סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מיהו מבוטח
• עובד בחוץ לארץ
• חובת רישום לעובד עצמאי ולעובד לשעה
• פגיעה בעבודה, תאונת עבודה ומחלת מקצוע - סעיף ההגדרות
• חזקת תאונת עבודה ורשלנות
• הפסקה וסטיה
• חזקת הסיבתיות
• בקע מפשעתי
• ליקוי שמיעה
• גמלאות בעין
• דמי פגיעה
• קצבה או מענק לנכה עבודה
• קביעת דרגת נכות
• סמל ותעודה לנכה עבודה
• גמלאות לתלויים בנפגעי עבודה

קצבה או מענק לנכה עבודה

1. הגדרות - סעיף 103 לחוק

סעיף 103 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"103. הגדרות (59, 62, 69)
(א) לעניין חוק זה -
"נכה עבודה" - מבוטח שעקב פגיעה בעבודה נפגע כשרו לעבודה וכתוצאה מכך אינו מסוגל לעשות עבודה שבן גילו ומינו מסוגל לעשותה; בקביעת העובדה אם פלוני הוא נכה עבודה אפשר להביא בחשבון מום מכער;
"דרגה יציבה", של נכה עבודה - דרגת נכות שאינה לזמן מוגבל ואינה זמנית;
"דרגה שאינה יציבה", של נכה עבודה - דרגת נכות שהיא לזמן מוגבל או זמנית.
(ב) לעניין פרק זה, "נכות" - נכות מפגיעה בעבודה, והמונחים "דרגת נכות" ו-"קצבת נכות" יתפרשו לפי זה."

ב-ב"ל (נצ') 1273/981 קבע בית-הדין:

"8. (א) סעיף 103(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, קובע כי נכה עבודה הינו מבוטח שעקב פגיעה בעבודה נפגע כושרו לעבודה...

הסמכות לקבוע האם מדובר ב-"פגיעה מעבודה" אם לאו, מוקנית לפקיד התביעות, ובמידה והמבוטח חולק על קביעתו, יכול הוא לפנות לבית-הדין לעבודה על-מנת לערור על הקביעה.

בית-הדין לעבודה, בדונו בתובענה שנפתחה במסגרת כזו, נכנס אם כן, בנעליו של פקיד התביעות ככל שהדבר נוגע לגדר הסמכות ולנפקותן המשפטית של הקביעות בשאלה האם מדובר ב-"פגיעה מעבודה"."

ב-ב"ל (נצ') 1551/982 קבע בית-הדין:

"נכה עבודה הוא מי שמחמת פגיעה בעבודה נפגע כושרו לעבודה וכתוצאה מכך אין הוא מסוגל לעשות עבודה שבן גילו ומינו מסוגל לעשותה (כמוגדר בסעיף 103(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995)."

ב-ב"ל (נצ') 1176/983 קבע בית-הדין:

"(ה) לטענת בא-כוח המערער אין כל מושג רפואי משפטי של "למעשה מלא" בהתייחס לממצא "כיפוף גו למעשה מלא".

ראשית, יש לקרוא את המשפט במלואו: 'כפוף גו למעשה מלא קצה אצבעות מגיעות עד למרחק 18 ס"מ מהריצפה כשהברכיים ישרות'.

שנית, "נכה עבודה" מוגדר כמבוטח שעקב פגיעה בעבודה נפגע כשרו לעבודה וכתוצאה מכך אינו מסוגל לעשות עבודה שבן גילו ומינו מסוגל לעשות (ראה סעיף 103(א) לחוק הביטוח הלאומי).

בעניינו ממדובר במבוטח יליד 1945 ולדעת הוועדה, העובדה שמגיע עם קצה האצבעות עד למרחק 18 ס"מ מהרצפה כשהברכיים ישרות משמעה כיפוף שלמעשה מלא ואין בה מום קטן או גדול המעניק נכות בהתאם לתקנה 14.

אי-לכך טועה בא-כוח המערער כאשר טוען כי אין כל מושג רפואי משפטי של "למעשה מלא"."

ב-דב"ע נז/1-01 4 קבע בית-הדין:

"9. דרגת הנכות של "נכה עבודה", לעניין חוק הביטוח הלאומי, נקבעת 'לפי מבחנים ובהתאם לעקרונות' ששר העבודה והרווחה קבע לאחר התייעצות עם שר הבריאות (סעיפים 103 ו-118(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי)."

ב-תב"ע (ב"ש) נג/33-05 קבע בית-הדין:

"מנוסחו של סעיף 103(1) לחוק הביטוח הלאומי, עולה, כי המחוקק קבע ש-"עבודה" כשלעצמה בתקופת חופשת הלידה, עלולה להיות סיבה לשלילת הזכות לדמי לידה. מכאן, שמגמת המחוקק ומטרתו הן בראש ובראשונה להביא לכך שמבוטחת לא תעבוד כלל בעבודה אחרת בתקופת חופשת הלידה, מחוץ למשק ביתה, ורק במטרה משנית רצה המחוקק למנוע תשלום דמי לידה כאשר המבוטחת משתכרת או מקבלת הכנסה מעבודה בתקופת חופשת הלידה (עמ' 88)."



2. זכות לקצבה או למענק - סעיף 104 לחוק

סעיף 104 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"104. זכות לקצבה או למענק (60, 62, 66(א), 69) (תיקונים: התשנ"ח(2), התשס"ה(3))
(א) נסתיימה תקופת דמי הפגיעה לפי סימן ד' והמבוטח הגיש תביעה לגימלה לפי סימן זה ונמצא נכה עבודה כתוצאה מהפגיעה בעבודה, ישלם לו המוסד קצבה או מענק לפי סימן זה.
(ב) קצבה לפי סעיף 105 או סעיף 106, לפי דרגת הנכות, תשולם לנכה עבודה שדרגת נכותו היא אחת מאלה:
(1) דרגה יציבה של 20% ומעלה;
(2) דרגה שאינה יציבה של 9% ומעלה.
(ג) מענק לפי סעיף 107 ישולם לנכה עבודה שדרגת נכותו היא דרגה יציבה והיא פחותה מ-20% אך אינה פחותה מ-9%."

ב-תמ"ש (ת"א) 65441/986 קבע בית-המשפט:

"מהותו של המענק

38. סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון קובע כי הזכות למחצית שוויים של כלל נכסי בני-הזוג (זכות איזון המשאבים) היא למעט: 'גימלה המשתלמת לאחד מבני-הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על-פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף או מוות'.

סעיף 104(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשמ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) קובע:

"מענק לפי סעיף 107 ישולם לנכה עבודה שדרגת נכותו היא דרגה יציבה והיא פחותה מ-20%, אך אינה פחותה מ-5%."

סעיף 107(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע:

"נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בשבעים..."

סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר גימלה כך:

" "גימלה" - כל טובת הנאה שהביטוח לפי חוק זה מעניק אותה..."

39. על-פי הגדרת "גימלה" בחוק הביטוח הלאומי לא יכול להיות ספק, כי המענק שהאיש קיבל מהביטוח הלאומי לפי סעיף 107(א) לחוק, הוא בגדר 'גימלה המשתלמת לאחד מבני-הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי', כאמור בסעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון, ולפיכך לאישה אין זכות עקרונית למחצית מהמענק."

ב-ב"ל (ת"א-יפו) 11365/987 קבע בית-הדין:

"5. לאחר שעיינתי בכתב הערעור על נספחיו, לרבות בחוות-הדעת של כל המומחים שצויינו בכתב הערעור ובפרוטוקול הוועדה לעררים וכן שמעתי את טענות הצדדים, להלן פסק-הדין:

א. לעניין הטענה בדבר החריגה מסמכות

סעיף 104(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), קובע כדלקמן: 'נסתיימה תקופת דמי הפגיעה... והמבוטח הגיש תביעה לגימלה לפי סימן זה ונמצא נכה עבודה כתוצאה מהפגיעה בעבודה ישלם לו המוסד קצבה או מענק לפי סימן זה'.

חלוקת התפקידים והסמכויות שבין בית-הדין והוועדות הרפואיות ברורה ולפי חלוקה זו: עצם ההכרעה בשאלה אם אירוע מסויים היווה "פגיעה בעבודה" היא בסמכות בית-הדין, בעוד שקביעת דרגת נכות וקביעה בשאלה: 'אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה היא נובעת' היא בסמכותה הבלעדית של הוועדה הרפואית.

(דב"ע לה/01-345 עזיז מועלם נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 353; דב"ע נד/01-53 דניאל שכנאי נ' המוסד, פד"ע כח 162; דב"ע נז/01-56 חיים טיומקין נ' המוסד לביטוח לאומי, פסק-הדין מיום 8.10.97 וכן דב"ע 01-2/98 גד באלי נ' המוסד לביטוח לאומי, פסק-הדין מיום 19.8.98).

במקרה דנן, פסק-הדין הקודם הכיר בליקוי השמיעה ממנו סובל המערער כפגיעה בעבודה - מחלת מקצוע.

כבר נפסק, כי: 'ההכרה באירוע כפגיעה בעבודה, מזכה את המבוטח 'לגמלאות בעין' לפי סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי וכן 'לדמי פגיעה' על-פי סימן ד' לפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי.' ואולם, 'לא כל פגיעה בעבודה גוררת בעקבותיה נכות. לפיכך, משמעותה של ההכרה כאמור אינה בהכרח גם הכרה בנכות, וכן בכך שהנכות נובעת מפגיעה בעבודה ובאיזו מידה. קביעה זו היא בתחום סמכותם של הרופא או ועדה רפואית לפי סעיף 118(א) לחוק הביטוח הלאומי' (דב"ע נב/0-93 דוד שכטר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה 39 המצוטט ב-דב"ע 01-2/98 גד באלי נ' המוסד לביטוח לאומי, פסק-הדין מיום 19.8.98).

לאור האמור, לא היתה כל חריגה מסמכות הוועדה לעררים בקביעת היעדר נכות לצמיתות, למרות פסק-הדין הקודם. הוועדה לעררים פעלה בתחום סמכותה לעניין קביעת היעדר קשר סיבתי וקביעת 0% הנכות בהתאם לכך ולפיכך, יש לדחות את טעוני המערער בנושא זה."

ב-ת"א (יר') 15775/948 קבע בית-המשפט:

"זאת ועוד, על-פי סעיף 104 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 אין התובעת זכאית לקצבה או למענק שכן דרגת הנכות שיכולה להקבע לתובעת, על-פי המימצאים והקביעות שבפסק-דין זה, בוודאי שאינה עולה על 5%."



3. חישוב קצבת נכות לנכה שדרגת נכותו 100% - סעיף 105 לחוק

סעיף 105 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"105. חישוב קצבת נכות לנכה שדרגת נכותו 100% (תיקונים: התשס"ב(2), התשס"ג(5))
(א) נכה עבודה שדרגת נכותו היא 100% ישלם לו המוסד קצבת נכות; הקצבה לחודש תהיה שווה לדמי הפגיעה ליום שהיו משתלמים למבוטח כפול שלושים (להלן - הסכום הבסיסי).
(ב) חלה בתקופה הקובעת העלאה, לפי סעיף 110, של קצבאות נכות, יוגדל הסכום הבסיסי לפי שיעור העלאה זו.
(ג) לעניין סעיף זה, "התקופה הקובעת" - התקופה שתחילתה באחד לחודש הראשון משני החודשים שקדמו למועד שהחל ממנו מגיעים לראשונה למבוטח דמי פגיעה בשל אותה פגיעה בעבודה וסופה ביום שבו נוצרה זכאותו לקצבת נכות."



4. קצבת נכות לנכה עבודה שדרגת נכותו פחותה מ-100% - סעיף 106 לחוק

סעיף 106 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדקלמן:

"106. קצבת נכות לנכה עבודה שדרגת נכותו פחותה מ-100% (תיקון התשנ"ח(2))
נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ב) שדרגת נכותו פחותה מ-100%, ישלם לו המוסד קצבת נכות חודשית בסכום שהיחס בינו לבין הקצבה שהיתה משתלמת אילו היתה דרגת נכותו 100%, שווה ליחס שבין אחוז דרגת נכותו לבין מאה."



5. מענק לנכה עבודה שדרגת נכותו 9% או יותר אך פחות מ-20% - סעיף 107 לחוק

סעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"107. מענק לנכה עבודה שדרגת נכותו 9% או יותר אך פחות מ-20% (תיקונים: התשנ"ח(2), התשס"ג(5), התשס"ה(3))
(א) נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בארבעים ושלוש; הוגשה תביעה לגימלה לפי סימן זה לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על-אף האמור בסעיף 296(ב), ובלבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה;
(ב) נכה עבודה כאמור, שבעת הפגיעה בעבודה טרם מלאו לו 21 שנים, ישולם לו המענק בשיעור מוגדל כפי שייקבע בתקנות.
(ג) בסעיף זה, "קצבה חודשית" - סכום הקצבה שהיה מגיע לנכה לפי סעיף 104(ב), בעד החודש שקדם לחודש תשלום המענק, אלמלא היתה דרגת הנכות האמורה, דרגה יציבה."

ב-ב"ל (ת"א-יפו) 3221/069 קבע בית-הדין:

"הכרעה

6. סעיף 107(א) לחוק קובע, לגבי מענק לנכה עבודה שדגרת נכותו 9% או יותר, אך פחות מ-20%...

7. על-פי הפסיקה, המועד 'שבו נוצרו התנאים המזכים במענק' הינו מועד תחילת הנכות (עב"ל 96/03 דוד פריג' נ' המוסד, תק-אר 2004(2), 5 (2004)).

הלכת פריג' היא ההלכה המנחה בעניין זה ואין בסיס לטענת התובע כאילו "אבד עליה הכלח"."

ב-ב"ל (ת"א-יפו) 7402/0510 קבע בית-הדין:

"1. זוהי תביעה לקבלת מענק חד-פעמי בגין פגיעה בעבודה וכן לחישוב מחדש של גובה דמי הפגיעה ששולמו לתובע עקב תאונת העבודה שעבר. הנתבע הכיר בנכותו של התובע עקב מחלת מקצוע אולם הפחית את גובה המענק שהתובע זכאי לו לאור כך, שהתובע השתהה זמן בהגשת תביעתו לקביעת דרגת נכות ולתשלום גמלת נכות וזאת בהתאם להוראות סעיף 107(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: החוק).

2. התובע עבד מגיל צעיר כמסגר. ביום 26.3.95 אירעה לתובע תאונת דרכים, תאונה זו הוכרה כתאונת עבודה וזאת בשל התרחשותה בעת שהתובע היה בדרך לעבודתו. בעקבות תאונה זו, קיבל התובע מהנתבע דמי פגיעה עבור התקופה בה היה באי-כושר. ביום 12.5.96 הגיש התובע תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות. התובע זומן בגין תביעה זו פעמיים לוועדות רפואיות, אולם לא הופיע בפני הוועדה (נספחים ה/1 ו-ה/2 לתצהיר התובע).

ביום 9.9.01 הגיש התובע פעם נוספת, תביעה לקביעת דרגת נכות ולתשלום גמלת נכות עקב תאונת הדרכים שעבר בשנת 1995. הפעם התייצב התובע בפני הוועדה וזו קבעה ביום 24.11.02 (נספחים ח/1) שאין קשר סיבתי בין התאונה שעבר התובע לפגיעה בשמיעתו ולפיכך תביעתו נדחתה.

3. ביום 30.11.04 הגיש התובע לנתבע תביעה חדשה להכרה בפגיעה בשמיעתו כתאונת עבודה הפעם בעילה של מחלת מקצוע. תביעה זו התקבלה ובהמשך הגיש התובע ביום 27.2.05 (נספח ו' לתצהיר התובע), תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות. בהתייחס לתביעתו זו קבעה הוועדה הרפואית ביום 29.5.05, כי לתובע נכות בגובה 10% החל מיום 2.6.95 (נספח ז' לתצהיר התובע). חרף קביעה זו לא שולם המענק החד-פעמי לתובע בגין נכותו עקב הוראות סעיף 107(א) לחוק.

4. התובע טוען, כי יש לשלם לו את התשלום החד-פעמי בגין נכותו שהוכרה על-ידי הנתבע. לשיטתו, יש לראות במועד שבו הגיש בפעם הראשונה את תביעתו לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות, היינו ביום 12.5.96, כמועד הקובע לבחינת התנאים המזכים לתשלום החד-פעמי ולכן טועה הנתבע בטענתו, כי הוא השתהה בהגשת תביעתו.

5. עוד טוען התובע, כי דמי הפגיעה ששולמו לו בשנת 1996, שולמו לו בחסר ולא בהתאם להשתכרותו בפועל עובר לתאונה.

6. הנתבע טוען מנגד, כי התובע הגיש שני תביעות נפרדות בעילות שונות להכרה בפגיעה בשמיעתו כתאונת עבודה ועל-כן, לא ניתן לראות במועד שהוגשה התביעה הראשונה כמועד הקובע לצורך בחינת התנאים המזכים למענק. באשר לטענות התובע לגבי התשלום החסר ששולם לו עבור דמי הפגיעה בשנת 1995 טוען הנתבע, כי תביעה זו התיישנה. לגופו של עניין, טוען הנתבע, כי לא ניתן לחשב את שכרו של התובע בפועל במועדים לפני הפגיעה היות והתובע לא הציג כל מסמך היכול להצביע מה היה שכרו באותה תקופה.

7. לתובע לא שולם מענק למרות שהוענקו לו 10% נכות וזאת נוכח הוראות סעיף 107(א) לחוק...

בסעיף 296 לחוק נקבע:

'(א) כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים-עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה.
(ב) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף-קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגימלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגימלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גימלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים, שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או גימלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסויימת, ישולמו המענק או הגימלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד, טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגימלה.'

8. בהקשר זה ראוי לציין, כי ככל שמדובר בתביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה, עילת התביעה קמה במועד קרות התאונה. ככל שמדובר בתביעה להכרה במחלת מקצוע או מיקרוטראומה כפגיעה בעבודה ובהיעדר זכאות לדמי פגיעה, עילת התביעה קמה במועד תחילת הנכות.

9. בענייננו צודק הנתבע בטענתו, כי יש חשיבות לעילות התביעה. בנסיבות המקרה דנן מדובר בשתי תביעות נפרדות. התביעה הראשונה עילתה תאונת הדרכים שעבר התובע במסגרת עבודתו. בתחילה זנח התובע את תביעתו לקביעת דרגת נכות בגין התאונה הואיל ולא הופיע לישיבות של הוועדות הרפואיות. כעבור מספר שנים הגיש תביעה זהה בעניין זה, אולם תביעתו נדחתה לאחר שהוועדה הרפואית מצאה שאין קשר סיבתי בין הפגיעה באוזניו של התובע לתאונה. התביעה השניה הוגשה רק בחודש 11/04 בעילה שונה לחלוטין היינו, מחלת מקצוע ובעקבותיה קבעה הוועדה הרפואית לתובע נכות בשיעור של 10%. משכך לא ניתן לשלב בין התאריכים בתביעות או לראותם כתביעה אחת, כטענת התובע.

