botox

פרק ט"ו: ענייני מזונות

1. מבוא
ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 43053-02-12 {א. פ נ' א. ב. פ., תק-מש 2013(1), 711 (2013)} בית-המשפט נדרש לשאלה: האם יכול התובע לבוא בפני בית-המשפט ולומר, כי לאור שינוי הנסיבות אין לחייבו בשיעור שהוא גדול יותר ממזונות הכרחיים, למרות שלכאורה את האשם לשינוי הנסיבות ניתן לתלות בו עצמו?

בית-המשפט קבע כי פסק-דין מזונות אינו יוצר מחסום החלטי בפני התדיינות חוזרת, אלא ניתן לשוב ולפנות לבית-המשפט בבקשה לעיון חוזר בפלוגתה פלונית בקשר למזונות, אך זאת בכפיפות לתנאי המפורש והדווקני, שחל שינוי מהותי בנסיבות.

ההלכה מגבילה ומצמצמת את הדיון החוזר כאמור, רק לאותם מקרים, בהם חל שינוי מהותי בהשוואה למצב שבעבר. שינוי בלתי-משמעותי על תוצאותיו צריך להיספג על-ידי הצדדים להתדיינות הקודמת, והם חייבים להתאים עצמם למשמעותו, בלי לשוב ולפנות לערכאות.

תביעת מזונות קטינים בהסכמת הצדדים נעשית בידיעה מלאה באשר לנסיבות הכלכליות שלהם. כמו-כן, ברור שיש עליות ומורדות כלכליות אשר בפני עצמן לא די בהן כדי להפחית במזונות הקטינים, אלא-אם-כן מדובר במצב שהופך להיות הכלל עבור האב לעומת החריג. פסיקת מזונות אינה סופית וניתן לעתור להגדלתה או להפחתתה על-מנת שזו האחרונה לא תהפוך לבלתי-צודקת.
בנסיבות מסויימות מחייבת מידת ההגינות גם מידת חמלה ואי-ביזויו של הזולת ובעיותיו, כמו גם ראיית אותו זולת כבעל "גולגולת דקה", לאמור כבעל רגישות מיוחדת הצריכה להתייחסות מתאימה.

הנתבעת חבה לתובע חובת הגינות ולא רק חובת תום-לב ואם תופר חובה זו, תהא הפרת החובה חלק מאותו שינוי נסיבות מהותי הדרוש על-פי הפסיקה לשם התערבות בשיעור המזונות.

כשם שהדין מבחין למשל בין רשלנות ופזיזות, כך יש להבדיל תום-לב מהגינות. הללו הם מושגים משלימים ולא בהכרח זהים. תיתכן התערבות בסך המזונות הפסוק, התערבות המשקפת את התנהלות הצדדים ומצבם מאז מתן פסק-הדין אותו מנסה התובע לתקוף.

יש לראות בדין הרלוונטי "עקרון על" אשר התפתח, לפחות מאז חוקק חוק החוזים {חלק כללי}, והשולל מכל וכל התנהגות לא הוגנת אגב נתינת וקבלת זכויות משפטיות, ואנסה לתמוך דבריי. מהראיות עולה, כי התובע הוא אדם שאינו מתוחכם, אשר סדר וארגון בחייו, ממנו והלאה - פרי מחלתו, ואם תרצה לקרוא עליו כוונת זדון באי-תשלום מזונות, שווא עמלך.

נושה הצריך לגבות מזונות מאדם כמו התובע מצופה היה ממנו, כי מראש יארגן את גביית המזונות באופן ממוסדר מהמל"ל ומהוצל"פ ומאגף השיקום ואין הוא יכול, או צריך, לבקש לראות בתובע, על בעיותיו, בבחינת מעוול אשר פעל במכוון לצבירת החוב ואשר מותר לכן להותירו ללא קיום בכבוד למרות בעיותיו ובשל חובותיו, כי "הוא האשם במצבו".

