botox

פרק י"ד: תובענה לביטול הסכם שנחתם בין בני משפחה

1. תובענה לביטול הסכם שנחתם במסגרת פירוק השותפות

ב- תמ"ש (יר') 19788-12-10 {מ.ע. ואח' נ' א.א. ואח', תק-מש 2013(2), 815 (2013)} הוגשה תביעה לביטול הסכם שנחתם במסגרת פירוק שותפות בין אחים. התובע טוען, בין היתר, כי אחיו לא החתימו את אשתו על ההסכם ולכן יש לבטלו.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה וקבע כי אחת הגישות בפסיקה ביחס למועד התגבשות הזכויות והחובות של בני הזוג, מאזנת בין זכויות בני הזוג בנכסי המשפחה {הנכסים הפרטיים} ובין ההגנה על האוטונומיה והיעילות העסקית וזכויות צדדים שלישיים.

על-פי גישה זו, חזקת השיתוף לא באה להסדיר את ענייני הרכוש בחיי היומיום השוטפים במהלך חיי הזוגיות, תוך התרחקות מהתחשבנויות של רווחים והפסדים בתחומי הניהול ושל הנכסים והפעילות העסקית. גישה זו מגנה על זכויות בני הזוג בנכסים המשפחתיים המובהקים ובראשם דירת המגורים ובכך שומרת על הרכוש העיקרי של בני הזוג ומבלי להכביד יתר-על-המידה על הלכות המסחר.
בגישה זו יש להבחין בין החלת חזקת השיתוף על נכסים משפחתיים לבין החלת חזקת השיתוף על נכסים ופעילות עסקית.

עד ל"מועד הקריטי" {מועד בו נוצר משבר ביחסי הזוג אשר גרם לסיום חיי השיתוף}, הזכויות בנכסים הינם בגדר זכויות שביושר. במקרים בהם קם הצורך להכריע בין הזכות שביושר של בן הזוג לזכותו של צד שלישי. ותוכרע לאורו של עקרון תום-הלב {ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' קירסטין הורש, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.12.09)}.

יצויין, כי עצם פירוק השיתוף בעסק על-ידי הבעל מהווה פעולה כלכלית חריגה ויש ופעולה זו הפרה את אמון האישה, אך השלכות פעולה זו מעת שהיא לאחר המכר, הינן במישור היחסים שבין בני הזוג {רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.06)}. משנחתם החוזה בדבר פירוק השותפות בין הבעל לאחיו, יש באפשרות האישה לטעון לגיבוש השיתוף ולפעול בהליכים כנגד הבעל.

2. האם הסכם זכרון-הדברים בגדרו חולק עזבון המנוח בין אלמנתו לילדיו מאשתו הראשונה בתיווך הרב נעשה מתוך רצון חופשי של האלמנה
ב- תמ"ש (נצ') 6090-07 {תובעת ונתבעת שכנגד נ' נתבעים ותובעים שכנגד, תק-מש 2012(3), 1171 (2012)} התובעת ואבי הנתבעים {להלן: "הילדים"} נישאו לאחר פטירת אמם. לבני הזוג לא היו ילדים משותפים, אך לכל אחד היו ילדים מנישואים קודמים. לאחר כעשרים ושש שנות נישואין נפטר הבעל {להלן: "המנוח"}, ובסמוך לתום שנת האבל, התקיים מפגש בין התובעת לילדי המנוח בנוכחות רב, שבסיומו נערך זכרון-דברים לחלוקת העזבון.

על-פי הסכם זה, התחייבה התובעת להעביר לילדים כמה מאות אלפי שקלים, וכן את הזכויות המלאות בדירת מגורים בבעלות המנוח. מהחשבון המשותף של התובעת והמנוח הוצא הסכום המדובר, ומאוחר יותר נתן בית-המשפט צו ירושה ללא התנגדות מצד הילדים.