10. התביעה הראשונה שהגיש התובע בהתייחס לעילה של מחלת מקצוע הוגשה כאמור ביום 27.2.05, ואילו בהחלטת הוועדה נקבע שמועד תחילת מועד הנכות הוא ביום 2.6.95 ועל-כן, לאור הוראות סעיף 107(א) וסעיף 296(ב) לא קמה למערער זכאות לתשלום גימלה לנפגעי עבודה משחלפו יותר מארבע שנים מיום קום עילת תביעתו ועד למועד הגשת תביעתו לנתבע בגין אותה עילה. לאור האמור, בדין נהג הנתבע בכך שהפחית לגמרי את תשלום המענק.

11. באשר לתביעה לתשלום הפרשי דמי פגיעה, תביעה זו התיישנה ועל-כן, גם היא נדחית. למעלה מן הצורך נציין כי צודק הנתבע בטענתו שהתובע לא הציג מסמכים חדשים שעל פיהם ניתן היה לחשב פעם נוספת את דמי הפגיעה ששולמו לתובע ועל-כן, גם מטעם זה דין טענה זו של התובע להידחות.

12. התביעה נדחית."

ב-עב"ל 501/0711 קבע בית-הדין:

"7. בבסיס הדיון עומדת הוראת סעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 כפי שתוקנה בתיקון מס' 61 לחוק. תיקון זה התקבל במסגרת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004-2003), התשס"ג-2003. וכך נקבע בהוראת התיקון הרלוונטית לענייננו:

"א. נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית בארבעים ושלוש..."

על-פי הוראת התיקון, הופחת סכום המענק מן הסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית בשבעים, לסכום המתקבל מהכפלתה של הקצבה בארבעים ושלוש.

בסעיפים 105 ו-106 לחוק נקבעה דרך חישוב הקצבה לנכה, כדלקמן:

'105. חישוב קצבת נכות לנכה שדרגת נכותו 100%
(א) נכה עבודה שדרגת נכותו היא 100%, ישלם לו המוסד קצבת נכות. הקצבה לחודש תהיה שווה לדמי הפגיעה ליום שהיו משתלמים למבוטח כפול שלושים (להלן - הסכום הבסיסי)...

106. קצבת נכות לנכה עבודה שדרגת נכותו פחותה מ-100%
נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ב), שדרגת נכותו פחותה מ-100% ישלם לו המוסד קצבת נכות חודשית בסכום שהיחס בינו לבין הקצבה שהיתה משתלמת אילו היתה דרגת נכותו 100%, שווה ליחס שבין אחוז דרגת נכותו לבין מאה.'

8. נוסיף עוד ונזכיר בבחינת "מושכלות יסוד", כי דמי פגיעה הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח, שלו נקבעה על-פי הוראת המחוקק "תקרה" (סעיף 97). "שכר עבודה רגיל" של העובד השכיר, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטח ברבע השנה שקדם ליום שבו מגיעים לראשונה דמי פגיעה בתשעים. הכנסת המבוטח לעניין זה היא ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח (סעיף 98). לפי הוראות סעיפים 335 ו-348 לחוק, לעניין דמי ביטוח המשתלמים בין השאר עבור ביטוח נפגעי עבודה: 'לא יבוא בחשבון סכום ההכנסה של המבוטח העולה על הסכום המירבי המתקבל לפי האמור בלוח יא'. הוראות הלוח נתונות לשינוי, לפי המפורט בסעיף 349 לחוק. אין חולק כי בשנת 1992, עובר להכרה במערער כ-"נכה" עמדה תקרת ההכנסה המירבית לעובד לחודש, על-פי שלושה מן השכר הממוצע, בעוד שעובר להגשת בקשת המערער לדיון מחדש בדרגת נכותו, בשנת 2004, עמדה התקרה על-פי חמישה מן השכר הממוצע.

דיון והכרעה

9. לאחר שנתנו דעתנו לפסק-הדין שבערעור, לטענות הצדדים ולכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה, כי דינו של הערעור להידחות. פסק-דינו של בית-הדין האיזורי מבוסס היטב בדין ובהלכה הפסוקה כפי שפרשה אותו, ולא נמצא בהחלטתו טעות משפטית המצדיקה את התערבותנו בו. אשר-על-כן אנו מאשרים את פסק-דינו של בית-הדין האיזורי מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. על האמור נוסיף ונטעים עוד דברים אחדים כמפורט להלן.

10. נדגיש ראשית את הקביעה המפורשת שבחוק, לפיה, בבסיס חישוב המענק עומדים דמי הפגיעה המחושבים, כשלעצמם, על בסיס שכרו של הנפגע בעבודה כפי שהיה עובר לפגיעה.

נוסיף עוד ונאמר כי עמדת המוסד לביטוח לאומי מבוססת היטב בפסיקתו של בית-דין זה, כפי שמצאה ביטוי ב-עב"ל 1144/02 אפרים מוסקוביץ - המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2003(2), 913 (ניתן ביום 19.6.03), להלן: פרשת מוסקוביץ'). בפרשת מוסקוביץ', כמו גם בענייננו, נדרש בית-הדין לתביעתו של מבוטח, שליקוי השמיעה ממנו סבל הוכר כ-"מחלת מקצוע". גם שם עמדה לבירור השאלה בדבר בסיס השכר על פיו יחושב המענק, למי שנמצא זכאי לו לאחר שהוגדלו אחוזי נכותו במסגרת בקשה שהגיש ל-"דיון מחדש", לאחר שהוחמר מצבו. בפסק-הדין מפי השופט רבינוביץ' נקבע, כי בסיס השכר לחישוב המענק הינו 'לפי הכנסת המבוטח בעת קביעת דרגת הנכות לראשונה', וזאת, בין השאר, מן הנימוקים הבאים:

'א. ההליך בו נקט המערער במקרה זה הוא הליך של דיון מחדש בדרגת נכותו של נפגע שבבסיסה טענה להחמרה בפגימה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות (תקנה 36 לתקנות).

ב. מסגרתו של הליך זה מעצם טבעה מתייחסת למצב רפואי שנקבע בעבר ולגביו נטען שהוחמר. במקרה שלפנינו הטענה היא להחמרת מחלת מקצוע קיימת ולא בקשה להכיר במחלת מקצוע חדשה, או בתאונה חדשה.

ג. בית-דין זה הבחין הבחן היטב בין מחלת מקצוע לתאונה...

ד. במקרה הנוכחי קבעה הוועדה, כי קיימת החמרה בליקוי השמיעה של המערער... ועל בסיס זה הגדילה את דרגת נכותו.

פירושם של הדברים הוא שקביעת הוועדה נעשתה במסגרת הליך של "החמרת מצב", היינו, בעקבות החמרה במחלת המקצוע הקיימת אצל המערער, ולא כקביעה בדבר קיומה של מחלה חדשה. במצב זה חלות הוראות החוק לפיהן הבסיס לחישוב דרגת הנכות יעשה לפי הכנסת המבוטח בעת קביעת דרגת הנכות לראשונה.'

11. הנה כי כן, בבסיס הקביעה בדבר שיעור ההכנסה שיש להביא בחשבון לצורך חישוב המענק שהמבוטח נמצא זכאי לו במסגרת הליך של החמרה, עומד העיקרון, כי המועד הקובע הוא המועד בו הוכר לראשונה מצבו הרפואי של המבוטח כמי שנפגע בעבודה, ונקבעה לראשונה דרגת נכותו. אך למען הסר ספק נבהיר כי קביעת 0% נכות לנפגע עבודה, משמעה "קביעת דרגת נכות". נדגיש עוד כי לא מצאנו בסיס לטענת המערער כאילו קביעות בית-הדין בעניין מוסקוביץ' יפות אך למקרה בו שולמו לנפגע דמי פגיעה, עובר להכרה בו כנפגע עבודה. קביעה כזו לא נמצא בפסק-הדין.

12. מקובלת עלינו גם עמדת המוסד לביטוח לאומי כי השכר "המבוטח" במקרה של פגיעה בעבודה הינו שכרו של מי שנפגע בעבודה כפי שהיה עובר למועד הפגיעה. עמדה זו אף מתיישבת עם התכלית העומדת ביסוד החוק, עליה עמד בית-הדין לאחרונה ב-עב"ל 1304/04 עמירם כץ - המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2008(1), 804 (2008) (ניתן ביום כ"ד באדר ב', התשס"ח), מפי השופט פליטמן, ובאלו המילים:

'מענק הנכות כגמלת הנכות מעבודה, נועד לאפשר לנפגע העבודה שפגיעתו אינה קשה לשמור על רמת ההכנסה בה חי קודם לפגיעה בעבודה אולם מכיוון שהפגיעה אינה קשה משולמת הגימלה בסכום חד-פעמי.'

תכלית החקיקה הינה הגנה על המבוטח, כך שתישמר רמת חייו כפי שהיתה בטרם נפגע בעבודה. הרציונל הטמון בעיקרון זה הינו החשש הסביר שהכנסתו של מי שנפגע בעבודה תרד נוכח פגיעתו. מכאן, שתשלום גמלתו של המבוטח בכל פעם שהוחמר מצבו, לפי שיעור הכנסתו ערב ההחמרה, לא ייטיב עימו בדרך-כלל.

13. אין לקבל את טענת המערער כי אפילו נכון הוא שהשכר הקובע לעניין חישוב המענק הוא שכרו של הנפגע עובר למועד פגיעתו, יש לקבוע את תקרת השכר המבוטח לפי המועד שבו הוגשה הבקשה לדיון מחדש לפי תקנה 36 לתקנות. משעה שהכלל הוא כי הכנסת המבוטח ערב הפגיעה היא שתעמוד בבסיס חישוב המענק, ומשזהו השכר המבוטח לעניין הפגיעה, אך סביר הוא שתקרת ההכנסה המבוטחת כפי שהיתה באותו מועד היא זו שתובא בחשבון, ולא זו הרלוונטית במועדים מאוחרים יותר.

14. ועניין אחרון - המערער מבקש להסתמך על מה שנראה בעיניו, מנהגו של המוסד לביטוח לאומי לחשב את המענק על בסיס שכרו של המבוטח כפי שהיה עובר להגשת הבקשה לדיון מחדש לפי תקנה 36 לתקנות. הוא אף מלין על כך שהמוסד נמנע מלתת לו פרטים אודות מנהג זה, על-אף שהתבקש לעשות כן. על כך יש לומר, כי אפילו היו מקרים בהם פעל המוסד כפי שטוען המערער (ואין אנו קובעים כן), אין בכך כדי להקנות זכות למערער, וזאת, לאור מחוייבות המוסד לפעול על-פי החוק ועל פיו בלבד.

סיכומם של דברים

הבסיס לחישוב המענק לנכה עבודה לפי הוראת סעיף 107 לחוק הינו שיעור שכרו של נכה העבודה כפי שהיה עובר לקביעת נכותו לראשונה. בהתאמה לכך, תקרת ההכנסה שתובא בחשבון לעניין שיעור המענק תחושב בהתאם להוראת הדין, כפי שהיתה בתוקף באותו מועד.

הערעור נדחה."

ב-ב"ל (חי') 1612/0712 קבע בית-הדין:

"4. השאלה שבמחלוקת היא - מהו המועד הקובע לצורך חישוב מענק הנכות מעבודה האם מועד הגשת התביעה לבית-הדין, כטענת התובע, או מועד תחילת הנכות, כטענת המוסד.

5. סעיף 107(א) לחוק הביטוח הלאומי דן בזכאות נכה עבודה למענק...

סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי דן במועד להגשת תביעה לגימלת כסף...

6. לאחרונה נדרש בית-הדין הארצי לאותה שאלה המונחת לפנינו ב-עב"ל 1304/04 עמירם כץ - המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2008(1), 804 (ניתן בתאריך 31.3.08) (להלן: פסק-דין עמירם כץ) ואלה דברי כב' השופט פליטמן:

'ד. גמלת הנכות בעבודה, הינה בעיקרון גימלה ארוכת טווח מחליפת הכנסה, שתכליתה לאפשר לנפגע לחיות באורח שוטף באותה רמת הכנסה בה חי קודם לפגיעה בעבודה.

ההנחה לגבי תשלום אותה גימלה הינה, כי דרגת הנכות האובייקטיבית, על-פי מבחני הנכות לאחר הפעלת תקנה 15, מבטאת את שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של נפגע בעבודה עקב הפגיעה בעבודה. תכלית גימלת הנכות בעבודה איננה לפצות את הנפגע כיום בגין הפגיעה בהכנסתו לפני שנים רבות.

לאור זאת, מבוטח שיוכל להוכיח, כי לפני שנים אירעה לו תאונה שתוכר כתאונת עבודה, יהא זכאי, אחר הגשת התביעה לגמלת נכות, לקבל את אותה גימלה אך ורק בעד התקופה הסמוכה להגשת תביעתו למוסד לגמלת הנכות ולא לפני-כן.

מענק הנכות כגמלת הנכות בעבודה, נועד לאפשר לנפגע העבודה שפגיעתו אינה קשה לשמור על רמת ההכנסה בה חי קודם לפגיעה בעבודה. אולם מכיוון שהפגיעה אינה קשה, משולמת הגימלה בסכום חד-פעמי שהזכאות לו קמה במועד קום הנכות היציבה.

ה. עקרונית הזכאות לגימלה, קמה, מיום קום עילת התביעה. עילת התביעה לגימלה לא יכולה בשום פנים ואופן לקום במועד בו בחר הנפגע להגיש תביעתו למוסד. אם כך ייקבע, יהא הדבר מנוגד לתכלית תשלומה של הגימלה ולעולם תביעה לא תוגש בשיהוי, בכך הוראות סעיפים 296 ו-107(א) לחוק - תתייתרנה.

מעבר לזאת, עילת התביעה גם לא יכולה לקום במועד השרירותי בו הוכרה התביעה על-ידי המוסד, שהרי אז לעולם לא תקום זכאות לגימלה לפני אותו מועד. עם זאת, השתהות המוסד בהכרה בתביעה לגימלה, המונעת בעד המבוטח הגשת תביעה נוספת לגימלה התלויה בהכרה בתביעה הראשונה לגימלה - מצדיקה, אי-החשבת תקופת השיהוי, לבחינת המועד בו הוגשה למוסד תביעת הגימלה השניה.

ו. ככל שמדובר בתביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה - עילת התביעה קמה במועד קרות התאונה. ככל שמדובר בתביעה להכרה במחלת מקצוע או מיקרוטראומה כפגיעה בעבודה ובהיעדר זכאות לדמי פגיעה - עילת התביעה קמה במועד תחילת הנכות, שאז קמה הזכאות לגמלת נכות, אלא אם הוכח על-ידי הנפגע שלא יכול היה להיות מודע לנכותו באותו המועד.'

7. בענייננו מדובר בתביעה להכרה במחלת מקצוע כפגיעה בעבודה, לפיכך עילת התביעה קמה במועד תחילת הנכות, שאז קמה הזכאות לגמלת נכות. כאמור לעיל, בתאריך 17.1.07 קבעה הוועדה הרפואית לעררים כי לתובע נותרה נכות כוללת של 14.5% בגין ליקוי שמיעה וטינטון החל ממועד תחולה 31.5.94 (מוצג נ/4). משעילת התביעה - קרי המועד שבו נוצרו התנאים המזכים במענק - קמה בתאריך 31.5.94 היה על התובע, לפי סעיף 296(א) לחוק, להגיש תביעתו תוך 12 חודשים ממועד עילת התביעה - תחולת הנכות, עד לתאריך 31.5.95, ברם תביעת התובע הוגשה למוסד רק בתאריך 22.7.04 בחלוף כ-110 חודשים (בחלוף למעלה מ-9 שנים), ולפיכך בדין הופחת המענק כולו, בן שבעים הקיצבאות, בגין השיהוי בהגשת התביעה, לפי סעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי.

8. משבדין הופחת המענק כולו - דין התביעה להידחות, והיא נדחית בזאת."



6. גמלאות מיוחדות - סעיף 112 לחוק

סעיף 112 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"112. גמלאות מיוחדות (69) (תיקון התשס"ג(5))
(א) נכה עבודה שנקבעה לו דרגה יציבה בשיעור של 75% לפחות, זכאי, בנוסף לכל גימלה אחרת -
(1) לקצבה מיוחדת להחזקתו האישית או לשיקומו המקצועי עקב נכותו, בסכומים ולפי כללים שנקבעו, אולם לא יותר מרבע הקצבה המירבית המשתלמת לפי סעיף 105 על בסיס דמי הפגיעה המירביים האמורים בסעיף 97(א);
(2) למענק לסידורים חד-פעמיים הנובעים מנכותו, בתנאים ובסכומים שנקבעו.
(ב) נכה עבודה שנקבעה לו דרגת נכות של 75% לפחות והיא דרגה שאינה יציבה, יהיה זכאי לקצבה מיוחדת לפי סעיף-קטן (א)(1), אם קבעו רופא או ועדה רפואית לפי סעיף 118, או הוועדה הרפואית לעררים לפי סעיף 122, כי הם סבורים שהדרגה היציבה של נכה העבודה לא תפחת מ-75%; קביעה לפי סעיף-קטן זה, דינה, לעניין סעיף 124, כדין קביעת דרגת נכות.
(ג) השר רשאי, בהתאם לתנאים מיוחדים שקבע, להחיל את הוראות סעיף-קטן (א) לגבי נכה עבודה שדרגת נכותו פחותה מ-75%, לעניין תשלום קצבה מיוחדת או מענקים לסידורים חד-פעמיים, שניהם ביחד או כל אחד מהם בנפרד."

