ביטוח נפגעי תאונות עבודה בראי חוק ביטוח הלאומי
הפרקים שבספר:
הפסקה וסטיה
סעיף 81 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:"81. הפסקה וסטיה (37)
(א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לעניין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח-ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על ידיה אי-כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות.
(ב) בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לעניין סעיף-קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה:
(1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע במקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם;
(2) כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית-תפילה שבו הוא נוהג להתפלל."
סעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי, מלמדנו כי הפסקה שאין בה ממש איננה מנתקת את הקשר לעבודה, וכי לשם הכרעה בכך על בית-הדין לבדוק את מהות ההפסקה ותכליתה. כמו-כן, על בית-הדין לבחון את התשובה לשאלה האם העובד עשה את דרכו לעבודה או עשה אותה ביסודה, למקום אחר או למטרה אחרת.1
על בית-הדין בבואו לדון מהי הפסקה שיש בה ממש, ליתן דעתו לשני גורמים. האחד, מהות ההפסקה. השני, אורכה של ההפסקה. כמובן שעל בית-הדין לדון בכל מקרה לגופו וליתן את המשקל הראוי לכל אחד משני הגורמים שלעיל.2
ב-ב"ל (ת"א-יפו) 3236/043, בדחותו את התביעה, קבע בית-הדין כי "סופרמרקט חצי חינם איננה חנות מכולת שכונתית אליה סטה התובע אך לדקות ספורות בדרכו לביצוע עבודתו. עסקינן ברשת מזון קמעונאית מהגדולות בישראל, המפעילה חנויות כל-בו גדולות מימדים, שהנכנס בשעריהן נבלע בהן פרקי זמן ממושכים, בשל הסיבוב שנדרש לבצע עם עגלת הקניות, ובשל התור העשוי להשתרך בקופות".
על-כן, "אין מנוס מלקבוע כי מהות ההפסקה (כניסה לרשת קמעונאית מצוייד בעגלת קניות) ותכליתה (קניות פרטיות גרידא) מלמדות שתיהן כי התאונה אירעה בעת שהתובע נטל הפסקה שאינה סבירה לעבודה - תהא הסיבה המקורית להגעתו אשר תהא".
בנוסף קבע בית-הדין כי "מרגע שנטל התובע לידיו את עגלת הקניות גילה דעתו מפורשות על הפסקה ארוכה לצורך עריכת מסע קניות בסופרמרקט, שאם לא כן לא היה נזקק כלל לעגלה. איתרע מזלו של התובע והוא נפגע בראשיתו של המסע, ואולם אין בעיתוי בו נפגע כדי למנוע את מסקנתי כי התובע היה באותה עת בהפסקה של ממש מעבודתו. על-פי הכללים שגובשו בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, הפסקה ממשית מנתקת את הקשר שבין המבוטח לבין הדרך מהעבודה או אליה. פגיעת התובע לא אירעה בדרך מהעבודה בהקשר אליו התכוון המחוקק, ואין היא יכולה להיחשב כ-"תאונת עבודה".
ב-ב"ל (יר') 11399/064 קבע בית-הדין כי "כאשר נפל התובע, הוא לא היה כלל בדרכו מהעבודה לביתו, אלא בדרכו מן העבודה לסידורים בירושלים. לפיכך אין מדובר בתאונת עבודה כאמור בסעיף 81(1) לחוק הביטוח הלאומי".
ב-ב"ל (יר') 2115/005 נדונה השאלה האם התובע סטה סטיה של ממש בדרכו מן העבודה לביתו בעריכת הקניות, כך, שאין לראות את התאונה שאירעה בדרכו, כתאונה בעבודה. בדחותו את התביעה קבע בית-הדין:
"עניינו כאן לא היתה ההפסקה בדרכו של התובע הפסקה אינצידנטלית, כגון קניית עיתון או שתיית כוס מיץ. התובע ערך קניות לקראת השבת ומילא שקיות בפירות וירקות, ולצורך כך אף נעזר בנער רמי. הפסקה זו במהותה היתה, איפוא, הפסקה של ממש בדרך הביתה.
