botox

פרק ג': כפיה

סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"17. כפיה
(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה."

כפיה, על-פי הגדרתה הרחבה, חובקת ביטויים שונים של התנהגות בלתי-לגיטימית המיועדת לאלץ אדם להתקשר בחוזה וגורמת לו להיכנע ללחץ שהופעל עליו.

סעיף 17 לחוק החוזים, מדבר על כפיה באיום הפוגע בחופש הרצון של הצד השני להתקשרות החוזית, עקב איום בפגיעה רצינית בקורבן. ברגע שהקורבן פגיע עד כי הוא נאלץ להיכנע לאיום. השואף לבטל את החוזה מחמת כפיה צריך להוכיח כי הכפיה השפיעה על רצונו בהטילה בו פחד, ואלמלא קיומה לא היה מתקשר בחוזה.

הכפיה מכוח סעיף זה כוללת כל פגיעה בגופו של אדם, בנכסיו, בחירותו ובמעמדו החברתי או הכלכלי - וכל זאת כדי לאלצו להתקשר בחוזה {עב' (ב"ש) 1657/05 דוד בן יהודה זקן נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', תק-עב 2006(3), 1599 (2006)}.

פסיקת בתי-המשפט קבעה שלושה תנאים מצטברים {ע"ע 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5), 705 (1994); עב' (ב"ש) 1989/02 דוד בלכנר נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, תק-עב 2006(2), 2393 (2006)} אשר בהתקיימם תתקבל טענת כפיה. ואלה הם:

האחד, יסוד ההפתעה. כלומר, האם יכול היה המבקש לפנות לחלופה סבירה במגבלות הזמן הנתון כגון: פניה לערכאה שיפוטית;

השני, האם התממשות האיום עלולה לגרום לנזק בלתי-הפיך למתקשר;

השלישי, מצב פגיע או מצוקה של המתקשר.

על-פי סעיף 17 לחוק החוזים, יש להוכיח כי ההתקשרות נכפתה "בכוח או באיום" {ת"א (ת"א-יפו) 73268/04 פור טואה בע"מ ואח' נ' פקיד שומה תל-אביב-יפו 3, תק-של 2008(3), 563 (2008)}.

על הטוען לכפיה, להוכיח לבית-המשפט כי הצד השני להסכם כפה עליו לחתום על המסמך/חוזה "בכוח או באיום" באופן שפגע בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי שלו {ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטיאס אליאס, פ"ד נא(1), 577 (1997)}. אם-כן, נטל ההוכחה לגבי קיומה של הכפיה חל על הטוען לה {ע"א 146/81 נאשף נ' נאשף, פ"ד לח(3), 309 (1984)}.

כדי שיבוטל הסכם מחמת כפיה הרי שהצד השני להסכם צריך להיות הגורם הכופה {ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית ואח', תק-על 2007(3), 1976 (2007)}.

עוד קובע סעיף 17 לחוק החוזים את זכותו של צד לבטל חוזה שנכרת בכפיה. סעיף זה אינו מגדיר מהי כפיה, אך הגישה המקובלת בפסיקה היא שעל אמצעי הכפיה להיות בלתי-חוקי וההכרעה אם לחץ פסול עולה כדי כפיה, תוכרע בכל מקרה לגופו {ת"א (ראשל"צ) 2140/05 פינטו גיל נ' ארנון (יעקב) כהן, תק-של 2008(1), 17627 (2008)}.

הכלל הוא כי רק לחצים כבדים אשר פוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר ייחשבו לפגמים ברצון. המבחנים שנקבעו בפסיקה לקביעת עוצמת הלחץ כוללים, בין היתר, את מבחן קיומה של האפשרות המעשית לפנות לערכאות כדי למנוע את הפעלת האיום ואת מבחן קבלת יעוץ משפטי עצמאי, שיש בו כדי להחליש את טיעון הכפיה ואף לשלול אותו לחלוטין בנסיבות מסויימות {ראה גם רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1), 721 (1999)}.

ב- תמ"ש (אי') 37719-02-12 {ג.א. נ' י.א, תק-מש 2013(3), 577 (2013)} עתר התובע לבטל את הסכם הגירושין שאושר על-ידי בית-המשפט, מהטעם כי נחתם שלא מרצונו החופשי, תוך ניצול מצוקתו, תוך הטעייתו ותוך איומים וכפיה מצד הנתבעת.