ב-ת"א (יר') 2858/0613 קבע בית-הדין:

"ה. מן הכלל אל הפרט

11. קצבה מיוחדת לנפגעי עבודה משולמת מכוח סעיף 112 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, שלפיו, 'נכה עבודה שנקבעה לו דרגה יציבה בשיעור של 75% לפחות, זכאי, בנוסף לכל גימלה אחרת - לקצבה מיוחדת להחזקתו האישית או לשיקומו המקצועי עקב נכותו' (סעיף 112(א)). עוד קובע הסעיף כי 'השר רשאי... להחיל את הוראות סעיף-קטן (א) לגבי נכה עבודה שדרגת נכותו פחותה מ-75%' (סעיף 112(ג)), ואכן נקבע בתקנה 1(ד) לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), התשכ"ה-1965 (להלן: "התקנות") כי הוראות סעיף 112 (סעיף 69 דאז) יחולו, בתנאים מסויימים, גם על נכים בשיעור 65% ומעלה. תקנה 10 לתקנות קובעת את התנאים לקבלת קצבה מיוחדת ואת שיעורי הקצבה. תקנה 10(א), הנוגעת לענייננו, קובעת כי 'נכה, שעקב נכותו זקוק לעזרה בביצוע פעולות יום יום, זכאי לקצבה מיוחדת בסכום השווה ל-20% מהקצבה המיוחדת המקסימלית'. פעולות יום יום הינן 'לבישה, אכילה, שליטה בהפרשות, רחצה, ניידות עצמית בבית והקשור בהן' (תקנה 10(ו)(2)).

12. בענייננו, ועדה רפואית של התובע מיום 30.5.01 קבעה לנפגע נכות בשיעור 44% כתוצאה מהתאונה, ולאחר הפעלת תקנה 15 - 66%. מפרוטוקול הוועדה עולה כי הנפגע סובל מ-'...מצב לאחר חבלה בע"ש מתני. ניתוח לכריתת דיסק 5L 1S עם מצב מולד וסקולרי באיזור הניתוח'. עוד נקבע כי '...אינו מסוגל לחזור לעבודתו ולא חזר לעבודתו' (נספח ד' לכתב התביעה, עמ' 3). התובע אישר לנפגע '...קצבה מיוחדת ברמת מוגבל עקב קשיי הליכה וקושי להתלבש בכוחות עצמו' וצויין, כי הנפגע הולך באמצעות הליכון, זקוק לסיוע בלבישה, בעיקר בחלק בתחתון וכן לסיוע בקניית אוכל והכנתו. על ההמלצה לאישור הקצבה חתום, בין היתר, ד"ר יהודה צרפתי, מומחה בכירורגיה וברפואה דחופה (נספח א' לבקשת הרשות להתגונן). מנגד, מדו"חות החקירה עולה כי '...עובר לביקורנו נראה הולך בעזרת הליכון. טרם הבחין בנו, התהלך ללא כל מגבלה ובפועל ללא תמיכת ההליכון' (דו"ח מיום 14.5.01, נספח ג' לבקשה, עמ' 3) וכן '...מתהלך ללא עזרים רפואיים, אם כי תוך כדי צליעה קלה, שלא משפיעה על ניידותו. הנפגע עלה בגרם המדרגות מבלי להיעזר במעקה וניכר כי עושה זאת ללא קושי' (דו"ח מיום 16.12.05, נספח ד' לבקשה, עמ' 2). על יסוד דו"חות החקירה, טענו הנתבעות כי על התובע לערוך בדיקה חוזרת לנפגע, שכן מצבו התפקודי שונה באופן מהותי מהמצג שהציג בפני הוועדה הרפואית של המל"ל. ודוק - הנתבעות אינן חולקות על זכותו של התובע להחליט לפי שיקוליו, ואולם לדידן, עליו לשקול בתום-לב ובסבירות, אם לא נדרשת בדיקה חוזרת של הנפגע, לנוכח דו"חות החקירה (עמ' 3 לסיכומיהן), בעיקר כשמדובר בקצבה המיוחדת, המבוססת על מבחני אי-כושר (שם).

13. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, עיינתי במסמכי המל"ל, ומאידך, בדו"חות החקירה ושקלתי את טענות הצדדים, הנני סבור כי אין לקבל את טענת הנתבעות, לעניין הקצבה המיוחדת, מטעם דיוני וענייני, יחד ולחוד, כדלקמן:

14. מהטעם הדיוני - אין חולק כי עובר להסכם הפשרה (ת/1), הונחה בפני הנתבעות דרישתו הראשונה של המל"ל מיום 14.4.03. ומאידך, היה בידיהן דו"ח החקירה, מיום 14.5.01 (נספח ג' לבקשה). על-אף האמור, בחרו שלא להציגו למל"ל, לצורך גיבוש עמדתו בשאלה האם יש מקום לבדיקה חוזרת של הנפגע והכל, בטרם הסתיימו ההליכים בתביעת הניזוק וכעולה מהסדר הפשרה נשוא ת/1 (4.2.04), הסדר אשר משקף את מערך הסיכונים והסיכויים של הצדדים, עובר לחתימתו ובין היתר לעניין שיעורי הגמלאות שמשלם וישלם המל"ל לנפגע בגין התאונה. ודוק - עובר להסדר הפשרה ידעו הנתבעות על דרישת המל"ל וחזקה עליהם כי גילמו את הסיכון הכרוך בשיבוב שיעור הגמלאות, במסגרת הסדר הפשרה. בנסיבות אלו, משבחרו הנתבעות שלא להציג בפני המל"ל, עובר ל-ת/1, את דו"ח החקירה (נספח ג'), ולקו בשיהוי כבד, עד שזה הוצג לראשונה, במסגרת ההליכים דנן, ומבלי שניתן טעם לדבר - מושתקות הנתבעות, כיום, מלעורר את טענתן, באשר זו מהווה התנהגות שלא בתום-לב, ומטעם זה, דינן להידחות (בעניין זה מקובלות עליי טענות התובע בסיכומיו, עמ' 5-3). יחד עם זאת - הגם שהנתבעות מושתקות מלהעלות את טענתן כאמור, אינני סובר כי יש מקום לתחולתה של הדוקטרינה בדבר "ההשתק השיפוטי" (כמפורט בסיכומי התובע בעמ' 9-7), שכן מקום בו הכירו הנתבעות בדרישת המוסד לשיבוב הגמלאות, אם כי באופן חלקי ומשהסדר הפשרה (ת/1) איננו מגלה על פניו את שיעור הניכוי, אין מקום למניעות המשפטית, מטעם זה דווקא (ראה והשווה ע"א (מחוזי-יר') 6467/05, לעיל, בעמ' 8).

15. מהטעם הענייני - ההסכם בין הצדדים, על-פי תכליתו ביקש למנוע כאמור את הצורך בהתדיינות, בכל מקרה ומקרה מחדש. לשם כך נקבע מנגנון פשוט וקל ליישום. טענת הנתבעות כי על התובע לערוך לנפגע בדיקה חוזרת כתנאי למימוש זכות השיפוי בכל פעם שמתעורר, לכאורה, ספק בדבר זכאות הנפגע לקצבה, חותרת תחת אושיות ההסכם ומסכלת את תכליתו. משההסכם חל על כל הגמלאות המשולמות מכוח החוק ומשזה נועד להסדיר מראש את זכות השיפוי של המוסד, מבלי להידרש להליכים ממושכים, מתבקשת המסקנה כי הצדדים ביקשו למנוע, למעט במקרים חריגים, את זכותו של המל"ל לשיבוב. גם ההבחנה שמבקשות הנתבעות לעשות בין קביעת שיעור הנכות, שלדבריהם אינה אמורה להשתנות לבין מבחני אי-כושר אינה משכנעת ומכל מקום אין למצוא לה אחיזה לא בלשון ההסכם ולא בתכליתו. אכן נכון, נדמה כי לנוכח תכלית ההסכם ורצון הצדדים במניעת התדיינויות עתידיות, בנוגע למקרים פרטניים ולנוכח העובדה כי יתכנו מקרים בהם יש להכיר בתביעת השיבוב גם מקום בו קבע המל"ל בהחלטותיו, שיעור נכות אחר מזה שנקבע בתביעת הניזוק, כמו גם מקום בו קבע המל"ל קיומו של קשר סיבתי, על-אף שזה נשלל בתביעה, הרי שאין לראות בהחלטתו, להכיר בתביעת הנפגע לקצבה מיוחדת, בהיעדר טעם של ממש, התנהגות בחוסר תום-לב.

16. יחד עם זאת, אין בדברינו כדי להוביל למסקנה כי לעולם לא ניתן יהיה להשיג על דרישתו של המוסד ונדמה כי אף המוסד מודה בכך (ראה סעיפים 40, 43 לסיכומיו). אין חולק כי זכותו של המוסד מכוח ההסכם כפופה לעיקרון תום-הלב המחייב כל צד לחוזה מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. לפיכך, במקרים של טעות ברורה וגלויה על פני החלטותיו, לא יוכל המוסד להסתתר מאחורי מילותיו של ההסכם ולדרוש שיפוי בגין תשלום לנפגע שבטעות יסודו. כך בנסיבות של טעות וכך גם מקום בו החלטתו אינה סבירה על פניה או נגועה בפגם אחר הנגלה על פני ההחלטה, ולמצער, מקום בו הובאו ראיות של ממש החותרות תחתיה. אמת, מטבע הדברים, מקרים אלו, לצד נסיבות חריגות אחרות, שאינן מענייננו (המלמדות בעליל על התנהגות שלא בתום-לב וקבלת החלטה משיקולים זרים ופסולים), הינם נדירים, ובשים לחזקת הכשרות, ממנה נהנה המל"ל, כרשות ציבורית הפועלת על-פי דין מוטל נטל כבד על הטוען לקיומן. נסיבות אלו לא התקיימו בענייננו, שכן החלטת המל"ל איננה בלתי-סבירה על פניה ולמצער, לא הובאו ראיות משמעותיות ש-"מכרסמות" בהחלטתו, עד כדי צורך בבחינה מחודשת ואין בדו"חות החקירה, ובמיוחד, בהיעדר חוות-דעת מומחה, המבססת את תוכנם, כדי להוות תשתית ראייתית מספקת לעניין זה.

17. בענייננו, החליט המוסד על הענקת קצבה מיוחדת בשל קשיי הנפגע בהליכה, בלבישה ובהכנת אוכל. בעניין לבישה והכנת אוכל לא העלו הנתבעות כל טענה. אשר למגבלה בהליכה, שעליה ביקשו לחלוק, הרי שגם מחקירת הנתבעות עולה כי הנפגע צולע והגם שהנפגע נראה צועד ללא הליכון, אין בכך כדי ללמד על שינוי של ממש במצבו. אם כן, החלטת המוסד, בנסיבות אלה, אשר ניתנה על-ידי רופא המוסד ופקיד שיקום, הינה סבירה ועומדת בתנאי תקנה 10(א) לתקנות, ואין בהתרשמותו של חוקר, שאינו מומחה רפואי או מומחה לשיקום כדי להפחית ממשקלה, עד כדי היותה בלתי-סבירה. מכאן, שאין בממצאי החקירה כדי להצביע על שינוי מהותי במצבו של הנפגע המצדיק בדיקה חוזרת, לבחינת האפשרות לשלילת הקצבה המיוחדת, וממילא אין לראות בהתנהגותו ובסירובו של התובע לעיין מחדש בהחלטתו, חוסר תום-לב.

18. כללם של דברים, החלטת המוסד בדבר תשלום הקצבה המיוחדת מעוגנת כדבעי בהחלטותיו ואין בדו"חות החקירה, כשלעצמם, כדי לחייבו בבדיקה חוזרת של הנפגע ועיון מחדש בהחלטתו ומשכך, אין לראות בדרישת המל"ל לשיבוב הגמלאות, בגינה, התנהגות שלא בתום-לב.

19. הנתבעות חלקו גם על חובתן לשלם לתובע את ריבית הפיגורים על-פי ההסכם וזאת בשל המחלוקת הכנה והלגיטימית השנויה בין הצדדים בתיק זה (עמ' 8-7 לסיכומיהן). דין טענה זו להידחות, משעניין זה הוכרע בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"א (מחוזי-יר') 9105/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (אשר צורף לסיכומי התובע, פורסם בנבו), שם נקבע כי החיוב בריבית יחול גם במקום בו מתעוררת מחלוקת לגיטימית בין הצדדים להסכם (לעניין הדיון בשאלת הריבית ראה: פסק-דיני ב-ת"א (יר') 17743/00 המוסד לביטוח לאומי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ - פורסם בנבו, פסקה ו', ז', שם). עוד טענו הנתבעות כי אין לחייבן בריבית פיגורים לפי חוק פסיקת ריבית אלא בריבית שקלית בלבד. גם טענה זו דינה להידחות, משעניין זה הוכרע ב-ע"א (מחוזי-יר') 9105/06 לעיל, שם נקבע כי לעניין סעיף 6 להסכם יש לחייב את המבטחת בריבית פיגורים (ראו גם ה"פ (מחוזי-ת"א) 111/07 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם בנבו).

ו. סוף דבר

20. הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע, סך של 458,661 ש"ח, בצירוף ריבית הפיגורים הקבועה בהסכם, כפי שתצטבר, עד מועד התשלום בפועל."

ב-עב"ל 271/9914 נפסק מפי כב' השופט עמירם רבינוביץ:

"1. המערער הוא "נכה עבודה" (להלן: נכה עבודה) כמשמעות מונח זה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי).

2. למערער דרגת נכות יציבה בשיעור של 100% הנובעת מנכות רפואית בשיעור 68% שהוגדלה במחצית על-פי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.

3. על-פי סעיף 112(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי נכה עבודה, שנקבעה לו דרגת נכות יציבה בשיעור של 75% לפחות, זכאי, בין השאר, 'למענק לסידורים חד-פעמיים הנובעים מנכותו, בתנאים ובסכומים שנקבעו' (להלן: המענק המיוחד).

4. על-פי תקנה 2(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקיצבה מיוחדת לנכים), התשכ"ה-1965 (להלן: התקנות) המענק המיוחד יכול שינתן לסיוע בפתרון בבעיית הניידות של נכה העבודה 'בתנאי שלנכה נקבעה לפי הסכם הניידות מוגבלות בניידות המזכה בהלוואה עומדת לפי אותו הסכם...'

5. המערער מפנה את עיקר חיציו כנגד התנאי המסייג הקבוע בתקנה זו, שלפיו הזכאות למענק המיוחד, או לשיעורו תלויה במידת תחולת ההסכם בדבר גימלת ניידות שנערך ביום 1 ביוני - 1977 (להלן: הסכם הניידות) על נכה עבודה.

6. א. מה פסול מוצא המערער באותו "שידוך" בין הסכם הניידות לתקנות המעניקות את המענק המיוחד.

ב. כדי להבין את טיעון המערער, יש להבהיר את טיבו של אותו מענק מיוחד, שתכליתו לסייע לניידותו של נכה עבודה.

7. א. מענק מיוחד זה בא לסייע לנכה עבודה בפתרון בעיית הניידות שלו על-ידי ההשתתפות במימון רכישת רכב על בסיס מחיר רכב ללא מיסים (תקנה 3(ג)(2) לתקנות).

ב. סכום ההשתתפות ברכישת רכב לנכה עבודה, הנוהג ברכב בעצמו, שווה למחיר הרכב כפול מספר אחוזי המוגבלות בניידות שנקבע על-פי הסכם הניידות מחולק במאה (תקנה 3(ג)(1) לתקנות).

ג. סוג הרכב הוא הרכב המובא בחישוב ההלוואה העומדת על-פי הסכם הניידות, ואם הנכה לא מימש את זכותו להלוואה עומדת - סוג הרכב הוא הדגם המייצג לגביו (תקנה 3(ג)(2) לתקנות).

ד. על-פי הסכם הניידות "הרכב הקובע" (להלן: הרכב הקובע) לגבי מוגבל בניידות, בעל רישיון נהיגה בר-תוקף שאחוז מוגבלותו בניידות נע בין 40% ל-79%, הוא רכב בעל נפח מנוע של 1300 סמ"ק, ואילו הרכב הקובע של מוגבל בניידות בעל 80% מוגבלות ויותר, בעל רישיון נהיגה בר-תוקף, הוא בעל נפח מנוע של 1800 סמ"ק.

ה. יוצא, איפוא, שהמענק המיוחד לצרכי ניידות מקנה לנכה עבודה הזכאי לו, השתתפות במחיר הרכב הקובע לגביו ללא מיסים, מבלי לגרוע מזכותו של נכה עבודה להלוואה עומדת לכיסוי מיסי הרכב, כפי שזכאי כל מוגבל בניידות על-פי תנאי הסכם הניידות (דב"ע מב/11-0 צבי מצקביץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 50).

8. א. המערער הוא בעל 50% מוגבלות בניידות. על-פי נתון זה, אילו התמלאו לגביו כל תנאי הזכאות למענק המיוחד, זכאי היה להשתתפות במחיר רכב קובע בעל נפח מנוע של 1,300 סמ"ק בלבד.

ב. טוען המערער, מדוע אני, בעל דרגת נכות מן העבודה של 100%, צריך להזדקק לצורך קבלת המענק המיוחד, לקריטריונים שמחוץ לתקנות, דהיינו להסכם הניידות, שאינו מיועד אך רק לנכי עבודה, אלא גם לכלל הנכים. לטענת המערער, מן הראוי היה, שהקריטריונים למתן המענק המיוחד ימצאו בתקנות עצמן, ללא הפניה למקורות שמחוץ להן, כמו, הסכם הניידות.

9. בית-הדין האיזורי בנצרת, אליו הגיש המערער את תביעתו, מושא ערעור זה (תב"ע נז/29-0; השופט הראשי חיים סומך ונציגי הציבור פרל ומיבר), דחה את טענותיו של המערער, להצהיר על תקנות 1(א) 2(ג), 3(ג), 10(א), 10(ב), ו-10(ג) לתקנות כבטלות מעיקרן עקב חוסר סמכות להתקינן.

בית-הדין האיזורי קבע, שהתקנות, שהותקנו מכוח סעיף 112 לחוק הביטוח הלאומי, לא חרגו מהסמכות שנתנה להתקנתן. ההפניה להסכם הניידות סבירה, באשר הסכם זה עוסק במוגבלים בניידות, ואין פסול לאמץ אותם מבחנים ולהחילם גם על נכי עבודה, מה גם שהמענק המיוחד בא בנוסף לזכויות שיש למערער מכוח הסכם הניידות.

10. א. אנו סוברים, שבדין דחה בית-הדין האיזורי את תביעת המערער, משום שהתקנות אותן מבקש המערער לבטל, אכן, נתנו במסגרת הסמכות להתקנתן, כפי שהיא קבועה בחוק המסמיך, וכי אינן לוקות בחוסר סבירות.

ב. המסגרת להתקנת התקנות מצויה בסעיף 112(א)(2) לחוק הביטוח לאומי, בו קיים מרחב רחב למדי להתקנת תקנות למענק לסידורים חד-פעמיים הנובעים מנכותו של נכה עבודה.

ג. מי שדוגל במינהל תקין, ודאי יצדיק קביעת סמכויות מוגדרות בתקנות על פני שיקול-דעת רחב ללא גבול ומסגרת, העלול לפגוע גם בבהירות וגם בוודאות של מעשה החקיקה הראשי.

