:

'השוני בין שני המקרים בולט בעליל. אין דומה חצר בלתי-מגודרת לחצר שגדר סביבה, ולגדר שער, אף כי אינו נעול. במקרה הראשון תחום היחיד אינו מגודר ועובר אורח יכול להבחין בין השטח הציבורי לזה הפרטי, בעוד אשר שבמקרה השני, זה שלפנינו, הגבול בין רשות היחיד ובין רשות הרבים ברור, תחום וחד-משמעי.

...המדרגות, המצויות בתוך חצרה הפרטית של המערערת, הן בשליטתה המלאה, ואין לראות בהן 'סיכון דרך'. אין כל חשיבות לשאלה, האם הנפילה אירעה לתוך תחומי החצר או החוצה ממנה. החשיבות הינה בשאלה היכן מצוי הגורם לנפילה.

כאשר הגורם לנפילה, המדרגות, נמצא בתחום החצר הפרטית של המערערת, גם הנפילה מהמדרגות החוצה לא תחשב לתאונה בדרך לעבודה.'

שניים מחברי המותב, שהיו בדעת מיעוט, סברו כי יש לקבל את הערעור ולהכיר בתאונה כתאונה בעבודה. מפאת חשיבות הדברים לענייננו נביא את עיקרה של חוות-דעתם והוא זה:

'יש לראות את הגיונם של דברים. אכן הכרה בתאונה כ-"תאונת עבודה" כאשר היא קורית בדרכו של המבוטח אל העבודה וממנה הינו הרחבה של הגדרת "תאונת עבודה", ואין לכן להרחיבה מעבר לדרוש. על-כן אין להכיר בתאונה כ-"תאונת עבודה" אם זו קורית בתוך ביתו של אדם, או כאשר הוא סוטה מדרכו. יחד עם זאת יש לבחון את המהות בכל מקרה. לכן כאשר עובדת רצה לטלפון כשהממונה עליה טלפנה בענייני עבודה, פסק בית-הדין האיזורי, כי אין לראות במענה הטלפוני כנעשה 'תוך כדי' עבודה. יחד עם זה המחוקק הרחיב את הגדרת תאונת עבודה וכלל בה גם את הדרך לעבודה וממנה כתאונת עבודה תוך כוונה, שאם תאונה תקרה בדרכו של העובד לעבודה היא תיחשב כתאונת עבודה. בית-הדין גם הרחיב וראה פעולות אינצידנטליות הצמודות לעבודה ונובעות ממנה. מבחן ה 'אלמלא לא' רחב ביותר. אך בית-הדין הארצי עמד על כך, שאין כמעט תאונה שאין אפשרות לראותה כתאונת עבודה, ויש להציב גבול.'

לגופו של עניין, סברה דעת המיעוט, כי בשים-לב לנסיבותיו של המקרה, יש להוציאו מתחום הלכת גלולה, גם אם ירצה בית-הדין הארצי ללכת לפיה.

11. המבוטחת לא השלימה עם פסיקתו של בית-הדין הארצי ועתרה לבית-המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 4197/97 טלי וייסמן נ' בית-הדין הארצי לעבודה, תק-על 98(2), 109 (ניתן ביום 15.6.98); בהרכב: המשנה לנשיא ש' לוין, השופטת ד' דורנר, השופט י' טירקל (להלן: בג"צ וייסמן)), כנגד ההחלטה שלא להכיר בתאונה שאירעה לה כ-"תאונת עבודה".

12. בין לבין ובעוד העתירה תלויה ועומדת, שב בית-דין זה ונדרש פעם נוספת לאותה שאלה עצמה בעניין מלחי (ראו: הערה 2 לעיל). באותו מקרה התגוררה המבוטחת בבית פרטי מוקף בחצר גדולה ובה שביל שבסופו שלוש מדרגות העולות אל המדרכה. על הכביש, ליד המדרכה חנתה מכוניתה של המבוטחת ואליה נחפזה בדרכה לעבודה, עת מעדה ונפלה על המדרגה השניה הקרובה למדרכה.

הפעם קיבל בית-הדין הארצי את ערעורה של המבוטחת ופסק, כי אכן יש להכיר בתאונה שאירעה לה כ-"תאונת עבודה". דעת המיעוט סברה, כי דין הערעור להידחות. הלכת מלחי היא זו העומדת במרכז דיוננו בערעור זה, שכן, כאמור, לפיה הנחה עצמו בית-הדין האיזורי בקבלו את תביעתו של המשיב וכנגד הנחיה זו הגיש המוסד לביטוח לאומי את הערעור, בהיבט הכללי שלו.

נכנס, איפוא, לגופה של הלכת מלחי ולטעמיה.

13. בבירור השאלה 'היכן מתחילה הדרך לעבודה' פנתה השופטת אלישבע ברק לפסיקתו הקודמת של בית-דין זה, לפיה 'החצרים של בית דירות נחשבים לדרך לעבודה, אלא שהוא הבחין בין חצרים בבית דירות לחצר בבית פרטי. חצר בבית פרטי אינה רכוש הכלל אלא רכושו הפרטי של בעלי הבית'. בתוך כך נדרשה השופטת ברק לפסק-הדין בעניין גלולה ולפרשנות המצמצמת של "חזקת תאונת עבודה" המוצעת בו והגיעה למסקנה 'שיש לסטות מהלכה בת שנים זו', בין היתר, מטעמים אלה:

'גם חצר בבית בן שתי דירות היא רכוש פרטי. היא רכושם הפרטי של שני בעלי הדירות. גם חצר בבית משותף גדול היא רכוש פרטי. היא רכושם הפרטי של בעלי הדירות בחלקים שווים. לא מדובר בשטח ציבורי. אין בעיני מקום להבחין בין חצר, שביל ומדרגות בבית דירות לבין החצר של ביתה הפרטי. אך מעבר לכך. אם נראה חצר בבית דירות כשטח ציבורי שעה שחצר בבית בו דירה בודדת ייחשב לרכוש פרטי, הרי נגיע לאבסורדים.'

בחוות-דעת המיעוט שכתב, גרס השופט רבינוביץ', בין היתר, כי:

'במקרה הנוכחי אילו שאלו את המערערת היכן היתה, כאשר אירעה התאונה, היתה משיבה ללא כל ספק, שהיתה בדרכה לעבודה, משום שהעבודה היתה תכלית הליכתה בעת שנפלה, אך מבחינת מיקום התאונה זו היתה בשטח חלקתה הפרטית. סיכונים בשטח החלקה הפרטית של המערערת ובחצריה לא התכוון החוק לבטח.'

הנה כי כן, על-פי הלכת מלחי אחת היא אם "המעון" בית פרטי הוא או בית משותף. אמת-מידה אחת תחול על החצרים הצמודים להם לצורך הכרה בתאונה שאירעה בהם למבוטח כ-"תאונת עבודה".

על הלכה זו לא הגיש המוסד עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק ומשכך, וכל עוד לא שונתה, נותרה היא בעינה כהלכה אחרונה ומחייבת, בה הדריך עצמו בית-הדין האיזורי בפסק-הדין מושא ערעור זה.