אשר-על-כן, הגישה התובעת את התביעה דנן, בה עתרה לפירוק השיתוף שנוצר בדירה מכוח צו הירושה, להעברת כל הזכויות על שמה ולמתן הוראה לילדי המנוח להשיב לה את הכספים שנטלו ממנה. לטענתה, חתמה על זכרון-הדברים כתוצאה מסחיטה ואיומים שהפעילו הילדים כלפיה, תוך שימוש במי שנחזה להיות רב.

כמו-כן, אין חולק שאינה יודעת קרוא וכתוב. הילדים מנגד, הגישו תביעה נגדית בה ביקשו להצהיר כי זכרון-הדברים תקף ובהתאמה להורות כי הם בעלי הזכויות בנכס.

המחלוקת היא למעשה בשאלה האם הסכם זכרון-הדברים נעשה מתוך רצון חופשי של האלמנה שמא כטענתה נחתם מתוך פחד ויראה מהרב ובשל האיומים שהופנו כלפיה.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת האלמנה וקיבל את התביעה שכנגד בקבעו כי התובעת טענה לקיומו של פגם ברצון בתהליך ההתקשרות.

עילות הכפיה והעושק קובעות את דינם של פגמים ברצון הנובעים מלחץ חיצוני המופעל על-ידי צד אחד על משנהו תוך כדי תהליך ההתקשרות. אולם, בעוד שכפיה תובעת סוג של אלימות, פיזית או מילולית, טעון העושק ניצול.

עילת הכפיה המעוגנת בסעיף 17(א) לחוק החוזים, מקנה זכות ביטול למי שהתקשר בחוזה עקב כפיה. ויודגש כפיה אינה מאיינת את תוקף החוזה, אלא רק פוגמת בו. יסודות העילה הם שלושה: התקשרות בחוזה, קשר סיבתי וכפיה.

בפסיקה נקבע כי לא בנקל יסווג בית-המשפט לחץ שהופעל ככפיה המאפשרת היחלצות מהחוזה אלא נדרש קיומה של "כפיה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי חברתי כלכלי" {ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ, פ"ד מח(5), 705 (1994)} והעומדים במבחן הכפול של עוצמת הלחץ ואיכותו.

וכן ב- ע"א 5806/02 {ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5), 193 (2009)} נקבע כי:

"על-אף חשיבותן הרבה של הגדרות ריבוי ומיעוט אלה אין בהן כדי להציב מבחן ברור באשר לשאלה מהו לחץ אשר משהופעל על צד לחוזה מהווה כפיה.
בהקשר זה מקובל לומר, ככלל, כי על האמצעי הכופה להיות בלתי-חוקי, ואילו שימוש באמצעיים חוקיים כדי להביא אדם לחתום על חוזה אינו מקים את העילה... עם-זאת כלל זה כפוף לסייגים... וההכרעה בשאלה אם לחץ הינו פסול ועולה כדי כפיה, תלויה בסופו-של-דבר במכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה."

עילת הביטול של העושק מעוגנת בסעיף 18 לחוק החוזים ויסודותיהם המצטברים הם: קיום חוזה, קשר סיבתי, התנהגות העושק, מצב העשוק והיותם של תנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל. יסודות אלה מצטברים; לגבי מצב העשוק נדרש כי בית-המשפט ישוכנע שהמצוקה, החולשה הגופנית או השכלית או חוסר הניסיון היו כבדי משקל והסיטו את שיקול-דעתו של העשוק סטיה של ממש מנתיבו הנכון; מצוקה היא מצב של צרה ודוחק שאליו נקלע המתקשר.

אחד המבחנים לקיומה של מצוקה הוא העדר אלטרנטיבה ממשית סבירה להתקשרות בחוזה הנדון; חולשה שכלית היא מצב של רפיון שכל ולא חוסר הבנה או חוסר תפיסה גרידא של ההתקשרות הנדונה. פער בהשכלה בין הצדדים לחוזה אין די בו כדי לבסס את המסקנה כי המשכיל יותר ינצל את חוסר ההשכלה של המתקשר עימו בחוזה. ובאשר לתנאי החוזה זהו מבחן אובייקטיבי חיצוני והוא מחייב בירור שתי שאלות-משנה: מהו המקובל ומהי מידה בלתי-סבירה.

