botox

פרק ט"ז : עסקאות בירושה עתידה

סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"8. עסקאות בירושה עתידה
(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.
(ב) מתנה שאדם נותן על-מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה."
עסקאות בירושה עתידה


הוראה בהסכם ממון אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, הקובעת כי במות אחד מבני הזוג יעבור חלקו בנכס מסויים לבן הזוג הנותר בחיים או שוללת את זכות הירושה מבן הזוג הנותר בחיים, הינה הסכם בדבר ירושתו של אדם לפי סעיף 8(א) לחוק או מתנה שתוקנה למקבלה רק לאחר מות הנותן, ולפיכך נוגדת היא לכאורה את הוראת סעיף 8 לחוק.

למרות זאת, נפסק ב- תמ"ש (ת"א) 32240/96 {בן דרור נ' בן דרור, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.04.99)} כי ההסדר בחוק יחסי ממון בין בני זוג, גובר על הוראת סעיף 8 לחוק הירושה.

במקרה דנן כרתו בני זוג הסכם ממון, אשר אושר כדין בבית-המשפט המחוזי, בשנת 1980.
בין יתר סעיפי הסכם הממון מצויה התחייבות הבעל, לפיה "הבעל מתחייב להעביר הבעלות על מחצית הדירה על-שם האישה ... וזאת חיוב מעתה אלא שיתבצע לאחר אריכות ימיו ושנותיו של הבעל...". בחלוף 14 שנה מיום אישור הסכם הממון נפטר הבעל. האישה עתרה למתן פסק-דין הצהרתי בדבר בעלותה על מחצית הזכויות בדירה.

בנותיו של המנוח, מנישואיו הראשונים, התנגדו לסעד שנתבקש על-ידי האלמנה. הטענה העיקרית של בנותיו של המנוח היתה, כי התחייבות אביהן על-פי הסכם הממון נוגדת את הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה ועל-כן היא בטלה.

בית-המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת האלמנה, וקבע, כי הוראות הסכם ממון שאושר כדין גוברות על הוראות סעיף 8 לחוק הירושה. את קביעתו זו נימק בית-המשפט על-פי פירוש "פנימי" של חוק הירושה ועל-פי פירוש "חיצוני" של חוק הירושה.

בית-המשפט קבע כי הסכם הממון הסטטוטרי הקבוע בחוק יחסי ממון חל הן בקרות אירוע של גירושין והן בקרות אירוע של פטירה {ראו סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג}.

הסכם הממון הוולנטרי שערכו בני זוג שנישאו לאחר 01.01.74 יכול לחול גם בקרות אירוע של פטירה {ראו סעיף 3(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג}.

הוראות הפרק הראשון של חוק יחסי ממון מאפשרות גם לבני זוג שנישאו לפני 01.01.74 לערוך הסכם וולנטרי שיכול ויאמץ את דפוסי ההסכם הסטטוטרי בחוק יחסי ממון השונה מהסדר איחוד המשאבים.
חופש החוזים נגזר מכבוד האדם. אין הגבלה על תוכן הסכם ממון בחוק יחסי ממון בין בני זוג. יתרה-מכך, מהחוק משתמעת הוראה המאפשרת לבני זוג שנישאו לפני 01.01.74 להסדיר בהסכם ממון הקניית רכוש של בן זוג למשנהו לאחר מות בן הזוג. חוק יחסי ממון אינו מגביל את תוכן ההסכם רק לפעולות שתבוצענה בחיי בני הזוג.

יחסי הגומלין בין חוק הירושה וחוק יחסי ממון בין בני זוג זכו להתייחסות בית-המשפט העליון ב- ע"א 169/83 {שי נ' שי, פ"ד לט(3), 776 (1985)}. הדבר היה באימרת אגב, עת עלתה לדיון שאלת תוקפו של הסכם בין בני זוג, העונה על מאפייניו של הסכם ממון, אשר לא אושר על-ידי בית-המשפט.