14. חלפו כשבעה חודשים, מאז ניתנה הלכת מלחי, ובית-המשפט הגבוה לצדק נתן את פסק-דינו בעתירה בבג"צ וייסמן (פסק-דין ניתן ביום 15.6.98; הערה 17 לעיל), אשר, כאמור, הוסבה כנגד פסיקתו של בית-משפט זה בעניין וייסמן (הערה 3 לעיל).

בית-המשפט הגבוה לצדק, לא ראה להתערב בפסיקתו של בית-דין זה באתה פרשה.

עם זאת, חזר ועמד על הרעיון הבסיסי שביסוד הוראתו של סעיף 80 לחוק וכך אמר:

'השאלה מתי ניתן לקבוע לעניין סעיף 80 הנ"ל מתי אירעה תאונה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו... יכולה להתעורר בנסיבות מנסיבות שונות, כאשר בתי-הדין לעבודה נדרשים מפעם לפעם ליישם את הדין על נסיבות המקרה הקונקרטי, ואין בית-משפט זה נוטה להתערב בהכרעות אינדיבידואליות מסוג זה. הרעיון הבסיסי העומד מאחורי הניסוח האמור הוא שהרחבת הדיבור "תאונת עבודה" והחלתו על הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו חלה באורח עקרוני על נסיבות שבהן אירעה התאונה במקום שכבר חדל להיות רשות היחיד שלו.'

סיכום ביניים: מ-"סיכוני הדרך" - ל-"רשות היחיד"

15. לאחר ש-"מקרי הגבולות" לא הוכרעו חד-משמעית, הפך פסק-הדין בעניין גלולה (ראו: הערה 4 לעיל) לפרשת דרכים, בכך שנקבעו בו אמות-מידה מנחות לקביעת תחום המעון או הדרך. בצאתה מנקודת מוצא פרשנית שמגמתה מצמצמת, עמדה השופטת פורת על הגורם של "סיכוני הדרך" ועל הקשר בינו ובין תנאי העבודה וסיכוניה: ככל שהמבוטח הוא אדון לעצמו, חולש על מצב הדברים, בן חורין להתמודד עם הסיכונים כראות עיניו ולנקוט באמצעים לסילוקם, ככל שהוא חולש על גורמי הסיכון 'בחלקתו הפרטית, בין אם שביל, חצר, גינה או מדרגות' וככל שבאותו מתחם 'שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים' - כן מתרופפת החזקה שביסוד הוראתו של סעיף 80(1) לחוק.

אשר-על-כן, נקבע שקיומו של הקשר בין הסיכונים האורבים למבוטח בחלקתו הפרטית לבין העבודה, הוא תנאי להכרה ב-"תאונות בדרך" כתאונות בנות גמלת עבודה.

בפסק-הדין בעניין וייסמן המשיך הנשיא גולדברג בקו שהותווה בעניין גלולה וחידד את "מבחן השליטה המלאה" כסממן המלמד על אופיים של "סיכוני הדרך" ועל מהות הקשר בינם ובין העבודה.

בית-המשפט הגבוה לצדק בעניין וייסמן, האיר זווית אחרת של אותו מבחן והיא זו של "רשות היחיד".

16. אם נשים את ההלכות הללו באגודה אחת, נמצא בהן מגמה פרשנית אחידה והיא זו: כל עוד נמצא המבוטח בתחום בו הוא אדון לעצמו, בו הוא חולש על מצב הדברים בסביבתו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, ולו בלבד השליטה המלאה באמצעים הנדרשים לסילוק הסיכונים הללו - יש לראותו כמי שנמצא ברשות היחיד שלו הלא היא "מעונו". בצאתו "ממעונו" בא המבוטח ברשות הרבים מקום בו אין לייחס לו שליטה ייחודית ומלאה על הסיכונים להם הוא נחשף בדרכו לעבודה. בכך הופכים סיכונים אלה, על דרך החזקה, לחלק מתנאי העבודה וסיכוניה.

17. המבחן של "תחום המעון" כרשות היחיד נותר על עמדו גם בהלכת מלחי (ראו: הערה 2 לעיל) ולא השתנה. הדגש בהלכת מלחי הושם על פן אחר, שמצא ביטוי בפסיקה, והוא האבחנה בין חצריו של בית דירות לבין אלה של בית פרטי. העולה מחוות-דעתה של השופטת אלישבע ברק לעניין זה הוא, כי ההכרה ב-"תאונת עבודה" אינה פועל יוצא ממהות המבנה והחצרים הסמוכים אליו בהם אירעה התאונה למבוטח; כי אין להחיל כלל שונה על מבוטח שנפגע בחצרים של בית פרטי, מזה החל על מבוטח שנפגע בחצריו של בית דירות, וכי דין אחד יחול על שניים אלה.

תחום ה-"מעון" כיצד ייקבע

18. משהושלמה סקירתנו ועל רקע המעגל ההלכתי שהושלם נפנה מכאן ואילך, להכרעה הנדרשת בשאלה מהו אם כן תחום ה-"מעון" שממנו והלאה נראה במבוטח כמי שבא ברשות הרבים בעת אירוע התאונה.

19. כדעתה של סגנית הנשיא השופטת אלישבע ברק כן דעתי שבבואנו ליתן את הפירוש הראוי למושג "ממעונו" נהיה מודרכים על-ידי עיקרון השוויון.

לאמור, עלינו להידרש למבחן אחיד ושוויוני אשר יחצוץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין "רשות הרבים" ויחול כאחד על החצרים הצמודים לבית פרטי ועל אלה הצמודים לדירה בבית דירות.

לשיטתי - ככלל יעמוד התנאי הראשון וההכרחי הוא זה של "דלת המעון" אשר אותו רואים אנו כחוצץ בין רשות היחיד לבין רשות הרבים.

במקרים היוצאים מן הכלל, תושג דלת המעון אל החצרים שבקרבת הבית או הדירה.

כזאת ייעשה בכפוף להתקיימותו של תנאי נוסף לפיו יוכח כי למבוטח "השליטה המלאה על סיכוני הדרך". בהתקיים שני התנאים אלה, בנפרד, או במצטבר - לפי העניין - ניתן יהיה להעביר קו חוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים ולהבחין ביניהם. ואבהיר.

התחום האפור

20. כאמור, אין חולק על כך שהתחום הגרעיני, הראשוני, הברור והמוגדר של רשות היחיד הוא מדלת ביתו של המבוטח פנימה בו 'שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים' (ראו: עניין גלולה). זהו מעונו של המבוטח.

מנגד, אליבא דכולי עלמא כביש או מדרכה, רשות הרבים הם, בהיותם פתוחים ופרוצים לכול ומחוץ לשליטתו של היחיד. זו הדרך בה חשוף המבוטח לסיכונים ההולכים ונמשכים על דרך החזקה, המוקמת בסעיף 80 לחוק, ממקום העבודה ואליו.

בין רשות היחיד הברורה שהיא, כאמור, מדלת המעון פנימה, לבין רשות הרבים הפרוצה לסיכוני הדרך, ישנם מקרים בהם קיים התחום האפור. זה תחום החצרים שמחוץ לדלת המעון והסמוכים אליו. או אז מתעוררת השאלה להיכן נשייך תחום זה. האם נראה בו, ככלל את רשות הרבים, או שמא ייספח לרשות היחיד של המבוטח - למעונו - ואם כן, באילו מקרים.

