botox

פרק י"ז: עניינים שונים

1. "לא נעשה דבר"
ב- ת"ע (ת"א-יפו) 101791-06 {א.מ. נ' עוד ו.י. - מנהל עזבון ואח', תק-מש 2012(1), 657 (2012)} הוגשה תובענה לביטול הסכם חלוקת עזבון מיום 10.05.06 אשר קיבל תוקף של פסק-דין.

המנוח הוא אביהם של התובע והנתבעים 2 ו- 4 ובעלה של הנתבעת 3. בטרם מותו, עשה המנוח עסקת קומבינציה לבניית בניין מגורים. העסקה לא הושלמה ולאחר מותו נחלקו היורשים בנוגע לחלוקת הדירות.

בסופו-של-דבר הגיעו היורשים לפשרה בדמות ההסכם. לטענת התובע הוא סובל ממניה דפרסיה. לטענתו, חתימתו על ההסכם - לפיו הוא קיבל את דירה מס' 8 בתוספת 70,000$, היתה מושפעת ממחלתו וממצבו הנפשי הירוד ולא נעשתה מתוך שיקול-דעת.

לטענתו, הנתבעים ניצלו לרעה את מצבו הנפשי והחתימו אותו על הסכם גרוע מבחינתו ולפיכך יש לטענתו לבטל את ההסכם וביקש שיוצהר כי הוא זכאי להירשם כבעליה של דירה מס' 9.

בא-כוח התובע הבהיר שאינו טוען כלל את טענת "עושק", וכי כל טענותיו הן לפי פרק א' לחוק החוזים. בסיכומיו, נימק התובע טענתו בטענה של "לא נעשה דבר" {non est factum}.
בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה וקבע כי טענת "דבר לא נעשה" לא נטענה בכתב התביעה ובכך טענה זו מהווה שינוי חזית אסור ודינה של הטענה להידחות.

כמו-כן, קיים קושי, בטענה כי אין מדובר בטענת "עושק" כיוון שלמעשה זו הטענה היחידה העולה מכתב התביעה וגם הקושי הזה גורם לכך שדין התביעה להידחות.

כידוע, בית-המשפט רשאי להסתמך על חוות-הדעת של המומחה שמינה, או לדחותה, כולה או מקצתה, בהתאם לשיקול-דעתו. במקרה דנן, בית-המשפט מאמץ את קביעת המומחה באשר לכך שבמאי 2006 היה התובע כשיר קוגניטיבית, קרי שהתובע הבין על מה הוא חותם.

עם-זאת, בית-המשפט אינו מקבל את קביעת המומחה שלתובע לא היה כושר שיפוט. קביעה זו, נעדרת תימוכין ובנוסף המומחה גם חזר בו ממנה בתשובותיו לשאלות ההבהרה. בהקשר זה צויין בין היתר, כי עצם ההסתמכות של המומחה על דעתה של גב' ב., הנעדרת הכשרה פסיכיאטרית ו/או אבחנתית ו/או טיפולית, היא, בכל הכבוד, שגויה, שכן הגב' ב. היתה ה"קואצ'רית" של התובע, ואין זה מקור מקצועי להסתמך עליו כדי לבסס חוות-דעת פסיכיאטרית. מעבר לכך, גם התשתית הראייתית תומכת בכך שהתובע היה כשיר לחתום על ההסכם במאי 2006.

משנקבע לעיל כי התובע היה כשיר, ממילא נופלת גם הטענה בדבר היעדר גמירות-הדעת של התובע. מה גם שהטענה נטענה בצורה לא ברורה, וממילא יכולה היתה, ולו לכאורה, לשמש בסיס לטענת ביטול מחמת עושק, אך כאמור הצהיר בא-כוח התובע שאינו טוען לעושק. אם כך, דין הטענה - להידחות.
מעבר לדחיית הטענה "דבר לא נעשה", בשל הרחבת חזית אסורה, דין הטענה להידחות לגופה. כידוע, דוקטרינת "דבר לא נעשה" מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, קיומו של שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי עליו הוא חתם לבין המסמך שעליו חתם למעשה. היסוד השני - נדרש היעדר רשלנות מצידו של התובע הנשען על טענת "דבר לא נעשה" כדי לבטל מסמך עליו חתם. הנטל להוכיח את התנאים המצטברים חל על הטוען.