ד. מבחינה זו תיקון התקנות בשנת התשל"ט יצק תוכן, מסגרת, פירוט ובהירות להוראות סעיף 112(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי, והוא עדיף על פני המצב ששרר בטרם תיקון התקנות בשנת התשל"ט, שלקה בכלליות בחוסר פירוט בהירות ומסגרת.

השינוי מבחינה זו היה לטובה ולא לרעה, ולא כטענת המערער, לפיה השינוי היה לרעה.

ה. התקנות אינן סותרות את הוראת החוק, שבו היקף סמכות ההתקנה רחבה למדי, ואין התקנות חורגות מתחום סמכות התקנתן.
(עוד בעניין סבירות חקיקת-המשנה ראה ב-דב"ע נב/22-01 עזרה חבשה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כה 311, בעמ' 322 מול האותיות ה-ז).

ו. המערער גם נתפס לפירוש מוטעה לסעיף 112(ג) לחוק הביטוח הלאומי.

סעיף זה בא להרחיב את הזכאות למענק המיוחד ולקצבה המיוחדת, שהם מנת חלקו של נכה עבודה שדרגת נכותו 75% לפחות, גם על מי שדרגת נכותו פחותה מזו, אך אין בשום פנים ואופן ללמוד מהוראה זו איסור למלא את ההוראה הכללית של החוק בתוכן מפורט על-פי ההתוויה של החוק. בדרך זו הלכו התקנות גם במקרה זה.

ז. נכה עבודה יהיה זכאי לסיוע בפתרון בעיית הניידות, אם כתוצאה מנכותו הוא אכן מוגבל בניידות.

הליקויים האחרים שיש לו, שאינם גורמים למוגבלות בניידות, אינם רלוונטים לזכאות למענק מיוחד שתכליתו פתרון בעיית הניידות שלו.

אשר-על-כן נכה עבודה, שיש לו ליקויים רבים, שאינם פוגמים בניידותו, אף-על-פי שהם מקנים לו דרגת נכות גבוהה, אינו יכול, כטענת המערער, להיאחז בליקויים אלה כתמיכה בדרישתו למענק המיוחד, שתכליתו סיוע פתרון בעיות הניידות שלו.

ח. סעיף 112(א) לחוק הביטוח הלאומי לא הקנה אוטומטית זכות למענק המיוחד למי שדרגת נכותו לפחות 75%, כטענת המערער, אלא השאיר את התנאים לקבלת המענק המיוחד למחוקק-המשנה.

ט. הזיקה בין הסכם הניידות למענק המיוחד לצורכי ניידות רק מיטיבים את מצבו של נכה העבודה ולא מריעים אותו, כפי שטוען בטעות המערער. בעוד שלעניין קביעת דרגת נכותו מן העבודה, אין מתחשבים בכל פגם מום או ליקוי, שאינם נובעים מן הפגיעה בעבודה, לעניין קביעת אחוזי המוגבלות בניידות מתחשבים במומים אלה, כך שאם לנכה עבודה מומים הפוגמים במוגבלותו בניידות, שאינם נובעים מהפגיעה בעבודה, אלה מכל מקום יבואו בחשבון בקביעת אחוז מוגבלותו בניידות.

י. המערער מבקש להיתלות בסעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי כמקור למימון רכב לניידותו, אולם סעיף זה לא בא לפתור את בעיות הניידות של נכה עבודה.

יא. סעיף 86(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע:

'פגיעה בעבודה מזכה את המבוטח לריפוי, להחלמה, לשיקום רפואי ולשיקום מקצועי, בהתאם להוראות סימן זה.'

יב. תקנות הביטוח הלאומי (שיקום מקצועי), התשט"ז-1956 (להלן: תקנות השיקום) מפרטות את הליך השיקום.

יג. המעיין בתקנות השיקום למד שתכליתן לאפשר לנכה העבודה לעסוק בעבודה התואמת את כישוריו (דב"ע לח/151-0 שמואל וינברג - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י 164; דב"ע מב/1-0 חיים קונטנטה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יד 215; דב"ע נו/15-0 יהודית אלוש - המוסד לביטוח לאומי, עב-אר לא(1), 189).

אין הליך השיקום מיועד לפתור את בעיית הניידות של נכה עבודה. לשם כך קיים המענק המיוחד, שניתן, כאמור, בהתאם להוראות התקנות.

יד. גם טרוניותו של המערער על כך, שלגבי נכה פעולות איבה וצה"ל כולל השיקום הרפואי גם סיוע ברכישת רכב רפואי, אינה יכולה לסייע לעניינו של המערער, משום שטענות אלה, גם אם יש בהן ממש, צריכות להיות מופנות למחוקק.

11. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות."

ב-בג"צ 5395/0115 קבע בית-המשפט:

"העותר מבקש כי נתערב בהחלטת בית-הדין הארצי לעבודה ונורה למוסד לביטוח לאומי לשלם לו קצבה מיוחדת כאמור בסעיף 112(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995. לטענתו, פגם וטעות משפטית נפלו בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה, בקובעו כי התקנות שהותקנו מכוח סעיף 112(א)(1) לחוק ואשר מוסיפות תנאים לזכאות לקבלת קצבה מיוחדת חוקיות הן.

תקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), התשכ"ה-1965, שהעותר טוען לבטלותן, קובעות, בתמצית, כי גמלאות מיוחדות על-פי סעיף 112(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי יינתנו לנכה שיראה כי הוא זקוק לעזרה בביצוע פעולות היום-יום. סעיף 112(א)(1) קובע כי תנאי לקבלת קצבה מיוחדת הוא נכות עבודה בדרגה של 75%. העותר סבור כי תנאי זה הוא תנאי בלעדי וכי התנאים הנוספים שנקבעו בתקנות בטלים. הנימוק המרכזי שמעלה העותר לטענה זו טמון בלשונו של סעיף 112(א)(1) כפי שנקבע בנוסח המשולב של חוק הביטוח הלאומי משנת 1995. בעוד נוסחו האחרון של הסעיף קבע כי הקצבה תינתן '...בסכומים ולפי כללים שנקבעו בתקנות...' הרי שסעיף 112(א)(1) כפי שמופיע בנוסח המשולב קובע: '...בסכומים ולפי כללים שנקבעו...'. השמטת המילה "בתקנות" גוררת אחריה, לטענת העותר, בטלות של התקנות. עוד טוען העותר כי יש להחיל על העניין את הוראת סעיף 23 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 הקובעת כי משעה שחיקוק בוטל, בטלות עימו התקנות שנעשו מכוחו ולכן, החלת התקנות בעניינו של העותר מהווה פגיעה בזכותו על-פי החוק והפלייתו כנגד זכאים אחרים לקצבה המיוחדת.

עניינו של העותר הובא בפני בית-הדין לעבודה. בפסק-דינו שניתן ב-תב"ע 2274/99 דחה בית-הדין האיזורי לעבודה בנצרת את טענות העותר בנוגע לתקנות וקבע כי ניתנה לשר סמכות להתקין תקנות המשלימות את תנאי הזכאות לקצבה המיוחדת. החלטה זו אושרה על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה (עב"ל 1415/00) שקבע כי תנאי הזכאות הנוספים שנחקקו במסגרת התקנות חוקיים הם, ואין סתירה בין התקנות לבין החוק.

ביקשנו את תגובת המשיב 2 לעתירה, ולאחר שעיינו בעתירה ובתגובה לה, נראית לנו טענת המשיב 2 כי דין העתירה להידחות על-הסף. בית-המשפט הגבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה. על-כן, בית-משפט זה אינו מתערב בפסקי-דין כאמור רק במקרים המתאימים על-פי כללי התערבות שנקבעו בהלכה שיצאה מלפניו. כללים אלה קובעים שני תנאים מצטברים האחד מתייחס לטעות משפטית שנפלה בהחלטת בית-הדין, והאחר, כאשר הצדק מחייב התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק. בעניין שלפנינו לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטת בית-הדין הארצי לעבודה, ועל-פי הכללים הנקוטים בידינו אין פסק-הדין של בית-הדין לעבודה מצדיק את התערבותנו.

הנוסח המשולב של חוק הביטוח הלאומי לא נתכוון לבטל את תוכנו של החוק הקודם, ואין בשינויי הנוסח שנעשו בסעיף 112(א)(1) כדי לבטל את התקנות שנעשו מכוחו, למרות שבנוסח המשולב הושמטה המילה "בתקנות".

סעיף 112(א)(1) עבר נוסחים שונים בגלגוליו השונים של חוק הביטוח הלאומי, אך הוא נותר סעיף שבו הקנה המחוקק הראשי סמכות להתקין תקנות הקובעות את ההסדרים ואמות-המידה לזכאות לקיצבה מיוחדת לנכה עבודה.

וכך קובע סעיף 112(א)(1):

'112. גמלאות מיוחדות
(א) נכה עבודה שנקבע לו דרגה יציבה בשיעור של 75% לפחות, זכאי, בנוסף לכל גימלה אחרת -
(1) לקצבה מיוחדת להחזקתו האישית או לשיקומו המקצועי עקב נכותו, בסכומים ולפי כללים שנקבעו, אולם לא יותר מרבע הקצבה המירבית המשתלמת לפי סעיף 105 על בסיס דמי הפגיעה המירביים שנקבעו בלוח ה'.'
(נוסח הסעיף לפני תיקון התשס"ג(5) שצוטט לעיל - הערת המחבר)

מן הסעיף עולה, כי כדי שנכה עבודה יהיה זכאי לקבלת קיצבה מיוחדת, אין די שתקבע לו דרגת נכות של 75% כטענת העותר, אלא עליו לעמוד בתנאים שנקבעו בכללים שנקבעו מכוח הוראת סעיף 112(א) לחוק.

מסקנה זו מתחייבת בין היתר מהוראת סעיף 318 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 הקובע לאמור:

'318. תחילת זכות
מקום שנקבע בחוק זה כי זכות לגימלה תהיה לפי תנאים, כללים, מבחנים, או כיוצא באלה, שייקבעו או שנקבעו, תהיה תחילתה של הזכות ביום תחילתן של התקנות שקבעו אותם.'

אשר-על-כן, אין העתירה מגלה עילה להתערב בהחלטת בית-הדין הארצי לעבודה ודינה להידחות."



7. מענק במקום קצבה - סעיף 113 לחוק

סעיף 113 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"113. מענק במקום קצבה
(א) נכה עבודה שדרגת נכותו אינה פחותה מ-20%, ולדעת המוסד יש לו הכנסה קבועה המספיקה לפרנסתו או סיכוי מבוסס להכנסה כאמור, רשאי המוסד, בהסכמת נכה העבודה, לשלם לו מענק במקום קצבה; המענק יהיה בסכום המתקבל מהיוון קצבת אותו נכה עבודה, בהתאם להוראות שהשר קבע.
(ב) הסכים המוסד לשלם לנכה עבודה מענק לפי סעיף זה בתנאי שהמענק ישמש לו להשגת מקור פרנסה, ולדעת המוסד קיים צורך בפיקוח על הוצאת הכסף, רשאי בית-הדין לעבודה, לפי בקשת המוסד, למנות אדם שלידיו יינתן המענק, כולו או מקצתו, וליתן לאותו אדם הוראות בדבר השימוש במענק."

ב-ב"ל (ת"א-יפו) 4519/0516 קבע בית-הדין:

"המסגרת הנורמטיבית

סעיף 113 לחוק הביטוח הלאומי עוסק במתן מענק על-ידי הנתבע במקום קצבת נכות מעבודה ובתנאי שהנתבע משתכנע שלזכאי הכנסה קבועה המספיקה לפרנסתו או סיכוי מבוסס להכנסה כאמור.

'אולם אם פעל הנכה בעת המרת המענק מתוך טעות, לה היה המוסד שותף, דהיינו טרם גובשה ההלכה על פיה אין לנכה זכות לקיצבת נכות מוגדלת, לנכה הזכות לביטול המרת הקיצבה במענק, כך שהנכה יחזיר למוסד את כל אשר קיבל, בערכים ריאליים, ותוך קיזוז בין השניים (בג"צ 221/86 אליעזר כנפי נ' בית-הדין הארצי לעבודה והמוסד, פ"ד מא(1), 469).'
(עוקדן הביטחון הסוציאלי, השופט מנחם גולדברג (מהדורה 28), פרק ה', עמ' 1.240-1.239)

הכרעה

לאחר ששמענו את העדויות ועיינו בטענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל.

האם בדין היוון הנתבע ב-12/89 את גמלת פגיעה בעבודה שאירעה ביום 20.7.87?

ראשית נציין, כי משלא נטענה טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, קרי בכתב ההגנה, לא מצאנו מקום להתייחס אליה.

שנית, מהעדויות שנשמעו בפנינו, עולה תמונה קשה של התנהלות הנתבע.

התרשמנו כי התובע הינו אדם מוגבל בהבנתו ובעל אישיות בעייתית, מבולבל, בלתי-יציב ומתקשה בקריאה ובכתיבה. באותה עת, טרם מתן ההיוון, פנה התובע אל הנתבע בבקשה להיוון קצבת הנכות לשם כיסוי חובותיו.

וכך העידה פקידת השיקום בנתבע, הגב' רחל ארצמן, אשר טיפלה בעניינו של התובע (להלן: "ארצמן"):

'ש. נכון שאת התרשמת מאדם שהיה מאוד לא יציב, כפי שאת כותבת בתע"צ?

ת. כן. לא יודעת, לא יציב זו הגדרה קצת פסיכיאטרית כזאת. הוא לא היה עקבי במסירת האינפורמציה.

ש. כשאת כותבת שהתרשמתם מאדם לא יצב וחסר עקביות באינפורמציה...

ת. אני מתכוונת שבא אלי אדם ומבקש היוון דבר ראשון אני מבקשת אינפורמציה. כל פעם קיבלתי אינפורמציה אחרת - פעם אחת אמר שהוא רווק, פעם אחת נשוי, ישב בבית-סוהר, עומד להשתחרר, כבר השתחרר, מאיימים עליו...

ש. וזה נכון שמהאינפורמציה הבלתי-עקבית לא ידעתם אפילו פרטים בסיסיים כגון כתובת מגוריו ומצבו המשפחתי, מקורות ההכנסה שלו והאם עובד או לא?

ת. נכון. לא ידעתי.' (עמ' 19 לפרוטוקול הדיון מיום 19.12.07, שורות 19-9)

כעולה מעדותה של ארצמן, ביקשה היא לנהל חקירה ולברר פרטים אודות התובע, בשל גרסאות סותרות שמסר התובע לגבי מצבו האישי. ארצמן נלחצה מהתובע:

'ש. מראה לך את מכתבך שמופנה לחוקר, ביקשת ממנו לבדוק את מקום מגוריו, מצב משפחתי וכו' וכתבת לו: אודה על תשובתך בהקדם בגלל הלחצים... זה נכון, זה שיקף את המצב?

ת. כן.'
(עמ' 20 לפרוטוקול הדיון, שורות 4-1)

למרות שארצמן סברה שיש צורך בחקירה, הרי שזו לא נעשתה:

'ש. בסופו של דבר חקירה לא יצאה לפועל. מדוע?

ת. נכון. עד כמה שאני זוכרת ביקשתי חקירה סמויה, ובא חוקר ואמר ששלחו אותו ממחלקת השיקום של ביטוח לאומי. לא היה לזה טעם, משהו התפקשש שם וזה נשאר בלי החקירה בסופו של דבר.'
(עמ' 20 לפרוטוקול הדיון, שורות 9-5)

ארצמן משתכנעת באותה העת כי מדובר באישיות בעייתית, לא אמינה, ומבקשת חקירה על-מנת לאמת פרטים שנמסרו על-ידי התובע, אך בסופו של דבר חקירה כזו לא נעשית. הישועה מגיעה לארצמן משיחה טלפונית אנונימית מאישה, המזדהה כאשתו של התובע:

'ת. עזר לי קצת הטל' של האישה שטענה שהיא אשתו. היא אמרה לי שהאיש עובד, היא נתנה לי אינפורמציה שחיזקה שכן לתת לו היוון. אני לא אומרת שזה הדבר היחידי אבל זה דווקא עזר לי לחשוב שיש אפשרות לתת לו את ההיוון כי אולי בעצם הוא עובד.'
(עמ' 20 לפרוטוקול הדיון, שורות 13-10)

על-סמך אותה שיחת טלפון, מקבל הנתבע החלטה להוון את הקצבה, ללא כל ראיה על כך שהתובע עובד אלא על-סמך השערות שהתובע מתפרנס.

בענייננו לא יכול היה הנתבע להשתכנע שלתובע הכנסה קבועה. מעדותה של הגב' ארצמן עולה, כי היא לא האמינה לתובע ולכן ביקשה לערוך חקירה אודותיו, חקירה שלא בוצעה.

הגב' ארצמן כותבת במסמך מיום 3.7.89 שכותרתו "בקשה לחקירה סמויה":

'האיש פנה למחלקת השיקום מספר פעמים בבקשה להיוון הקצבה - בתחילה לכיסוי חובות ולאחרונה לצורך רכישת דירה. כל הופעה שלו אצלנו מלווה באיומים ברצח ובסקנדלים. מתוך הפגישות שלי איתו לא הצלחתי לקבל תמונה עקבית כלשהי כיוון שהוא סותר את עצמו ומספר סיפורים בגרסאות שונות בהזדמנויות שונות... אודה לך באם תוכל לבדוק עבורנו: מקום מגוריו, האם יש לו דירה, מה מצבו המשפחתי, האם קיים עבר פלילי, האם עובד, מקורות הקיום שלו. אודה על תשובתך בהקדם בגלל הלחצים שהאיש מפעיל להיוון כספי.'

לא רק שלא ברור מדוע הסכים הנתבע להוון את הקצבה ללא כל מידע, אלא מדוע ניסתה מנהלת המחלקה לשכנע את התובע שעליו להוון את הקצבה.

וכך נכתב במסמך של הנתבע מיום 25.9.89:

'ניסיתי לשכנע אותו (הכוונה לתובע - א' ג' כ') בכך שזו הזדמנות האחרונה והיחידה שלו להגיע לדירה בחיים!'

העולה מהאמור לעיל, כי הנתבע לא הפעיל את שיקול-הדעת הנדרש והגב' ארצמן, אשר הרגישה מאויימת מהתובע, אישרה לתובע את ההיוון, וזאת מבלי לבדוק את מקור הכנסותיו, כאמור בחוק.