21. התשובה לשאלה זו כרוכה בתשובה לשאלה 'למי והיכן, אם בכלל, השליטה על סיכוני הדרך' בתחום האפור הזה. תנאי "השליטה המלאה" בו מדובר הוא ממין השליטה שיש למבוטח בביתו פנימה בו 'שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים'.

אלה המקרים היוצאים מן הכלל בהם ניתן לראות את תנאי חייו הפרטיים של המובטח כהולכים ומתמשכים גם אל התחום שמעבר לדלת הבית.

המדובר הוא במקום בו יכולים אנו לקבוע כי למבוטח ישנה אותה יכולת של שליטה מלאה על המתרחש בגבולותיו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, כשם שיש לו בביתו פנימה. כזו עשויה להיות רחבה הסמוכה לבית הפרטי, מדרגות, שביל או חצר סגורים ומגודרים בשער, שבהם למבוטח בלבד היכולת לקבוע את מצב התחזוקה שלהם, או את פתיחת השער ונעילתו, כדרך שעושה הוא בדלת ביתו.

בה במידה, נראה דירה בבית דירות שמעלית מובילה היישר אל דלת הדירה והיא נתונה לשליטתם המלאה והיחידה של בעלי הדירה מי יכנס בה ומי יבוא אליה; כמוה כדירת גג בבית דירות, שהגג הסובב את הדירה או המדרגות המובילות אליה פתוחים אך לשימושם של בעליה ובאחריותם;

כמוהם כבית פרטי ובו שתי דירות בלבד. ככל שניתן לקבוע כי הכניסה לכל אחת מן הדירות, או המדרגות המובילות לכל אחת מן הדירות היא אוטונומית למתגוררים בה והן בשליטתו.

במקרים כגון אלה, נעתיק, באופן מושגי, את דלת הדירה או דלת הבית אל גבולותיו החיצוניים של התחום האפור שמעבר להם אין ניתן עוד לייחס למבוטח שליטה על הנעשה. זה הגבול בו תוצב דלת המעון שממנו ואילך נמצא המבוטח בדרכו לעבודה, ברשות הרבים.

23. מנגד, יהיו אותם מקרים, בהם אין ניתן לייחס למבוטח בלבד את השליטה המלאה על התחום האפור הגובל בדלת הדירה או הבית. כגון החצר הפרוצה לרבים עליה עמד הבית הפרטי בעניין דרדור, בה אין ניתן לייחס למבוטח שליטה על התנהלות הרבים בחצרו. בולט הדבר ביתר שאת בבית דירות, או בבית פרטי בן שתי קומות, או בבניין דירות אשר לו כניסות אחדות. במקרים אלה, השליטה על החצרים המשותפים אינה ניתנת לייחוס למבוטח כזו שיש לו על שליטתו בדירתו או בביתו פנימה. על-כן, נראה בחצרים הגובלים בדלת הדירה, מדרגות, חצר, שביל כרשות הרבים.

בדומה, אם המדובר הוא במקרה בו על אותה חלקת אדמה עומד בניין דירות ולצידו בית פרטי. ככל שאין ניתן לייחס למבוטח שליטה מלאה בשטח, ממין זו הנתונה לו בביתו, שליטה מוגדרת ומגודרת תרתי משמע, נראה בחלקת קרקע זו את רשות הרבים המצויה מחוץ למעונו של המבוטח, בין אם אותו מעון בית פרטי הוא או בית דירות.

על אבחנה ממין זו, עמד לפני למעלה מארבעה עשורים, ד"ר י' רייך, אב"ד הביטוח הלאומי (בפסק-הדין בעניין שילה ראה הערה 7 לעיל) בדברים אלה:

'ההבדל המכריע בין שני המקרים. שם קרה המקרה בתוך חצר מגודרת וסגורה השייכת למעון הנפגעת והמשמשת אותה באופן בלעדי - ואילו כאן מדובר במערכת מדרגות הצמודה רק מצד אחד לאחד הקירות החיצוניים של מעון התובע כשהיא פתוחה לגמרי לכל שלוש רוחות נותרות... (משלא נשללה) האפשרות של שימוש מערכת זו על-ידי כל עובר ושב, יש לראותה כחלק מהמדרכה הציבורית עליה הוקמה ולא כחלק ממעון התובע.'

כללם של דברים בפרק זה

24. את המושג "מעונו" נפרש כתחום שהוא רשות היחיד של המבוטח. החציצה שבין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים, החציצה שבין "מעונו" לבין "ממעונו" - לצורך הוראתו של סעיף 80(1) לחוק, תהא דלת המעון - הבית הפרטי או הדירה.

במקרים היוצאים מן הכלל, נשיג את דלת המעון אל החצרים הסמוכים לו. זאת, בכפוף לכך שיוכח בראיות שלמבוטח היתה שליטה מלאה על סיכוני הדרך העשויים להיווצר באותם חצרים, כמוה כשליטה שיש לו על סיכונים ממין אלה בביתו פנימה.

25. ודוק. מדברים אנו בחוק הביטוח הלאומי שהוא מדיני הביטחון הסוציאלי ובהוראתו של סעיף 80(1) אשר נועדה להרחיב את המטריה של "תאונת עבודה" על המבוטח גם בדרכו לעבודה. על-כן, בבואנו לצמצם את התחום בו צומחת למבוטח זכות לגימלה, נטל ההוכחה הוא על המוסד לביטוח לאומי הטוען זאת, והספק יעמוד לזכותו של המבוטח.

רק אם ניתן יהיה לקבוע, על-פי עובדות המקרה, כפי שיוכחו, כי ניתן לייחס למבוטח שליטה מלאה על החצרים בהם נפגע בתאונה, ממין אותה שליטה שיש לו בביתו פנימה, יורחב שובל רשות היחיד ודלת המעון תועתק עד לאותו גבול בו ניתן יהיה לקבוע, כי אין הם נתונים עוד בשליטתו, כאמור.

מכאן לענייננו

26. ככל שהמדובר הוא בהיבט הכללי של הערעור, מוצע לקבוע כי הלכה זו משתלבת במגמה הכללית של הפסיקה בנוגע לפרשנותו של סעיף 80(1), כמבואר לעיל.

על-כן, ההבחנה אינה בפשוטם של דברים - בית פרטי או בית שלו קומה מעליו - כמוצע על-ידי המוסד לביטוח לאומי. לא המבנה ממנו יצא המבוטח הוא שייקבע את גורל תביעתו. בכך יעמוד לנו הגיונה של הלכת מלחי והוא, כי דין אחד יחול על דיירי ה-"מעון" בין אם הוא בית פרטי ובין אם בית דירות הוא.

27. נפנה, איפוא, לבחינת השאלה האם ניתן לקבוע שהמדרגות בהם החליק המשיב ונפגע, מצויות מחוץ לדלת המעון - לאמור ברשות הרבים; או שמא נאמר, כי במקרה זה, ניתן לייחס את המדרגות בהן החליק לרשות היחיד של המשיב ובהתאם תוסט דלת המעון הלאה מהן.

