botox

פרק י"א: ידועים בציבור

1. תוקפו של הסכם ממון של ידועים בציבור כאשר בני הזוג נישאו לאחר-מכן
ב- רבני (נת') 889100/1 {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2014(2), 1 (2014)} הצדדים נישאו בחודש אוגוסט 2004 לאחר שנה שהם חיו ביחד כידועים בציבור. מדובר בבני זוג מבוגרים {כיום בעשור השישי והשביעי לחייהם}, ולשניהם אלו הם נישואין שניים.

בחודש אוגוסט 2003, ערב מגוריהם המשותפים, הם ערכו ביניהם הסכם ממון לצורך הסדרת ענייני הרכוש ביניהם. ההסכם נערך על-ידי עורך-דין ולאחר שלושה ימים הוא אומת על-ידי נוטריון. מלבד הסדרת הזכויות הממוניות - כמו הפרדה רכושית בזכויות הממון שכל אחד מהם צבר וקביעת ניהול המשק המשותף מכאן ואילך - עוסק ההסכם גם בנושאי המדור והמזונות.

גם נקבע שהאישה תהיה זכאית למזונות חודשיים בסך 3,500 ש"ח לכל ימי חייה אם הם ייפרדו והקשר ביניהם יפקע. נישואין אלה עלו על שרטון. הבעל הגיש לבית-הדין תביעת גירושין וכרך אליה תביעה לביטול הסכם הממון.

בנושא הגירושין תבע הבעל {להלן: "התובע"} לחייב את האישה {להלן: "הנתבעת"} בגט בגין מספר עילות: לדבריו היא מנהלת רומן עם גבר זר {מר ד' ו'} שהוא בן זוגה לריקודי עם שבהם היא משתתפת זה שנים רבות.

לדבריו, יש לראות במערכת יחסים זו כדין אישה העוברת על דת או עושה מעשי כיעור שניתן לחייבה בגט.

באשר להסכם הממון, התובע טוען לביטולו מכמה טעמים: אימות ההסכם על-ידי הנוטריון לא נעשה כדין {לא חתמו בפניו}; הנתבעת נהגה בחוסר תום-לב ובהטעיה כשהיא העלימה ממנו כסף רב שהיה לה, בעוד שהוא היה גלוי ונדיב כלפיה. לדבריו, היא בעצם ניצלה את טוב-ליבו כדי לקחת ממנו זכויות והטבות ממוניות שונות באמצעות הסכם הממון. עובדה זו של העלמת רכוש מצידה של הנתבעת מצביעה לדבריו על חוסר כנות ויש להסיק מכך שהנתבעת לא נישאה לו מאהבתה אותו אלא מאהבת כספו.

הנתבעת דוחה את תביעת הגירושין, והיא מעוניינת בשלום-בית. את הקולר לכישלון הנישואין היא תולה בתובע ובהתנהגותו הדוחה כלפיה, והיא גם חושדת בו שהוא מנהל רומן עם שכנה הגרה בבניין.

באשר לריקודי העם ולמפגשיה דרך קבע עם מר ד' ו' - מדובר בידיד וחבר קרוב
שלה שההיכרות עימו החלה לפני כעשרים שנה כשהוא הגיש לה עזרה משפטית בהליך הגירושין הקשה הקודם שלה. כעורך-דינה הוא מטפל בענייניה הרכושיים בשנים האחרונות. בתקופה האחרונה במסגרת חוג ריקודי-העם – כבן זוגה לריקודים - התהדק ביניהם הקשר עוד יותר, אך היא מבהירה שמדובר בקשר של ידידות בלבד ולא בקשר רומנטי.

"ריקודים הם עוגן נפשי חשוב מאוד בחיים לא פשוטים"; "זה החיים שלי", כלשונה, והיא לא היתה מוכנה לוותר עליהם חרף דרישתו הנחרצת של התובע שתוותר עליהם ועל מר ד' ו'. לדעתה, דרישה זו נגועה במניעים זרים - בקנאה ובחשדות שווא. מר ד' ו' הוא גם ידידו של התובע ובעבר הם יצאו ביחד אתו לטיולים משותפים.

לפני מספר שנים, בטרם פרוץ הסכסוך, נהג התובע לרקוד עמה בחוג ריקודי העם, אך לאחר תקופה קצרה הוא הפסיק בגלל אי-התאמתו לרמת הריקודים ובשל חוסר רצונו להמשיך לרקוד. לדבריה, למרות פרישתו הכיר התובע בחשיבות הריקודים עבורה, והוא אף עודד אותה להמשיך ולהתמיד בהם.

באשר לעילת עוברת על דת, טוענים באי-כוחה של הנתבעת כי בני הזוג מנהלים אורח חיים חילוני לגמרי; ובחברה חילונית ריקודי עם היא נורמה תרבותית מקובלת שאין לראות בהם עילת גירושין. יתרה-מכך, עוד לפני הנישואין התובע ידע שהיא רוקדת; לאחר הנישואין הוא היה משתתף מדי פעם בריקודים ואף עודד אותה להמשיך להשתתף בהם גם לאחר שהוא הפסיק את השתתפותו בהם. מאחר שריקודי הנתבעת היו בהסכמתו וברצונו, נשמטת בכך כל טיעוניו בדבר כיעור או עוברת על דת.

