ערעור - מבוכת המועדים עד לחקיקת תקנה 398א

ב- בש"א 356/89[157] נדון ערעור על החלטת הרשם בה דחה את בקשתה של המערערת להארכת המועד להגשת ערעור. בבית-המשפט המחוזי הגיש הבנק המשיב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשת וארבעה אחרים. המבקשת לא הגישה בקשה לרשות להתגונן וביום 20.2.89 נתנה רשמת בית-המשפט המחוזי פסק-דין נגדה על-פי התביעה ובהעדר המבקשת. פסק-הדין הומצא למבקשת ביום 3.3.89.

ביום 31.3.89 הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בקשה לביטול הפסק ולהארכת המועד להגשת בקשה לרשות להתגונן.

רשמת בית-המשפט המחוזי דחתה ביום 5.6.89 את בקשת הביטול לאחר שהגיעה למסקנה כי אין עילה טובה להארכת המועד ליתן רשות להתגונן, וממילא פסק-הדין יעמוד בתוקפו. המערערת הגישה ערעור על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי.

במקביל הוגשה לבית-המשפט העליון בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק-הדין מיום 20.2.89.

לפני רשם בית-המשפט העליון טענה המבקשת כי משפעלה בהתאם לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, בהגישה בקשה ביטול פסק-הדין, קמה בפניה מניעה דיונית להגיש ערעור על-פי זכותה, כקבוע בסעיף 41 לחוק בבתי-המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984. מניעה זו קמה לסברתה בעקבות פסק-הדין בעניין ע"א 221/51, 228/51, המ' 128/51 פריש נ' מנדלבליט[158]. טענה זו נדחתה על-ידי הרשם המלומד.

נקבע מפי כב' השופט ד' לוין כי:

"5. אכן, משניתן פסק-דין במעמד צד אחד או בהעדר בקשה לרשות להתגונן רשאי בעל דין לפעול על-פי אחת משתי דרכים אשר נתונות לו. הוא רשאי לפעול לבטול פסק-הדין בהתאם לתקנה 201 (או 214 כשמדובר בהליך של סדר דין מקוצר – ד.ל.), וכן נתונה לו הזכות המהותית לערעור על פסק-הדין מכוח הוראות חוק בתי-המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד (סעיפים 41, 52).
שתי דרכים אלו יכולות להביא בסופו של ההליך לתוצאה זהה; כך, למשל, אם תתקבל הבקשה לבטול פסק-הדין נמצא הערעור עליו מיותר, הוא הדבר גם אם מתקבל הערעור שאז נמצאת הבקשה לבטול מיותרת. יוצא, איפוא, כי פעולה על-פי שתי הדרכים בעת ובעונה אחת עלולה להתברר כנקיטת יתר הליכים והכבדה שלא לצורך על בתי-המשפט העמוסים גם כך לעייפה. על-כן, נוכח דברים אלו, נקבעה עוד בתחילת שנות החמישים הלכה לאמור:
'כאמור, לבעל הדין הנפגע על-ידי צו החלטי, שנתן הרשם בהיעדרו, הברירה לפנות לבית-המשפט – לשם השגת ביטול הצו, לפי סעיף 8(1) או לפי תקנה 213, אך אין בידו הזכות לבקש את שתי התרופות גם יחד. זאת אומרת, על בעל הדין הנ"ל לבחור את התרופה שברצונו להפעילה, אם תרופת הערעור ואם תרופת ה"התנגדות". בנדון זה משמשת כגזירה שווה ההלכה שנקבעה בערעור אזרחי [2], 382/45) ובערעור אזרחי [3] 272/40). במקרה שלפנינו טען בא-כוח המשיב לפני השופט המלומד, כי הוא מבקש את ביטול הצו הן לפי סעיף 8(1) לפקודה והן לפי התקנה 213. לא זו בלבד, אלא בא-כוח המשיב גם דרש תרופה אלטרנטיבית נוספת, דהיינו, כי בית-המשפט יתן פסק-דין הצהרתי בדבר חוסר תקפו של צו. אני סבור כי השופט המלומד היה חייב, בראשית הדיון שלפניו, להטיל על המשיב לבחור באחת משלוש התרופות הנ"ל שחפץ להפעילן. ברם, מכיוון שהשופט המלומד לא חייב את המשיב לבחור בתרופתו, לא יהא מן הצדק במקרה זה, בו חרג הרשם יסודית מגדר סמכותו, לנהוג אחרת מאשר לאפשר למשיב לקבל סעד לפי תקנה 213 – אותה הוראת חוק אשר הדרישה להפעלתה לא באה לכל הדעות באיחור זמן.' (ע"א 221/51, 228/51, המ' 128/51 פריש (לעיל) בעמ' 192).