בית-המשפט פסק כדלקמן:

"34. סעיף 17 לחוק החוזים מאפשר ביטולו של הסכם שנכרת מחמת כפיה, וכלשונו:
'מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.'
שלושה הם יסודות העילה: התקשרות, קשר סיבתי וכפיה.
כפיה מוגדרת ככוללת כל פגיעה בגופו של אדם, בנכסיו, בחירותו ובמעמדו החברתי או הכלכלי, כדי לאלצו להתקשר בחוזה.
קשר סיבתי - הטוען לכפיה נדרש להוכיח, נוסף למעשה הכפיה אף את הקשר הסיבתי שבין מעשה הכפיה לבין ההתקשרות ועליו להוכיח כי הכפיה השפיעה על רצונו בהטילה בו פחד, ואלמלא קיומה לא היה מתקשר בחוזה. וכדברי המלומד א' גריידי בספרו הסכם ממון וגירושין - אישור וביטול (הוצאת המחבר, 2007), 242):
'כלל נוסף נקבע בפסיקה, כי בכדי שהאיום יפגע בתוקף ההתקשרות ותקום עילת הכפיה, על האיום להוות סיבה יעילה ובעלת משקל להתקשרות. דהיינו, האיום צריך להשפיע ישירות על ההתקשרות, כדי שיהיה מקום לומר, שההתקשרות באה בשל האיום...'
מבחן הקשר הסיבתי הוא מבחן סובייקטיבי, על-פי אישיותו של האדם שעליו הופעלה הכפיה.
35. טוען התובע, כי במשך כשנתיים ימים טרם מועד החתימה על ההסכם, איימה הנתבעת כי אם לא יחתום על ההסכם ולא ייתן לה גטה, היא תתאבד ו/או תעשה מעשה קיצוני אחר, כאשר האיום הוזכר אף בנוכחות ילדיהם המשותפים (סעיף 10 לתצהיר).
משחשש לחייה, כך לטעתנו, נכנע ללחציה (סעיף 16 לתצהיר).
לאחר שבחנתי את הראיות שבפניי, מצאתי שלא עלה בידי התובע להוכיח התקיימותם של היסודות הנזכרים.
ראשית, ספק רב בעיני אם הפעלת איום על גופו של ה"כופה" (בניגוד ל"נכפה") אכן מגיעה כדי כפיה כהגדרתה בחוק.
מכל מקום, אף אם התובע חש מאוים בעת חתימתו על ההסכם, הרי שלא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש, באופן שניתן לקבוע שהתקשרותו באה בשל אותו האיום.
הנתבעת אמנם הכחישה כל איום במעשה אבדני זה או אחר אך עם זאת הודתה כי היו התפרצויות היסטריות מצידה, אשר נבעו לטענתה "מפרץ רגשי" עקב חוסר יכולתה לעבד את הדברים שנגלו לנגד עיניה (עמוד 15 ש' 27-25) וחוסר יכולתה להכיל את הפגיעה בה כאישה, וכדבריה: "הנטל הרגשי היה כבד מנשוא".
הרושם המתקבל מהעדויות הוא שמערכת היחסים בין בני הזוג אכן היתה קשה מאוד. היו ביניהם מריבות והתפרצויות כעס שבמהלכם, יש לשער, הוטחו דברים קשים ולא מן הנמנע כי מי מהצדדים אף נקט באיומים כאלה או אחרים מן הסוג הנטען על-ידי התובע.
אך העובדה שהתובע חש לחץ עקב כל המצב ששרר בבית אינה בהכרח מגיעה כדי כפיה.
יש לזכור כי "לחצים שונים, כמו לחצים כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים וכיוצא בזה אינם פוגמים ככלל בחופש הרצון החוזי. רק פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי שקולה כנגד כפיה" (תמ"ש (ת"א-יפו 35044/99 א.א. נ' א.מ., פורסם באתר האינטרנט נבו (06.08.08).
מכל מקום, קשה לקבל את טענת התובע כי ההסכם נכפה עליו, כאשר הוא טוען מאידך כי חפץ בוויתורים שעשה למען שלום-בית.
אף העובדה כי התובע ביקש לערוך תיקונים בהסכם, עת המשא-ומתן בין הצדדים ארך על פני כשנה תמימה מצביעה על-כך שהתנהל משא-ומתן ממשי בין הצדדים ואין המדובר בהסכם שנכפה עליו."