בית-המשפט קבע כי זכרון-הדברים מהווה הסכם התקף בין הצדדים. שמיעת העדים, הצלבה בין עדויותיהם ובחינת המכלול לאור הוראות הדין והפסיקה, מובילה למסקנה כי התובעת לא הרימה את נטל הוכחה שהופעלו עליה לחץ, איום וכפיה, מצד הנתבעים או באמצעות הרב, באופן שהשפיע על רצונה בהטילה בה פחד, וכי אלמלא קיומם, היא לא היתה מתקשרת בהסכם.

סקירת השתלשלות העניינים מורה כי התובעת שיתפה פעולה לכל אורך הליך גיבוש ההסכם ותחילת הוצאתו לפועל. התובעת נעתרה למפגש עם הנתבעים בביתה בתיווך הרב. היא ניהלה משא-ומתן על אופן חלוקת העזבון, לא נכנעה לתכתיב של תנאי ההתקשרות בהסכם, ובסוף המפגש מסרה את הסכמתה לפשרה שלפי עדותה, לכל הפחות לגבי חלוקת הדירות, אף עולה בקנה אחד עם ההסכמה ששררה בינה לבין המנוח.

ביתה היחידה של התובעת עמדה על רצונה וביררה כי ההסכם נעשה בהסכמתה ואף נתנה לו את ברכת הדרך. התובעת חתמה על ההסכם כשהיא מוקפת על-ידי יקיריה בתה, חתנה ונכדתה. התובעת מיוזמתה יצרה קשר עם הרב לצורך מימוש החלוקה של הכספים על-פי ההסכם.

רק בחלוף שנה ומחצה העלתה התובעת טענות לקיומם של פגמים ברצון בעת חתימתה על ההסכם ואולם לא עתרה בסעד לביטולו, ומכל מקום, הסתייגויותיה מההסכם הובאו לפתחו של בית-משפט בפרק זמן שאינו סביר לאור הוראת סעיף 20 לחוק החוזים.

מעדותם של הנתבעים ומעדותו של הרב עולה, כי המעמד של עריכת ההסכם היה נינוח, היתה הרגשה של שחרור לחץ ובסיומו אף הרימו כוסיות.

כל שלב בהליך נעשה ללא הבעת מחאה מצידה של התובעת, כאשר לאורכו היו פזורות נקודות יציאה שאפשרו לה לסגת בה מהסכמתה, ובכל זאת היא לא מצאה לנכון לנצלן.

אמנם התובעת לא יודעת קרוא וכתוב, ואולם, לא התרשם בית-המשפט כי האמור העמידה במצב נחות מול הנתבעים בהליך המשא-ומתן או כי היו פערי כוחות שנוצלו לרעה. אף לא נמצא כי התובעת היתה שבויה בידי הרב עד כדי שיתוקה מפחד מפניו.

התובעת ידעה להבטיח את זכויותיה בכך שהתעקשה מול הרב שההסכם יודפס בבית של בתה תחת עינה הפקוחה של הבת. התובעת לא סמכה על הרב בעיניים עצומות, ועל-כן דאגה ליידע את בתה על ההסכם בזמן אמת וקבלה את אישורה לתכנו עוד טרם ברכו על המוגמר.

גם טענות התובעת בדבר התנהלות הנתבעים ו/או חלקם לאחר חתימת ההסכם לא הוכחה.

אדרבא העובדה כי הנתבעים נמנעו מלפנות לבית-המשפט על-מנת לאשר את ההסכם שנערך בין הצדדים, עד למועד הגשת התביעה על-ידי התובעת, מצביעה על צפייתם כי חלוקת הדירות תיעשה בהסכמה אף טרם אישור בית-משפט כפי שחולקו הכספים, ומתוך כיבוד רצון המנוח וכיבוד ההסכם שנערך בתיווכו של הרב בהסכמת כולם. לו רצו הנתבעים להפעיל לחץ על התובעת נקל לשער כי היו פונים לערכאות למימוש זכויותיהם על-פי ההסכם.