בין יתר סעיפי ההסכם מצויה התחייבות בני הזוג, כי במות מי מהם, תעבור הבעלות והחזקה בחלקו של הנפטר בבית המגורים לבן הזוג שנותר בחיים. בית-המשפט העליון לא הכריע בשאלת יחסי הגומלין בין ההתחייבות האמורה ובין סעיף 8 לחוק הירושה.

ההכרעה בשאלת יחסי הגומלין לא היתה דרושה, כיוון שההסכם שערכו בני הזוג לא אושר בבית-המשפט על-פי חוק יחסי ממון. באימרת אגב חיווה בית-המשפט העליון את דעתו, כי "לא מן הנמנע שהסכם ממון שאושר כדין יכול לקבוע למי יהיה נכס פלוני במות אחד מבני הזוג".

ב- ת"ע 289/97 {אחירם נ' אחירם, דינים מחוזי, לב(3), 658)} נדון סכסוך שעניינו היה יחסי הגומלין בין חוק יחסי ממון ובין חוק הירושה. הדבר היה בעניין עזבון המנוח אפרים אחירם ז"ל. בני זוג כרתו הסכם גירושין בשנת 1981, שאושר כדין. בין יתר התנאים המסדירים את מתן הגט הורה ההסכם על חלוקת הרכוש בין בני הזוג, ובין היתר מצויה התחייבות הבעל בזו הלשון: "הבעל מתחייב לשלם לאישה למזונותיה סך של 4,000 שקל לחודש מידי חודש בחודשו... וסכום המזונות האמור ישולם לאישה מיום כניסתה לדירה שברחוב קדיש לוז, ולמשך כל ימי חייה או עד אם תשוב ותינשא".

כעבור כ- 10 שנים, בשנת 1991, עשה הבעל צוואה בעדים, בה הורה כי "יש לשלם מעזבוני לגב' לוניה אחירם מזונות בשיעור שנקבע בהסכם הגירושין ועד לאחרית ימיה ושנותיה. אני מתנה זאת בכך שלוניה אחירם תמלא את חובותיה כאם...".

בשנת 1997 נפטר הבעל. האישה התנגדה לצוואה שעשה גרושה, היינו להתניה שהיתנה המנוח בצוואתו לזכאותה של האישה לקבל את התשלומים החודשיים בהם התחייב בהסכם הגירושין.

בבית-המשפט המחוזי עלתה, איפוא, שאלת תוקף הסעיף בצוואת המנוח הקובע תנאי לזכאות האישה לקבל את התשלומים החודשיים. וכך הוצבה השאלה הקונקרטית: "הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק-דין בבית-הדין הרבני קובע את זכותה הבלתי-מותנית של המתנגדת לקבל תשלומים חודשיים מבעלה בחייו, ובמקרה שילך לעולמו - מעזבונו, אלא אם היא תינשא.

סעיף 3 לצוואה חוזר בעיקרו על מחוייבות זו אך מתנה אותה בתנאים שעניינם קשור במערכת היחסים בין גב' אחירם לבין החסויה. השאלה היא מה היחס בין שני הסדרים אלה, ומי גובר על מי.

בהמשך פסק-הדין ניסח בית-המשפט את השאלה בדרך מופשטת, לאמור: "מה דינו של הסכם ממון הקובע תנאים לזכויות בן הזוג בכספים או רכוש לאחר מותו של בן הזוג האחר כאשר זכויות אלא לא עוגנו בצוואה, או מקום שהצוואה קובעת הסדר אחר או הסדר סותר באותו עניין. למי תינתן עדיפות - להסכם הממון או לצוואה הסותרת?"

לאחר הצבת השאלה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי במסגרת הסכם ממון ניתן להסדיר גם זכויות ממוניות של בן זוג לגבי עזבונו של בן הזוג שנפטר; כי הוראות הסכם ממון גוברות על הוראות הצוואה; וכי צוואה הסותרת הסכם ממון מוקדם ממנה איננה תופסת.

הנימוק שנתן בית-המשפט לקביעותיו הנזכרות לעיל היה כוונת המחוקק, בחוקקו את חוק יחסי ממון. בית-המשפט סבר, שהמחוקק הביע את דעתו כי הסכמי ממון בין בני זוג אינם נכללים בגדר סעיף 8(א) לחוק הירושה.