כדי שניתן יהא להתעלם מן החוב באופן שלא ישמש טעם להפחתת מזונות, צריך היה התובע לפעול אגב כוונה וכוונה זדה, אינה יכולה לילך יד ביד עם העליבות הרגשית והקוגניטיבית של התובע שתוארה לעיל. קושי כלכלי משמעותי, בעיקר כשהוא נובע מסיבות אובייקטיבית יכול ויביא אפילו לפסיקה שהיא מתחת לסך ההכרחי. קל וחומר שכך הם פני הדברים עת עסקינן בסך מזונות העולה על 7,400 ש"ח ל- 3 קטינים.

מטרתו של הדין היא אספקת צרכי הזכאי אך לא הרעבת החייב ואי-הותרת די לקיומו אפילו היה גם אם בו האשם. יכול ובמקרים חריגים ונדירים, כאשר "אשמתו" של החייב באי-הפירעון אינה תוצאה של כוונה רעה, אזי קיום חוב שכזה, בנסיבותיו האישיות המיוחדות והקיצוניות של התובע, ישמש בין השיקולים להפחתת מזונות. המקרה דנן הוא בגדר חריג נדיר היוצא מן הכלל בשל "טיבו" של התובע ובוודאי אין הוא הכלל הרגיל.

כאשר עלולה להיווצר, אם תתקבל עמדת הנתבעת, תוצאה לא צודקת, יש לרפאה על דרך הפחתה מידתית של המזונות ובכך לקיים חיובי התובע למזונות מחד והשארת די לצרכיו מאידך. צודק יהיה לשוב ולבחון את היקף חיוב המזונות המוטל על התובע. כאשר הורה משמורן אינו מעודד יצירת קשר ואף פועל בהתנהגותו למסירת מסר המכחיד דמות האב אזי הוא מתמרן עצמו למצב ולפיו התנהגות זו כשלעצמה יהא בה בגדר שינוי נסיבות.

התובע נדרש להוכיח הרעה משמעותית ביכולתו הכלכלית הרעה שלא ניתן היה לחזותה עת נחתם ההסכם. יהא זה בלתי-צודק או הוגן להתעלם מהמצב אשר נוצר מאז מתן פסק-הדין. מצב זה יורד לשורש החיוב בהעלותו את השאלה, מדוע צריך התובע לשאת במזונות בסך שהוא מעל לסך אותו אנו מכנים מזונות הכרחיים וזאת למצער עד שיכלה פירעון החוב.
כאשר קטין זכאי למזונות אינו מסתפק באי-קיום קשר אלא מוסיף, כמו במקרה דנן, הטחת ביטויים גסים ועולבים כנגד האב החייב במזונות, צפויים מזונותיו לפחות לכדי הסך אותו אנו מכנים סך הכרחי.

2. תביעה לביטול החיוב במזונות
ב- תמ"ש (ראשל"צ) 28701-04 {מ. ש. נ' ט. ש., תק-מש 2013(1), 1299 (2013)}
הגיש התובע כנגד הנתבעת תביעה לביטול או הפחתת מזונות אישה לכל ימי חייה, שהתחייב לשלם בהסכם שקיבל תוקף של פסק-דין, בטענה שחל במצבו הכלכלי והבריאותי שינוי נסיבות מהותי לרעה, שיש בו כדי לבטל את סכום המזונות שהתחייב לשלם.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה ופסק כי על מי שמבקש לבטל הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק-דין, רובץ נטל כבד במיוחד ונדרשים טעמים כבדי משקל. הסכם גירושין מכלול ההתחייבויות וההסדרים בהסכם גירושין אינם נפרדים זה מזה ולא ניתן לבודדם, במיוחד כאשר ההסכם כבר בוצע {ע"א 5914/03 שוחט נ' כלל חברה לביטוח, תק-על 2005(2), 1197 (2005)}.