3. פסק-דין הצהרתי לביטול הסכם הלוואה
ב- תמ"ש (יר') 26580/09 {מ' ב' נ' ד' ר' ב' ואח', תק-מש 2012(1), 1135 (2012)} הוגשה תביעה לסכום כסף קצוב, על-פי הסכם, אותה הגיש התובע אחיו של נתבע 1, כנגד אחיו וגיסתו נתבעת 2 {להלן: "הנתבעים"}, על-סך של 550,000 ש"ח.

מנגד, הוגשה על-ידי הנתבעת תביעה ל"פסק-דין הצהרתי", לביטול הסכם ההלוואה נשוא התביעה הנ"ל.

כמו-כן הגיש התובע תביעה נזיקית, כנגד הנתבעת, לעניין בעלות על רכב מדגם וולוו, הרשום על שם התובע, ואשר הנתבעת השתמשה בו לשימושה הפרטי במהלך ארבע השנים שקדמו לתביעה.

הדיון בכל התביעות נדון במאוחד.

התובע הינו אזרח ותושב ישראל, ואחיו של נתבע 2. הנתבעים, נישאו זה לזה בשנת 19.03.96 ומנישואין אלו נולדו שתי בנות. לנתבעת אשר אלו נישואיה השניים, ילד בגיר מנישואיה הראשונים. משעלו היחסים בין הנתבעים על שרטון, הגיש הנתבע ביום 05.07.09 תביעת גירושין בבית-הדין הרבני בירושלים.

ביום 10.01.10 התקבלה החלטה בבית-הדין הרבני, בהסכמת הצדדים, כי עליהם להתגרש בגט פיטורין, וכי הצדדים יקיימו משא-ומתן לגיבוש הסכם הגירושין.

הנתבע, מתגורר ביחידת מגורים נפרדת, בבית התובע, לאחר תקופה בה חי בנפרד מהנתבעת, תחת קורת גג אחת.

לנתבעים בית ב- כ' א', אשר נרכש בסכום של 230,000$, ששוויו לעת התביעה הוערך על-ידי הצדדים בסך של 1,500,000 ש"ח עד 1,800,000 ש"ח.

ביום 01.01.08, הנתבעים חידשו את המשכנתא על הנכס, ועדכנו אותה לסכום של 370,000 ש"ח.

הנתבע עבד בתקופה הרלוונטית כמנהל מכירות בחברת ד' והשתכר כ- 12,000 ש"ח - 9,000 ש"ח, הנתבעת עבדה בעבר בביתה בטיפול בילדים והשתכרה בגבולות 5,000 ש"ח - 7,000 ש"ח, ובשנים האחרונות עבדה כאומנית בציור על קרמיקה ועץ וכן כאשת מכירות.

הנתבע פוטר מעבודתו בד', וקיבל פיצויים בחודשים יולי ואוקטובר 2008, בסכום כולל של כ- 125,000 ש"ח.

הנתבע הוציא את הכספים מחשבון הבנק, ללא ידיעת הנתבעת, והעביר חלק מכספי הפיצויים לתובע בשיק על-סך 63,000 ש"ח.

בני הזוג חיו ברמת חיים יפה, נסעו לחו"ל, ונפשו במלונות באילת מספר פעמים בשנה.

הנתבע הימר בקזינו בנסיעותיהם לחו"ל ולעיתים גם הנתבעת. הנסיעות מומנו על-ידי הקזינו, תמורת הפקדה של 6,000$ להימורים, הנתבע אף הרבה לרכוש כרטיסי מזל בתחנת פייס.

הנתבעים נעזרו כלכלית על-ידי בני משפחה, אביה של הנתבעת סייע לנתבעים בתשלומי המשכנתא במהלך השנים {עד לשנת 2007} וכן אמו של הנתבע.