הרציונאל של סעיף 8 לחוק הירושה הוא להגן על כל מוריש, שהרי אין הוא יודע מה מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון.

רציונאל זה, כך קבע בית-המשפט, אינו ישים בהסדרי ממון בין בני זוג. כוונת המחוקק נלמדת בהיות חוק יחסי ממון מאוחר לחוק הירושה; בחוק יחסי ממון תוקן חוק הירושה עצמו. אחד התיקונים מתייחס לשמירת זכויותיו של בן זוג על-פי שמגיע לו על-פי חוק יחסי ממון.

נימוק נוסף נתן בית-המשפט המחוזי לקביעותיו הנזכרות לעיל, והוא מתבסס על מדיניות משפטית - עידוד בני זוג, בייחוד אלה המצויים בעיתות משבר ולקראת גירושין, לכרות הסכמים כוללים אשר יפתרו במכלול אחד את כל ענייני הרכוש שביניהם, ובמידת הצורך יתייחסו גם למצבים שלאחר פטירת מי מבני הזוג.

עמדה נוגדת הובעה ב- עמ"ש 28507-10-10 (ב"ש) {א.צ נ' א. מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.09.11)}. במקרה דנן הוגש ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, אשר קבע כי המשיבה, כיורשת המנוח, יורשת מחצית מעזבון המנוח, לרבות דירת המגורים שאת חציה קיבל המנוח מכוח ירושת אשתו הראשונה, אם המערערים, למרות שהדירה הוחרגה משיתוף בנכסים בהסכם יחסי ממון.

השאלה לה נדרש בית-המשפט העליון, היא - האם הסכם הממון הנ"ל, אף בהנחה כי תקף {על-אף שלא אושר}, מהווה "צוואה" השוללת את זכותה של האלמנה לרשת את נכסי המנוח, או במילים אחרות האם ההסכם "גובר" על הסדרי ההורשה הקבועים בחוק הירושה.

בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט המחוזי כי לא קיים "מאבק" בין חוק יחסי ממון בין בני זוג לבין חוק הירושה.

בעוד חוק יחסי ממון והסכמי ממון תוחמים ושולטים על היקף העזבון מכוח החיים המשותפים, לעת פקיעת הנישואין, הרי חוק הירושה קובע את זהות היורשים וחלוקת העזבון, בין בירושה על-פי דין ובין מכוח צוואה.

חוק יחסי ממון שולט על מרחב חלוקת הנכסים בין בני זוג, לעת פקיעת החיים המשותפים ומכח החיים המשותפים ואילו חוק הירושה שולט על מרחב חלוקת הנכסים שנותרו בעזבון המנוח לאחר החלוקה עקב החיים המשותפים.

פרשנות זו יוצרת הרמוניה חקיקתית המיישבת בין שני החוקים והתאמתם והיא עדיפה על זו הגורסת כי האחד גובר על השני על-אף הסתירה בניהם.

ההלכה בעניין השפעת החיים המשותפים של בני זוג על היקף העזבון התפתחה עוד בזמנה של הלכת השיתוף, אשר שלטה על יחסי הממון בין בני זוג בטרם נכנס חוק יחסי ממון לתוקפו, זאת מכוח חקיקה שיפוטית, על-ידי הדוקטרינה של "חזקת השיתוף". עיקרה של הלכת השיתוף הוא בייחוס כוונת שיתוף בנכסי בני זוג שנישאו לפני 1974, כעולה מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

החזקה שהוחלה תחילה על דירת מגורים משותפת, הורחבה עם התפתחות הפסיקה גם על רכוש עסקי ובהמשך על "נכסים חיצוניים", היינו נכס שנרכש על-ידי אחד הצדדים לפני הנישואין או התקבל בירושה, הכל כמובן בהתאם לנסיבות.