ב- תמ"ש (טב') 14046-11-11 {פ.ת. נ' נתבעים פורמאליים, תק-מש 2014(1), 1226 (2014)} פסק בית-המשפט כדלקמן:

"57. סעיף 17 לחוק החוזים קובע:
'(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה.'
58. "על-פי גישת המחוקק הישראלי המשתקפת בסעיף 17 אין הכפיה שוללת את קיומו של רצון התקשרות אם כי היא פוגמת ברצון זה. על-כן, חוזה שנכרת בכפיה אינו בטל מעיקרו אלא ניתן לביטול על-פי בחירתו של מי שהתקשר בכפיה" (ספרה של שלו, שם, 325).
ב- ע"א 2299/99 שפייר נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4), 213 (2001), נקבע בקשר לסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), כי: 'תכליתו של החוק גלויה וברורה: מקום שאדם קושר עצמו בהסכם אך בשל לחץ ששלל ממנו את יכולת הברירה, דין הוא שתהא זכות בידו לבטל את ההסכם. שלילת יסוד הרצון החופשי מקנה זכות לביטול ההסכם. ... השאלה אם נתקיימה כפיה אם לאו, שאלה תלוית-נסיבות היא. ובלשונו של השופט ש' ז' חשין בפרשת ארמון אהרונוביץ {ע"א 412/54 עיריית ת"א-יפו נ' חברת "ארמון אהרונוביץ 3" בע"מ, פ"ד י' 1835, 1837 (1956): תחומי האילוץ לא נקבעו מעולם, אך בדרך-כלל אפשר לומר, כי אילוץ פירושו שימוש בלתי-חוקי - או איום בלתי-חוקי להשתמש - בכוח הניתן לו לאדם, כלפי גופו, או כלפי נכסיו או זכויותיו החוקיות של חברו, שעה שזה אין לו מוצא בלתי-אם למלא את הדרישה אשר הוא נדרש למלאה'.

59. יסודותיה של העילה הם שלושה: התקשרות בחוזה, קשר סיבתי וכפיה (ספרה של שלו, שם, 328).
באשר לקשר הסיבתי: ניתן לבטל חוזה מחמת כפיה רק כאשר הכפיה הופעלה על המתקשר לפני כריתת החוזה וההתקשרות בחוזה היתה עקב הכפיה; (השווה- ע"א 5493/95 דיור לעולה בע"מ נ' שושנה קרן, פ"ד נ(4), 509 (1996), ספרה של שלו, שם, 328).
מבחן הקשר הסיבתי בין הכפיה לבין ההתקשרות בחוזה הוא מבחן סובייקטיבי. "השואף לבטל את החוזה מחמת כפיה צריך להוכיח כי הכפיה השפיעה על רצונו בהטילה בו פחד ואלמלא קיומה הוא לא היה מתקשר בחוזה. הוא ולא אחר: אין הנפגע נדרש להוכיח כי אדם סביר לא היה מתקשר בחוזה בנסיבות שהתקיימו. עצמת הכפיה הנדרשת כדי לבטל את החוזה משתנה, אם-כן, ממקרה אחד למשנהו על-פי אישיותו של האדם שעליו הופעלה הכפיה". כן, "כפיה קיימת גם כאשר על-פי מבחן אובייקטיבי הכוח או האיום אינם הסיבה המכרעת או הבלעדית להתקשרות בחוזה" (ספרה של שלו, שם, 329-328).
60. ומהי כפיה?
"א... הכפיה החוזית האמורה בסעיף 17 טעונה פירוש רחב ככוללת כל פגיעה בגופו של אדם, בנכסיו, בחירותו ובמעמדו החברתי או הכלכלי כדי לאלצו להתקשר בחוזה (שם, 330 וההערות שם).
ב. "... כפיה כלכלית קיימת כאשר מתקשר אדם בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי מסחרי בלתי-חוקי המופעל כלפיו" (שם, 330).
ג. לכפיה האמורה בסעיף 17 לחוק החוזים, שתי השתקפויות אפשריות: כוח או איום. הכפיה יכולה להתבטא בהפעלת כוח ממשי או באיום בהפעלת כוח (ספרה של שלו, שם, 332).
ד. כדי להוות כפיה בגדר סעיף 17 הפגיעה או האיום בפגיעה צריכים להיות בלתי-חוקיים" (שם, 333)."