לפי שנקבע בפסק-הדין ומן העולה מהצילומים שהוצגו כראיה (מוצג נ/1), מתגורר המבוטח בבית פרטי אשר לו חצר, סביבה גדר אבן ולה שער ברזל. מעבר לגדר האבן, מחוץ לשער נמצאת המדרכה ועליה חונה מכוניתו של המבוטח.

בכניסה לבית במתחם פנימי שבין כתליו החיצוניים של הבית, מדרגות משתלבות במשטח חלק שהופך להיות שביל המוליך לשער היציאה מן החצר. המבוטח החליק בשלג ונפל במתחם הפנימי בסמוך מאוד למדרגות ולפתח הבית.

28. לאחר ששקלתי ובחנתי את נסיבות התאונה, על רקע אמות-המידה המפורטות לעיל, הגעתי למסקנה, כי במקרה זה, עמד המוסד לביטוח לאומי בנטל ההוכחה. התאונה אירעה במתחם הפנימי ועל-כן יש לראות במבוטח - מושגית - כמי שטרם סגר מאחוריו את דלת הבית ובעת אירוע התאונה עדיין היה בתחום רשות היחיד שלו. הסיכון שבהחלקה על השלג היה, במידה סבירה, בשליטתו המלאה, אשר ביטוי לה הוא בכך שפינוי השלג ומניעת סיכון הדרך היו בשליטתו המלאה בלבד. אי-לכך, אין ניתן לקבוע כי התאונה אירעה ברשות הרבים ועל-כן, אף אין ניתן לראותה כ-"תאונת עבודה" כהוראתו של סעיף 80(1) לחוק.

29. בנסיבות אלה, דעתי היא, כי אין מנוס מקבלת הערעור."



4. תביעת תלויים - תאונת דרכים

ב-ב"ל (חי') 4912/0519 קבע בית-הדין בדחותו את התביעה:

"לא שוכנענו במקרה זה כי המנוח אכן היה בדרכו לעבודה וזאת מן הטעמים הבאים:

א. סידור העבודה - התובעת טוענת כי בהתאם לסידור העבודה של המנוח שנותר בידיה (נספח ג' לכתב התביעה) הוא היה אמור לעבוד במועד זה בחממת הטכניון, החל מ-7 בבוקר. התובעת הסבירה בעדותה כי בעלה קם מוקדם על-מנת להוציא את הכלב של בנם ואולם באותו בוקר סירב הכלב לזוז. עם זאת מאחר והמנוח כבר היה מוכן, הוא יצא את הבית בשעה מוקדמת, על-אף שהמשמרת מתחילה כאמור בשעה 7.

איננו סבורים כי ההסבר שנתנה התובעת בעדותה ליציאתו המוקדמת של המנוח מהבית, דהיינו יציאה עוד לפני השעה 6:00 (כאשר בשעה 6:00 כבר אירעה התאונה, וזו אירעה לא בסמוך למקום מגורי המנוח) כאשר המנוח היה אמור להתחיל עבודתו ב-7:00 הינו הסבר מניח את הדעת.

מדוע יבחר המנוח להגיע לעבודה כמעט שעה לפני הזמן, שעה עבורה לא יקבל שכר, כאשר הוא יכול להמשיך ולשהות בביתו בשעה זו ולצאת מהבית לאחר השעה 6:30?!

אין ספק כי משך הזמן שלוקח להגיע מביתו של המנוח לחממת הטכניון בשבת בבוקר הינו קצר בהרבה משעה ואף קצר מחצי שעה, שהינו פרק הזמן שהתובעת העריכה באשר להגעה מהבית לעבודה ביום רגיל, ועל-כן אין הסבר מדוע יצא המנוח מביתו עוד לפני השעה 6:00 אם אכן היה אמור להתחיל בעבודתו בשעה 7:00.

בנוגע לסידור העבודה עצמו, למעשה לא קיימת מחלוקת בין הגרסאות, כאשר ברור כי במקור שובץ המנוח למשמרת זו ועל-כן גם הופיע כך בסידור העבודה. אלא שהעדים, עובדי החברה העידו כי המנוח ביקש להחליף את המשמרת קודם לביצועה (לאחר שיצא סידור העבודה) ועל-כן לא התבטא השינוי בסידור שנותר ברשותם של התובעים. גירסה זו הגיונית מקובלת עלינו וממילא, לעצם הרישום בסידור יכול להיות משקל רק במצטבר לראיות אחרות מספקות שאינן בנמצא במקרה שבפנינו, למעט מיקומה של התאונה, שאינו מצביע בהכרח על היותו של המנוח בדרך לעבודה.

ב. לעניין הבגדים שלבש המנוח - דווקא עדותה של התובעת בנוגע לצבע בגדי העבודה שלו (כחול-תכלת) אינו תואם את המצוי בדו"ח הפתולוגי ועל-כן אין הדבר מחזק את גרסתה."



5. הפסקה או סטיה

על בית-הדין לבחון האם התובע היה בדרכו "המקובלת" למקום עבודתו.

אם יתברר לבית-הדין כי התובע היה בדרך ה-"מקובלת", אזי יקבל בית-הדין את התביעה.

אם יתברר לבית-הדין כי בעת התאונה התובע סטה מהדרך "המקובלת", יהא על בית-הדין לבחון האם הסטיה מהדרך המקובלת הינה סטיה "של ממש". אם יתברר לבית-הדין שלא היתה סטיה "של ממש", יקבל הוא את התביעה.

במידה ויתברר לבית-הדין כי היתה סטיה של ממש, יבחן בית-הדין אם הסטיה נעשתה לצורך מטרה הכרוכה במילוי חובות התובע כלפי מעבידו. במידה ויתברר כי לא כך הדבר, יהא על בית-הדין לדחות את התביעה.20

ב-דב"ע מא/0-19 21 קבע בית-הדין כי "סטיה" מהדרך, בניגוד להפסקה, ניתנת ל-"ריפוי" עם החזרה לתוואי הרגיל. כך גם נקבע ב-ב"ל (נצ') 1039/00 22. שם קבע בית-הדין כי "אף אם היתה לנתבע טענה בדבר "סטיה" - הרי שהתאונה אירעה בעת שהתובע כבר היה בדרך הרגילה בין עפולה לבין שדה נחום, כך שהתאונה אירעה לאחר שאותה "סטיה" הסתיימה, ובכך "נרפא" הסייג של הסטיה".

ב-ב"ל (חי') 1856/0423 נפסק מפי כב' השופטת מ' פריימן:

"הכרעה

6. א. על-פי סעיף 80(1) לחוק - רואים תאונה כתאונה בעבודה 'אף אם אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח מן העבודה למעונו'. מכאן, שאם הגיע המבוטח למעונו ונמצא ברשות היחיד שלו תאונה שאירעה לו שם - אינה בגדר תאונה בעבודה.

ב. על-פי סעיף 80(4) לחוק - רואים תאונה כתאונה בעבודה 'אם אירעה למבוטח שהוא עובד, בהפסקה שנקבעה על דעת המעביד ושאינה עולה על שלוש שעות, במקום שבו המבוטח או העובדים במקום עבודתו סועדים, והתאונה אירעה בקשר לעבודה או עקב סיכוני המקום או תוך סעדו באותו המקום ועקב כך או תוך כדי נסיעתו או הליכתו למקום כאמור מהעבודה'.