משכך נקבע, כי ברישום מעיקרו על שם אחד מבני הזוג אין - כשלעצמו - כדי לעגן את טענת ההפרדה הרכושית, שהרי כל עיקרה של חזקת שיתוף נכסים נוצרה ובאה למקרה כגון דא, שהרכוש נרשם רק על שם אחד מבני הזוג.

הפועל היוצא - אם לבן הזוג האחד קיימות זכויות על-פי הלכת השיתוף, שהן מטבען בעלות אופי קנייני, הרי שלעת פטירת בן הזוג השני, נכסים אלו יגרעו מעזבונו. משמע - זכותו של בן הזוג לתבוע את הבעלות על הרכוש מכוח החיים המשותפים גם לעת פקיעתם עקב פטירה {5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מח(3), 372 (1994); ע"א 177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח, פ"ד מד(4), 607 (1990)}.

תביעה שכזו, לאחר פטירת בן הזוג היא תביעה בדבר היקף עזבון, עת מתבקש בית-המשפט לקבוע מה הרכוש השייך לבן הזוג הנותר בחיים מכוח זכותו הקניינית אותה רכש עקב החיים המשותפים, וללא קשר לשאלה אם יש לו זכויות בעזבון אם לאו, מנגד יקבע מה נותר בעזבון כרכושו של המנוח אשר יחולק על-פי חוק הירושה לזוכים בעזבונו. מכאן שאם המנוח ערך צוואה אין ביכולתו אלא לצוות את חלקו בלבד ברכוש המשותף.

החל מינואר 1974 נשלטים יחסי הממון בין בני זוג על-ידי חוק יחסי ממון אשר החיל את הדוקטרינה של "איזון משאבים" הקובעת שיתוף רכושי דחוי לעת פקיעת הנישואין, בין בשל גירושין ובין בשל פטירת אחד מבני הזוג. אמנם זכותו של בן הזוג על-פי חוק יחסי ממון אינה זכות קניינית אלא זכות אובליגטורית דחויה למועד פקיעת הנישואין, אולם במקרה של פטירה, הזכות לאיזון משאבים הופכת את בן הזוג הנותר בחיים לנושה של העזבון, זכות הזהה במהותה להסדר הקיים לגבי זוגות שחלה עליהם חזקת השיתוף.

איזון המשאבים לאחר פטירה, קובע את היקף העזבון - היינו - מהו הרכוש השייך לבן הזוג הנותר בחיים מכוחו עצמו, מכוח החיים המשותפים, בין על-פי ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון ובין על-פי הסדר שנקבע בהסכם בין בני הזוג.

רכוש שקיבל בן הזוג הנותר בחיים עקב איזון משאבים, יגרע מהעזבון של בן הזוג הנפטר ויהיה שייך לנותר בחיים, אף אם אין לו זכות בעזבון, או במילים אחרות, הסדר איזון המשאבים קובע את היקף העזבון אשר יחולק לזכאים לו על-פי חוק הירושה.

במקרה דנן, הסכם יחסי הממון בין האלמנה למנוח, ככל שהינו בר-תוקף, קובע כי על-פי הסדר איזון המשאבים, אין האלמנה זכאית מכוח החיים המשותפים לזכות כלשהי בדירה נשוא המחלוקת, דירה זו אינה ברת-איזון, ואינה נגרעת מהעזבון, כולה שייכת לעזבון ותועבר ליורשי המנוח על-פי דין.

ואולם, קביעה זו בהסכם, קובע בית-המשפט, אין בכוחה להדיר את האלמנה מזכותה לירושה ככל שהיא קיימת על-פי חוק הירושה. אין בכוחו של הסכם יחסי ממון להדיר יורש מזכותו בירושה, אלא בצוואה בלבד. לכן, אילו התכוון המנוח להדיר את האלמנה מעזבונו היה עליו לעשות זאת בצוואה, ומשלא עשה כן היא אחת מיורשתו על-פי דין.

ב- בע"מ 7468/11 {פלוני נ' אלמונית, תק-על 2012(3), 177 (03.07.12)} הוגשה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בעניין א.צ נ' א.מ הנ"ל, אשר דחה ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה במסגרתו נקבע כי המשיבה, אשתו השניה של המנוח, זכאית למחצית מעיזבונו.