לפי עדות התובע ארכה הפסקה כ-30 דקות. בהתחשב במשך הדרך של התובע לביתו שאיננה דרך ארוכה, ובוודאי לא אורכת בעוצמה יותר מ-30 דקות, כי אז גם מבחינת אורכה של ה-"הפסקה" יש בפנינו הפסקה שיש בה ממש.
הנה כי כן מכל האמור עולה, כי התאונה שאירעה לתובע אירעה לאחר שערך הפסקה של ממש בדרכו מן העבודה לביתו, ומכאן, שלא טעה פקיד התביעות שדחה תביעתו של התובע להכיר באותו אירוע בו הותקף, כתאונה בעבודה."
הפסקה או סטיה "קלה" או "רגילה" אינם בבחינת "סטיה של ממש מהדרך המקובלת" כמשמעותה בסעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי.
ב-ע"א (חי') 2302/016 קבע בית-המשפט:
"בית-המשפט קמא קבע כי:
'השהות וההתארגנות של התובע בדירה באילת (מקלחת החלפת בגדים, אריזת הדברים וכיוב' פעולות) בצירוף הנסיעה הארוכה, ההפסקה בתחנת הדלק בעין גדי והחלפת הנהגים - כל אלו יוצרים לטעמי מכלול של נסיבות המנתקות את הקשר בזמן ובסיבה למקום העבודה, גם אם כל נסיבה כשלעצמה אין בה כדי לנתק את הקשר.'
מסכים אני עם בית-המשפט קמא כי אין בכל נסיבה כשלעצמה כדי לנתק את הקשר ואולם חולק אני עם הקביעה כי מכלול כל הנסיבות הוא זה שהביא לניתוקו.
אני סבור כי אין לבחון את הסטיה על-פי זמנים אובייקטיביים כגון שעה, דקה או חמש דקות אלא בהתייחס לנסיעה הספציפית שהרי לא ניתן לבחון סטיה בדרך שאורכה חמישה ק"מ באותם פרמטרים של סטיה מדרך שאורכה 500 ק"מ. ברי לכל כי הנסיעה מאילת צפונה אורכת כשש שעות לפחות, על-פי כל קנה-מידה זוהי נסיעה ארוכה שעל כל אדם סביר להתכונן לקראתה בייחוד כשהוא אמור לנהוג את הדרך. איני סבור כי מקלחת לאחר יום עבודה (עבודה פיזית), החלפת בגדים (כמתבקש, אחרי מקלחת), אריזת ביגוד ואף מנוחה מנתקים את הקשר בזמן ובמקום למקום העבודה. את השהות בדירת המגורים באילת לרבות כל ההתכוננות לנסיעה יש לבחון בשים-לב לטיב ולאורך הנסיעה, למטרת הנסיעה ולמהותה. ככל שנסיעה ארוכה יותר ומורכבת, כך גם יש לראות פעולות שבוצעו במסגרת אותה נסיעה או כהכנה לאותה נסיעה, כפעולות שאינן מהוות סטיה המנתקת את הזיקה שבין העבודה לנסיעה עצמה. כך במקרה שבפנינו.
וכך אף נקבע בפסיקה. ב-דב"ע לא/0-68 המוסד לביטוח לאומי - שניידר, פד"ע ג 287 נקבע כי:
'...אין לקבוע מבחן כללי לפיו תסווג "הפסקה" או "סטיה" כקלה או כרגילה ומתי תסווג כ-'הפסקה או סטיה של ממש', הכל תלוי בנסיבות.'
וב-דב"ע לב/0-91 מדינה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד 3.
'לגבי "הפסקה", כאשר נדרש בית-הדין לעבודה להעריך את משקלם היחסי של שני הגורמים - מהותה של ההפסקה ואורכה - פסק כי משך ההפסקה הוא משני ותפל לגורם העיקרי שהוא מהותי: המטרה למענה הפסיקו את ההליכה או הנסיעה.
לגבי "סטיה של ממש מהדרך המקובלת", זוהי שאלה של הערכה, אומדן ויחסיות.
יתכנו אף מקרים שבהם סטיה של קילומטרים לא תיחשב לסטיה של ממש - הכל לפי הנסיבות. שהרי בקביעת השאלה אם הסטיה היתה 'סטיה של ממש' יכול ותובא בחשבון מידת הסטיה יחסית לדרך, אך תמיד תשקול מהות הסטיה ומטרתה.'