6. המערערת (המבקשת) טוענת בפני כי מש"בחרה" ללכת ב"מסלול בקשת הביטול" קמה לה, כאמור, מניעה דיונית לערער על פסק-הדין. בכך נפגעת זכות הערעור המוקנית לה מכוח המשפט המהותי. אותה טענה יכולה היתה, כמובן, להשמע גם בסדר דברים הפוך, קרי, אילו "בחרה" בהגשת ערעור היתה קמה לה מניעה לפעול בהתאם לזכותה הדיונית לביטול פסק-הדין בהתאם לתקנה 201 (או 214 לפי העניין).
7. הדעה המקובלת היא שהדגש בהלכה זו הוא במילים בעת ובעונה אחת לאמור:
'בעל דין שהגיש בקשת ביטול לפי תקנה 201, והיא נדחתה בטרם עבר המועד להגשת ערעור על פסק-הדין שלא בפניו, עודנו יכול להגיש ערעור. זכות הערעור ניתנה לו מכוח המשפט המהותי (הסובסטנטיבי) והתקנות יכולות אמנם להוסיף עליו, אבל לא לגרוע ממנו. וכן להיפך: בעל דין שהגיש ערעור ולא נענה, והמועד לבקשת הביטול לפי תקנה 201 טרם עבר, עודנו יכול להגיש בקשת ביטול ולא מן הנמנע הוא, כי בית-המשפט יעשה שימוש בשיקול-דעתו ויבטל את פסק-הדין אף על-פי שהערעור נדחה.' (ד"ר זוסמן בספרו על סדר הדין האזרחי, מהדורה 5, עמ' 681/2).
8. ייאמר, במידה מסויימת של צדק, כי במציאות דהיום דומה שאין סיכוי רב שתינתן החלטה בהליך אחד עוד בטרם חלפה התקופה הרלבנטית לנקיטת ההליך האחר. אולם לחשש זה תשובה פשוטה – המבקש לא להחמיץ את המועדים הרלבנטיים, רשאי לקראת סיומה של אחת התקופות להגיש ערעור או בקשה להארכת מועד להגשתו (ב"ש 116/86 שותפות שרותי פז אשקלון נ' קדוש ואח', פ"ד מ(2) 10, 13). ודוק, הליכים אלה חייבים להעשות בתוך המועד המוקנה על-פי חוק. בכך גם נמצא האזון הראוי: מחד גיסא, אין כאן נקיטת הליכים בו-זמנית, אלא נקיטת הליך נוסף מטעמי זהירות תוך ניצול נכון של זכויות המוקנות על-פי דין ועם זאת גילוי-דעת שלא נעשה ויתור על המסלול האחר (הליך זה מתבקש גם בשל כורח המציאות באשר כפי שציינו הסיכוי לקבל החלטה בזמן אינו ברור); מאידך גיסא, יש בדרך זו כדי למנוע מצב דברים בלתי-מתקבל על הדעת, לפיו ילך אדם במסלול אחד, ומשמיצה אותו ולא בא על סיפוקו יבקש הארכת מועד בשל "מניעה דיונית". אכן, משנמנע אדם מכל פעולה ב"מסלול" השני, גילה דעתו כי הוא מוותר עליו, ומשחלף המועד הקבוע בדין לנקוט בהליך באותו מסלול רשאי הצד השני לראות בהחלטה או בפסק-הדין שבידו, ככל שהם מתייחסים להליך שלא נקטו בו, החלטות חלוטות.
בצדק ציין הרשם המלומד כי:
'אם בחר בעל דין לילך במסלול אחד, ובקשותיו במסלול זה נדחו ובינתיים חלף המועד להליכה במסלול החלופי, אין זה מן הראוי להאריך לו המועד על-מנת לאפשר לו לחזור על עקביו במסלול החלופי.' (ב"ש 116/86 הנ"ל עמ' 13).
בספרו של ד"ר זוסמן (שם, עמ' 631) נמצא התייחסות למקרה דומה, בו הגיש אדם בקשה לרשות להתגונן אך לא התייצב לברור בקשתו ובית-המשפט דחה בקשה זו או מחקה. על כך הוא מתריע ומסביר:
'זהו צו שניתן על-פי צד אחד, והוא ניתן לביטול כאמור בתקנה 201 אלא שעל הנתבע להיזהר, ואם נתן השופט, כמצוי ביותר, באותו מעמד לתובע פסק-דין בתובענה גופה (או שהומצא לנתבע לאחר מכן פסק-דין שניתן) עליו להגיש גם ערעור על פסק-הדין, כדי למנוע את התוצאה שפסק-דין סופי יחסום לו את הדרך להגנתו.'