רק בתקופה האחרונה - בשל רצונו להתגרש שינה התובע לפתע את טעמו, וממניעים זרים הוא דרש את הפסקת ריקודיה של הנתבעת ואת קשריה עם מר ד' ו'.

בדבר טענות הבגידה, מעשי הכיעור והרומן שלכאורה היא מנהלת עם מר ד' ו' - הנתבעת דוחה זאת מכל וכל. לדבריה, מדובר בבן־זוגה לריקודי־עם שגם היה ידידו של התובע. מר ד' ו' הוא עורך-דינה שסייע לה כבר לפני עשרים שנה בגירושיה הקודמים, ומאז הוא ממשיך לטפל ולייעץ לה בענייניה הכספיים.

לפני כשלוש שנים היא התחילה לרקוד עימו כבני זוג בחוג לריקודי עם; במשבר הנישואין הנוכחי היא מתייעצת וזוכה ממנו לתמיכה רגשית ואין ביניהם כל קשר אינטימי או הקרוב לכך.

באשר למפגשים שלה עם מר ד' ו' מבהירה הנתבעת שהכול סובב סביב החוג לריקודי עם, ופעמים רבות שהיא נוסעת עימו לחוג וממנו. הטיול בגבעת האירוסים שתועדה על-ידי החוקר - מדובר בטיול במקום פתוח, בפרהסיה. באשר לאותו אירוע שהם נצפו ביחד במכוניתו של מר ד' ו' בחניון הרכבת בשעת לילה מאוחרת - לא מדובר במקום סתר; ובכלל הלכה היא שאין אוסרים אישה על בעלה מפני הייחוד.

באשר להסכם הממון, לדברי באי-כוחה נושא זה איננו בסמכותו של בית-הדין מאחר שלא מדובר בתביעה אגב גירושין, בגלל שההסכם נכרת כשהצדדים היו ידועים בציבור לפני הנישואין. הסכם שנכרת קודם הנישואין כהסכם ממון של ידועים בציבור לא ניתן לדון בו כתביעה אגב גירושין בבית-דין רבני.

לגופו של הסכם נטען שמדובר בהסכם שאושר כדין. הנוטריון אימת אותו כדין, והצהיר על-כך בדיון שנערך בבית-הדין. נוסף על-כך, הצדדים כבר התחילו לקיים חלק מהוראות ההסכם: הנתבעת קבלה 30 אלף דולר בהתאם לסעיף 5; היא קיבלה גם את זכויותיה בביטוח המנהלים של התובע - כהוראת סעיף 14, ועוד. בהתאם לפסיקות בית-המשפט העליון - כאשר הצדדים הסתמכו על הסכם ופעלו על פיו - ההסכם יחייב אותם גם אם הוא לא אושר כדין.

יש לציין כי טיעון זה על היעדר סמכותו של בית-הדין לדון על הסכם הממון עלה רק לאחרונה - בשלב הסיכומים, כשבאי-כוחה של הנתבעת הגישו סיכומים רק בנושא הגירושין וסירבו להתייחס לתביעות התובע בנושא ההסכם ונימקו זאת בתואנה של היעדר סמכות שיפוט. רק בעקבות החלטה שיפוטית שניתנה על-ידי בית-הדין הם המציאו סיכומים גם בנושא זה, כשהם חוזרים בשנית על טענתם להיעדר סמכות נקבע, כי לבית-הדין יש סמכות שיפוט בנושא הסכם הממון.

בדבר ביטולו של ההסכם הדעות הינן חלוקות:

לדעה אחת, הסכם הממון בטל החל מיום הנישואין אולם כל מה שבוצע מכוחו של ההסכם לאחר הנישואין אין לבטלו וכל צד מוחזק במה שכבר קיבל או תפס. זכויות ממוניות שטרם בוצעו - מבוטלות מכאן ואילך.

לדעה שניה, הסכם הממון בטל מספק, והמסקנות הנגזרות מכך הן כדעה הראשונה.

לדעה שלישית, ההסכם בטל מיום תביעת הגירושין. לפי כל הדעות מה שניתן כבר מכוחו של ההסכם - אין להשיב, אך מכאן ואילך אין להסכם תוקף מחייב.

כמו-כן, נקבע כי התובע פטור ממזונותיה ומדורה, ומכתובתה {לדעת הרוב} של הנתבעת ועליה להתפנות מדירתו של התובע.

2. ביטול הסכם לחיים משותפים
ב- תמ"ש (יר') 26111-04 {נ.ק. נ' א.כ., תק-מש 2012(3), 1011 (2012)} לפנינו שתי תביעות שהגישו הצדדים: תביעה כספית שהגיש התובע נגד הנתבעת, לביטול הסכם מכר והשבת כספים שנתן לה בסך 365,174 ש"ח, ותביעה לפירוק שיתוף בדירה בכפר סבא שהגישה הנתבעת נגד התובע.