לגבי התדלוק בתחנת הדלק, ב-תב"ל (יר') 39/61 דדון ואח' - המוסד לביטוח לאומי וכן ב-תב"ל (יר') 49/61 חלימה - המוסד לביטוח לאומי, פב"ל ז 5 נקבע כי סטיה לא רצונית אינה סטיה - אני סבור כי התדלוק בתחנת הדלק בעין גדי הינו סטיה לא רצונית ואכן כך נקבע ב-דב"ע לד/0-89 אהרון - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע 347 כי נסיעה של כמה מאות מטרים, על-מנת למלא את מיכל הדלק של קטנוע פרטי ששימש את המבוטח בעבודתו אינה עולה כדי סטיה של ממש מן הדרך המקובלת.
מבחן האלימנציה
כב' בית-המשפט קמא התייחס ל-"מבחן האלימינציה" שנקבע בפסיקה, גם הצדדים הפנו את בית-המשפט למבחן זה. מבחן האלימינציה הוגדר ב-דב"ע לו/0-27 המוסד לביטוח לאומי - יהושע יחזקאל, פד"ע ח 328 ולכן רואה אני לנכון לצטט ממנו ולהביא דברים על דיוקם:
'מתי מתקיים התנאי העונה על הדרישה שהתאונה אירעה בהיות המבוטח בדרך "מן העבודה" - התשובות לשאלה זו יכולות להיות שתיים מתוך שתי גרסות שונות. האחת המייחסת עיקר המשקל לקשר שבין העבודה לבין הרגע שבו החל המבוטח את דרכו למענו, השניה - הרואה בדיבור "מן העבודה" תנאי מורכב, העומד בפני עצמו לעניין תאונה בדרך לעבודה ומהעבודה, במקום התנאי לתאונת עבודה במשמעות הרגילה, היינו "תוך כדי ועקב העבודה".
לפי גרסה ראשונה, יש להשיב על השאלה: מתי הסתיים קשר הזמן שבין עבודתו של המבוטח לבין צאתו את מקום העבודה, בדרך למעונו. הכל תלוי במידה ולא במהות.
לפי גרסה שניה, המבחן הטוב הוא זה של דרך האלימינציה לפי מבחן זה, יש להציג את השאלה, אם לולא עבודתו של המבוטח היה מצוי במקום התאונה ברגע שבו אירעה התאונה. אם התשובה היא חיובית - הרי היה "בדרכו מן העבודה", ואם התשובה היא שלילית - לא היה בדרכו מן העבודה.'
בהתאם לרציונל העומד בבסיס פסק-הדין, נראה לי כי נפלה טעות לוגית בתוצאות התשובה למבחן וההיפך הוא הנכון. השאלה אותה יש להציג הינה כאמור: האם היה המבוטח מצוי במקום התאונה ברגע שבו אירעה גם אלמלא העבודה. אם התשובה חיובית, כלומר, המבוטח היה נמצא במקום ובזמן שבו אירעה התאונה גם בלי הקשר לעבודה אזי זו אינה תאונת עבודה ואם התשובה היא שלילית דהיינו, אלמלא הקשר לעבודה לא היה נמצא המבוטח במקום ובזמן שבו אירעה התאונה אזי זוהי תאונת עבודה שהרי בילתה לא היה נמצא הנאשם במקום ובזמן אירוע התאונה והתאונה כלל לא היתה מתרחשת.
בית-המשפט קמא קבע כי:
'איני סבור כי יש לאמץ מבחן הקשר הסיבתי העובדתי כמבחן בלעדי במקרה דנן.
ברור כי לולא עבד התובע באילת לא היה מוצא עצמו על כביש הבקעה בעת התאונה. אך באותה מידה ניתן לומר כי אם לא היה מתארגן שעה ארוכה בדירתו, לא היה מוצא עצמו במקום התאונה ברגע בו אירעה ולכן, השהות בדירה מנתקת את הקשר הסיבתי בין העבודה לתאונה. על-פי הלך מחשבה זה, אם בחזרתו מהעבודה, היה התובע מותקף על-ידי פלוני ונפצע, ניתן היה לומר כי לולא עבד באתר באילת, לא היה מצוי במקום התקיפה ולכן יש לראות מעשה התקיפה כתאונה שאירעה לו במהלך העבודה.'