מכאן, שאם נראה בדירת המבוטח מקום שבו סועדים להבדיל ממעון אליו שבים אחר סיום העבודה; אזי בעיקרו של דבר תאונה שאירעה לו בדרכו למקום הסעודה או במהלכה - תחשב לתאונה בעבודה.

ג. ההכרעה בשאלה האם נפגע המערער בתאונה במעונו אחר סיום יום עבודתו או במהלך הפסקת אוכל בעבודתו על-פי סעיף 80(4) לחוק, תלויה בתשובה לשאלה - לאיזו תכלית הוא עלה לדירתו.

(עב"ל 208/99 אבראהים סעיד נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)).

7. דומה, שאין מחלוקת כי התובעת היתה ברשות היחיד שלה ועל-כן, אם חזרה לביתה עקב סיום העבודה, כדין נדחתה תביעתה להכיר בתאונה שהתרחשה על מדרגות ביתה כבתאונת עבודה לפי סעיף 80(1) לחוק.

8. בענייננו, התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי עלייתה לביתה היתה לצורך הפסקת אוכל והתובעת התכוונה לשוב לעבודתה. זו היתה גרסתה הראשונה של התובעת כפי שהשתקפה בתביעתה, ומגרסה זו לא חזרה.

9. אולם, סעיף 80(4) חל על "מבוטח שהוא עובד", והתובעת בענייננו היא עובדת עצמאית.

סעיף 80(4) לחוק הדן בתאונה במקום בו סועדים עובדים, חל רק על תאונה שאירעה למבוטח שהוא עובד, ואינו חל על-כן על התובעת.

10. בתיק ב"ל (ת"א) 2294/00 בלומנפלד רות נ' המל"ל (לא פורסם) נקבע בעניין זה:

'סעיף 80(4) לחוק הדן בתאונה במקום בו סועדים עובדים, חל רק על תאונה שאירעה למבוטח שהוא עובד ובמקרה דנן מדובר בעובדת עצמאית. יחד עם זאת, גם ביחס לעובד עצמאי יכול ויראו את הליכתו או נסיעתו למקום אוכל כפעולה נלוות לעבודה ויש לבחון את הדברים לגופם בכל מקרה (דב"ע לד/162-0 ארמונד נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם). ד"ר שאול קובובי רמ"ח ושס"ה סוגיות בתאונות עבודה (התשנ"ט), 114).'

11. כבר נפסק, כי לגבי עובד עצמאי "תאונת עבודה" היא כל מקרה בו נפגע אותו מבוטח עת עסק בדבר שסביר שיעשה תוך כדי עיסוקו במשלח-ידו (דב"ע נ"ז 0/42 יהודה שטרן נ' המוסד (לא פורסם)).

הפסיקה הכירה בתאונה שאירעה למבוטח בעת ביצוע פעולה הנלווית לעבודה - כתאונת עבודה.

בעניין אדמונד לוי (לא פורסם), הכיר בית-הדין הארצי בתאונת עבודה שאירעה לעובד עצמאי, בעת שיצא להפסקת אוכל במהלך פעילותו במשלח-ידו בנימוק כי: 'אין הגנת החוק ניטלת ממנו כל אימת שנדמה שהוא עוסק לרגע בעניין בעל אופי פרטי יותר'.

יצויין כי באותו עניין נקבע כי: 'נסיעה של עובד עצמאי לרגל עיסוקו במשך שעות, במוצאי שבת, למקומות שונים בתוך העיר באר-שבע ובסביבתה, מהווה עיסוק במשלח-ידו; והליכה תוך כדי מסע זה למקום אוכל, עם חברתו שישבה עימו במכונית, יש לראותה כפעולה הנלווית לעבודה' (ד"ר ש' קובובי רמ"ח ושס"ה סוגיות בתאונות עבודה, 81).

12. גם ב-דב"ע נו/0-166 ששון יצחק נ' המל"ל נדונה השאלה האם הפסקת אוכל אצל עובד עצמאי הינה פעולה נלווית לעבודה, וכך נקבע שם:

'א. מהיות המערער עובד עצמאי לא חלה לגביו חזקת הסיבתיות שבסעיף 83 רישא, ועליו חובת ההוכחה על-פי סעיף 79 לחוק, כי התאונה אירעה 'תוך כדי עיסוקו במשלח-ידו ועקב עיסוקו במשלח-ידו'.
(דב"ע שמ/0-117 ישראל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יב 130, 132)

ב. 'בראש רשימת הפעולות הנלוות לעבודה יש להציב את האכילה, החוזרת ונשנית במשך יום העבודה.'
(ד"ר ש' קובובי רמ"ח וסש"ה סוגיות בתאונות עבודה, 78)

ג. המבחן לבחינת הקשר בין פעולה נלווית לבין העבודה הינו מבחן הסבירות.

אותו מבחן נקבע גם לגבי עצמאי, לקביעת הקשר בין אותה פעולה נלווית לעיסוק במשלח-היד (דב"ע לה/0-128 קליפר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 29, 33; דב"ע נא/0-144 שפירא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 284, 287).

ד. העובדה כי פעולת האכילה כשלעצמה, וליתר דיוק "הפסקת אוכל", הינה נלווית לעבודה או לעיסוק במשלח-היד, אין משמעה, כי כל אשר יתרחש במהלכה ייחשב קשור לעבודה או למשלח-היד; כשם שלא כל תאונה במהלך יום העבודה או בזמן העיסוק במשלח-היד תחשב כתאונה בעבודה.

לעניין זה - "שאלת העקב" - יש לבחון סבירות הקשר בין הפעולה הספציפית אשר בעטיה קרתה התאונה לבין העבודה או העיסוק במשלח-היד.

ה. בנסיבות המקרה ברי לנו, כי אין זה סביר שפעולת טיפוס על אילן לאכילת פריו, אצל נהג עצמאי - תחשב כנלווית לעיסוקו במשלח-ידו, ולפיכך תאונה שאירעה לו תוך כדי אותה פעולה, לא אירעה עקב עיסוק במשלח-היד.

במהלך פעולת אכילה סבירה, אין המבוטח מכניס עצמו במודע למצב של סיכון מיותר לנפילה מהאילן הגבוה עליו טיפס, ויש להורידו משם על-מנת שפועלו ייכלל במסגרת אותה פעולת אכילה נלווית, הקשורה למשלח-היד.

תימוכין לאמור ניתן למצוא לפחות בשני פסקי-דין:

דב"ע לב/0-166 עזריה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד 197, שם לא הוכרה כתאונת עבודה פגיעה שנפגע פועל שעבד במחנה צבאי במפרץ שלמה, אשר יצא לדוג דגים עם חומר נפץ במימי המפרץ, על-מנת לאוכלם אחר-כך.

ודב"ע לט/0-68 פוגל - המוסד לביטוח לאומי (לקט המוסד 43.30) שם לא הוכרה כתאונה בעבודה, תאונה עקב ריקוד שייק סוער, שרקד באחד הפונדקים משתתף בהשתלמות נלווית לעבודה, שארגן מעבידו בבית-מלון.'

13. במקרה שבפנינו, משקבענו כי הליכתה של התובעת לביתה היתה לצורך הפסקת אוכל שלאחריה התכוונה לשוב לעבודתה, ובהפסקה שכזו יש לראות פעולה נלווית לעבודה, הרי שיש להכיר בתאונה כבתאונת עבודה.