אך בכך לא תמו מחדלי הנתבע. הנתבע לא דאג לבדוק לאן יופנו כספי ההיוון שניתנו על ידו, האם לרכישת דירה או למקור אחר. המסקנה הברורה היא שהנתבע נהג בדרך רשלנית בעניינו של התובע ואף התובע לא פעל במצב של שיקול-דעת רציונלי. לפיכך המרת הקצבה במענק במקרה דנן בטעות יסודה, לה היה שותף הנתבע, ועל-כן דינה להתבטל (ראה לעניין זה דברי כב' המשנה לנשיא השופטת מרים בן-פורת ב-בג"צ 221/86 אליעזר כנפי נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מא(1), 469 שם, עמ' 477-476).

סוף דבר

על התובע להחזיר לנתבע את כל אשר קיבל בתוספת הצמדה וריבית כחוק משנת 1989 ועד היום, ועל הנתבע לשלם לתובע את כל הקצבאות להן זכאי בערכים ריאליים. לחלופין על הנתבע לשלם את הפרש תשלום תוספת הקצבה בגובה של 14%, מיום 3.9.02."

ב-ב"ל (ב"ש) 1797/0517 קבע בית-הדין:

"במקרה דנן לא נתקיימו הדרישות שבחוק על-מנת לשלם לתובע מענק. התובע לא הוכיח הכנסה קבועה המספיקה לפרנסתו, ובשנה החולפת עסקו אף הפסיד כספים. ובשאר לסיכוי מבוסס להכנסה בעתיד, עדיין מוקדם בשלב זה לקבוע כי יש סיכוי כזה. עד לפני זמן קצר התובע לא הרוויח כספים, ולדבריו מאז אוגוסט 2005 הוא החל להרוויח כספים. במקביל עולה כי לתובע חובות ואין לו רכוש.

4. מהאמור לעיל עולה כי החלטת הנתבע נכונה וסבירה ואין להתערב בה.

לפיכך, נדחית התובענה."

ב-עב"ל 231/9918 קבע בית-הדין:

"2. המערער הגיש בקשה להיוון קצבתו על-פי סעיף 113 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995. לטענתו בדיקה מחדש היא בלתי-סבירה בעליל.

לדבריו, אין לאפשר לפקיד השיקום ליזום זימון לבדיקה רפואית בפני ועדה רפואית המוסמכת להפחית את אחוזי הנכות. הבדיקה הנדונה מתבצעת מכוח תקנה 37 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.

התקנה מאפשרת למוסד לביטוח לאומי לבקש בדיקה מחדש של נכה מעבודה כל שישה חודשים. המשיב טען שוועדה זו הפועלת מכוח פניה לבדיקה מחדש של המוסד לביטוח לאומי רשאית אך להפחית אחוזי נכות ולא להגדילם.

3. בית-הדין האיזורי קבע כי מנוסח הסעיף המאפשר היוון לא עולה, כי יש מקום להתנות טיפול בבקשת היוון של נכה בהפניית המבקש לוועדה רפואית. נפסק כי הנוהל "4.8 היוונים" לפיו המוסד רשאי להעמיד את המבקש להוון את קצבת נכותו מעבודה, לבדיקה מחודשת מהווה חריגה מסמכות ועל-כן בטל מעיקרו.

אולם, בית-הדין האיזורי קבע כי תקנה 37 הנ"ל היא תקנה עצמאית הניתנת ליישום בכל עת. וכלשון בית-הדין האיזורי:

'מהאמור לעיל אין להסיק שהנתבע אינו מוסמך להעמיד נכה לבדיקה רפואית לפי תקנה 37 לתקנות. לפי נוסח התקנה, הנתבע רשאי לבקש נכה לעמוד בפני ועדה רפואית בכל עת, ולצורך זה אין הנתבע צריך להמתין עד שנכה יגיש בקשה כלשהי לנתבע, יהא נושא הבקשה אשר יהא, לרבות בקשה להיוון. תקנה 37 לתקנות הינה עצמאית, והינה ניתנת ליישום בכל עת.'

4. אבחן ראשית לכל את ההנחיות והנוהלים של המוסד לביטוח לאומי בנדון.

תקנה 37 קובעת:

'עברו שישה חודשים מאז נקבעה לאחרונה דרגת נכותו של נפגע אף אם נקבעה לתקופה קצובה, רשאי רופא מוסמך לבקש קביעה מחדש של דרגת הנכות והוראות תקנות אלה יחולו בשינויים אשר העניין מחייבם.'

עולה מלשון התקנה כי תפקידה של הוועדה לפי תקנה 37 הוא לקבוע מחדש את דרגת נכותו של המערער. הנה כי כן, הוועדה בודקת מחדש את הנכה לבקשת המוסד לביטוח לאומי והיא רשאית להפחית מאחוזי נכותו, להשאירם כפי שהיו או להעלותם. הכל על-פי המצב האמיתי של הנבדק. ואולם ברי כי השימוש בתקנה זו יעשה בתום-לב ובמידה סבירה...

5. המחלוקת בענייננו מתמקדת בהנחיה 4.8.5.1 מתוך נוהל "4.8 היוונים" שזו לשונה:

'4.8.5.1 הסבר בדבר הבדיקות שעל התובע לעבור פקיד השיקום יציין בשיחה את הצורך בבדיקות כלכליות ואישיות שיהא על התובע לעבור בהתאם לתוכנית ויבהיר לתובע שעליו להמציא כל מסמך שיידרש כולל ויתור על סודיות רפואית.'

כמו-כן, יציין שהמוסד רשאי להעמיד את התובע בפני ועדה רפואית מכוח תקנה 37 לתקנות בדבר קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה.

ועדה רפואית כנ"ל יכולה לשנות את דרגת נכותו. יוסבר כי לצורך קבלת החלטה יהיה רשאי פקיד השיקום להתחשב במצבו הבריאותי, בתפקודו התעסוקתי ובמצבו האישי וזאת כדי להבטיח יישום התוכנית וניצול כספי ההוון לטובת הנכה במידה ותתקבל החלטה חיובית.

להבנת ההנחיה נעזר בדברי הסבר כפי שפורסמו בחוזר נפגעי עבודה/515:

'169/82 - חוזר נפגעי עבודה/515

אל: מנהלי סניפים מנהלי יחידת הגימלאות מזכירי ועדות רפואיות פקידי תביעות ענף נפגעי עבודה

הנדון: דיון מחודש בקביעת דרגת נכות...

לאחרונה דנה המינהלה בעניין היוון קיצבת נכות למטרה שיקומית, וקבעה כי בכל מקרה של בקשת נכה להוון קיצבת נכות, יבדק התיק אם יש מקום להפעיל תקנה 37.

לאור החלטה זו בכל מקרה של בקשה להיוון שיקומי על מנהל יחידת הגימלאות, או פקיד תביעות בכיר בנ.ע. לבדוק את התיק ולברר אם קיימת הוראה להפעלת תקנה 37, או אף אם אין הוראה, האם יש מקום לבקש דיון מחודש לאור המימצאים שבדו"ח הוועדה אשר קבעה לאחרונה את דרגת הנכות.

נוהל זה ישמש בעתיד פרק בתדריך ועדות רפואיות, ועל-כן נשמח לקבל הערותיכם ושאלותיכם עם הפעלת הנוהל.'

6. בניגוד להנחיה 4.8.5.1 ולדברי ההסבר בחוזר לעיל, לא עולה מנוסח הסעיף בחוק כי בכל מקרה יש מקום להתנות טיפול בבקשת ההיוון של נכה, בהפנית המבקש לוועדה רפואית לפי תקנה 37 לתקנות. לכן צדק בית-הדין האיזורי בקביעתו כי:

'כשם שמתקין התקנות אינו מוסמך לחרוג מד' אמותיו של החוק, כך גם המורשה מטעם הנתבע בהוצאת נוהלי עבודה. נוהלי עבודה מטרתם לסייע לעובדי הנתבע לבצע את תפקידם, להדריכם כיצד לקיים את הוראות החוק והתקנות, אך לא להרחיב ההוראות החוק או התקנות.'

7. ראשית נבהיר כי הנכה אינו זכאי, כדבר שבזכות, שקצבתו תומר במענק באמצעות היוון הגימלה (דב"ע לח/0-6 אורן אנגל - המוסד לביטוח לאומי, פד עט 353), ואף אם סובר המוסד כי לנכה הכנסה קבועה ומספיקה, רשאי הוא לדחות את הבקשה מנימוקים סבירים וענייניים (ראה דב"ע לג/0-12 סלים ערביד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד 213).

8. שנית, הטעם למתן גמלאות ארוכות טווח בדרך קצבאות עולה ממטרתו של הביטוח הלאומי. המטרה היא להבטיח מינימום לקיומו הכלכלי של הזכאי כל עוד יעמוד הצורך כך שהוא לא יהיה תלוי במזלו ותבונתו הכלכלית, או במצב כלכלי שיכול כי ישתנה במרוצת השנים, כך שסכום חד-פעמי הנראה כמועיל ומושקע טוב יתברר ברבות הימים כי לא היה אלא משענת קנה רצוץ. לשון אחר, המטרה היא למנוע מצבים בם יגיע הזכאי מכוח חוק הביטוח הלאומי למצב של קיום מינימלי ויהיה חסר אמצעי קיום. לא שיקולים של כדאיות עסקית אלא שיקולים של מדיניות חברתית עומדים מאחורי גישה זו (ראה דב"ע לח/0-6 אורן אנגל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט 353; דב"ע נז/0-168 המוסד לביטוח לאומי - מיכאל זוזובסקי, פד"ע לב 467; עב"ל 361/97 המוסד לביטוח לאומי - יהודה באשה, פד"ע לד 433). ההיוון מהווה תשלום חד-פעמי במקום קצבה, היינו, במקום תשלום תכוף. הסיכון שבהיוון הוא ניתוק הקשר בין הנכה למוסד לביטוח לאומי. ניתוק זה הוא דו-סיטרי: נכה שמצבו הוחמר לא תהא לו זכות למענק נוסף למרות גידול בדרגת הנכות. מן העבר השני אין המוסד לביטוח לאומי יכול לקבל החזר מקום בו הוטב מצבו הרפואי של הנכה וירדה דרגת נכותו. לא בכדי דאג המחוקק להטיל תנאים מכבידים בטרם מתאפשרת המרת הקצבה בתשלום חד-פעמי. התכלית היא שהנכה לא יהפוך למקרה סוציאלי ונטל על החברה בניגוד לתכלית החוק (ראה דב"ע מא/53-0 יחזקאל זימן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יג 253; דב"ע מו/22-0 אליעזר כנפי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 253, 258; יש לציין כי תוצאת פסק-הדין שונתה ב-בג"צ 221/86 כנפי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1), 469, אך ההלכה הכללית לא שונתה).

9. המחלוקת היא האם כדין קבע המוסד לביטוח לאומי בחוזר נפגעי עבודה/515 כי לאור הנחיה 4.8.5.1, חייב 'בכל מקרה של בקשה להיוון שיקומי על מנהל יחידת הגימלאות, או פקיד תביעות בכיר בנ.ע. לבדוק את התיק ולברר אם קיימת הוראה להפעלת תקנה 37, או אף אם אין הוראה, האם יש מקום לבקש דיון מחודש לאור המימצאים שבדו"ח הוועדה אשר קבעה לאחרונה את דרגת הנכות'. ברי כי לא עולה מנוסח הסעיף בחוק כי בכל מקרה יש מקום להתנות טיפול בבקשת ההיוון של נכה בהפנית המבקש לוועדה רפואית לפי תקנה 37 לתקנות. ברם המוסד לביטוח לאומי רשאי לדרוש בדיקה מחדש במקרים המתאימים. החוזר האמור אינו קובע כי בכל מקרה יש להפנות את הנכה לבדיקה. לו כך היה לא היה הדבר לגיטימי. אין לשלול מפקיד התביעות או ממנהל יחידת הגימלאות שיקול-דעת.

על פונקציונרים אלו להפעיל שיקול-דעת. ברם אין לקבל את גישת המשיב כי המוסד לביטוח לאומי אינו רשאי לבדוק את המועמד להיוון גמלתו. המוסד חייב לבחון ולשקול היטב את ההצדקה להיוון. על הפונקציונרים להם נתון שיקול-הדעת לשקול האם יש סיכוי סביר שהמצב הרפואי של הנכה ישתנה לטובה או לרעה. צדק בית-הדין האיזורי שאין לכפות עליהם ביצוע בדיקה חוזרת. יש לאפשר להם לשקול. אך לגיטימי הוא להורות למי שלו שיקול-הדעת לשקול את השאלה.

10. הנה כי כן המוסד לביטוח לאומי רשאי להעמיד את התובע בפני ועדה רפואית מכוח תקנה 37 לתקנות בדבר קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה. הוא רשאי לעשות זאת בכל מקרה מכוח סמכותו הנתונה לו בתקנה 37 הנ"ל. ועדה רפואית זו רשאית לשנות את דרגת נכותו של המבקש היוון. יוסבר כי לצורך קבלת החלטה יהיה רשאי פקיד השיקום להתחשב במצבו הבריאותי, בתפקודו התעסוקתי ובמצבו האישי וזאת כדי להבטיח יישום התוכנית וניצול כספי ההוון לטובת הנכה במידה ותתקבל החלטה חיובית.

11. הערעור מתקבל במובן זה שפקיד התביעות או מנהל מחלקת הגמלאות חייב בכל מקרה לשקול את הבדיקה הראויה, כולל שיקול-דעת האם להעמיד את מבקש ההיוון לבדיקה מחדש לפי תקנה 37. סמכות זו נתונה למוסד מכוח תקנה 37 כפי שציין בית-הדין האיזורי. סמכות זו באה לידי ביטוי בנוהל ובחוזר העבודה. לא מדובר בחובה להעמיד לבדיקה. מדובר בחובה לבחון את האמצעים הראויים ולשקול האם לאורם מתאים הנכה מעבודה להיות מועמד להיוון גמלתו. זאת לאור מהות ההיוון - תשלום חד-פעמי במקום קצבה ואין חזרה ממנו (ראה דב"ע שם/4-7 נתן הפטקה - הממונה על תשלום הגמלאות, פד"ע יב 337, 341-340).

12. טענה נוספת בפי המשיב לפיה הוא מסרב להיענות להזמנה להיבדק בוועדה רפואית בטענה שהוועדה אינה אובייקטיבית. כמו-כן, טוען המשיב שאת הדיון בוועדה מנהלת מזכירת הוועדה ועל-כן איננו מאמין באובייקטיביות של הוועדה. אשר לטענתו זו של המשיב לגבי מעורבות המוסד לביטוח לאומי בדיוני הוועדה, אנו ממליצים כי המערער ייבדק בעיר שאינה עיר מגוריו, אם רצונו בכך ולו רק למראית פני הצדק. המלצתנו זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה אשר קבעה כי על חברי הוועדה להיות עצמאיים ולא תלויים במוסד לביטוח לאומי (ראה דב"ע נב/22-01 עזרא חבשה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כה 311, 323; דב"ע נד/55-01 אליהו ועקנין - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 226, 229).

הערעור התקבל כאמור לעיל. אם המוסד לביטוח לאומי ימצא לנכון לאחר שיפעיל את שיקול-דעתו, להפנות את המשיב לבדיקה רפואית מחדש, יבדק המשיב בעיר אחרת."

ב-ב"ל (נצ') 1364/9819 קבע בית-הדין:

"ההיבטים המשפטיים להיוון קצבת נכות מעבודה

15. המקור המשפטי לאפשרות ההיוון של קצבת נכות מעבודה או חלקה, מצוי בסעיף 113 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק")...

16. ההוראה לגבי ההיוון, האמורה בסעיף 113 לחוק, היא חריגה לכלל המחייב תשלום גמלת נכות מעבודה (לנכי עבודה בשיעור של 20% ומעלה), בדרך של קצבה חודשית. על היתרון של תשלום קצבה חודשית, עמד בית-הדין הארצי לעבודה, ב-דב"ע לח/0-6 אנגל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט 353, שם נאמר:

'הטעם למתן גמלאות ארוכות טווח בדרך קצבאות עולה ממטרתו של הביטוח הלאומי, והדבר מתאפשר בשל מהותו של הביטוח הלאומי. המטרה היא - להבטיח מינימום לקיומו הכלכלי של הזכאי, כל עוד יעמוד הצורך, ושלא יהיה תלוי במזלו ותבונתו הכלכלית. או במצב כלכלי שיכול ויכול כי ישתנה במרוצת השנים, כך שסכום חד-פעמי הנראה כמועיל ומושקע טוב יתברר ברבות הימים כי לא היה אלא משענת קנה רצוץ. לשון אחר - המטרה היא למנוע מצבים שבהם יחזור הזכאי מכוח חוק הביטוח הלאומי להבטחת קיום מינימלי, ויהיה לחסר אמצעי קיום, או כי מה שניתן להבטחה חלקית של קיום - ירד לטמיון. זאת המטרה. ומהותו של הביטוח הלאומי, המאפשרת השגת מטרה זאת, עולה מכך שעצם יסודותיו, כליו ודרכי המימון - מבטיחים כי לא יחדל לפעול ויעמוד בהתחייבויותיו. לא שיקולים של כדאיות עסקית, אלא שיקולים של מדיניות חברתית עומדים אחרי שיטת גימלאות זאת.'
(שם, 358)

גם בית-המשפט העליון אימץ גישה זו, ב-ע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר ואח', פ"ד כט(1), 11, שם נאמר לגבי מטרת הקצבה החודשית כי היא:

'להבטיח אמצעי קיום מתאימים למבוטחים, לתלויים בהם ולשאירים, כל אימת שהכנסותיהם פוחתות או נעלמות לחלוטין מאחת הסיבות שהחוק דן בהן...

בתשלום חד-פעמי טמונה הסכנה של הוצאת הכספים ובזבוזם בבת אחת או הפסדם כתוצאה מהשקעה לא בטוחה או לא טובה.'
(שם, 14)

17. מכאן, שכאמור לעיל - ההוראה שלפיה ניתן להוון את הקצבה החודשית או חלקה, ולשלם במקומה מענק, על-פי סעיף 113 לחוק - היא חריגה.

לנכה עבודה, ששיעור נכותו מעל 20%, אין זכות מוקנית לכך שהוא יוכל לקבל מענק במקום קצבה. הדבר מותנה בהסכמתו של המוסד לביטוח לאומי, ובשיקול-דעתו.

מהו שיקול-הדעת שעל המוסד לביטוח לאומי להפעיל בעת שהוא מתבקש להחליט בעניין בקשתו של נכה עבודה להיוון קצבה וכיצד אמור המוסד לביטוח לאומי להפעיל את שיקול-הדעת? תשובות לכך ניתנו בפסקי-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה.

פסק-הדין המקיף הראשון של בית-הדין הארצי לעבודה אשר עסק בכך, היה דב"ע לח/0-6 הנ"ל.