בבקשה דנן טענו המבקשים כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי "מרוקן מתוכן חלק גדול מהוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג". הפרשנות לפיה חוק יחסי ממון איננו יכול לקבוע בהסכמה בין הצדדים בכתב שרכוש מסויים לא יהווה נושא לירושה של בן הזוג הנותר כאשר נפטר אחד מהם, ואילו רק צוואה יכולה לעשות זאת, "מרוקנת חלק חשוב ממטרתו". הואיל וחוק יחסי ממון נחקק בשנת 1973, הרי שהוראותיו אמורות לגבור על הוראות חוק הירושה אשר נחקק בשנת 1965.

עוד הם טוענים, כי שגה בית-המשפט המחוזי עת ערך הבחנה בין פקיעת נישואין על דרך פרידה לבין פקיעת נישואין על דרך מוות של אחד מבני הזוג. זאת בניגוד לאמור בסעיף 5 לחוק יחסי ממון שאיננו מבחין בין שני המצבים. לשיטתם, אם סעיף 5(א) לחוק האמור קובע כי במקרה של מוות או פרידה יש רכוש שלא יאוזן בין הצדדים וסעיף-קטן (ב) קובע כי במקומו של הנפטר יבואו יורשיו, ברור איפוא כי רכוש שיצא מכלל איזון המשאבים יגיע אך ורק ליורשיו של הנפטר שאיננו בן הזוג. בהתאם עותרים המבקשים לשינוי התוצאה באופן שישלול מהמשיבה כל זכות שהיא בדירת המנוח ולא כפי שנקבע כי זו תירש מחצית מעיזבונו, לרבות הדירה.

בית-המשפט הגיע למסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

מוסכם על דעת ההרכב המחוזי כולו שהסכם הממון לא אושר ואומת כנדרש לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממון. על-כן, הוא חסר תוקף כהסכם ממון. משנקבע כאמור, עולה כי המנוח והמשיבה נחשבים כמי שלא עשו הסכם ממון. אולם, אין זהו סוף פסוק. קיומו של הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון לחוד, ותוקפו של "סתם" הסכם כתוב בין בני זוג לחוד. כפי שנפסק ב- בג"צ 10605/02 {יפה גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2), 529 (2003)}:

"ההסכם שנקשר בין בני הזוג במקרה שלפנינו, הגם שאינו עולה כדי "הסכם ממון", כהגדרתו בחוק יחסי ממון, הרי הוא בר-תוקף במסגרת הסדר המשאבים בין הצדדים, לפי סעיף 5(א)(3) לחוק, וניתן לאוכפו."

אכן, ההסכם בין הצדדים אינו עונה על דרישות הסכם ממון על-פי חוק יחסי ממון מהטעם שלא אושר על-ידי בית-המשפט. אולם, ההסכם הכתוב עונה על דרישות הוראת סעיף 5(א)(3) סיפא לחוק יחסי ממון. סעיף זה שעניינו הסדר איזון המשאבים קובע כי "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט... נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם".

יוצא כי הגם שכאמור אין מדובר בהסכם ממון על-פי חוק יחסי ממון, חוק אחרון זה חל על המקרה לרבות על תוקפו של הסכם בכתב שנערך בין הצדדים. על-כן, יחול בעניינם של בני הזוג הסדר איזון המשאבים, בכפוף להסכם הכתוב ביניהם. גישה זו איננה עומדת בסתירה לחוק הירושה אלא משתלבת עימו.

אך גם בכך אין סוף פסוק. יש להבחין בין עריכת הסדר לאיזון משאבים לבין בדיקת עזבונו של בן הזוג שנפטר. אלו הן שתי בדיקות נפרדות.

שאלה אחת היא מה היקף הנכסים המצויים בעזבון. שאלה אחרת היא אופן חלוקת העזבון לאחר תחימת היקפו. לשון אחר - מהו תוכן העזבון לעומת מיהו הנהנה ממנו.