10. סיכומה של נקודה זו. בפני המבקש לא היתה מניעה דיונית להגשת ערעור, ועל-כן אין גם לראות במניעה לה טען טעם מיוחד להארכת מועד.
11. טענה נוספת בפי המערערת, והיא כי כל עוד לא מיצתה את ההליך במסלול האחד מהווה עובדה זו טעם מיוחד להארכת מועד בהליך האחר. בכך היא מנסה לאבחן את המקרה דנן מהעניין שנפסק בו ב- ב"ש 116/86 הנ"ל לאמור:
'משהסתיים העניין במסלול הראשון, אין גם הליך אחר התלוי ועומד, המהווה בנסיבות מסויימות טעם מיוחד, המצדיק הארכת המועד.' (שם עמ' 13)
בענייננו הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי על החלטת הרשמת שלא לבטל את פסק-הדין מיום 20.2.89. ערעור זה – כפי שנאמר לנו על-ידי בא-כוח הצדדים – עודנו תלוי ועומד. משכך הדבר, הרי על-פי הטענה, יפה גם לעניינו פסיקת בית-המשפט בהמ' 121/64 סמואל נ' אגד (א.ש.ד.) אגודה שתופית לתחבורה בישראל בע"מ ו-9 אח', פ"ד יח(2) 665, 667 לאמור:
'עצם העובדה שקיים הליך משפטי (הערעור הנ"ל) באותו העניין, שהוא גם נשוא הערעור, שברצון המבקש להגיש לאחר הארכת המועד, הרי עובדה זו כשלעצמה הינה טעם מיוחד.'
אמור מעתה שההלכה העולה מהאמור היא כי בהיות הליך תלוי ועומד לפני בית-המשפט הרי הליך זה, הוא כשלעצמו, מהווה טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הליך אחר. אולם יודגש כי הכוונה להליך משפטי התלוי ועומד "באותו עניין".
הביטוי "באותו עניין" זכה לפרשנות צרה, והכוונה היא במפורש לעניינים אשר מהווים חלק מההתדיינות הקיימת.
(ראה המ' 347/81 תנובה בע"מ ואח' נ' מטר ואח', פ"ד לה(3) 763, 764-765; ב"ש 475/82 אררט חב' לביטוח בע"מ נ' תנגלי ואח', פד לז(1) 362, 363; המ' 132/65 לוי נ' מורגנשטיין ואח', פ"ד י(2) 1291, 1293.
הלכה זו אף מסוייגת בתנאי נוסף, והוא, שלא תהא אפשרות לנקוט הליך אחר (נוסף), משום הרחבת יריעת ההתדיינות התלויה ועומדת (ראה המובאות הנ"ל וראה גם ב"ש 911/82, 976, 1024, 1040 קוסוי ואח' נ' דרורוי ואח', פ"ד לז(1) 833, 834, דברי הרשם בר טוב לאמור:
'הסברתי את דעתי שאין לראות בהלכה האמורה בחינת הכשר גורף להליכים אחרים, שרשאי בעל דין להגיש בכל עת שיתחשק לו, גם אם הם נוגעים לאותו עניין. אחת ההגבלות, שהוצבה להלכה האמורה, היא שההליכים החדשים אינם באים להרחיב את יריעת ההתדיינות.' (ראה גם זוסמן (שם עמ' 811).
12. נראה לי עם זאת, כי השאיפה למנוע התדיינות נוספת והרחבת היריעה איננה עיקרון נוקשה, אלא סייג אשר יש לשקול אותו במסגרת שיקלול כל הנסיבות בכל מקרה ומקרה.