ביום 22.07.08, חתמו הצדדים על מסמך ובו פירוט "הלוואות" אשר ניתנו להם במהלך 13 חודשים, (שנת 2007/8), על-סך כולל של 187,370 ש"ח, וכן הוסף בכתב ידו של התובע כי העביר 4 שיקים לבעל חוב של הנתבעים - בתמורה לחובם על-סך 200,000 ש"ח.

הנתבעים חתמו גם על "נספח" שהוכן כעבור כשבועיים, ואשר כלל רשימה נוספת של חובות בגין העברות בנקאיות מצד התובע לחשבון הנתבעים, בסכום של 81,700 ש"ח לתקופה חדשה של שלושה חודשים.

בשנת 2009, הפקיד התובע כספים בחשבונם המשותף של הנתבעים, אשר הפירוט לגביהן התווסף בנספח שני, המאוחר להסכם במספר חודשים. על מסמך זה חתם הנתבע בלבד ביום 30.04.09.

השאלות אשר עמדו בפני בית-המשפט היו: מהו תוקף הסכם ההלוואה עליו חתומים הצדדים {כולל נספחי הלוואה נוספים המאוחרים לכריתת ההסכם}, כאשר לטענת הנתבעת, נפלו פגמים מהותיים בכריתתו של ההסכם, ויש לבטלו; והאם הועברו על-ידי התובע כספים לנתבעים אשר מוטלת עליהם חובה להשיבם.

הנתבעת חתמה על ההסכם ברצותה להציל את הנתבע ומשפחתה ותוך הטעייתה על-ידי התובע והנתבע בהציגם תמונה כמתואר לעיל.

חתימת הנתבעת על ההסכם יסודה בהטעיה, לו ידעה את העובדות האמיתיות כלומר לו ידעה שהמצב לפיו הנתבע מכור להימורים והוא ואף היא ובנותיהם נתונים לסכנת חיים מצד נושים - כי מצגים אלה אינם נכונים, לא היתה חותמת על ההסכם.

עילת הביטול בשל הטעיה מעוגנת בסעיף 15 לחוק החוזים, ואלה הם יסודותיה: קיום חוזה, קשר סיבתי, טעות, הטעיה:

"15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן."

על היסוד של קיום קשר סיבתי בין הטעות, שיצרה את ההטעיה, לבין ההתקשרות בחוזה נאמר כי הוא יסוד סובייקטיבי. כלומר, על הטוען לביטול בגין טעות שגרמה הטעיה להראות כי התקשרותו בחוזה נבעה מטעות, אשר על-פי עצם מהותה היא יסוד מנטלי-סובייקטיבי {בג"צ 221/86 כנפי נ' בית-הדין האצי לעבודה, פ"ד מא(1), 469, 481 (1987)}.

ההטעיה, שיסודותיה קבועים בסעיף 15 לחוק החוזים, עשויה להיווצר באמצעות מצג שווא שהוצג לצד הנפגע {כלומר, הצהרה כוזבת שאינה משקפת את המציאות} או בדרך של הימנעות מגילוי מידע אשר בנסיבות העניין מוטלת היתה חובה למוסרו {ראה ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.06.11)}.

מבדיקת העדויות במקרה דנן, ומהימנות העדים השונים כפי שצויין לעיל, עולה כי במקרה זה הוצג בפני הנתבעת מצב שווא באופן יזום ומכוון - לא באמצעות העלמת מידע באופן מלא או חלקי אלא באמצעות הצגה לא נכונה של המציאות בכל הנוגע לנתבע, לחוב שנצבר ולאיום המרחף מעל המשפחה.

המלומדים פרידמן וכהן התייחסו להשפעת אופי היחסים בין הצדדים על היקף חובת הגילוי המתקיים ביניהם, כאשר אחת הדוגמאות הספציפיות שהובאה בספרם היא זו של "הסכמים משפחתיים" המושתתים באופן טבעי על יחסי האמון המיוחדים המתקיימים בין הצדדים.
עוד הבחינו המלומדים, בין מצב בו קיים סכסוך במשפחה, כאשר מטבע הדברים מצטמצמת מידת האמון שהצדדים רוחשים זה לזה, לבין מצב של יחסים משפחתיים שגרתיים המושתתים באופן רגיל על אמון וצפיה סבירה לקיומו {ה"פ (ת"א) 143/90 כהן נ' כהן (טרם פורסם}.