איננו מקבלים את טענת הנתבע כי מדובר בסטיה שאינה כרוכה במילוי חובותיה של התובעת לפי סעיף 81 לחוק.

התובעת עבדה בסמוך לביתה ואת הפסקת האוכל נהגה לעשות בביתה. התובעת העידה כי הכינה ארוחה קלה, בישלה ביצים וכד'.

איננו סבורים כי יש בכך כדי להוות הפסקה או סטיה השוללים מהפסקת האוכל את היותה פעולה נלווית.

העובדה שהתובעת התקינה צורכי הסעודה לה ולבעלה, ואין מדובר בבישולים ממושכים, אינה גורעת מהיות הפעולה פעולה נלווית במהלך יום העבודה. יתכן, ואם מדובר היה בהתקנת סעודה משפחתית לכל בני הבית, סעודה שנאכלת היתה במועד אחר, היתה מסקנתנו שונה, אולם, לא אלו פני הדברים בענייננו.

14. אשר-על-כן, התביעה מתקבלת. התאונה מיום 8.1.04 תוכר כתאונת עבודה."

ב-עב"ל 208/9924 נפסק מפי כב' השופט י' פליטמן:

"6. אשר לדעתנו דין פסק-דינו של בית-הדין קמא להתאשר מטעמיו, אולם לא נצא ידי חובת הנמקת הדין מבלי לעמוד קצרות על הנקודות הבאות:

א. על-פי סעיף 80(1) לחוק - רואים תאונה כתאונה בעבודה 'אף אם אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח מן העבודה למעונו'. מכאן, שאם הגיע המבוטח למעונו ונמצא ברשות היחיד שלו תאונה שאירעה לו שם - אינה בגדר תאונה בעבודה.

ב. על-פי סעיף 80(4) לחוק - רואים תאונה כתאונה בעבודה 'אם אירעה למבוטח שהוא עובד, בהפסקה שנקבעה על דעת המעביד ושאינה עולה על שלוש שעות, במקום שבו המבוטח או העובדים במקום עבודתו סועדים, והתאונה אירעה בקשר לעבודה או עקב סיכוני המקום או תוך סעדו באותו המקום ועקב כך או תוך כדי נסיעתו או הליכתו למקום כאמור מהעבודה'.

מכאן, שאם נראה בדירת המבוטח מקום שבו סועדים להבדיל ממעון אליו שבים אחר סיום העבודה; אזי בעיקרו של דבר תאונה שאירעה לו בדרכו למקום הסעודה או במהלכה - תחשב לתאונה בעבודה.

ג. ההכרעה בשאלה האם נפגע המערער בתאונה במעונו אחר סיום יום עבודתו או במהלך הפסקת אוכל בעבודתו על-פי סעיף 80(4) לחוק, תלויה בתשובה לשאלה - לאיזו תכלית הוא עלה לדירתו.

לעניין זה, העדיף בית-הדין את גרסתו הראשונית של המערער על פני הגירסה המאוחרת בטרם היותו מודע להשלכה של גרסה זו או אחרת לגבי זכאותו. לאור זאת, בהסתמך על הודעתו של המערער לחוקר המוסד ועל טופס התביעה לדמי פגיעה שמילא, פסק בית-הדין האיזורי, כי התאונה אירעה לו אחר סיום יום העבודה. גרסת הפסקת האוכל נדחתה הן בשל כך והן לאור עדותו של המערער עצמו בחקירה הנגדית שם דבריו היו: 'עליתי הביתה לראות חדשות לישון ולאכול'.

ד. הכלל הוא, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת במימצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מן העדויות. בנסיבות המקרה לא מצאנו מקום לחרוג מאותו כלל, כך שקביעותיו העובדתיות של בית-הדין קמא כמפורט לעיל ראיות להישאר על כנן, לפיכך נכונה מסקנתו המשפטית, כי - המערער נפגע במעונו ואין להכיר בתאונה שאירעה לו בתחום המעון כתאונה בעבודה.'

ב-ב"ל (חי') 2038/0325 נפסק מפי כב' השופטת מהא סמיר-עמאר:

"1. התובעת הגב' רוזיצקי קרינה אשר עבדה בתקופה הרלוונטית לתביעה ככימאית בחברת נטורמד בע"מ באיזור תעשיה משגב, האכילה כל בוקר, בדרכה לעבודה חתולים שנאספו מתחת לבניין בו היא התגוררה.

2. אחד השכנים שהיא לא הכירה אותו באופן אישי ושמו בוריס, לא היה מרוצה מהעניין, ואף שלח לה אזהרה באמצעות אשתו ביום 11.6.02, שעליה להפסיק להאכיל את החתולים מתחת לחלונו, אחרת "יהיה סקנדל".

למחרת האזהרה, ביום 12.6.02, בשעה 6:25, כאשר יצאה התובעת מדירתה בדרכה לעבודה, וכמדי יום מהימים שהיא הולכת לעבודה, היא האכילה את החתולים שנתאספו מתחת לבניין ומתחת לחלון השכן.

כאשר כמעט סיימה התובעת להאכיל את החתולים, שעט לכיוונה אדם שלא הכירה קודם, צעק ואמר לה בכעס רב 'מה את עושה', היא נבהלה ועוד לפני שהספיקה להשיב לו, הוא תקף והרביץ לה.

התברר שאדם זה הוא שכן בשם בוריס, שאשתו הזהירה אותה מפניו יום קודם.

התובעת שהיתה מבוהלת, חזרה לדירתה חבולה ומדממת, ובעזרת בעלה התקשרה למשטרה, ואף ניגשה לשכנתה גב' בלן ילנה וסיפרה לה אשר אירע לה.

המשטרה קיבלה את התלונה, גבתה עדויות, אך הטיפול בתיק התקיפה עדיין נמצא במחלקת התביעות.

3. אחרי מעשה התקיפה הפסיקה התובעת להאכיל את החתולים מתחת לבניין, והחלה להאכיל אותם בחצר שליד הפארק רחוק מהשכנים ומהבתים, שם היא היתה נוהגת להאכיל את החתולים בסופי השבוע בימי שישי ושבת.

4. הנתבע דחה את תביעת התובעת להכיר במעשה התקיפה הנ"ל כתאונת עבודה מכוח סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995, בעיקר מהנימוק שהתקיפה שאירעה לתובעת לא היתה עקב סיכוני הדרך אלא תקיפה על רקע אישי.

מנגד טוען בא-כוח התובעת כי אילולא הצורך של התובעת לצאת לעבודה בכלל ובאותו יום בפרט, היא לא היתה מאכילה את החתולים בחצר הבית, באותה שעה, והשכן לא היה תוקף אותה אז.

5. הכלל הוא, כי תאונה בדרך לעבודה וממנה תחשב זו הקשורה בקשר סיבתי עם סיכון הדרך ועם זמן הדרך, כלומר היא תאונה שאירעה בזמן היותו של המבוטח בדרך, ועקב סיכוני הדרך.