כך, למשל, בעניין ב"ש 1186/85, ע"א 107/84 איליט בע"מ ואח' נ' אלקו חרושת אלקטרומכנית בע"מ ואח', פ"ד מ(2) 15, 18 בקשה המערערת הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור, מטעמי זהירות בלבד, כדי למנוע מצב שבו ערעור שהגישה באותו עניין ידחה בשל טענה פרוצדורלית, ואילו בקשת רשות לערער תדחה בשל חלוף המועד. נקבע כי בנסיבות בהן הבקשה להארכת מועד היא טכנית – ניתן להענות לה גם אם אין צידוק מיוחד לאחור, זולת טעותו של עורך-הדין שלא הגיש מלכתחילה ערעור מטעמי זהירות. וכך נאמר שם:
'הלכה פסוקה היא שהליך התלוי ועומד לפני בית-המשפט מהווה טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הליך אחר באותו עניין (ד"ר זוסמן סדרי הדין האזרחי (בורסי-פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 683; המ' 132/56 לוי נ' מורגנשטיין, פ"ד י(2) 1291; המ' 177/81 מנחם ואח' נ' שילה, פ"ד לה(3) 390). טעמה של ההלכה הוא, שאם ממילא עניין מסויים תלוי ועומד לפני בית-המשפט וטרם נדון, אין הצדקה למנוע הגשת הליך אחר, אשר נסב על אותו עניין והוגש באיחור, שהרי לא נגרם עיכוב בעבודת בית-המשפט ולא עינוי דין לצדדים. בית-המשפט יבחן, אם אכן מדובר באותו עניין, במובן הצר, ויימנע מלאפשר הגשת הליך אחר, שמטרתו להרחיב את יריעת ההתדיינות התלויה ועומדת (ב"ש 475/82 אררט בע"מ נ' דוד חינגלי, תק-על 83(1) 1011; המ' 347/81 תנובה בע"מ נ' ציון עטר ואח', פ"ד לה(3) 763) במיוחד ניתן להיזקק להלכה זו כשמדובר באותם צדדים, כששני ההליכים מכוונים כלפי אותה מטרה (ערעור על אותו פסק-דין או החלטה), וההליך השני מוגש – מבעוד מועד – מטעמי זהירות בלבד, כדי למנוע טענות פרוצדוראליות (השווה המ' 132/56 הנ"ל, בעמ' 1293 מול אות השוליים ה). בנסיבות אלה הבקשה להארכת מועד היא טכנית, וניתן לדעתי, להיענות לה, גם אם אין צידוק מיוחד לאיחור זולת טעותו של עורך-הדין, שלא הגיש, מלכתחילה, ערעור מטעמי זהירות (השווה המ' 359/78, ע"א 580/76 רינה פלקון ואח' נ' שם טוב כהן ואח', פ"ד לב(2) 401, 402 – שם התבקשה הארכת המועד לצורך הגשת ערעור שכנגד, שמשמעו הרחבת יריעת ההתדיינות.
דעתי היא, כי זה אכן המקרה שלפני. הערעור בתיק ע"א 107/84 הוגש מתוך הנחה, שמדובר בערעור בזכות. הערעור מכוון כלפי פסק-הדין ביום 8.1.84, אשר דחה על-הסף את בקשת ביטול פסק הבורר. בקשת רשות הערעור מוגשת מטעמי זהירות, ואף היא מכוונת כלפי אותו פסק, ומטרתה לחסום טענה פרוצדוראלית אפשרית מצד המשיבה, כאילו מדובר בפסק-דין, שניתן בהליכי בוררות, אשר לגביו יש צורך ברשות ערעור. בקשת רשות הערעור אינה מעלה עילה חדשה או עניין שאינו תלוי ועומד ב- ע"א 107/84. אין כל הצדקה, שעניינם של המבקשים לא יתברר לגופו וייחסם, על-הסף (פעם שניה!), בנימוק טכני גרידא (השווה ע"א 394/66 [6], בעמ' 251 מול אותה שוליים ד). אכן, עדיף היה לו הגישו הבמקשים – מטעמי זהירות – את בקשת רשות הערעור יחד עם הערעור עצמו, ובכך היה נחסך הצורך בדיון בהארכת המועד. אך בנסיבות, שבהן העניין מוגדר ומצומצם ואין דחיה או סחבת בהליך התלוי ועומד ולא נגרם עינוי דין לצד שכנגד, ניתן להעדיף את עניינם של המבקשים – למרות חלוף הזמן – ולהאריך את המועד.' (ההדגשות שלי – ד.ל.).
אמנם באותו עניין קבע הרשם המלומד שאין הוא מוצא כי נגרם עינוי דין לצד השני אך דומה כי הנימוק המרכזי שהכריע את הכף היה ש'אין כל הצדקה, שעניינם של המבקשים לא יתברר לגופו וייחסם על-הסף (פעם שניה!) בנימוק טכני גרידא'.