אף שהמלומדים התייחסו לחובת גילוי שהיא רלוונטית יותר להטעיה הנגרמת במחדל, נראה שהדברים יפים אף ליצירת מצג שווא באופן יזום. סביר לגמרי להניח כי העובדה שהסכם נכרת בין בני משפחה תגרום לצדדים לרחוש יותר אמון זה לזה, לקבל את הדברים כפשוטם ולא לחשוד בדברי ומניעי הצד השני. בכך הופך הצד המוטעה לחשוף יותר ליצירת מצג שווא כלפיו.

החלת הדברים על נסיבות העניין דנן, מלמדת כי האמון והדאגה שרחשה הנתבעת לנתבע באותה העת גרמו לה להאמין ללא כל פקפוק בסיפורי הנתבע והתובע בדבר ההתמכרות להימורים, החובות הגדולים והנושים המאיימים, והדבר מובן וסביר בנסיבות שהיו קיימות אז. עניין זה זכה אף לחיזוק בעדות עורך-הדין נ' בדבר רצונה הכנה של הנתבעת "להציל" את בעלה ודאגתה לו בגין ההתמכרות להימורים.

יצויין, כי עילת ההטעיה קמה גם כאשר המטעה הוא "אחר מטעמו" של הצד השני, כך עולה מפורשות מלשון הסעיף. בעניין זה פורש כי האחר הוא מי שפועל בשמו של הצד השני או על-פי הוראתו, כאשר גם אם אין הוא שלוח או מיופה-כוח של הצד השני, כל עוד הוא פועל למען הצד השני, על-פי בקשתו, הוראתו או הנחייתו, הוא אחר מטעמו.

במקרה דנן, עשו התובע והנתבע יד אחת ופעלו ביחד לצורך הטעיית הנתבעת.

התובע והנתבע הפרו אף את הוראת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) המורה כי על צדדים למשא-ומתן בכריתת חוזה להתנהג בתום-לב ובדרך מקובלת, ובנוסף גם את הוראות סעיף 39 לחוק החוזים, הקובע כי בקיום חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת, אכן אי-גילוי מצב דברים אמיתי ונכון יש בו כדי הפרת תום-הלב ובנסיבות אלה אף ניתן לתבוע פיצוי.

עולה מהאמור כי לנתבעת הרשות לדרוש את ביטולו של ההסכם אשר הושג תוך כדי הטעייתה, וכן תוך גילוי חוסר תום-לב והפרת ההוראה לנהוג בדרך מקובלת הן בשלב המשא-ומתן בכריתת חוזה והן בשלב של קיומו של החוזה.

ביטול חוזה בעילת העושק מותנה בקיומם של שלושה יסודות מצטברים:

א. מצבו של העשוק (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון);

ב. התנהגות העושק, מודעות המתקשר ל"חולשה" זו וניצולה;

ג. תנאי החוזה שנוצר הם גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל.
(ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1), 762, 767 (1981); ע"א (חי') 3475/06 קסל נ' מלון עדן נהריה בע"מ, תק-מח 2007(4), 12911 (2007)).

נראה כי בנסיבות דנן, הגילוי הפתאומי שגילו הנתבע והתובע לנתבעת בדבר החוב הגדול העומד לרעת הנתבע בגין הימורים, בשילוב הטענה בדבר איומים עקב אותו החוב, עונים על הדרישה לקיומו של שינוי פתאומי המביא ללחץ שבמקרה זה היה משולב, גם כלכלי וגם פסיכולוגי.

אחד המבחנים שהוצעו בפסיקה לקיומה של מצוקה הוא "אם למתקשר היתה אלטרנאטיבה ממשית, שבאמצעותה ניתן למנוע את העיסקה הנוכחית" (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, פ"ד מ(4), 533, 541 (1986)).