בתי-הדין נזקקו לא פעם להכריע בשאלת "סיכוני הדרך", כך למשל לא הוכר כתאונת עבודה אירוע בו הותקף אדם שחזר מעבודתו ונפגע מאלמוני שתקפו בחדר המדרגות, או רצח של עובד שהיה בדרכו לביתו מעבודתו, או שנתקף על-ידי שודדים בשובו מהעבודה לבית, זאת לאחר שהוכח שכל אותן תקיפות היו מכוונות לאדם שנפגע ולא היו כלל מסיכוני הדרך (ראה עוקדן הביטחון הסוציאלי מנחם גולדברג, שופט בדימוס, עמ' 1.183 והאסמכתאות המופיעות שם).

6. על-סמך האמור לעיל, השאלה היא, האם התקיפה שתקף השכן את התובעת היתה מכוונת אליה, או שמא, ניתן לומר לגביה שהיא חלק מסיכוני הדרך.

שקילת חומר הראיות והעדויות ששמענו היום, וסיכומי הצדדים, מביאים אותנו לכלל מסקנה, כי אין מעשה התקיפה המתואר בגדר סיכוני הדרך, אלא הוא מעשה המכוון באופן אישי כנגד התובעת, אשר גרה בבניין, ומעשיה "האכלת חתולים" הפריע לשכן שתקף אותה, לא לפני שטרח להזהיר אותה.

התרשמנו כי מועד האכלת החתולים, בשעת הבוקר, בדרך לעבודה, מהווה עובדה משנית בנסיבות העניין, העובדה העיקרית היא, שהתובעת היא שבחרה להאכיל את החתולים בחצר מתחת לחלון של השכן בדרכה לעבודה, ולא ללכת להאכיל אותם בחצר העליונה שנמצאת ליד הפארק המרוחק מחלונו של השכן, ושל השכנים האחרים, כפי שנהגה לעשות מדי שישי שבת בהם היא לא היתה צריכה ללכת לעבודה. היא בחרה לעשות כן, כדי לחסוך לעצמה בזמן מדי בוקר באותם ימים שהיה עליה להגיע לעבודה.

7. משכך, איננו יכולים לקבל את טענת בא-כוח התובעת כי אילולא הצורך להגיע לעבודה, היא לא היתה מאכילה את החתולים בחצר, הנכון הוא, שהיא בחרה, משיקולים שלה, להאכיל את החתולים מתחת לחלון של השכן, ואין מצב זה דומה למצב שבו נקלע עובד באקראי בדרכו מן או אל העבודה, לזירה ונפגע בה, כמו במקרה שבתיק דב"ע שמ/63-0 המוסד נ' שושנה בניטה, פד"ע יב 281, מכל מקום, הסיבה של התקיפה היתה קשורה לתובעת באופן אישי ולהתנהגותה ולא היה לה כל קשר עם העבודה, או עם זמן העבודה.

8. משלא שוכנענו שמעשה התקיפה של התובעת על-ידי השכן, כשלעצמו הוא חמור ביותר, מהווה סיכוני הדרך, ברי שאין קשר סיבתי בינו ובין העבודה, והפגיעה אינה בגדר תאונת עבודה.

9. סוף דבר - על-סמך כל האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה."

ב-ב"ל (יר') 11220/0426 נפסק מפי כב' השופטת אורנית אוגסי:

"8. סעיף 81 לחוק קובע:

'הפסקה וסטיה
א. תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1)... של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו...'

גם אילו היינו מקבלם את טענתו של התובע כי מעונו היה בבית הוריו בירושלים, התובע עשה הפסקה של ממש למן סיום עבודתו ועד שיצא לבית הוריו.

'יש לתת את הדעת לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורך ההפסקה, ובכל מקרה ומקרה יש להעריך את משקלו של כל אחד משני הגורמים.' (עב"ל 49/66 צמח נ' המוסד, פ"מ נט 126)

התובע למעשה לקח לעצמו הפסקה של כ-50-40 דקות למן סיום עבודתו ועד ליציאתו ממקום עבודתו. הפסקה לפרק זמן כזה לשם אכילה והתארגנות בדירתו אינם יכולים לעמוד לזכות התובע. אין ספק כי ההפסקה הארוכה שלקח התובע איננה למטרתה הכרוכה במילוי תפקידו ואין זה סביר כי מעבידו יקח אחריות על הפסקה מן הסוג זה.

לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי בדין נדחתה תביעתו של התובע לתשלום דמי פגיעה בגין התאונה."



6. סעיף 80(3) לחוק הביטוח הלאומי

סעיף 80(3) לחוק הביטוח הלאומי, מונה מספר תנאים, להקמתה של החזקה בדבר תאונת עבודה שרק בהתקיימות כולם, תוכר התאונה כ-"תאונה בעבודה". ואלה הם:27

1. "התאונה אירעה תוך כדי עבודתו של המבוטח, והיא אינה תוצאה מהעבודה".

2. "התאונה נגרמה על-ידי אדם אחר, והנפגע עצמו אף לא היה שותף לגרימת הפגיעה".

3. "התאונה נגרמה בכלי או בחפץ אחר הנמצאים במקום העבודה או בקרבתו הקרובה ביותר לצורכי העבודה".

4. "הכלי או החפץ האמורים נמצאים במקום העבודה או בקרבתו הקרובה ביותר דרך קבע שלא לצרכי העבודה".

המבקש לטעון לפגיעה במסגרתו של סעיף 80(3) לחוק הביטוח הלאומי, חייב להוכיח כי היו נסיבות הקשורות בעבודה, הימצאות חפצים במקום העבודה, שהקלו ואפשרו את מעשה החבלה. זאת ועוד. הוראת הסעיף מכוונת למקרה של חבלה בידי אחר כשאין כל קשר בינה לבין העבודה, אך המחבל השתמש בחפצים כאמור באותו סעיף, ובכך תרמה העבודה לחבלה.28



7. סעיף 80(4) לחוק הביטוח הלאומי

ב-ת"א (יר') 22375/9429 קבע בית-הדין:

"הנתבעת התבססה בסיכומיה על סעיף 80(4) לחוק הביטוח הלאומי... (במאמר מוסגר, אציין, כי בסיכומי הנתבעת לא הובא הסעיף במלואו).

אמנם, גם עובד עצמאי נחשב לעובד של עצמו, וגם תאונה שתארע לקבלן עצמאי, הנוסע בארץ ואוכל כל יום בפונדק אחר, יכולה להיחשב כתאונת עבודה, אם אירעה באחד הפונדקים או בדרך אליו ועקב סיכוני המקום ואולם, מקום שכזה צריך להיות מקום אינטרגלי, המשולב במקום העבודה. אפילו פונדק דרכים הנמצא בנתיב הנסיעה של סוכן נודד אל לקוחותיו עשוי להיכלל במסגרת החוק. ואולם, ביתו של שטילמן אינו יכול להיחשב מקום שכזה, שכן נלווה לארוחת הבוקר אופי ידידותי בלבד. מקום הארוחה לא נקבע משיקולי עבודה, אלא משיקולי ידידות ואין זה 'מקום שבו המבוטח או העובדים אוכלים', שכן המקום לא קשור באופן מהותי לעבודה.