נביא כאן ציטוט נרחב מפסק-הדין האמור, כדי לראות מה היה הנתבע אמור לשקול:

'חייבים תמיד לזכור, ששיקול-דעת אשר המחוקק הפקיד בידי... המוסד לביטוח לאומי, הופקד בידיו על-מנת שיפעילו ולא יתעלם ממנו, ועל-מנת שרק שיקולים רלוונטיים יהיו לנגד עיניו, ויתקיים כל שאר המתחייב מהמשפט המינהלי לעניין הפעלת שיקול-דעת, והדברים ידועים... משניתן לרשות הכוח להפעיל שיקול-דעת בעניין שאינטרס של הזולת תלוי בו - לא רק שכשר הדבר כי יקבעו "מדיניות" להפעיל שיקול-הדעת, אלא שרצוי הדבר לשם מניעת שרירות, מקריות ואפליה... אך, סייג לאמור. הסייג הוא, שאותה מדיניות לא תהפוך לנורמה משפטית אשר מי שלו שיקול-הדעת יראה עצמו קשור בה כאילו באה מהמחוקק, כך שהפעלת המדיניות תבוא במקום הפעלת שיקול-הדעת... ה-"מדיניות" אינה מסלול הגדור משתי פאותיו, כך שאין לסטות שמאלה או ימינה. "המדיניות" היא ציר שסביבו מופעל שיקול-הדעת, עת דרך ההפעלה, כולל בחינת סבירות השיקולים, נתונים לפיקוח שיפוטי... אם אבני הבוחן המשמשות להפעלת שיקול-דעת סבירות הן או לאו, ייקבע בראש ובראשונה לאור מטרת החוק המקנה את שיקול-הדעת - היינו לאור הרלוונטיות והסבירות של אלה, להשגת המטרה... מדיניות המוסד במתן היוונים היא לאשר היוונים לשם קידום שיקומי של הנכה או לשם שיפור תנאים לאיכות חיים סבירים הנובעים מהנכות... לשאלה, מהו אותו "קידום שיקומי"... ודאי תשובות רבות, שבגלל ריבויין ספק אם יכול הוא לשמש קנה-מידה למדיניות. על כל פנים ברור, שאם הכוונה היא לשיקום מקצועי ולשיקום רפואי, ושני אלה מושגים ברורים ומוגדרים - אין הם רלוונטיים...

לעניין סעיף 70 לחוק (היום - סעיף 113), או שהרלוונטיות שלהם מעטה ביותר.

וכל כך למה? כי שני אלה נתונים לנכה כתוצאה מפגיעה בעבודה - כזכות מכוח החוק ואין הוא צריך להמיר קצבתו למענק למען אותו שיקום... מהי המשמעות של "שיקום מקצועי" עת בעובד עצמאי מדובר - הוא בצריך עיון. יצויין, שכנראה מאן דהוא לא הבחין בין שיקום מקצועי לבין אותו מושג כללי - "שיקום"... ואם ל-"שיקום" במשמעות הרחבה ביותר - החל מ-"קיוסקים" ו-"פרנסות" למיניהן, דרך שיקומים "סוציאליים" למיניהם ועד ל-"ביסוס כלכלי" - מכוונת ה-"מדיניות", אין מבחנים אלה רלוונטיים יותר מאשר נוסחה כללית שתאמר, כי ההמרה רצויה וטובה לנכה, בקשר לנכותו... הסכום שעומד לרשותו של הנכה - כזכות - היא הקצבה החודשית המשתלמת לו כל ימי חייו. הסכום המהוון אינו אלא מושג שהופך לממשי עת מתקיימים כל התנאים ותופסים כל השיקולים להמרת הקצבה במענק, עת השיקול העיקרי הוא, אם ההמרה תשרת שירות טוב יותר את הנכה מבחינת מטרת הביטוח הלאומיחוק, והמוסד לביטוח לאומי מחליט להמיר הקצבה במענק... מכאן למדים גם על "טיב" ההשקעה, אם להשקעה מכוון הסכום שיתקבל, באשר יתכן ובנסיבות מיוחדות, עת מתקיים התנאי שבלעדיו אין - קיום "הכנסה קבועה..." ישמש הסכום להוצאה שהיא לטובת הנכה בקשר לנכותו. טיב ההשקעה שבה מדובר... ייבחן, בראש ובראשונה, בשל מטרתה, בהבטחת שמירת הקרן ואם לא שמירה במידה זהה לשמירתה במוסד לביטוח לאומי - לפחות שמירה באותה מידה ששמורים כספי נאמנות או קרנות ביטוח. ספק רב אם השקעה בדרך הלוואה במפעל מסחרי או במפעל תעשייתי, שלא מתקיימים בו תנאים מיוחדים, עונה על תנאי זה. יש ליתן משקל ראוי לכך שבסעיף 70 לחוק מדובר ב-"הכנסה קבועה", עת הדיבור "קבועה" משמעותי ביותר לעניין מטרת החוק... תנאי מוקדם להפעלת שיקול-הדעת הנתון למוסד לביטוח לאומי... הוא, שלנכה תהיה 'הכנסה קבועה המספיקה לפרנסתו' או שיהא לו 'סיכוי מבוסס להכנסה כאמור', ויכול שאותו סיכוי יבוא כתוצאה מההמרה. אם מתקיים או שאינו מתקיים התנאי האמור הוא עניין שבעובדה, עת הפירוש שנותנים למושגים "הכנסה קבועה" ו-"סיכוי מבוסס" הוא למשפט..."
(שם, 363-359)

מהמצוטט לעיל, ניתן להבין כי המשקל העיקרי שיש לתת בהפעלת שיקול-הדעת בעניין בקשות לפי סעיף 113 לחוק, הוא בעניין ההכנסה הקבועה או הסיכוי להכנסה קבועה (סיכוי שייתכן שיבוא בעקבות קבלת הבקשה להיוון). הבחינה של אותה הכנסה קבועה או אותו סיכוי להכנסה קבועה, אמורה להיות על-סמך עובדות שתובאנה למי שמפעיל את שיקול-הדעת.

עוד ניתן ללמוד מהמצוטט לעיל, שההיבט ה-"שיקומי" (אשר לגבי עובד עצמאי - איננו מוגדר כלל) - אם הוא בכלל רלוונטי - הרי שהרלוונטיות שלו שולית, ומשקלו של היבט זה נמוך בהשוואה למשקל שאלת ההכנסה הקבועה או הסיכוי להכנסה כזו.

18. ההלכה היא כי מששיקול-הדעת בעניין קבלת בקשות להיוון ניתן למוסד לביטוח לאומי, הרי שעליו להפעיל את שיקול-הדעת ובית-הדין איננו מוסמך לעשות זאת במקומו (ראו למשל דב"ע לג/0-12 ערביד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד 213, וכן דב"ע נז/0-168 המוסד לביטוח לאומי - מיכאל ז'וז'ובסקי, פד"ע לב 467 ופסקי-דין אחרים).

19. לפיכך, יהיה עלינו לבחון, בהיבט בחינה של המשפט המינהלי - אם נפלו פגמים בהפעלת שיקול-הדעת על-ידי גב' קריא.

אולם, בטרם נעשה זאת, נעיר כי הנתבע לא הבהיר לנו מי היה זה שאכן נתן את ההחלטה בעניינו של התובע, והאם התקבלה כלל החלטה חדשה מוסמכת בבקשתו של התובע להיוון, לאחר מתן פסק-הדין בתיק נו/0-35.

האם התקבלה החלטה חדשה מוסמכת בעניינו של התובע?

20. לכאורה, על-פי התנהגותו של הנתבע, נראה היה כי מי שהחליט בעניינו של התובע, היתה גב' קריא. המכתב ששלח הנתבע לתובע, המצוטט בסעיף 9 לעיל, הוא מכתבה של גב' קריא. כתב ההגנה אימץ את המכתב האמור (ומכתב נוסף של גב' קריא, מיום 6.1.98), ונטען בו כי מכתבים אלה הינם "מכתבי דחיה". בעת הדיון המוקדם, דיבר בא-כוחו של הנתבע על פקידת השיקום (גב' קריא) כמי "שהחליטה בתביעה". לפיכך גם, בהחלטה שניתנה בדיון המוקדם - חוייב הנתבע להגיש תעודת עובד ציבור של אותה פקידת שיקום שהחליטה לדחות את בקשת ההיוון.

21. אולם, למרבה ההפתעה, העידה גב' קריא, כי לא היא היתה זו שהחליטה בבקשת ההיוון. בחקירתה הנגדית (שורות 17-15, בעמ' 3 לפרוטוקול הישיבה מיום 23.5.00), אמרה גב' קריא:

'אני לא זו שמוסמכת לדחות את הבקשה להיוון, אני ציינתי במכתב שההמלצה של הפסיכולוג היא שהוא (התובע) לא מתאים לעסק עצמאי ושיש לבחון האלה מה אפשר לעשות.'

עדותה של גב' קריא בעניין סמכותה, אכן מתיישבת עם ההלכה הפסוקה, כפי שנפסקה ב-דב"ע לח/0-6 הנ"ל, אשר אבחנה במפורש בין סמכותו של פקיד התביעות לבין סמכות פקיד השיקום, וקבעה כי מי שמוסמך להחליט בעניין בקשות להיוון - הוא פקיד תביעות.

בפסק-הדין האמור נאמר:

'מכאן להנחה האחרונה ששימשה למוסד לביטוח לאומי - ההנחה שפקיד שיקום הוא המוסמך להחליט בבקשה למענק, מכוח סעיף 70 לחוק. חוק הביטוח הלאומי ערוך כך, שיש וסמכויות מסויימות שמורות במפורש לנושאי תפקידים מסויימים, והם ורק הם רשאים למלא אותם תפקידים, בסייגים שבחוק - ובכפיפות למרות המינהלית המתחייבת מסעיף 208 לחוק. אחד מאלה הוא "פקיד תביעות", הפועל מכוח סעיף 130 לחוק (היום - סעיף 298). "מענק" מכוח סעיף 70 לחוק הוא בגדר "גימלה" - אמנם גימלה שבשיקול-דעת - ועל-כן ההחלטה אם לתיתה או שלא לתיתה היא בידי פקיד תביעות, ולא בידי עובד אחר מעובדי המוסד לביטוח לאומי... בהפרדה בין סמכויותיו של פקיד תביעות ובין סמכויות אופרטיביות של הענפים והשירותים, התכוון ודאי המחוקק להבטיח מידת מה של אי-הזדהות רצויה של המחליט בתביעה עם הפעולה הענפית או השירות...

משנותנים את הדעת למשקל ש-"המדיניות" לעניין המרת קצבה במענק מייחסת ל-"שיקום" - אפשר להבין כיצד הגיעו לכך שפקיד השיקום הפך לפקיד תביעות. אף לו אותו משקל היה במקומו - וכאמור, אין הוא במקומו - עדיין עומד בתוקפו סעיף 130 לחוק המייחד סמכויות לפקיד תביעות, מטעמים שכאמור ודאי היו לעיני המחוקק.'
(שם, 362-361)

22. הנתבע לא טען וודאי שלא הראה, כי לאחר טיפולה של גב' קריא בעניינו של התובע - הועבר העניין להחלטת מי מפקידי התביעות, וכי היתה החלטה כזו. לא נשלח לתובע מכתב דחיה אחר חוץ ממכתביה של גב' קריא.

אף אם היה נטען כי גב' קריא היתה "פקידת תביעות" לעניינו זה של התובע, הרי שהיא עצמה העידה, כמצוטט לעיל, שהיא לא מוסמכת להחליט בבקשה להיוון.

23. העולה מכך הוא - שכפי הנראה, הנתבע כלל לא נתן החלטה מוסמכת חדשה בעניין בקשתו של התובע להיוון.

24. העובדה שהנתבע (כנראה) לא נתן החלטה מוסמכת חשדה בעניין בקשתו של התובע לקבל מענק במקום קצבה, לאחר פסק-הדין בתיק נו/0-35, איננה שוללת את סמכותנו לדון בתובענה שבפנינו. הנתבע היה אמור לתת החלטה, וגם אם לא החליט, הרי שאנו מוסמכים לדון בתובענה. מכל מקום, במהלך הדיון - התייחסו הצדדים להחלטתה של גב' קריא כאילו היא החלטתו של הנתבע, ועל-כן - נבחן להלן את אופן הפעלת שיקול-הדעת על-ידי גב' קריא, וכאמור לעיל - נבדוק אם שיקול-הדעת הופעל בהתאם להלכה הפסוקה.

בחינת הפעלת שיקול-הדעת של גב' קריא

25. כאמור לעיל, עניינו של התובע הועבר להחלטה מחודשת של הנתבע, בהתאם לפסק הדיון בתיק נו/0-35. כפי שציטטנו לעיל, פסק-הדין האמור חייב את הנתבע לפעול בדרך מסויימת בטרם ההחלטה המחודשת בעניינו של התובע. על הנתבע היה לקבל מהתובע נתונים עדכניים הנוגעים לבקשת ההיוון (הסכום המבוקש, גובה הכנסת המשפחה, וכד'), לאחר-מכן היה על הנתבע לקבל חוות-דעת פסיכולוגית עדכנית, אשר תתייחס לאפשרותו של התובע להקים ולנהל עסק כלכלי אותו הוא מבקש לנהל, וכן לקבל חוות-דעת כלכלית המתייחסת לבקשת ההיוון, לפי הנתונים העדכניים.

26. כאמור לעיל - הנתבע לא קיבל לידיו חוות-דעת כלכלית חדשה, לאחר שגב' קריא הגיעה למסקנה שלא תהיה תועלת בחוות-דעת כזו, לאור חוות-הדעת הפסיכולוגית, החד-משמעית.

בסיכומיו, התייחס בא-כוח התובע בחומרה לאי-קבלת חוות-הדעת הכלכלית, כפי שנפסק בפסק-הדין בתיק נו/0-35.

בניגוד לבא-כוח התובע, אנו סבורים שאם היה מתברר, בדרך נכונה וראויה, שאכן לא תצמח כל תועלת מקבלת חוות-הדעת הכלכלית - לא היה מקום לבוא בטרוניה עם הנתבע על כך שלא דקדק בהוראות שניתנו בפסק-הדין בתיק נו/0-35. אין לפרש את פסק-הדין האמור כאילו הוא נותן רשימה של פעולות לביצוע שיש לבצען בלא להתחשב כל שאר הנסיבות. ברור שיש לפרש אותו באורח סביר, ואם מבחינת הנסיבות היה מתברר שבאחת מה-"הוראות לביצוע" כבר אין כל טעם - אזי היה מקום לקבוע שהנתבע פעל כשורה גם כשלא ביצע את ההוראה שהפכה למיותרת.

27. אולם, דעתנו היא שהפגם בקבלת חוות-הדעת הפסיכולוגית, היה בראש ובראשונה, בכך שאותה חוות-דעת לא התייחסה, ולא היתה יכולה להתייחס, באופן ספציפי לבקשת ההיוון המעודכנת של התובע. דרך זו פגומה, הן בכך שיש בה משום אי-קיום פסק-הדין בתיק נו/0-35 והן בשל כך שאין בה התייחסות למה שהנתבע אמור לשקול בטרם הוא מחליט בבקשה להיוון.

כמצוטט לעיל, בפסק-הדין בתיק נו/0-35 חוייב הנתבע קודם-כל לקבל מהתובע פרטים עדכניים בנוגע לבקשתו. אין כל טעם לדון בבקשה להיוון, אם הגורם המחליט בבקשה איננו יודע מהם הנתונים שהבקשה מתייחסת אליהם. לא רק הגורם המחליט (בענייננו, כנראה, גב' קריא) לא ידע על כך - אלא גם הגורם שנתן את חוות-הדעת ששימשה בסיס להחלטה (הפסיכולוג מר קלה), לא ידע על מה מדובר. לפיכך, ברור שחוות-הדעת הפסיכולוגית וההחלטה שהתקבלה על-סמך חוות-הדעת, לא התייחסו לבקשת ההיוון כפי שהיה עליהם להתייחס על-פי הוראותיו של פסק-הדין בתיק נו/0-35 (כלומר - לבקשה הספציפית של התובע, עם הנתונים העדכניים).

כבר בכך שגה הנתבע.

28. הנתבע, בניגוד למתחייב מכוח ההלכה הפסוקה של בית-הדין הארצי לעבודה, ב-דב"ע לח/0-6 הנזכר לעיל - שם את הדגש על ההיבט השיקומי, והתעלם לחלוטין מהעניין הראשוני שהיה עליו לבדוק בקשר לבקשת ההיוון - עניין קיומה של ההכנסה הקבועה או קיומו של הסיכוי להכנסה קבועה.

כיצד היה הנתבע יכול להחליט כראוי בבקשתו של התובע (ולקיים כדבעי את פסק-הדין בתיק נו/0-35) אם איננו יודע כלל מה הם מקורות ההכנסה של התובע ובני משפחתו, מה מאפייני הקביעות של אותם מקורות, איזה סכום עדכני מבקש התובע להוון (וכתוצאה מכך - בכמה תפחת הקצבה החודשית של התובע).

בהיעדר נתונים כלכליים עדכניים, הנתבע לא היה יכול להתייחס כראוי גם לסיכוייו של התובע להכנסה קבועה במקרה שבקשת ההיוון תתקבל.

בהיעדר נתונים כאלה - ברור שגם חוות-הדעת הפסיכולוגית איננה יכולה להיות שלמה (אין היא מתייחסת לבקשה כפי שהיא), וההחלטה הניתנת על-סמך אותה חוות-דעת - פגומה.

29. בנוסף לאמור בסעיפים 28-27 לעיל, אנו סבורים שגם אימוצן המלא של מסקנות חוות-הדעת הפסיכולוגית, היה פגום - נוכח אי-בחינה מספקת של הנתונים הרלוונטיים. נסביר זאת בסעיפים שלהלן.

30. כפי שבא-כוח התובע אכן הבחין, מחוות-הדעת הפסיכולוגית עולה כי הפסיכולוג הגיע למסקנה שהתובע איננו מתאים כלל לנהל עסק עצמאי.

מאחר שהתובע עוסק כעובד עצמאי - בתחום התאטרון - כבר שנים לא מועטות, היתה מתבקשת התייחסות של הפסיכולוג לאופן שבו הוא מיישב בין מסקנתו לבין המציאות. מובן שאין לשלול את האפשרות שהתובע, מבחינת אישיותו, איננו מתאים לנהל עסק עצמאי וכי למרות זאת הוא עושה כך (אין זה נדיר שאנשים מתעסקים בתחומים שאינם מתאימים להם), אך חוות-הדעת הפסיכולוגית לוקה, לדעתנו, בחסר - בכך שהפסיכולוג כלל לא מצא לנכון, אפילו לרמוז, כיצד ניתן לדעתו ליישב בין מסקנתו על אי-ההתאמה המוחלטת של התובע לניהול עסק, לבין העובדה שהוא מנהל עסק.