בענייננו, נראה שאמונת הנתבעת שהנתבע מכור כבד להימורים וכן ביחס לסיכון הנשקף לנתבע ולכלל המשפחה מצד נושים הרודפים אחריו, עד כדי איום על חייהם אם כספי ההימורים לא יוחזרו, העצימה את תחושת הנתבעת לפיה עליה להסכים לחתום על ההסכם ללא שיהוי לאור סכנת החיים הנשקפת לה ולמשפחתה. מצב זה לא הותיר בידיה ברירה אמיתית או את היכולת לבחון ברצינות קיומה של אלטרנטיבה לחתימה על החוזה העושק.

הנתבעת טוענת כי בסיטואציה שקרתה התמלאו גם יסודות עילת העושק אשר קיומם יש בו להביא לביטול ההסכם עליו חתם הנעשק, קרי ההסכם עליו חתמה.

התובע והנתבע ניצלו את מצוקתה כאשר הביאוה למצב של חרדה וחשש לחייה ולחיי בעלה - הנתבע ובנותיהן ולצורך הנואש לסייע בידי הנתבע לצאת ממצב הסכנה לאחר שהאמינה לאור המצג שהציגו בפניה כי הוא מצוי בו, ובהעדר אלטרנטיבה אחרת, ותוך ניצול מצוקתה זו הביאו אותה לחתום על ההסכם הסכם אשר תנאיו גרועים, בלתי-סבירים, עושקים, שכן לא היה עליה להתחייב כלל להחזיר כספים שלא ניתנו.

לולא הוטעתה הנתבעת להאמין שהנתבע ומשפחתה מצויים בסכנת חיים לא היתה חותמת על ההסכם ואף אם נכנס הנתבע לחובות עקב עיסוקיו בהימורים, לא ניתן היה לחייבה לשאת בחיובים כספיים הנובעים ממעשי הימורים של הנתבע, זאת כיוון שביצוע הימורים הינו בגדר התנהגות אישית שאין בה כדי לחייב את בן הזוג. בזבוז על הימורים מניפולציות כספיות, תשלומים לאישה אחרת עמה יש לאדם רומן הינם בגדר מעשים בעלי אופי אישי מובהק וחיובים על פיהם אין ניתן לחייב את בן הזוג.

אומנם השיתוף בנכסים וכך גם על-פי משטר "איזון המשאבים" כולל בתוכו שיתוף בחובות הנתפסים כחובות שליליים כלומר חובות הרובצים על שני בני הזוג, ישאו בהם שניהם {ע"א 3002/93 בן צבי נ' סטין, פ"ד מט(3), 5 (1995); ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי, פ"ד מט(5), 163 (1996)}.

עם-זאת, הפסיקה החריגה כלל זה, לעניין שותפות בחובות, במספר חריגים:

"..... חוב שהוא בעל אופי אישי מובהק, ואז ייתכן שלא מן הדין ואף לא מן הצדק לחייב את בן הזוג השני לשאת בעולו."
{ע"א 446/69 יובל לוי הנאמן על נכסי בצלאל גולברג נ' שושנה גולדברג, פ"ד כד(1), 813, 820 (1970)}

חובות ההימורים וההסתבכות הכלכלית של הנתבע הינם "חובות אישיים" של הנתבע, ואין לראות חובות אלו בגדר נכסים שליליים בני איזון בין הצדדים. בהתנהלות חשבון נפרד של הנתבע, נקבע כי יש בהם משום הפרת נאמנותו כלפי התובעת.

כאשר קיים חוב אישי, או שבן הזוג ביצע מניפולציה כספית, ההוצאה תיזקף לחובתו בלבד.

המסקנה היא כי גם אם היה מוכח שהנתבע התמכר להימורים ויצר חובות לא היתה הנתבעת מחוייבת לשאת בחובות.
לבד מזכות הנתבעת לביטול ההסכם עקב הטעיה עושק ופעילות חסרות תום-לב מצד התובע והנתבע, יצויין כי:

בבדיקת החשבון המשותף עולה כי יש סימוכין להעברות כספים על-ידי התובע לחשבון המשותף.