הפחתת מזונות בשל שינוי נסיבות לרעה תישקל רק בהתקיים שינוי נסיבות מהותי, שיורד לשורש פסק-הדין הקודם, כשנקודת המוצא הינה המצב שהיה קיים בעת מתן פסק-הדין למזונות. נטל הוכחת שינוי הנסיבות רובץ על התובע והמבחנים להוכחה הינם עובדתיים. מקום בו החיוב למזונות נובע מהתחייבות התובע בהסכם, מוטל עליו נטל הוכחה כבד יותר מהנדרש בבקשה לביטול או הפחתת מזונות שאין בהם רכיב ממוני.

עיכוב הליכים בהוצאה לפועל בגין חיוב כספי, כאשר הוגש ערעור, יעשה רק במקרים נדירים {ראה: ע"א 7516/02 ד"ר פישר נ' רו"ח יוכמן, תק-על 2002(3), 2712 (2002)} ככלל, אין מעכבים חיוב בתשלום מזונות והנטל להוכחת הצורך בעיכוב גבוה יותר.

בית-המשפט קבע כי התובע לא הוכיח שינוי נסיבות מהותי לרעה במצבו הכלכלי או הבריאותי, אשר מצדיק הפחתת או ביטול ההתחייבות שקיבל על עצמו במסגרת הסכם הגירושין.

3. בן מרדן
ב- תמ"ש (יר') 6423/02 {א.ל. נ' ש.ה. ואח', תק-מש 2011(4), 1194 (2011)} הוגשו תביעות בעניין תאומים, ילידי 1995, ולתוצאות העדר הקשר בינם לבין התובע, אביהם.

הצדדים היו בקשר זוגי זמן קצר, במהלכו ביקשה האם להוליד ילד, ומשום כך הסכימה שהנתבע ישמש תורם זרע והתיימרה לוותר, מהמניעים שלה, על כל המחוייבויות שלו הנובעות מהיותו האב.

האב מצידו ביקש עוד בטרם נולדו הילדים, בניגוד לחוק ודין, ובניגוד ליחסים הטבעיים, להתנער ממעורבות בגידול הילדים, ובפרט להתנער מהחיובים הכספיים שלו כלפיהם.

חרף האמור, מלידת הילדים, ועד הגיעם לגיל 7 האב היה בקשר עימם, אך עם פרוץ סכסוך בין הצדדים בעניין מזונות הילדים, השתבשו היחסים וכך גם הקשר עם הילדים, ובשלב מסויים היתה אף מעורבות אינטנסיבית של שירותי הרווחה.

לטענת התובע, הנתבעת מנעה ממנו מזה שש שנים קשר עם הילדים והתנהגותה הביאה לתופעת הניכור ההורי. התובע מבסס את תביעתו על עילת הרשלנות על-פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין.

לדבריו, האם חבה כלפיו חובת זהירות אותה היא הפרה, נגרם לו נזק וקיים קשר סיבתי בין הנזק לבין הפרת חובת הזהירות של האם. התובע עותר לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל התנהלותה של האם וניתוק הקשר בינו לבין ילדיו, וכן לנזק ממוני שנגרם לו {הוצאות נסיעה שהוציא לצורך ביקורים, בהם נמנע ממנו מלראות את הילדים באופן סדיר, והוצאות משפט מיותרות}.

בנוסף עתר התובע להחזרת המזונות ששילם לילדיו מסמוך ליום הולדתם השביעי, שכן לדבריו, האם במעשיה ובמחדליה גרמה למניעת קשר שלו עם הילדים, ומשום כך יש להורות לה להשיב לו את כל סכומי המזונות שנתקבלו עבור הילדים.

לטענת האם, הילדים מסרבים לקיים קשר עם האב, וזאת בגלל ההתעללות שלו בהם, הכוללת מעשי אלימות פיזית, זלזול, וחוסר הבנה בדבר הצרכים שלהם. לטענתה, סירובם של הילדים לקשר עם האב מוצדק בגלל התנהגותו של האב, והיא אינה נושאת באחריות לכך, ואין גם לגרום נזק כלכלי או אחר לילדים בגלל הסירוב, שלדעתה כאמור הינו מוצדק.