מסכים אני עם בא-כוח המערערת כי טעה בית-המשפט קמא. בבחינת תאונת הדרכים, נשוא הערעור, לאור עקרונות מבחן האלימינציה, עולה כי התשובה לשאלה היא שלילית. אלמלא עבודתו של המשיב באילת כפי הנראה, לא היה מתגורר באילת המרוחקת מאות קילומטרים ממעונו ולא היה נוסע ממקום עבודתו באילת למעונו בצפון באמצעות רכבו של המעסיק דהיינו, אלמלא הקשר לעבודה לא היה המשיב נמצא במקום ובזמן אירוע התאונה ולכן זוהי תאונת עבודה כמשמעה בסעיף 80 לחוק.
גם לעניין דוגמת התקיפה מסכים אני עם בא-כוח המערערות. על-מנת שתאונה תוכר תאונת עבודה נדרש בחוק כי תהא עקב העבודה ולא רק תוך כדי העבודה. במקרה של תקיפה אין מתקיים יסוד ה-"עקב".
בפסק-דין דב"ע נג/0-10 המל"ל - האיל סלח מחמוד אליו הפנו הנתבעות ואליו התייחס בית-המשפט היו העובדות קרובות מאוד למקרה שלפנינו. עובדות המקרה מצויינות בפסק-הדין של בית-המשפט קמא ואיני רואה צורך לחזור עליהן אי-לכך אציין כי בית-המשפט שם קבע כי הניתוק בין מקום העבודה למעון נגרם בשל כך שהיו העובדים בחופש ביום התאונה.
בסיכומו של דבר, ובנסיבות כפי שהוכחו במקרה שבפנינו, אציע לחברי לקבוע כי העצירה באילת, התדלוק בדרך וכל האירועים שאירעו בין היציאה מאתר הבניה באילת למקום התאונה, אינם מהווים סטיה המנתקת את הזיקה שבין העבודה לתאונה, כמשמעו בסעיף 81 לחוק.
בהתאם, אציע לחברי לקבל את הערעור, ולקבוע כי תאונת הדרכים נשוא תביעה זו הינה תאונת עבודה."
ב-ב"ל (נצ') 1358/997 קבע בית-הדין:
"3. סבורני, שבנסיבות שתוארו לעיל, יש לראות בפניה לחנות הירקות משום 'הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו', כהגדרתה בסעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995.
כן אינני סבורה שיש לראות בתאונה ככזו שאירעה "עקב" סיכוני הדרך שבנסיעתו או הליכתו של המבוטח מן העבודה למעונו.
שהרי, התאונה אירעה עקב סיכוני הדרך שהיו מצויים מחוץ לנתיב שבו היה על התובעת לפסוע בהתחשב בבחירתה לעשות שימוש בתחנה ב', ואין ספק שהתובעת לא היתה נתקלת באותה מהמורה בה נתקלה, אלמלא היתה בוחרת לפנות לחנות הירקות על-מנת לערוך בה קניותיה.
סבורני שהמסקנה האמורה מתחייבת גם מההלכה הפסוקה לפיה יש לפרש בצמצום אותה הרחבה שעושה המחוקק, בקובעו בסעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי שתאונת עבודה איננה רק תאונה שמתרחשת במקום העבודה ותוך כדי העבודה, אלא גם בדרך ממעונו של העובד למקום עבודתו וממנו בחזרה למעונו.
4. סיכומו של דבר, ונוכח האמור לעיל, אני קובעת שאין לראות בתאונה בה נפגעה התובעת כ-"תאונת עבודה" ועל-כן בדין דחה הנתבע את תביעתה, וגם התביעה שבפניי - דינה להידחות."
ב-ת"א (ת"א) 56117/918 קבע בית-הדין:
"אין חולק כי התאונה נשוא התביעה אירעה בשעה 20:15 בערב, כאשר התובע נהג במכונית השייכת למעבידו, הנמצאת ברשות התובע, מכוון רמת אליהו, דרך גשר רמת אליהו, לכיוון ראשון-לציון. התאונה אירעה במקום האמור זמן קצר לאחר פגישה שקיים התובע במשרדו של הקבלן חיים משיטה בבת ים.