חוק יחסי ממון עניינו השאלה הראשונה של הגדרת היקף העזבון. חוק הירושה עוסק בסוגיה השניה שעניינה חלוקת העזבון. את שני החוקים האמורים יש להפעיל באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם. המטרות והתכליות של שני החוקים אינן חופפות אלו את אלו. כמובן, עניינם של שני החוקים הוא עשיית צדק בחלוקת נכסים. אולם בעוד חוק יחסי ממון קובע כללים לחלוקת הרכוש לנוכח החיים המשותפים של שני בני הזוג על ציר זמן הנישואין עד לפקיעתם, דיני הירושה מתמקדים בנקודת רגע המוות של אחד מבני הזוג תוך קביעת כללים, לצד הכרה באוטונומיה בהיקף זה או אחר של המוריש.

הסכם לחלוקת נכסים במהלך חיי הנישואין מציב את בני הזוג במרכז. אי לכך, עמדת "היחידה הזוגית" בדמות הסכם כתוב בין מרכיביה עשויה להכריע. הסכם כשמו כן הוא - גמירת-דעת בין שני צדדים. אף צוואה המתמקדת במוריש, כשמה כן היא - ציווי המוריש בדבר חלוקת נכסיו. אי לכך, דעתו על-פי המשטר של דיני הירושה קובעת ביחס לרכושו. רצונו כבודו וכבודו רצונו.

בהקשר זה ראוי להפנות לסעיף 8(א) לחוק הירושה אשר קובע כי "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים".

דין הירושה הישראלי אינו מוכן להכיר בהסכמה בין שניים ביחס לגורל הירושה כלפי מי מהם. הסכם כזה בטל, לרבות האפשרות שצד אחד, למשל בן הזוג, יוותר על זכויותיו לרעהו. הגבלת חופש החוזים בגזרת דיני הירושה נועדה, כנראה, להרחיב בצורה ממשית את חופש המוריש להביע את רצונו.

המשפט הישראלי העלה על נס את הכלל לפיו יש לכבד את רצון המת. כבלי הסכם לעניין ירושה עתידית, יגבילו, בצורה ישירה או עקיפה, את יכולתו של המוריש לשנות מצוואתו.

חוק הירושה לא קבע חריג בנדון ביחס לחוק יחסי ממון, כפי שידע לעשות ביחס לסעיפים אחרים, בהם הוזכר חוק יחסי ממון במפורש. לצד חופש החוזים, קיים גם החופש לצוות {ראו סעיף 27 לחוק הירושה, הקובע ש"התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה - אינה תופסת"}.

ויתור על מסלול הצוואה תוך הענקת כוח להסכם ממון כתחליף לה אינו יוצא ידי חובתו מבחינה פורמאלית ועלול להגביר את אי-הוודאות וחוסר הביטחון בחתירה לתוצאה המקיימת את רצון המנוח. גם מנקודת מבטה של כוונת בני הזוג, אין להניח ככלל שהסכם ממון שנערך ביניהם נועד לשמש צוואה עבור כל אחד מהם. במישור המעשי, על צד העורך הסכם ממון לדעת כי יהא עליו לערוך גם צוואה אם אין הוא מעוניין בחלוקת רכושו בהתאם לחוק הירושה.

בנסיבות אלו, קבע בית-המשפט כי הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
על-פי גישה זו, הוראה בהסכם ממון {אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג} הקובעת כי במות אחד מבני הזוג יעבור חלקו בנכס מסויים לנותר בחיים או שוללת את זכות הירושה מבן הזוג הנותר בחיים - נוגדת את סעיף 8 לחוק הירושה, ועל-כן בטלה היא.

מכל מקום, ככל שמדובר בהסכם ממון שלא אושר ולא קיבל תוקף של פסק-דין או בהסכם לחיים משותפים בין ידועים בציבור - הוראה הקובעת כי במות אחד מבני הזוג יעבור חלקו בנכס לבן הזוג הנותר בחיים או שוללת את זכות הירושה מבן הזוג הנותר בחיים, אין בכוחה לגבור על הוראת סעיף 8 לחוק הירושה, והרוצה בכך - יתכבד ויעשה צוואה.