בנוסף, בהיות הטענה מטבעה טענת הגנה, הפסיקה מטילה על הטוען אותה נטל כבד יותר מן הנטל הרגיל במשפט אזרחי, ונדרשות ראיות חזקות וברורות ועדויות חד-משמעיות ופוזטיביות כדי להוכיח הטענה.

במקרה דנן התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שההסכם שנחתם שונה באופן קיצוני מן המסמך שחשב שחתם עליו {להיפך, לבית-המשפט ברור כי התובע ידע והבין על מה הוא חותם}, וכן התובע לא הוכיח שלא היה רשלן, ומכאן שדין טענתו להידחות. בשולי הדברים הובהר כי הפסיקה לא ראתה בעין יפה את העלאתה של הטענה בדבר "דבר לא נעשה", ועל-פי הרוב נטתה לדחותה.

יסודות עילת העושק קבועים בסעיף 18 לחוק החוזים, והם: מצוקתו של העשוק, התנהגותו של העושק והיותו של ההסכם בלתי-סביר וחורג מן המקובל. נטל ההוכחה לגבי קיומם של התנאים הוא על הטוען להם, ויש להמציא ראיות כבדות משקל.

במקרה דנן אף אחד מהיסודות לא הוכח: לא היתה כל מצוקה ויצויין שהמצוקה עליה דיברה הפסיקה היא היעדר אלטרנטיבה ממשית סבירה להתקשרות. בחוזה הנדון התובע היה מודע לחלופות שעמדו בפניו ולא הועמד במצב של חוסר ברירה.

לא היה צד "מנצל" כיוון שאף אחד מהאחים לא הפיק טובת הנאה לעצמו או תנאים משופרים. התובע העיד שמי ש"השפיע" עליו היו דודו ובן דודו, וכתוצאה מכך ויתר על דירה 9, קיבל את דירה 8 ותוספת של 70,000$.

התובע אף העיד על בן דודו כי הוא אדם ישר ונטול פניות. זאת ועוד, ההסכם הוא סביר ואינו חורג מהמקובל. להיפך, התובע קיבל תמורה ושיפר את תנאי ההסכם לטובתו. לפיכך, נדחית גם טענה זו של התובע.

בנוסף, גם טעמי מניעות משתיקים את התובע מלטעון את תביעתו. התובע הגיש את תביעתו ב- 2009, כשלוש שנים לאחר שנחתם ההסכם, ובכל שלוש שנים אלה, כאשר גם לגרסתו של התובע חזר והיה "כשיר", חזר התובע ואישר את ההסכם ואף גרם לצדדים האחרים להסתמך על-כך. לו תתקבל תביעת התובע הרי שהצדדים האחרים שינו מצבם לרעה באופן לא צודק.

ב- ע"א 1548/96 {בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח', תק-על 2000(2), 1566 (2000)} רשם המשיב 2 {להלן: "הבעל"} בגין חובותיו למערער {להלן: "הבנק"} משכנתא לטובת הבנק על בית מגוריו ועל המגרש שעליו בנוי הבית {להלן: "הנכס"}, שהם בבעלות משותפת של הבעל ושל אשתו, המשיבה 1. שטר המשכנתא נערך בשישה עותקים, והמסמכים נושאים 42 חתימות של כל אחד מבעלי הנכס וכן אישור של עורך-דין שלפיו הבעל והאישה חתמו על שטר המשכנתא בפניו, לאחר שהסביר להם את מהות העיסקה.