לא ניתן לומר, כי שעת הבוקר המוקדמת של הארוחה הידידותית הינה הפסקה, שכן יום העבודה של התובע טרם החל בשעה 6:45. מדובר בפעילות המקדימה את תחילת העבודה. כמו-כן, לא ניתן לומר, כי התאונה אירעה בקשר לעבודה.

הנתבעת בקשה להסתמך גם על עדותו של סוכן הביטוח, אשר הגיש טופס קבלת הודעה על תאונת דרכים, אשר מולא במשרדו של סוכן הביטוח של התובע. בטופס מודפס המשפט הבא: 'סוג הנסיעה: עבודה/בדרך לעבודה וממנה/פרטית', ומסומן בעיגול "עבודה". התובע אינו חתום על טופס זה.

סוכן הביטוח, מר קוטלר, העיד שהוא מילא את הטופס, שכן הכתב הוא כתב-ידו.

קוטלר המשיך והעיד, שהוא שאל את התובע מה היתה מטרת הנסיעה, אך הוא לא זכר את תשובתו המדוייקת של התובע. לדבריו, 'אם אני סימנתי יש לשער שאני שאלתי אם זה לעבודה או לא, ולפי תשובתו סימנתי שזה עבודה'. קוטלר לא זכר את נוסח השאלה המדוייק ולדבריו, 'אין בטופס סוג של שאלה שמאפשר לי לנסח אם זה בדיוק היה בדרך לעבודה, בתוך העבודה, אני שואל שאלה כללית אם זה היה במסגרת יום העבודה שלו, ואז אני מסמן' (עמ' 9).

מכאן, שקוטלר לא זכר את השאלה ואת התשובה. בנוסף, ובניגוד לדברי מר קוטלר, ניתן להבחין בטופס כי נמצאת שאלה מדוייקת, האם האירוע היה בתוך יום העבודה, או בדרך לעבודה וממנה.

אין ללמוד מן הסימון בטופס דבר, שכן יתכן שהתובע נסע לאכול ארוחת בוקר מוקדמת לפני תחילת יום העבודה ולא ראה לנכון לספר פרטים אלה לסוכן הביטוח, אלא הסתפק באמירה כללית.

מן הראוי לצטט מחקירתו הנגדית של קוטלר כדלקמן:

'ש. כשאתם שואלים את העד האם התאונה היא תאונה קשורה לעבודה, כפי שראיתי בטופס, סוג הנסיעה, כשאתה אומר שאתה ממלא את זה, אתה שואל את המבוטח באופן כללי מה היתה מטרת הנסיעה או מה היו כוונותיו בנסיעה?

ת. זה לא מעניין אותי, אני לא צד בעניין. אני לא נכנס למינוח המשפטי. באותה מידה אני יכול גם לפספס כי אני גם לא שואל את השאלה הנכונה.'
(עמ' 9)

כאמור, התובע לא הוחתם על הטופס.

סיכומו של דבר, כאמור, התובע, ובעיקר העד מר שטילמן, הותירו רושם חיובי ואני מאמין לגרסתם וקובע, כי התאונה אינה בגדר תאונת עבודה."



8. רשלנות

סעיף 82 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע:

"אין רואים תאונה כתאונת עבודה אם אירעה בעת שהמבוטח נהג ברשלנות שלא בהתאם להוראה חוקית ביחס לעבודתו שהובאה לידיעת העובדים במקום עבודתו, או שלא בהתאם להוראות שניתנו לו מאת מעבידו או מאת מי שנוהג להורות לו בעניין עבודתו, אלא-אם-כן כתוצאה מאותה תאונה נפטר המבוטח או נעשה נכה עבודה או לא מסוגל לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת, עשרה ימים לפחות, ואלא-אם-כן היו רואים את התאונה כתאונת עבודה לולא נהג כאמור."


_________________
1. ב"ל (יר') 1083/01 דהן דוד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(2), 896 (2001).
2. עב"ל 70/08 איבא קנאזע ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2008(2), 54 (2008); ב"ל (חי') 4912/05 בלוכשטיין אנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 7686 (2008).
3. ראה דב"ע ל/10-0 דוידיאן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 3; דב"ע לט/0-107 המוסד לביטוח לאומי נ' סמסון, פד"ע יא 141; ב"ל (ת"א-יפו) 466/99 ורד אריה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 99ׁׁ(4), 2582 (1999).
4. ב"ל (יר') 10909/07 אזולאי רמו מרים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6980 (2008).
5. ב"ל (ב"ש) 3399/04 וודובוז מילה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(3), 9629 (2005).
6. ב"ל (נצ') 2325/04 יעל יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(1), 4382 (2006).
7. ב"ל (נצ') 1675/07 איליא סאבא נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(1), 8142 (2008).
8. ב"ל (נצ') 1506/99 טוני מימון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(3), 388 (2000).
9. עב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי נ' משה רונן, תק-אר 2002(1), 157 (2002).
10. ראה ב"ל (חי') 1846/05 שרמן ראיסה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6153 (2008) שציטט מספר פסקי-דין, שטרם פורסמו.
11. ב"ל (יר') 1083/01 דהן דוד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(2), 896 (2001).
12. ראה גם דב"ע מג/120-0 המוסד לביטוח לאומי נ' יואל, פד"ע טו 340; דב"ע מב/174-0 המוסד לביטוח לאומי נ' רחמים, פד"ע טז 191; דב"ע מז/165-0 דגני נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 228.
13. ב"ל (ת"א-יפו) 2102/05 שכטר בוריס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(4), 7915 (2005).
14. ראה ב"ל (חי') 1846/05 שרמן ראיסה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6153 (2008) שציטט מספר פסקי-דין, שטרם פורסמו.
15. ב"ל (ב"ש) 2848/00 עמירם אבן חיים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2002(2), 4006 (2002).
16. ת"א (ת"א-יפו) 18491/01 שירזי מלכה נ' עילית חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-של 2002(4), 4058 (2002).
17. עב"ל 1515/04 המוסד לביטוח לאומי נ' אורה עטיה, תק-אר 2007(2), 354 (2007).
18. עב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי נ' משה רונן, תק-אר 2002(1), 157 (2002).
19. ב"ל (חי') 4912/05 בלוכשטיין אנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 7686 (2008).
20. ב"ל (נצ') 1915/01 יעקב דרור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2002(3), 1386 (2002).
21. דב"ע מא/0-19 המוסד לביטוח לאומי נ' אבניאלי, פד"ע יב 303.
22. ב"ל (נצ') 1039/00 יואל עופר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(1), 2039 (2001).
23. ב"ל (חי') 1856/04 כלפה יעל נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף חיפה, תק-עב 2006(2), 4732 (2006).
24. עב"ל 208/99 אבראהים סעיד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2001(4), 8 (2001).
25. ב"ל (חי') 2038/03 רוז'צקי קרינה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(2), 1036 (2006).
26. ב"ל (יר') 11220/04 בן חיים דוד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(1), 4967 (2005).
27. עב"ל 131/99 גסאן בן רסלאן מרעי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2001(2), 2217 (2001); דב"ע שן/3-208 אילן כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 438.
28. דב"ע לא/0-31 גוטמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 292; שן/0-208 כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 440.
29. ת"א (יר') 22375/94 דב בלגה נ' מגדל חברה לביטוח, תק-של 97(2), 555 (1997).