ב- ע"מ (חי') {פלונית נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.06.07)} נדונה האפשרות להדיר את זכויות הירושה של בני זוג שאינם נשואים אך חיים כידועים בציבור על-ידי עריכת הסכם, אך ללא עריכת צוואה. במקרה דנן, בני הזוג חיו כידועים בציבור ובשלב מסויים של יחסיהם התקשרו בהסכם שהסדיר ברובו את יחסי הרכוש שלהם. לצד ההסדר הרכושי כלל ההסכם גם את ההוראה הבאה:

"מוסכם בין הצדדים כי כל ענייני הירושה שלהם יוסדרו בצוואות שהם יעשו, וכל צד יירש את משנהו רק בהתאם ובמידה והדבר יצויין מפורשות בצוואות כל צד. צד לא יהיה זכאי לרשת את הצד השני בירושה על-פי דין, אלא כאמור לעיל, על-פי צוואה בלבד."




סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"55. מעין צוואה
איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש."

על בסיס סעיף זה, פסק השופט יצחק כהן בדעת מיעוט, שלא ליתן תוקף לסעיף. לשיטתו, מן הסיפא לסעיף 55 לחוק הירושה עולה בבירור כי הוראה בדבר ביטולה של הזכות לרשת על-ידי המוריש, במפורש או במשתמע, חייבת להיות בצוואה ולא די בהסכם שנחתם בין הידועים בציבור במהלך חייהם המשותפים.

השופטת שטמר הצטרפה למסקנתו העיונית של השופט כהן לפיה לא ניתן להדיר את בן הזוג ממעמדו כיורש באמצעות הוראה הסכמית. ברם, לדעת השופטת שטמר, לעיתים ניתן לראות הוראה המופיעה בהסכם הממון כהוראה צוואתית וליתן לה תוקף על-פי דיני הירושה.

במקרה הספציפי סברה השופטת שטמר, כי יש לראות את הסעיף אותו אשר צוטט מן ההסכם כהוראה צוואתית המורה כי בת הזוג לא תירש את המוריש וכי מן הבחינה הצורנית ניתן לראות בסעיף צוואה בעדים, כמובנה בסעיף 20 לחוק הירושה, שניתן להכשירה בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה למרות פגמים צורניים שנפלו בה. על רקע קביעות אלה קבעה, כי הידועה בציבור לא תירש את המנוח במקרה הספציפי.

לדעת השופטת וילנר, ניתן לראות את ההוראה בהסכם המדירה את הידועה בציבור מן הצוואה כהוראה המבטלת את ההורשה על-פי "המעין צוואה" שיצר סעיף 55, וזאת למרות שההוראה המבטלת מופיעה בהסכם ולא בצוואה. השופטת וילנר בהקשר זה סבורה כי יש להעניק לכללים הפרוצדורליים המופיעים בסעיף 36 לחוק הירושה, שעוסק בביטול צוואות, פירוש גמיש שיאפשר לראות בהוראת הסכם הממון הוראה המבטלת את ההורשה על-פי דין בדרך שתגשים באופן מהותי את כוונת המנוח.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התנגדות המערערות למתן צו ירושה לגבי עזבונו של אביהן המנוח ופסק כי המשיבה, בת זוגו של המנוח שלא נישאה לו, תירש את מחצית העזבון מכוח סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, העוסק בירושה של בן זוג שאינו נשוי למוריש.

בית-המשפט קיבל את הערעור וקבע כי סעיף 55 לחוק הירושה משווה את מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של בן הזוג הנשוי בהחילו את זכות הירושה על-פי דין לפי סעיף 11 לחוק גם על הידועים בציבור. זאת בהתקיים שלושה יסודות: בני הזוג חיו חיי משפחה; במשק בית משותף; בעת מות אחד מהם לא היה בן זוגו נשוי לאדם אחר. אין להתערב בקביעת הערכאה הדיונית שלפיה שלושת התנאים המצטברים לזכות ירושה על-פי דין של המשיבה התקיימו במקרה דנן.