מחוות-הדעת של הפסיכולוג, לא ניתן אף לדעת שהפסיכולוג היה מודע לכך שהתובע מנהל עסק עצמאי. הפסיכולוג היה מודע לעיסוקו של התובע כמפיק תיאטרון (ולעבודתו באיפור גם במסגרת זו), אך הוא לא הראה שהוא מודע לכך שבעיסוק זה התובע איננו שכיר.

גב' קריא היתה מודעת לכך שהתובע הוא עבוד עצמאי ומנהל עסק, אך היא, כפי שהעידה, לא מצאה לנכון להסב את תשומת-לב הפסיכולוג לכך (או אף לשאול אותו אם הדבר ידוע לו), וזאת למרות שלאחר מתן חוות-הדעת, היתה לה "שיחת סיכום" עם הפסיכולוג, שיחה שלא ברור לנו מה מטרתה ומה נאמר בה., וזאת מחמת שגב' קריא סברה שהתובע היה אמור לעשות זאת.

לדעתנו, בטרם החלטתה של גב' קריא לאמץ במלואן את מסקנותיו של הפסיכולוג, היה עליה לבחון אם הפסיכולוג נתן את חוות-הדעת על-סמך נתונים עובדתיים נכונים ורלוונטיים, וכשלא ניתן לדעת אם הפסיכולוג היה מודע לכך שהתובע מנהל עסק עצמאי, הרי שיש פגם גם בכך שחוות-הדעת אומצה, באופן מלא.

31. מחוות-דעתו של הפסיכולוג עולה כי בין הסיבות לראייתו של התובע כבעל אישיות פרנואידית וכמי שסבור שכולם אורבים לו ומנסים להכשילו - היתה גם העובדה שהתובע האשים אחרים בשני כשלונות עסקיים שהיו לו (למעשה, קריאה מדוקדקת של חוות-הדעת מעלה את ההשערה שייתכן שסיבה זו היתה הביסוס היחיד לקביעה האמורה על צד זה באישיותו של התובע).

אין בידינו הכלים הפסיכולוגיים כדי להתמודד עם מסקנה זו של הפסיכולוג, אולם גם מי שאיננו פסיכולוג יכול להבין שכאשר אדם מאשים מישהו אחר בכשלון עסקי של עצמו, יש הבדל אם האשמה זו מוצדקת או אם לאו. אם ברור שההאשמה איננה מוצדקת, הרי שמה שניתן ללמוד מאותה האשמה על האישיות של המאשים, שונה ממה שניתן ללמוד מהאשמה כזו במקרה שהיא מוצדקת ונכונה.

בפני הפסיכולוג לא היו נתונים כלכליים אשר היו יכולים לתת לו תשובה לשאלה אם האשמותיו כלפי אחרים (כגון האשמתו שהכשלון שלו בשנות ה-80' נבע מהאיחור בשחרור הכסף על-ידי הנתבע, איחור שהביא לירידה ממשית בערך הריאלי של הסכום שהוון, כך שהוא כבר לא היה יכול להקים את העסק שתכנן להקים).

ברור שאם הפסיכולוג איננו יודע אם האשמותיו של התובע נכונות מבחינה עובדתית-כלכלית, הרי שאין הוא יכול להתבסס על אותן האשמות, כבסיס לקביעת הפן הפרנואידי באישיותו של התובע, באותה מידה של וודאות כפי שהיה יכול להתבסס עליהן, אילו היה ברור לו שהאשמותיו של התובע אינן נכונות.

בנסיבות אלה, ברור שהמשקל שיש לתת למסקנתו של הפסיכולוג על חלק זה באישיותו של התובע, נמוך יותר מאשר היה יכול להיות אילו בפני הפסיכולוג היו גם נתונים כלכליים אשר היו יכולים ללמד אותו כיצד להעריך את ההאשמות שהתובע מאשים בהן אחרים.

גב' קריא לא מצאה לנכון לברר עניין זה עם הפסיכולוג ולא נראה מעדותה ומתעודת עובד הציבור שהיא חתמה עליה, שהיא הביאה זאת בחשבון. לא זו בלבד, כפי שהעידה, היא אף לא ניסתה לבדוק בעצמה אם האשמותיו של התובע - נכונות.

גם עניין זה מביא אותנו למסקנה שהיה פגם באופן אימוצן של מסקנות הפסיכולוג.

32. גם האופן שבו שקלה גב' קריא את שאלת העבודה הפיזית - נראה לנו בלתי-נכון.

אין כל מקום לתת עדיפות לנכה עבודה המבקש היוון ואשר יש לו כושר לעבוד עבודות פיזיות בעצמו, על פני נכה עבודה המבקש היוון ואשר יש לו אפשרות להכנסה קבועה מהקמת עסק שבו הוא יכול לעסוק בניהול העסק ולאו דווקא בדרך של עבודה פיזית.

לא סעיף 113 לחוק ולא הפסיקה - אינם מצדיקים מתן עדיפות לשיקול של העבודה הפיזית.

השיקול העיקרי, כפי שנקבע ב-דב"ע לח/0-6 הנ"ל - הוא השיקול של ההכנסה ושל האופי הקבוע של ההכנסה (גב' קריא כלל לא הגיעה לשיקולים אלה, בהיעדר התייחסות שלה לעניינים הכלכליים, לאור האופן שבו הבינה את תפקידה ולאור חוות-דעתו של הפסיכולוג).

נכה עבודה המנהל עסק ומעסיק בו עובדים אחרים המבצעים עבודות פיזיות, איננו "משוקם" פחות מאשר נכה עבודה העוסק בעבודות פיזיות בעצמו. ואם אותו נכה עבודה מעסיק עובדים בעסק שלו, אין לראות זאת כ-"שיקום" של צדדים שלישיים, כפי שגב' קריא סוברת, כנראה (ראו את עדותה החל משורה 18 בעמ' 3 ועד לשורה 11 בעמ' 4 לפרוטוקול הישיבה מיום 23.5.00).

33. באת-כוח הנתבע, בסיכומיה, התייחסה לכך שלמרות דברים שאמרו התובע ובא-כוחו - לא הביא התובע חוות-דעת פסיכולוגית מטעמו.

אנו סבורים שאין ללמוד מאומה מכך שהתובע לא הביא חוות-דעת מטעמו.

המועד שבו יש משמעות להבאת חוות-דעת מטעם התובע, הוא לאחר שבידי הנתבע היתה חוות-דעת של הפסיכולוג מטעמו, אך בטרם החליט הנתבע בבקשת ההיוון.

גם לפי עדותה של גב' קריא, אילו היתה מובאת לה חוות-דעת של פסיכולוג מטעם התובע - היא היתה מביאה את העניין בפני הוועדה העליונה להיוונים הפועלת אצל הנתבע. אין מקום לצפות מהתובע להביא חוות-דעת פסיכולוגית לפני שבידי הנתבע יש חוות-דעת כזו (שכן באותו מועד הפסיכולוג מטעם התובע לא יוכל לדעת עם איזו חוות-דעת להתמודד), ואין גם מקום לצפות שתוגש חוות-דעת כזו לבית-הדין במהלך ההתדיינות בתובענה, שכן ממילא בית-הדין איננו מוסמך להחליט על-פי שיקול-דעתו איזו חוות-דעת להעדיף. סמכות זו נתונה לנתבע.

בעניינו של התובע, הוא לא היה יכול להביא חוות-דעת מתאימה מטעמו במועד הרלוונטי, באשר טרם הגשת התובענה לבית-הדין - הנתבע לא הסכים להעביר לתובע את חוות-הדעת הפסיכולוגית של מר קלה. חוות-הדעת הוגשה לבית-הדין במצורף לתעודת עובד הציבור של גב' קריא, ורק בהודעה על הגשתן - הודיע הנתבע כי הוא משאיר לשיקול-דעת בית-הדין את השאלה אם להעביר את העתק חוות-הדעת לתובע (וניתנה החלטה להעביר לו העתק).

לפיכך, כאמור, אנו סבורים שלא ניתן לראות את אי-הגשת חוות-דעת מטעם התובע כשיקול כנגד קבלת עמדתו.

לסיכום

34. אנו מקבלים את התביעה, בשל הטעמים המפורטים לעיל, שאלה עיקריהם:

א. לא ברור כלל אם ניתנה החלטה מחודשת מוסמכת של הנתבע.

ב. אם ניתנה החלטה כזו על-ידי גב' קריא, הרי שהיא ניתנה שלא בהתאם להוראות שבפסק-הדין בתיק נו/0-35 ובלא להפעיל נכון את שיקול-הדעת.

35. אנו מצהירים כי ההחלטות המפורטות במכתביה של גב' קריא, מיום 3.11.97 ומיום 6.1.98 - בטלות."

ב-עב"ל 361/9720 קבע בית-הדין:

"היוון קיצבת נכות מעבודה21

...11. משמעות הסייגים להיוון קיצבת נכות מעבודה הוסברה ב-דב"ע לג/0-12 ערביד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד 213, 215, כדלקמן:

'3. דאגתו של המחוקק נתונה לנפגע עבודה, למען יובטחו לו אמצעי קיום, טיפול רפואי, שיקום רפואי, ולפי הצורך - שיקום מקצועי. למטרות אלה פתוחים משאבי המשיב בפני הנפגע, קל וחומר בפני הנכה, ככל שמצבו מצריך את זאת וככל שניתן לעשות במסגרת החוק. היוון קצבה במענק נמנה על מגוון הגימלאות הניתנות לנפגע עבודה, אך מתן המענק עשוי להביא לניתוק הקשר המתמיד שבין הנכה והמוסד לביטוח לאומי. בכך ראה המחוקק צעד מרחיק לכת, אם כי לעיתים מועיל וחיוני, ורצה שיינקט רק לאחר שיקולים מירביים, ומכאן הסייגים המכבידים.

4. הנכה אינו זכאי, כדבר שבזכות, שקצבתו תומר במענק, והמשיב, אם מתבקש להוון את הקצבה, רשאי להסכים או לסרב. ואף אם סבור הוא כי לנכה הכנסה קבועה ומספיקה, רשאי המשיב לדחות את הבקשה מנימוקים סבירים וענייניים.'

עוד נאמר בנושא זה ב-דב"ע לח/0-6 אנגל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט 353, 358, כדלקמן:

'4. הטעם למתן גמלאות ארוכות טווח בדרך קצבאות עולה ממטרתו של הביטוח הלאומי, והדבר מתאפשר בשל מהותו של הביטוח הלאומי. המטרה היא - להבטיח מינימום לקיומו הכלכלי של הזכאי, כל עוד יעמוד הצורך, ושלא יהיה תלוי במזלו ותבונתו הכלכלית, או במצב כלכלי שיכול ויכול כי ישתנה במרוצת השנים, כך שסכום חד-פעמי הנראה כמועיל ומושקע טוב יתברר ברבות הימים כי לא היה אלא משענת קנה רצוץ. לשון אחר - המטרה היא למנוע מצבים שבהם יחזור הזכאי מכוח חוק הביטוח הלאומי להבטחת קיום מינימלי, ויהיה לחסר אמצעי קיום, או כי מה שניתן להבטחה חלקית של קיום - ירד לטמיון... לא שיקולים של כדאיות עסקית, אלא שיקולים של מדיניות חברתית עומדים אחרי שיטת גימלאות זאת.'

(ראה בנושא זה גם דב"ע מא/0-53 זימן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יג 253, 257; דב"ע מו/0-22 כנפי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 253, 258; דב"ע מט/0-32 המוסד לביטוח לאומי נ' אוזן, פד"ע כ 423, 427; דב"ע נב/0-261 הרמן נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); דב"ע נו/0-263 אליעזרוב נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); דב"ע נז/0-168 המוסד לביטוח לאומי נ' ז'וז'ובסקי (טרם פורסם); ע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר ואח', פ"ד כט(1), 11, 14; ד"נ 16/83 גולדברגר נ' בסה ואח', פ"ד לז(4), 153; בג"צ 92/83 נגר נ' מנהלת ענף ביטוח נפגעי עבודה (פעולות איבה) במוסד לביטוח לאומי ואח', פ"ד לט(1), 341, 354).

12. ההלכה היא, כי במסגרת הפיקוח השיפוטי של בית-הדין לעבודה על החלטת המוסד לביטוח לאומי לגבי היוון קיצבת נכות מעבודה, אין בית-הדין מוסמך להחליף את שיקולו של המוסד בשיקולו של בית-הדין, בעניינים שבית-הדין 'אינו ערוך לטפל בהם ושאין לו הכלים לכך' (דב"ע לג/0-12 הנ"ל, בעמ' 216).

בעניין זה, בדרך-כלל, 'אמנם לא יעמיד בית-הדין שיקוליו הוא במקום שיקולי הרשות, אך יחזיר העניין לרשות תוך מתן הנחיות לעניין השיקולים הרלוונטיים... הכוונה היא לכך, שבית-הדין עצמו לא יהיה למפעיל שיקול-הדעת, אך כאמור לעיל, יעמיד את הרשות על טעותה, יתן הנחיות לעניין המבחנים הראויים, ויחזיר העניין כדי שישקלו בו מחדש' (דב"ע לח/0-6 הנ"ל, בעמ' 364)."

ב-תב"ע (ב"ש) 863/97-022 קבע בית-הדין:

"1. מדובר בתביעה להיוון קצבת נכות שמקבל התובע מאת המוסד לביטוח לאומי.

בתצהירו במקום עדות ראשית מציין, כי הינו זכאי לקצבת נכות צמיתה של 30% בשל תאונת עבודה משנת 1974. התובע הגיש בקשתו ב-29.12.96 ובהתאם להוראת סעיף 113 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") מהנימוקים הבאים:

התובע מבקש להוון הקצבה על-מנת לאפשר לו רכישת דירה גדולה נוספת באשדוד. מדובר בדירה בת 7 חדרים ולטענתו עם רכישת הדירה יכפיל את הכנסתו החודשית, היינו, במקום הכנסה של 2,200 ש"ח (סכום הקצבה) יקבל סך כ-4,400 ש"ח בגין שכר דירה.

התובע מפרט, כי מימן חלק מהרכישה, כי בנו פורע הלוואה שלקח התובע עובר לרכישת הדירה ועל-מנת שבעתיד יהיה לבן חלק מהדירה הנ"ל.

מימון הקצבה ישמש ליתרת התשלום בגין הרכישה.

לתובע הכנסות מהמקורות הבאים:

דמי שכירות מדירה נוספת שבבעלותו בשיעור של 550 דולר לחודש.

פנסיה קבועה מקופת הגמל "מבטחים" בשיעור של כ-6,400 ש"ח לחודש (התובע פרש פרישה מוקדמת מעבודתו בבתי-הזיקוק באשדוד).

החל מ-11/97 עובד כמנהל ייצור בשכר של כ-4,000 ש"ח נטו.

לטענתו, הנתבע דחה בקשתו להיוון הקצבה מנימוקים בלתי-סבירים כאשר צויין במכתב הדחיה, כי מאחר והקצבה נועדה לשמור על רמת חיים שוטפת לא ניתן לפגוע בה ולהוונה לצורך רכישת דירה להשקעה. מדובר בהחלטה של ועדת ההיוונים העליונה בנתבע כפי שעולה מהמכתב מיום 13.8.97 שצורף לכתב תביעתו.

כן עולה מטופס הבקשה להיוון הקצבה, כי ועדת השיקום אישרה את ההיוון המבוקש בנימוק, כי התובע עונה לתנאים שפורטו בסעיף 113 לחוק ואין סכנה להחמרה במצבו. אולם, כאמור, ועדת ההיוונים העליונה דחתה הבקשה.

לפיכך, הוגשה התביעה לבית-הדין.

הנתבע בכתב ההגנה טוען, כי מטרת ההיוון הינה לממן רכישת דירה נוספת כהשקעה ולא לשיפור או פתרון לבעיות דיור התובע ומשפחתו ולפיכך הדחיה הינה כדין ולאור השיקולים שהנתבע שוקל בהתאם להנחיות פנימיות שצורפו לכתב ההגנה.

בהנחיות אלה פורט, כי בדרך-כלל יעשה היוון למטרות הבאות:

א. שיקום לעסק כלכלי במידה ויש קושי לשקם הנכה בעבודה שכירה;

ב. הרחבת עסק עצמאי בבעלות הנכה;

ג. שיפור או פתרון בעיית דיור באיכות חיים;

ד. פתרון בעיית ניידות.

לטענת הנתבע, אף אם התובע עומד בתנאים שפורטו בסעיף 113 לחוק, על-מנת להוון קצבתו, על-פי הפסיקה אין לנכה זכות מוקנית להמרת קצבתו במענק אפילו הוכיח שהתמלאו בו התנאים על-פי הוראות החוק והנתבע רשאי לסרב לבקשתו להוון הקצבה אם מתוך שיקולים רלוונטיים נראה לו שלא רצוי לעשות כן. השיקולים, אשר הנתבע מפנה את בית-הדין הינם, בין היתר, אלה שפורטו בהנחיות שלעיל.

2. התובע בחקירתו חזר על בקשתו.

מטעם הנתבע העידה הגב' שרה דיאמנט שהינה מנהל מחלקת שיקום בנתבע.

מעדותה עולה, כי דחתה הבקשה מאחר ומטרת ההיוון היתה לצורך השקעה והמדיניות היא לשמור על רמת חיים שוטפת ולא להשקעה. העדה מאשרת, כי בסניף המליצו על אישור הבקשה, אולם ההחלטה הסופית הינה על-ידי הוועדה העליונה. העדה מדגישה, כי למרות שהתובע עונה על דרישות סעיף 113 לחוק, הרי ברמה של מדיניות יש עוד שיקולים שיש לקחת בחשבון כאשר מדובר במחלקת שיקום של אנשים והיבט רחב של שימוש בכספי ציבור. העדה מאשרת, כי הנתונים שעמדו בפני הוועדה העליונה הינו טופס הבקשה להיוון, אולם מציינת, כי באשר לשאר התנאים והשיקולים שעמדו בפני הוועדה, אינה יכולה להעיד ואינה מוסמכת לעשות כן.

בא-כוח התובע מוחה על כך, כי העדה אינה יכולה להבהיר ולהסביר השיקולים שעמדו בפני החלטת הוועדה העליונה, על-פי גרסתה ועובדה זו מונעת ממנו לחקור באשר לשיקולים הנ"ל.

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. לטענת התובע, הנימוקים לדחיית הבקשה אינם סבירים ואינם ענייניים במקרה הנדון וספק אם עמדו בפני הוועדה העליונה, עובר להחלטתה, כל הנתונים הקשורים להכנסות התובע. כמו-כן לא ניתן להסיק האם ועדה זו קיבלה החלטתה בהתאם לקריטריונים שנקבעו בפסיקה.