לאחר שהבעל הסתבך בחובות ולא היה יכול לעמוד בהתחייבויותיו כלפי הבנק, וזה החל במימוש המשכנתא, פנתה האישה לבית-המשפט המחוזי בבקשה להכריז על בטלות המשכנתא באשר לחלקה בנכס, שכן הבעל הוא שהחתים אותה על שטר המשכנתא בלא ששמה לב למהות המסמכים.

בית-המשפט קבע כי התחייבותה של האישה בטלה, שכן מדובר במסמך פגום שנעשה בהיעדר מודעות מטעם האישה ולפיכך בחתימתה על שטר המשכנתא "לא נעשה דבר".

בית-המשפט העליון פסק כי ערכאת ערעור רשאית לשנות מימצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה על יסוד התרשמותה בדבר מהימנותם של העדים שהופיעו בפניה, רק אם מימצאי הערכאה הראשונה אינם מתקבלים על הדעת.

הטעם העיקרי להלכה זו הוא היתרון שיש לבית-המשפט אשר שמע וראה את העדים, והתרשם מהם באופן בלתי-אמצעי, על-פני ערכאת ערעור, שבפניה לא הופיעו העדים. כלל זה אינו חל על מימצאים עובדתיים המבוססים על שיקולים שבהיגיון בלבד, הפתוחים לביקורת מלאה של ערכאת הערעור {ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 265, 268 (1994)}.

במקרה דנן, המימצא העובדתי של בית-המשפט המחוזי מתבסס על שיקולים שבהיגיון. בבסיס שיקולים אלה עומדת ההנחה, כי לאישה אין עניין ישיר בחוב בעלה, ולכן אין זה מתקבל על הדעת כי הסכימה למשכן את חלקה בנכס בשל חוב שלא היתה חייבת בו. הנחה זו מתעלמת מקשר הנישואין בין השניים. כידוע, קשרי נישואין בין בני זוג ביססו את הלכת שיתוף הנכסים ביניהם.

"במשפחה המודרנית המקיימת מערכת דינמית של הוצאות והכנסות, נתפס, למצער, הרכוש שנצבר במהלך הנישואין, כרכוש משותף של בני הזוג. אכן, בשל חלוקת התפקידים בין בני הזוג, כאשר הבעל מפרנס את המשפחה והאישה מנהלת את משק הבית ומגדלת את הילדים, נרשם הרכוש במשפחות רבות על שם הבעל. סממנים פורמאליים אלה אינם פוגעים בזכות בן הזוג במשפחה החיה בשלום" {ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3), 529, 604 (1995)}.

הלכת שיתוף הנכסים חלה אף על הנכסים העסקיים שהצטברו בחיי הנישואין, כאשר הבעל פרנס את המשפחה והאישה ניהלה את משק הבית וגידלה את הילדים {ע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ(1), 287, 293 (1986); ע"א 3563/92 עזבון המנוח גיטלר ז"ל נ' גיטלר, פ"ד מח(5), 489, 495 (1994)}.

במקרה דנן, הבעל היה המפרנס. בית-המשפט המחוזי הסביר בפסק-דינו, כי מקצועו של הבעל כרואה-חשבון חשף אותו במיוחד ללחצי הבנק. ואכן, הסתבכות הבעל בחובות ופשיטת רגלו יכלו למנוע בעדו לעסוק במקצועו ולפגוע באופן אנוש ביכולתו לכלכל את משפחתו, שפרנסתה היתה כולה עליו.

בנסיבות אלה, לאישה היה אינטרס כלכלי ישיר לסייע בפריסת חובותיו של הבעל. על-כן סביר כי האישה תיתן ביטוי לאינטרס זה על-ידי הסכמה למשכן את חלקה בנכס למען פריסת חובות מפרנס המשפחה.