בעדותו ציין התובע כי ביום התאונה חזר מעבודתו לביתו בשעה 16:00 לערך, ישן כשעתיים ואז התעורר כי היה אמור ללכת לבקר חבר...
לנוכח אי-הבהירות באשר לנושא בגדי העבודה ומאחר ולא הופרכה טענת התובע כי יצא מביתו ביום התאונה לכיוון בית חברו והקלבנים (ולא ממקום עבודתו) בכל דרך אחרת שהיא, נוטה בית-המשפט לקבל את גרסת התובע בנקודה זו.
עם זאת, סבור בית-המשפט כי התובע לא היה בדרכו אל חברו, כפי שטוען, אלא נסע באופן מיוחד ובכיוון שאינו הכיוון לבית חברו, אל הקבלנים לצרכי עבודה. התובע נהג בתוקף תפקידו לבקר בבתי הקבלנים ולגבות מהם כספים, כפי שהעיד בעדותו.
עם זאת, מוכן בית-המשפט להניח כי ביום התאונה, לא מן הנמנע כי התכוון לנסוע לחברו, לאחר שיגבה החוב האמור וכמטרה משנית לכך.
לפיכך, ניתן לראות את נסיעתו של התובע כנסיעה לתכלית כפולה, בה משולבות מטרה פרטית של העובד המבוטח ומטרה הקשורה בעבודתו.
'על-מנת שנסיעה דו-תכליתית תחשב לנסיעה בתפקיד, אין צורך שהמטרה הקשורה בעבודה תהא העיקרית, ודי בכך שהמטרה העסקית תשמש סיבה מקבילה. סיבה מקבילה היא סיבה המצדיקה לכשלעצמה, שהנסיעה תצא לפועל, אף אם סוכלה המטרה הפרטית.
יתרה מזו: צריך שהמטרה העסקית תהא חשובה למעביד כך, שלו העובד היה מאבד עניין במטרה הפרטית לנסיעה, היו בכל זאת שולחים אותו או עובד אחר, למען השליחות העסקית, ואפילו במועד אחר.'
(דב"ע 0-36 נ' המל"ל (ט) 332, עמ' 336)
התובע בעצמו ציין בעדותו כי:
'הקבלן השני הוא קשה לתשלום ושהוא סוף סוף הסכים לשלם באתי בכל שעה אפילו בחצות הייתי עובר לקחת השיק.'
לפיכך, ניתן להניח כי גם אם המטרה הפרטית היתה מסוכלת היה התובע מממש הנסיעה העסקית.
הן בעדות התובע והן בעדות משיטה מצויין כי דובר בבעיתיות מסויימת שהתעוררה בהקשר לתשלום זה...
מהאמור עולה כי הבעייתיות בתשלום היתה שכזו עד כי לתובע היה אינטרס, כנציג החברה, לבוא ולגבות את התשלום. על-אף שלא הובאה הוכחה לכך, מאמירות התובע עצמו עולה כי דובר בתשלום חשוב שאף אם הוא עצמו היה מאבד עניין במטרה הפרטית לנסיעה, היו בכל זאת שולחים אותו או עובד אחר, למען שליחות עסקית זו, דהיינו: לגביית החוב, ואפילו במועד אחר.
גם אם לא נקבל האמור מתוקף כך כי לא הובאה בפנינו כל הוכחה כי המעביד שקל את אפשרות שיגורו של העובד לנסיעה העסקית וכי לו התבטלה נסיעתו הפרטית של התובע, היו מממנים נסיעה לאותה מטרה במועד כלשהו ועל-ידי עובד כלשהו, ולפיכך אין לראות במטרה העסקית מטרה מקבילה - הרי שניתן לראות כתאונה תאונת עבודה על-פי סעיף 79 לחוק המל"ל שאירעה תוך וכדי העבודה שתכליתה היתה אחת - גביית הכספים מקבלן משיטה.
'עובד הנוסע לעיר אחרת למטרות עבודתו, הרי הדרך לעיר האחרת ובחזרה ממנה תיחשב לחלק מעבודתו, ותאונה שאירעה בדרך תיחשב כתאונה תוך כדי ועקב העבודה.'