הנתבע, כאמור, חולק על תביעת התובע וטוען, כי החלטת הוועדה העליונה הינה בהתאם להנחיות בנתבע. כי מדובר בהשקעה ספקולטיבית ולפיכך שיקולי הנתבע היו סבירים בנסיבות העניין...

ב-דב"ע לח/0-6 אורן אנג'ל נ' המוסד לביטוח לאומי שפורסם בפד"ע ט 353 נאמר, כי:

'4. הטעם למתן גמלאות ארוכות טווח בדרך קצבאות עולה ממטרתו של הביטוח הלאומי, והדבר מתאפשר בשל מהותו של הביטוח הלאומי.

המטרה היא - להבטיח מינימום לקיומו הכלכלי של הזכאי, כל עוד יעמוד הצורך, ושלא יהיה תלוי במזלו ותבונתו הכלכלית, או במצב כלכלי שיכול ויכול כי ישתנה במרוצת השנים, כך שסכום חד-פעמי הנראה כמועיל ומושקע טוב יתברר ברבות הימים כי לא היה אלא משענת קנה רצוץ. לשון אחר - המטרה היא למנוע מצבים שבהם יחזור הזכאי מכוח חוק הביטוח הלאומי להבטחת קיום מינימלי, ויהיה לחסר אמצעי קיום, או כי מה שניתן להבטחה חלקית של קיום - ירד לטמיון. זאת המטרה. ומהותו של הביטוח הלאומי, המאפשרת השגת מטרה זאת, עולה מכך שעצם יסודותיו, כליו ודרכי המימון - מבטיחים כי לא יחדל לפעול ויעמוד בהתחייבויותיו. לא שיקולים של כדאיות עסקית, אלא שיקולים של מדיניות חברתית עומדים אחרי שיטת גימלאות זאת.'

לאחרונה, ב-דב"ע נז/0-168 המוסד לביטוח לאומי נ' מיכאל ז'וז'ובסקי (לא פורסם) פסק בית-הדין הארצי, כי המטרה של חוק הביטוח הלאומי, במתן קצבה חודשית למבוטח או התלויים בו או שאיריו, היא להבטיח אמצעי קיום מתאימים למבוטחים, לתלויים בהם ולשאירים, כל אימת שהכנסותיהם פוחתות או נעלמות לחלוטין מאחת הסיבות שהחוק דן בהם, כגון במקרה של פגיעה בעבודה, אבטלה, לידה, פטירה וכד'... בתשלום חד-פעמי טמונה הסכנה של הוצאת הכספים ובזבוזם בבת אחת או הפסדם כתוצאה מהשקעה לא בטוחה או לא טוב (ע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' נורה אלמוהר ואח', פ"ד כט(1), 11, 14). יחד עם זאת, נפסק, כי הוראת סעיף 113 לחוק אינה נוגדת את המטרה הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי שפורטה לעיל, משום שהמרת הקצבה במענק נעשית 'בהסכמת הזכאי לגימלה והמוסד ורק במקרה שלדעת המוסד יש לזכאי הכנסה קבועה המספיקה לפרנסתו או סיכוי מבוסס להכנסה, כאמור' (דיון נוסף 16/83 נפתלי גולדברג נ' דניאל בסה ואח', פ"ד לז(4), 153, 155).

עוד נפסק, כי, לנכה עבודה אין זכות מוקנית למענק במקום קצבה על-פי סעיף 113 לחוק והמוסד רשאי להסכים או לסרב לבקשה להיוון קצבה אף אם סבור הוא, כי לנכה הכנסה קבועה ומספיקה רשאי המשיב (המוסד) לדחות הבקשה מנימוקים סבירים ועקרוניים (דב"ע לג/0-12 סלים ערביד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד 213, 213).

החלטות בבקשות של נכי עבודה להיוון קצבה, או חלק ממנה, הן החלטות מינהליות המחייבות עריכת בדיקות וברורים תוך הפעלת שיקול-דעת מקצועי-שיקומי.

לפיכך, בעניין המרת קצבה במענק על-פי שיקול-דעת המוסד, נקבע ב-דב"ע לח/0-6 שצוטט לעיל כדלקמן:

'אמנם, ההלכה היא, שאין בית-משפט מעמיד את שיקולו במקום שיקוליו של מי שהמחוקק קבע כי לו שיקול-הדעת להפעיל סמכות או שלא להפעילה. אך אין פירושו של דבר, שאם מי שלו הסמכות להפעיל שיקול-דעת והוא הפעילה או שלא הפעילה על-פי מבחנים פסולים או לא רלוונטיים - לא יתערב בית-הדין. בית-הדין לא יתן ידו להפעלה של שיקול-דעת על-פי מבחנים כאמור; בדרך-כלל, אמנם לא יעמיד בית-הדין שיקוליו הוא במקום שיקולי הרשות, אך יחזיר העניין לרשות, תוך מתן הנחיות לעניין השיקולים הרלוונטיים...

הכוונה היא לכך, שבית-הדין עצמו לא יהיה למפעיל שיקול-הדעת, אך כאמור לעיל, יעמיד את הרשות על טעותה, יתן הנחיות לעניין המבחנים הראויים, ויחזיר העניין כדי שישקלו בו מחדש.'

כן נפסק, כי נכונה ההנחה, כי המרת קצבה במענק היא בשיקול-דעת של המוסד לביטוח לאומי. אלא שחייבים תמיד לזכור ששיקול-דעת שהמחוקק הפקיד בידי הרשות, במקרה זה, המוסד לביטוח לאומי, הופקד בידיו על-מנת שיפעילו ולא התעלם ממנו, ועל-מנת שרק שיקולים רלוונטיים יהיו לנגד עיניו, ויתקיים כל שאר המתחייב מהמשפט המינהלי לעניין הפעלת שיקול-דעת, והדברים ידועים (שם בעמ' 359).

ובאשר ל-"מדיניות" הנתבע להמרת קצבה במענק, אמנם, ההנחה היא, כי אם פעל הנתבע בהתאם לאותה מדיניות, אין לערער אחר ההחלטה שלא להמיר הקצבה, שכן לא רק שכשר הדבר, כי יקבעו "מדיניות" להפעיל שיקול-דעת, אלא שרצוי הדבר לשם מניעת שרירות, מקריות ואפליה (דב"ע לג/0-51 יצחק אדרי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד 381, צוטט ב-דב"ע לח/0-6 שצוטט לעיל, בעמ' 359). אולם סייג לאמור, היינו, הסייג הוא, שאותה "מדיניות" לא תהפוך לנורמה משפטית אשר מי שלו שיקול-הדעת יראה עצמו קשור בה כאילו בא מהמחוקק כך שהפעלת ה-"מדיניות" תבוא במקום הפעלת שיקול-הדעת (ראה דב"ע לג/0-51).

"המדיניות", כפי שהוגדרה בפסיקת בית-הדין, אינה מסלול הגדור משתי פיאותיו, כך שאין לסטות שמאלה או ימינה. "המדיניות" היא ציר שסביבו מופעל שיקול-הדעת, את דרך ההפעלה, כולל בחינת סבירות השיקולים, נתונה לפיקוח משפטי.

ובאשר להנחה המשמשת את המוסד לביטוח לאומי כי די בכך שהפקיד פעל בהתאם ל-"מדיניות" ועל-כן סרב להמיר קצבה במענק, אינה עומדת. יש ונסיבות המקרה יחייב שיקול-הדעת הנכון והענייני לסטות מאותה "מדיניות". מכאן להנחה שה-"מדיניות" שנקבעה היא סבירה ובית-הדין לא יעמיד שיקוליו הוא במקום שיקולי המוסד אם אבני הבוחן המשמשות להפעלת שיקול-הדעת סבירות או לאו, יקבע בראש ובראשונה לאור מטרת החוק המקנה את שיקול-הדעת - היינו לאור הרלוונטיות והסבירות של אלה להשגת המטרה.

4. במקרה שלפנינו, ככל שהוכח, השיקול שהביא לשלילת הבקשה הוא כי:

'הקצבה נועדה לשמור על רמת חיים שוטפת ולא ניתן לפגוע בה ולהוונה לצורך רכישת דירה להשקעה'. יש לשער, כי מדובר על רמת הכנסה שוטפת.

על קביעה זו מוסיף בא-כוח הנתבע בכתב הגנתו, כי מטרת ההיוון, על-פי גרסת הנתבע, הינה לממן רכישת דירה נוספת כהשקעה ואין בכך שיפור או פתרון לבעיות דיור התובע ומשפחתו, כפי שעולה מהשיקולים ומ-"המדיניות" של הנתבע לאור האמור בהנחיות.

בסיכום טענותיו, טוען הנתבע, כי בקשת התובע נדחתה מאחר ומטרת ההיוון לא באה לשרת את המטרות כמוצהר בהנחיות, מדובר בבקשה להשקעה ספקולטיבית ולפיכך שיקולי הנתבע לדחיית הבקשה היו סבירים.

בנסיבות המקרה הנדון, הצדדים אינם חלוקים על העובדה, כי התובע ממלא אחר התנאים שפורטו בסעיף 113 לחוק, היינו, כי דרגת נכותו של התובע אינה פחותה מ-20% נכות וכי יש לתובע הכנסה קבועה המספיקה לפרנסתו.

לאור הפסיקה שפורטה לעיל, אין זכות קנויה בידי הנכה להמרת קצבתו אף אם עונה לתנאים שפורטו בסעיף 113 לחוק. כמו-כן שיקולים של מדיניות חברתית הינם שיקולים לגיטימיים אשר רשאי הנתבע לקחת בחשבון טרם מתן החלטתו בבקשה לעומת שיקולים של כדאיות כלכלית או שיקולים ספקולטיביים. כן נפסק, כי אין לשלול שימוש בכספי הגימלה לצורך השקעה, אך יש לבחון את טיב ההשקעה לאור מטרת החוק בדבר הבטחת שמירת הקרן ועצם העובדה שהמענק יביא להכנסה גבוהה - אין בה די.'
(שם בעמ' 362)

מהנחיות הנתבע שצורפו לכתב ההגנה ניתן להסיק, כי בקשתו של התובע הועברה לוועדה העליונה, שכן אין מדובר בהיוון לאחת מהמטרות שפורטו בסעיף 4.8.3 להנחיות אלא אם מדובר בהיוון לצורך שיפור או פתרון בעיית דיור ואיכות חיים, כפי שפורט בכתב ההגנה.

עדת הנתבע העידה בדבר השיקולים הנלקחים בחשבון במסגרת ועדת ההיוונים העליונה וכי מדובר בשיקולים רחבים יותר ובמדיניות לרבות בחלוקת כספי ציבור. מדובר בשיקולים שאין לראותם כפסולים או בלתי-רלוונטיים, אמנם, העדה הודתה במהלך הדיון, כי אינה יכולה להסביר לבית-הדין מה היו הנתונים שהיו בפני ה-"ועדה העליונה" ועל-סמך מה החליטה לדחות את המלצת פקיד השיקום בסניף הנתבע, משום שלא השתתפה כלל בדיונים, אולם אין בכך כדי לשנות ממסקנתנו, כי דין הבקשה להידחות.

במקרה הנדון, מסקנתנו היא, כי שלילת בקשת התובע אינה משיקולים בלתי-סבירים או פסולים ולפיכך בית-הדין אינו מוצא לנכון להתערב בהחלטת הוועדה. מסמכותו של בית-הדין הינה לבחון את סבירות ההחלטה ואף אם היה בית-הדין מגיע למסקנה אחרת, ואין בכך כל קביעה משפטית לעניין הנדון, אין עובדה זו מצדיקה התערבות בהחלטת הוועדה.

התובע מבקש היוון הקצבה על-מנת להשקיע ברכישת דירה אשר אף בנו נושא בנטל תשלום הרכישה של אותה דירה. התובע אינו מכחיש, כי מטרתו הסופית הינה, כי לבנו יהיה חלק בדירה. טענתו, כי בגין ההשקעה הנ"ל ישפר איכות חייו, שכן תוכפל הכנסתו מהגימלה שמקבל מידי חודש בחודשו, אין בה נימוק כדי להתערב בהחלטת הוועדה העליונה, אף אם נכונים פני הדברים. ראשית, יצויין, כי טענת התובע מעלה תמיהה בדבר מהימנותה בכל הנוגע להכפלת שיעור הגימלה שתתקבל מהשכרת הנכס וזאת כאשר בנו של התובע, נושא ולו בחלק מתשלומי הרכישה. שנית, ספק אם מדובר על השקעה אשר מטרתה שיפור איכות חיים, כאשר התובע אינו חולק, כי הינו בעל הכנסה קבועה המספיקה לפרנסתו ושיעור שכר הדירה המתקבל מנכסי דלא ניידי, אינו דבר קבוע ויציב.

ככל שהוכח בפנינו המטרה העיקרית, אשר לשמה מבקש המבקש להוון את הקצבה הינה לצורך השקעה בנכס.

אין מחלוקת, כי השקעת כספים בדירה יש בה משום אופי ספקולטיבי ושיקול זה, במידה ונלקח בחשבון, ככלל אינו בבחינת שיקול פסול או בלתי-רלוונטי.

לפיכך, במכלול הראיות שבפנינו, מסקנתנו היא, כי לא הובאה כל ראיה ממנה ניתן להסיק, כי בקשת התובע נשללה משיקולים בלתי-רלוונטיים או פסולים. מדובר אמנם בהיוון קצבה אשר התובע זכאי לה בגין נכותו, אולם, מתן משקל לעובדה, כי מדובר בכספי ציבור או בעובדה, כי לדעת הוועדה השימוש בכספי הגימלה לצורך רכישת דירה להשקעה אין בה כדי לענות לתכלית ומטרת החוק, אין בה משום שיקול בלתי-סביר באופן קיצוני המצדיק התערבותנו.

5. לפיכך דין התביעה - להידחות."



8. עליה בנכות המזכה לקצבה - סעיף 114 לחוק

סעיף 114 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"114. עליה בנכות המזכה לקצבה (71)
עלתה דרגת נכותו של נכה עבודה אחרי קבלת מענק עד כדי לזכותו לקצבה, ינוכה מהקצבה האמורה הסכום שבו עודף המענק האמור על סך כל הקצבאות שהיו משתלמות לו, מהיום שבו היה זכאי לראשונה למענק עד היום שבו היה זכאי לקצבה עקב העליה בדרגת נכותו, אילו סעיף 106 היה חל על דרגת הנכות שזיכתה אותו למענק."



9. הגדלת קצבה לבני 18 ו-21 - סעיף 115 לחוק

סעיף 115 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"115. הגדלת קצבה לבני 18 ו-21
(א) קצבת הנכות המשתלמת למבוטח שבעת הפגיעה בעבודה טרם מלאו לו 18 שנים, להוציא מבוטח לפי סעיף 3 שלא משתלם לו שכר בעד עבודתו, תוגדל לאחר שמלאו לו 18 שנים ותשוב ותוגדל לאחר שמלאו לו 21 שנים, הכל כפי שנקבע.
(ב) מבוטח כאמור שנפגע בעבודה לאחר שמלאו לו 18 שנים אך טרם מלאו לו 21 שנים, תוגדל קצבת הנכות המשתלמת לו בעת הגיעו לגיל 21 שנים, כפי שנקבע."



10. ניכוי הוצאות כלכלה - סעיף 116 לחוק

סעיף 116 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"116. ניכוי הוצאות כלכלה (73)
היה נכה העבודה, בתוקף זכותו לפי סעיף 86, במקום שבו נותנים לו אכסון וכלכלה, רשאי המוסד להקטין בשיעור שנקבע את הקצבה שהוא זכאי לה בעד הזמן שבו הוא נמצא באותו מקום, ובלבד שהניכוי לא יעלה על הוצאות כלכלתו שם."

11. הגדלת קצבת הנכות - סעיף 117 לחוק

סעיף 117 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"117. הגדלת קצבת הנכות (73א) (תיקון התשס"ג(5))
קצבת הנכות המשתלמת לנכה עבודה שדרגת נכותו 50% ומעלה, בשל פגיעה בעבודה שאירעה באחת השנים הנקובות בלוח ו' (להלן - שנת הפגיעה), תוגדל בשיעור הנקוב באותו לוח בצידה של שנת הפגיעה, ובלבד שלא תעלה על הסכום המירבי ליום האמור בסעיף 97(א) כפול שלושים."


_________________
1. ב"ל (נצ') 1273/98 יוסיפוב רוברט נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 264 (1998).
2. ב"ל (נצ') 1551/98 מכלוף אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 124 (1998).
3. ב"ל (נצ') 1176/98 אגיב נסים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 714 (1998).
4. דב"ע נז/1-01 ששון כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 97(4), 103 (1997).
5. תב"ע (ב"ש) נג/33-0 אביאלי נילי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 96(4), 292 (1996).
6. תמ"ש (ת"א) 65441/98 ו' ט' נ' א' ט', תק-מש 2000(3), 98 (2000).
7. ב"ל (ת"א-יפו) 11365/98 משה ברקוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 99(2), 805 (1999).
8. ת"א (יר') 15775/94 אילנה חודדה נ' סהר חברה לביטוח, תק-של 96(3), 1749 (1996).
9. ב"ל (ת"א-יפו) 3221/06 עורך-דין יצחק יניב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(3), 1928 (2008).
10. ב"ל (ת"א-יפו) 7402/05 אזולאי בועז נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 5662 (2008).
11. עב"ל 501/07 משה קיטה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2008(2), 364 (2008).
12. ב"ל (חי') 1612/07 אלבז אמנון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 5236 (2008).
13. ת"א (יר') 2858/06 המוסד לביטוח לאומי - סניף ירושלים נ' ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-של 2007(3), 4644 (2007).
14. עב"ל 271/99 הרמן אברהם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(3), 684 (2002).
15. בג"צ 5395/01 יעקב סדיק נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', תק-על 2001(3), 1219 (2001).
16. ב"ל (ת"א-יפו) 4519/05 מנדל אינס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(3), 1351 (2008).
17. ב"ל (ב"ש) 1797/05 אטדגי יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף באר-שבע, תק-עב 2005(4), 1629 (2005).
18. עב"ל 231/99 המוסד לביטוח לאומי נ' אברהם הרמן, תק-אר 2003(2), 1206 (2003).
19. ב"ל (נצ') 1364/98 קרול אייזנשטיין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(1), 1708 (2001).
20. עב"ל 361/97 המוסד לביטוח לאומי נ' יהודה באשה, תק-אר 99(3), 15326 (1999).
21. ראה סעיף 113(א) לחוק הביטוח הלאומי.
22. תב"ע (ב"ש) 863/97-0 גאון שבתאי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 99(1), 468 (1999).