הצדדים הכירו לאחר גירושיהם, וניהלו קשר קצר, במהלכו חתמו על הסכם חיים משותפים והתובע אף העביר לנתבעת מחצית הזכויות בדירה שבבעלותו. עם פרידתם נחתם הסכם פירוד לפיו התובע רוכש בכסף מלא את הזכויות שהעניק לנתבעת. כן נחתם הסכם מכר בגין מכירת הזכויות.

התובע טען כי הקשר עם הנתבעת התנהל תחת איומים, וכי ההסכם לחיים משותפים נגוע בעושק ויש לבטלו, כן דרש התובע השבת הכספים הרבים שאולץ להעביר לתובעת מאז ההיכרות. הנתבעת הכחישה טענות התובע ותבעה את פירוק השיתוף בדירה.

בית-המשפט לענייני משפחה קיבל חלקית את תביעת התובע, דחה את תביעת הנתבעת וקבע כי לא הוכחו היסודות הנדרשים לקיום הסטטוס של "ידועים בציבור". הגשת תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה, כשלעצמה, אינה מלמדת על סטטוס כזה. לשם קביעה כי הצדדים ידועים בציבור יש להוכיח שני יסודות: שהצדדים קיימו משק בית משותף, ויחסי אישות {ראה לעניין זה, ע"א 1966/07 עמליה אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.08.10); ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, פ"ד נו(3), 683, 691 (2002)}. יסודות אלה לא הוכחו על-ידי הנתבעת ואף הופרכו.

נפסק כי בהסכם אין כל חיוב כספי/כלכלי של הנתבעת כלפי התובע. מדובר למעשה בהסכם חד-צדדי לחלוטין, שהוראותיו דרקוניות כלפי התובע. החיוב שהוטל על התובע להעביר לנתבעת מחצית מדירתו ללא תמורה, בעוד הנתבעת שומרת על מלוא זכויותיה בדירה שבבעלותה באופן מוחלט, כך שהיא הופכת לבעלת דירה וחצי, בעוד שלתובע נותרה מחצית דירה בלבד - איננו שוויוני, סביר או מתקבל על הדעת במסגרת חייהם של בני זוג.

כך גם לגבי עשיית פוליסת ביטוח החיים לטובת הנתבעת, רכישת דירה ותשלום ההפרש מחסכונותיו של התובע {שלכאורה היו אמורים להישאר בבעלותו}, כאשר בהיעדר הוראות דומות או חיובים כספיים מצד הנתבעת, הוראות אלה גרועות וחורגות במידה בלתי-סבירה מן המקובל.

כמו-כן, טענת הנתבעת כי העברת חצי מהדירה נעשתה ביוזמת התובע, על-מנת שהנתבעת תרגיש בטוחה בקשר ביניהם כגילוי של אהבתו כלפיה, אינה משכנעת.

אין לומר אלא כי קריאת ההסכם לחיים משותפים מעלה תמיהה, הכיצד אדם בר-דעת חותם מרצונו על הסכם דרקוני שכזה.

חד-צדדיות ניכרת גם בהסכם הפירוד ובהסכם המכר, לפיהם התובע הוא הנושא בכל עלויות המס הנגזרות מן המכירה, לרבות עלויות המוטלות בדרך-כלל על המוכר (ובמקרה דנן, הנתבעת) בעסקת מקרקעין, לרבות תשלום מלוא שכ"ט בגין הסכמים אלה, בשיעור גבוה של 25,000 ש"ח.

מכל האמור, הוראות ההסכם לחיים משותפים מקיימות את התנאי השלישי לעילת העושק באופן מובהק.

כפועל יוצא מביטולו אין תוקף להעברת הזכויות בדירת התובע, ואין גם תוקף להסכם הפירוד ולהסכם המכר. אף שסעד זה לא נתבקש, קבע בית-המשפט כי העברת הזכויות שנרשמה בטאבו תבוטל, והתובע יהיה בעליהן של מלוא הזכויות בדירה.

הענקת סעד שלא נתבקש מפורשות על-ידי הצדדים אפשרית בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: 1) הסעד מתחייב מן הצדק; 2) נובע מהסעד שכן התבקש; 3) התבררו העובדות והראיות הנדרשות להענקת הסעד. במקרה דנן נתקיימו כל השלושה, מה גם שבדיני משפחה נדרשת גמישות יתר.

לפיכך נדחתה התביעה לפירוק שיתוף, והתקבלה תביעת התובע באופן שההסכם לחיים משותפים, הסכם הפירוד והסכם המכר בטלים {לרבות שינוי הרישום בטאבו}. עם-זאת התובע לא עמד בנטל ההוכחה המלא ביחס להעברת כספים לנתבעת ולכן תביעתו להשבת הכספים התקבלה חלקית, בהתאם לנטל ההוכחה שהורם.