(ת"א (ת"א) 2331/66 המוסד נ' שירי ו-"סהר" בע"מ, פ"מ מ"ז 312; צלטנר, עוקדן הביטוח הסוציאלי (מהדורה שניה), 115).
מכאן, שנראה כי במקרה האמור תוכל להחשב התאונה כתאונת עבודה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו מאחר ולא היתה כל סיבה שהעובד יימצא במקום התאונה בעת שקרתה, אלא במסגרת עבודתו.
התובע טען בסיכומיו כי יש בכך שהתובע יצא מביתו מספר שעות לאחר ששב מעבודתו וכפעולה אינצידנטלית לבילוי ניגש לקחת את השיק הבעייתי, בדרכו לחברו - סטיה המצדיקה על-פי סעיף 81א לחוק הביטוח הלאומי, המסקנה שאין המדובר בתאונת עבודה...
כאמור, נראה כי במקרה דנן הנסיבות עונות על הנדרש בסעיף 79 לחוק המל"ל כדי להגדיר התאונה כתאונת עבודה. לפיכך אין מקום לדון בטענה לפי סעיף 81(א), באשר הינה מסייגת את האמור לפי סעיף 80 לחוק המל"ל המפרט מקרים נוספים בהם תחשב התאונה כתאונת עבודה ומרחיב מסגרת האחריות גם על תאונה שאירעה תוך כדי נסיעתו של המבוטח ממעונו לעבודה ולהיפך, שאינו מכוסה לפי סעיף 79, אם הנסיעה לא היתה חלק בלתי-נפרד מהתפקיד."
ב-תב"ע (ת"א-יפו) נז/40-0 9 קבע בית-הדין:
"ב. במקרה שלפנינו היו בנסיעה לעבודה הן סטיה והן הפסקה של ממש, כאמור בסעיף 81א לעיל.
ג. מחומר הראיות עולה כי התובעת כלל לא נסעה בתואי הרגיל בו היא נוסעת לעבודה: בדרך-כלל מגיעה התובעת לעבודתה בהסעה המאורגנת על-ידי מקום העבודה. הפעם הגיעה באוטובוס, שכן בדרכה מהבית לעבודתה סטתה מהדרך ונסעה לבנק "טפחות", שאינו מצוי כלל בתואי שבין הבית לעבודה.
ד. התובעת אף עשתה הפסקה של ממש במהלך נסיעתה לעבודה, שכן בדרך מהבית לעבודה עצרה בבנק, המתינה שהבנק ייפתח, ערכה את סידוריה בבנק ורק אז המשיכה למקום עבודתה.
ה. בפסיקת בתי-הדין לעבודה נקבע כי כאשר קיימת סטיה מתואי שבין המעון למקום העבודה - לא תוכר התאונה כתאונת עבודה (דב"ע נה/0-143 המוסד לביטוח לאומי נ' יעל גיא, והאסמכתאות שם).
5. לפיכך התביעה נדחית."
ב-דב"ע נו/198-0 10 קבע בית-המשפט:
"4. לאחר ששמענו את טענות המערער ועיינו בתיק בית-הדין האיזורי, נחה דעתנו כי אכן כוח סעיף 81 לחוק הביטוח הלאומי, אין להכיר בתאונה כ-"תאונת עבודה", וזאת הן מהטעם של ההפסקה והן מהטעם של הסטיה.
לעניין ההפסקה - הפסקה של כ-40 דקות בדרך שהנסיעה בה אורכת כ-15 דקות היא הפסקה של ממש עלפי כל אמת-מידה שהיא, גם אם נכיר בעובדה שעל המערער היה לעצור בדרך על-מנת לאכול ארוחת ערב.
לעניין ה-"סטיה של ממש" - המערער, המתגורר ברמת-גן, נסע מרמת אביב לדרך נמיר, ומשם פנה לרחוב פנקס; כל המכיר את אותו איזור יודע שהפניה לרחוב פנקס (המובילה לרחוב דיזנגוף, מקום מגורי חברו של המערער), נמצאת בכיוון נגדי לנסיעה לרמת-גן.
