botox

פרק ט': הסכם שלום בית

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 21522-08 {פלוני נ' אלמונית, תק-מש 2011(1), 167 (2011)} הגיש התובע תביעה לביטולו של הסכם עליו חתם, הסכם שכותרתו היתה "הסכם שלום-בית", ובתכנו היו כלולות הסכמות אליהן הגיעו בני הזוג באשר לאופן בו ייפרדו, אם לא יצליח הניסיון לשלום-בית.

לטענתו של התובע הוא הוטעה על-ידי אשתו, הנתבעת, אשר הציגה לו מצג שווא לפיו היא מעוניינת בשלום-בית עימו, וכי ההסכם נועד להגן עליה מפני חששה כי הוא זה שיעזוב אותה לאנחות.

ומנגד טענה הנתבעת להגנתה כי התובע רצה בהסכם, ואיש לא כפאו עליו; טיוטת ההסכם נשלחה בעוד מועד לפרקליטו של התובע, והתובע יכול היה להיוועץ בו; בית-המשפט הזהיר את התובע מפני הסכמה פזיזה, ואף-על-פי-כן התובע לא שב בו מרצונו כי ההסכם יאושר וכי ינתן לו תוקף של פסק-דין.

מדובר באדם בעל תבונה, שאין זו הפעם הראשונה שלו בבית-המשפט. אף אין אלה ההליכים המשפטיים היחידים שהוא ואשתו מנהלים זה נגד זה, ויודע הוא היטב מה משמעות מעשיו ומה הן המחוייבויות שהוא נוטל על עצמו. אם היתה לו טעות בשיקול-הדעת בעת הסכמותיו, אין הוא זכאי לטעון להטעיה.

גם הטיעון כי חתם היות שהנתבעת איימה עליו ש"אם ילך לעורך-דין, אין שלום-בית" - אינו יכול להועיל לנתבע. אדרבה - דווקא משראה שאפילו בשעה שאמורה להיות "עת רצון" מלפני הנתבעת, אפילו אז היא {לגרסתו} מאיימת עליו, היה עליו להסיק מסקנות ולחשוב פעמיים ושלוש טרם החתימה. ומשנחתם - נעשה המעשה מוגמר.

כאמור לעיל, התביעה לביטול ההסכם בשל טעות או בשל הטעיה נדחית.

טענה נוספת היתה בפי התובע, ועל פיה יש בהתנהגותה של הנתבעת הפרה יסודית של ההסכם, ומשכך מוקנית לו הזכות לדרוש את ביטולו {אחר שהודיע על-כך לתובעת בכתב}. כוונתו לסירובה של הנתבעת לאפשר את מכר הדירה, כאמור בהסכם עצמו.

עניין זה לא הוכח כלל; המעט שעשוי היה לשפוך אור על סירובה זה של הנתבעת היתה עדותה של המתווכת.

ואולם, צודקת הנתבעת בטרונייתה כי עדה זו המציאה את תצהיר עדותה ממש עובר לדין בו נחקרה, ובכך נמנעה מבא-כוח הנתבעת היכולת להכין את חקירתה כראוי.

יש משקל אף לטענת הנתבעת, כי לא ניתן לומר שהיא מסכלת את מכירת הדירה, שהרי אף למתווכת זו איפשרו 3 פעמים להביא קונים פוטנציאליים, ולהכניסם לדירה.

עניין החובות למשפחת הבעל, חובות המסתכמים במאות אלפי שקלים, מוזר אף הוא, שכן סכומים אלו אינם נזכרים באף מקום. אמנם כן, נאמר בהסכם כי הדירה תימכר לאחר פרעון החובות, אבל זה האיזכור היחידי, וקשה לומר שניתן להסיק ממנו על קיומם של חובות, שהרי יתכן שמדובר במטבע לשון שהכל נוהגים להשתמש בה בסיטואציות מעין אלה.

בין שכך ובין שכך, לא שוכנע בית-המשפט {אף לא הוכח בראיות כל שהן}, כי במעשיה ובמחדליה היפרה הנתבעת את ההסכם, הפרה שמקנה לתובע את הזכות לבטל את ההסכם.

אשר-על-כן, פסק בית-המשפט כי התביעה על שני ראשיה - נדחית.