סיפור האישה כי הבעל רימה אותה, לא שיתף אותה במצוקתו והחתים אותה 42 פעם על טפסים שהכותרת "שטר משכנתא" הודפסה עליהם באותיות קידוש לבנה, הוא מופרך ואינו מתקבל על הדעת. גרסה זו אף נסתרת באופן חד-משמעי על-ידי עדות עורך-הדין, שלא היה לו כל עניין או מניע לבצע את שמייחסים לו המשיבים.

הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר" הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. שכן, בדרך-כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא {השופט זוסמן ב- ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2), 113, 117 (1965)}.

על המעלים טענת אפסות לסתור חזקה זו ולהוכיח את גרסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה.

במקרה דנן, הגרסה העובדתית מבוססת על עדויותיהם של האישה ושל הבעל, שאליהן יש להתייחס כאל עדות יחידה. אמנם, בית-המשפט המחוזי ציין בפסק-דינו כי ראוי להתייחס בחשדנות לעדויותיהם של האישה ושל הבעל. ברם אין בנימוקיו טעם מיוחד המצדיק הכרעה על-פי גרסת עד יחיד מעוניין. לא-כל-שכן, שאין בנימוקים אלה כדי לעמוד בדרישת רמת ההוכחה המוגברת. העדות היחידה מתקשה להתקבל על הדעת, הגיונית, והיא אף מסופקת מתוכה על-ידי ריבוי החתימות ובשל האישור שעל שטר המשכנתא.

הלכת האפסות נקלטה בישראל לפני חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. ברם טענות לאפסות התחייבויות נדחו ככלל. הגישה העקרונית של בית-המשפט היתה, שאין זה ראוי לאפשר לאדם להשתחרר מהתחייבויותיו בעסקה שעל פניה נקשרה כדין.

חוק החוזים עצמו אינו מזכיר את עילת האפסות. הגם שתאורטית ניתן, גם על-פי עקרונותיו של חוק זה, לקבוע במקרים קיצוניים בטלות של חוזה מחמת אפסות, הרי שבמציאות החיים, לנוכח העילות הכלליות שבחוק החוזים, ובכללן טעות, הטעיה, כפיה ועושק, ככלל אין צורך להיזקק לעילת האפסות. ואכן, טענות אפסות שהועלו בפסיקה לאחר חקיקת חוק החוזים אמנם נדונו לגופן אך נדחו. חוזים בוטלו, כאשר הדבר התבקש, מכוח העילות הקבועות בחוק החוזים.

במקרה דנן, נפסק כי לא נמנע מן האישה לקרוא את שטרי המשכנתא. האישה היא בוגרת בית ספר תיכון בישראל, ואף העידה על עצמה כי היא מודעת למשמעות חתימה על מסמך משפטי. הסברה לכך שלא קראה את המסמך שאותו הגיש לה בעלה לחתימה, שדי היה בהעפת עין כדי לעמוד על תכנו, מלמד על אחד משניים: כי חתמה מתוך אמון בבעלה ומתוך נכונות לחתום על כל מסמך לפי שיקול-דעתו, או שנהגה ברשלנות. שתי האפשרויות שוללות טענת אפסות.

אף בהנחה כי יש לראות במשכנתא ערבות, בנסיבות העניין לא היתה חובה על הבנק למסור לאישה הסבר. האישה שלטה בשפה העברית ויכלה לדעת על מהות העסקה על-ידי קריאה במסמך, ולפיכך לא נתקיימו בה נסיבות המחייבות מתן הסבר.

במקרה דנן, הבנק היה רשאי לצפות שהאישה חתמה על שטר המשכנתא לאחר קבלת הסבר מעורך-הדין על מהות העסקה. שכן, תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התש"ל-1969, מתנות רישום משכנתא בחתימה לאחר הסבר. לא-כל-שכן שאישור החתימה על-ידי עורך-הדין, שבו כתב כי האישה חתמה על שטר המשכנתא לאחר קבלת הסבר על ידיו, היה יכול להניח את דעתו של הבנק.