זאת ועוד, מרחוב נמיר קיימת פניה שמאלה ישירות לרחוב ההלכה, המוביל לרמת-גן, ומכאן שטענתו של המערער על פיה רצה לעשות סיבוב פרסה על-מנת לעקוף את התנועה נראית יותר מתמוהה.
5. סוף דבר - הערעור נדחה."
ב-ת"א (יר') 755/9311 קבע בית-המשפט:
"א. סטייתו של התובע מדרכו היתה למספר מאות מטרים, שבין ככר צה"ל לשער שכם.
ב. מבחינת הזמן היתה הסטיה לדקות ספורות, בהם התובע נסע לשער שכם, קנה בורקס, חזר אל רכבו והמשיך בדרכו אל ביתו. לדברי התובע סיים עבודתו בין השעות 16.00-15.00. יש להביא בחשבון את פרק הזמן בו נסע שבית-הספר שבתלפיות, עד הגיעו אל שער שכם. אף-על-פי כן בשעה 16:05 כבר היה התובע בחדר מיון לאחר התאונה, ויש לזכור כי עבר גם פרק זמן מרגע התאונה עד הגיע אמבולנס ועד להסעתו אל בית-החולים.
ג. התאונה אירעה לאחר שכבר חזר התובע אל כביש מס' 1, שהוא חלק מדרכו הרגילה והשגרתית ממקום עבודתו אל ביתו.
ד. קניית הבורקס היתה משנית ונלווית למטרה העקרית - נסיעה מן העבודה אל בית התובע. אין בסטיה זו כדי לנתק את הקשר בין אותה מטרה ובין הנסיעה.
לשאלה אם סטיה היא "סטיה של ממש", אם לאו, ראה תב"ע (ת"א) נא/0-672 עוזרי נ' המל"ל, תק-עב 91(4), 86; דב"ע לא/0-68, פד"ע ג 287; דב"ע לב/0-91, פד"ע ד 3; תב"ע (ב"ש) נא/0-140, פורסם בתק-עב 92(2), 641; תב"ע (ת"א) שן/0-1053, פורסם בתק-עב 91(2), 502.
מכל אלה אני קובע כי סטיית התובע מדרכו היתה סטיה אינצידנטלית למטרת הנסיעה, וכי זו לא היתה סטיה של ממש במובן זה שבסעיף 81(א) לחוק הבטל"א. לפיכך חל על נסיעתו זו האמור בסעיף 80(1) לאותו חוק והתאונה שלפניי היא גם תאונת עבודה.
התוצאה היא שהיה על התובע לפנות למל"ל בתביעה לתשלום תגמולי נכות מעבודה, ומשבחר שלא לעשות כן יש לנכות, רעיונית, את הסכומים שהיה מקבל מאת המל"ל לו פנה בתביעה כזאת.
התביעה לא חולקת על דרך החישוב האקטוארי, את התגמולים שהיו מגיעים לתובע לו פנה בתביעה מתאימה למל"ל, אותם צירפה הנתבעת לתיק בחוות-דעת אקטוארית מטעמה."
________________
1. ראה גם דב"ע לב/0-91 עמרם מדינה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד 3.
2. דב"ע שן/0-74 אהרנפלד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 98.
3. ב"ל (ת"א-יפו) 3236/04 שליי הדי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(3), 10021 (2006).
4. ב"ל (יר') 11399/06 נחמיה חננאל-חני נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2007(3), 8798 (2007).
5. ב"ל (יר') 2115/00 סעידיאן מנצור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2002(3), 4894 (2002).
6. ע"א (חי') 2302/01 "אריה" חברה לביטוח נ' לואי חמוד, תק-מח 2002(3), 11516 (2002).
7. ב"ל (נצ') 1358/99 קופילנקו אליזבטה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(3), 382 (2000).
8. ת"א (ת"א) 56117/91 אריה יחיא נ' "הסנה" חברה לביטוח, תק-של 97(1), 4256 (1997).
9. תב"ע (ת"א-יפו) נז/40-0 שושנה לוי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 97(1), 1058 (1997).
10. דב"ע נו/198-0 ארנון גוטמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 96(3), 115 (1996).
11. ת"א (יר') 755/93 צדוק יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק-של 95(3), 378 (1995).