בית-המשפט קבע, כי אין מקום להיעתר לתביעתו של האב לביטול חיוב המזונות כלפי הילדים, שכן הלכה פסוקה, כי שלילת המזונות תיעשה בהתקיים תנאים מיוחדים, ובמקרה דנן אמנם לא קיימות סיבות אובייקטיביות המצדיקות את סרבנות הילדים, ולא נמצאו ראיות להתעללותו בהם, אך הדבר נובע מחווייתם הפנימית, כי הם לא חשובים לו מספיק והוא לא עשה די כדי להיפגש איתם.

נוסף על-כך, סכום המזונות שנפסק הוא בגדר מינימום, ולמרות שהילדים עברו את גיל 15, וחיוב ההורים הוא מדין צדקה בלבד, יש ככל הנראה פער רציני בין הכנסות האם והכנסות האב, והקטנת המזונות עלולה להעמיד את הילדים במצוקה כלכלית רצינית, ולכן אין לבטל את חיוב המזונות או להקטינם.

בית-המשפט הוסיף, כי השיקולים בתביעה נגד האם להשבת תשלומי המזונות שכבר שולמו הם שונים, אך התוצאה המעשית מבחינת מצבם הכלכלי ורווחתם של הילדים תהיה זהה, ועל-פי פסיקת בתי-המשפט, יש להימנע ככל האפשר מלהורות על השבת מזונות שכבר שולמו ו"נאכלו" על-פי פסק-דין שהיה שריר וקיים ובתוקף מלא בזמן ביצוע התשלומים {ע"א 4322/90 אדלשטיין נ' אדלשטיין, פ"ד מו(1), 289 (1991)}.

עם-זאת, לעניין עוולת הרשלנות שיחס התובע לאם, קבע בית-המשפט, כי האם לא פעלה כפי שאם סבירה חייבת לפעול בנסיבות העניין, בכל הקשור לעידוד הקשר של הילדים עם האב, ועל-פי הראיות שהובאו, היא תרמה תרומה מסויימת לניכור שבין הילדים לתובע, כאשר אמנם גם לאב תרומה כלשהי לניתוק הקשר, אך תרומתו בעניין הזה היתה מזערית לעומת מעשיה ומחדליה של האם.

בית-המשפט הוסיף, כי מעשיה ומחדליה מהווים אף הפרת חובה חקוקה, על-פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין: מדובר בהפרות של החיובים על-פי חיקוק, כלומר, סעיפים 15 ו- 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, המחייבים את ההורים, במסגרת אפוטרופסותם, לדאוג לצרכי הקטין לרבות חינוכו, וכן לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין.

חיוב זה כולל עידוד קשר שוטף עם הורה שאינו משמורן והימנעות מכל דבר אשר יפריע לקשר כזה. במקרה זה נפסק, שממכלול הראיות עולה, שהאם לא מילאה אחר חיובים בסיסיים שכל הורה חייב למלאם כלפי ההורה השני לטובת ילדיו, ובכך היא לא רק התרשלה אלא גם הפרה את חובתה החקוקה.

לעניין עוגמת הנפש נקבע, כי ברור שעד לשלב בו התובע "הרים ידיים", נגרמה לו עוגמת נפש, אף כי צריך היה לפעול כדי לצמצם את הנזק באמצעות פניה לטיפול והתמדה בו.

בית-המשפט קבע, כי מאחר שהאם עובדת, ושיש לה שותף לחיים, נראה כי הפתרון המתאים הוא בחיובה לשלם פיצוי מתאים לתובע תוך פריסת התשלומים, כי בכך יצומצם ככל האפשר פגיעה ברווחתם של הילדים.

נפסק, כי סכום הפיצוי הראוי בשל עוגמת הנפש שנגמרה לאב עקב מניעת הקשר עם ילדיו, הוא בסך 20,000 ש"ח; ובניכוי אחריותו התורמת של התובע שהועמדה על 25%, חוייבה האם לשלם פיצוי של 15,000 ש"ח בלבד.