בהשבת הסכום של 29,000 ש"ח או במחציתו אין לחייב את הנתבעת שכן היא סירבה לחתום על המסמך "נספח המשך" אין התובע יכול לחייבה לקבל סכומי כסף כאשר היא מסרבת לקחתם ולא הוכח הצורך בלקיחתם.

יודגש כי באותה תקופה משך הנתבע כספים רבים מהחשבון ובאותה תקופה ובכלל לא היה החשבון ביתרת חובה אשר הצריכה הכנסת כספים.

הפעולות בחשבון הבנק המשותף נעשו על-ידי הנתבע. הנתבעת השתמשה בכרטיס אשראי ובכספים שקיבלה מהתובע ככל שנצרכה לכך, אולם לא היתה מודעת לקורה בחשבון.

הנתבעת לא היתה מודעת באשר לסכומי כסף אותם חייב הנתבע ולא היתה מעורבת בכספי הבנק, מלבד במקרה דנן החריג, בו הודיע לה הנתבע על חוב לתובע של 187,000 ש"ח - וזאת מספר ימים לפני החתימה על ההסכם וכהכנה לחתימה על המסמך.

באותו מועד הופיע מר צ' בבית הנתבעים צעק ואיים.

זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם, שינה הנתבע את אורחו, החל להטיל קשיים כלכליים על הנתבעת, לקח ממנה את כרטיס האשראי, הרע יחסו אליה, ולאחר כשנה הגיש תביעת גירושין כנגדה.

התובע והנתבע מהווים למעשה "יד אחת" ובעלי עמדה אחת זהה.

הנתבע, הקליט את הנתבעת והציג קלטות אלה במטרה לסייע לתובע להוכיח טענותיו כנגד הנתבעת, בשעה שאף הוא זה שנתבע על-ידי התובע. מובן כי נסיבות אלה מעידות על-כך שהנתבע אינו נתבע באמת ובתמים על-ידי התובע.

הנתבע מתגורר ביחידת דיור נפרדת (המושכרת בדרך-כלל), בבית התובע, אשר גם משלם עבורו חשמל, מים וארנונה, ואינו גובה ממנו שכר דירה, ובה בשעה תובע אותו להחזרת סכום של כ-500,000 ש"ח.

כל האמור מראה על יד אחת אותה עשו התובע והנתבע כנגד הנתבעת.

גרסת התובע והנתבע איננה עומדת במבחן המציאות ובמבחן הסבירות.

התובע אומר כי מתן הכספים נעשה נוכח בזבזנות הנתבעים ומצב כלכלי קשה אליו נקלעו.

המציאות בשטח מורה שאין הגיון בגרסה.

בתאריכים רבים בהם בוצעו "הלוואות" והפקדות לחשבון הנתבעים, החשבון היה במצב זכות ולא חובה, או במצב מאוזן, בכל מקרה לא היו מינוסים מיוחדים בחשבון שדרשו ללוות כספים כדי לכסותם. בנוסף, העיד התובע כי היה לנתבעים אשראי ענק בבנק, אשר אפשר להם להיות בחובה בחשבון ללא דאגה כי חיובים יחזרו, וזאת בסתירה לנטען על-ידי התובע והנתבע כי הכספים שהפקיד היו חיוניים בגין גרעון בחשבון, ועל-מנת למנוע החזרת תשלומים.

כמו-כן כבר צויין כי הנתבע משך כספים רבים מהחשבון המשותף והעבירם לחשבונו הפרטי אותו פתח ללא ידיעת הנתבעת.

עולה כי הגרסה איננה סבירה, איננה הגיונית ומנוגדת למציאות בפועל.

על יסוד האמור מבוטלים ההסכם והנספחים ככל שהם מתייחסים לחיובי הנתבעת.

הנתבעת איננה חייבת דבר לתובע.