אך יעילות הדיון ומניעת כפל הליכים שיקולים חשובים הם אשר לעיתים יש לייחס להם משקל מכריע. אולם לצד שקולים אלה צריך שתוותר בידי בית-המשפט האפשרות לשקול האם בנסיבותיו של מקרה פלוני לא תיפגע חמורות מלאכת עשיית הצדק על-ידי בית-המשפט אך ורק מנימוקים דיוניים אלו או אחרים. לעניין זה יפה ההנחיה שבדברי השופט כהן לאמור:
'כמו הנשיא התורן המלומד כן גם אני נרתע מלנעול את שערי בית-המשפט בפני בעל דין, שיש לו לכאורה מה לטעון ולהתגונן, אך באשר לא קיים במועדן את המצוות הפורמליות של תקנות סדר הדין. בין אם היתה תביעה (כמו הנוכחית) ראויה להיות מוגשת בסדר דין מקוצר ובין אם לאו, העובדה בלבד שיש בידי הנתבע (כמו המשיבה דנן) עילה טובה וסבירה לכאורה להתגונן מפני תביעה זו, תהא דייה בעיני, בדרך-כלל, כדי שאיגע ואחפש דרכים לשמיעת הגנתו של נתבע כזה ולמניעת חטיפתו של פסק-דין אשר התובע אולי אינו ראוי וזכאי לו על-פי מידת הצדק. וגם במקרה שלפנינו לא היתה דעתי נוחה בתחילה מאישור פסק-דין שניתן שלא בפני המשיבה, ובלא שהגנתה נשמעה ונתבררה ויגעתי למצוא דרך לקיים את מעשהו הרב של הנשיא התורן המלומד אשר פתח לפני המשיבה את שערי בית-המשפט לרווחה. ואולם לאחר שהוספתי ועיינתי הגעתי לידי מסקנה שהמקרה שלפנינו הוא מקרה, אולי יוצא מן הכלל, אשר בו מן הצדק הוא להכריע על-פי שורת הדין ולא לפנים משורת הדין.' (ע"א 625/68 מפעל הבניה של הקיבוץ המאוחד ושות' נ' החברה הדרומית בע"מ, פ"ד כג(2) 720, 725)
13. אכן ראוי כי בהתקיים נסיבות מיוחדות ומסויימות יעדיף בית-המשפט, חרף מחדלי בעל הדין, את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת (ע"א 32/83, בר"ע 301/81 אפל נ' קפח, פ"ד לז(4) 431, 438).
דומה כי המקרה שלפנינו הוא אמנם מקרה מצער כזה, בו נתגלגלה המבקשת, אמנם באשמתה, לסד דיוני לוחץ בלא שטענת ההגנה האפשרית שהיא מעלה נבחנה כלל בשום שלב שהוא. ברור גם כי אילו היה מוגש בזמן ערעור (שהוא למעשה ערעור לשם הזהירות בלבד, כפי שהובהר עוד בתחילה), או מבעוד זמן לפחות בקשר להארכת מועד להגשת ערעור היה מתאפשר לה על-פי זכותה בשמיעת הערעור להשמיע את טענתה בדבר העדר עילה לתביעה שכנגדה, וטענה זו היתה נבחנת לגופה.
דחיית הערעור במקרה המיוחד שלפנינו, מהטעמים הפורמליים בלבד, עלולה לגרום לתוצאה שקשה להשלים עמה, דהיינו שהמערערת תחוייב בתשלום סכומי עותק בשל ערבות שנתנה מבלי שתשמע ממנה כל טענה מהותית ובלא שטענתה תזכה אפילו לעיון ולבחינה ראשוניים.
ראוי לציין גם כי כל טענתה של המערערת – כפי שהביאה בפנינו בא-כוחה – היא, כי כתב התביעה המקורי כלל לא גילה עילה. שאלה זו משפטית טהורה היא ואין במתן אפשרות להביאה בפני בית-המשפט משום הכבדת התדיינויות רבה. ייתכן גם, כי אילו היה הבנק המשיב מסכים מלכתחילה לבקשת הביטול, ולהארכת המועד להגשת בקשת רשות להתגונן, היתה השאלה נדונה זה מכבר ובכך היה נחסך סבך ההתדינויות עד כאן.
אשר-על-כן בא אני לכלל המסקנה כי בנסיבות המיוחדות האמורות דין ייעשה אם אעדיף את עניינה של המערערת על עניינו של המשיב. אני מקבל את הערעור ומאריך את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין ב-20 יום מהיום. חרף זאת נראה לי כי על המערערת לשאת בהוצאות המשיב גם בדרג זה. אני מחייב המערערת לשלם למשיב בדרגה זו הוצאות בסך 3,000 ש"ח, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית מהיום ועד התשלום בפועל. חיוב זה בהוצאות אינו תלוי בתוצאות ההליכים בעניין דנן."
ב- ע"א 171/88[159] נדון ערעור על פסק-דין חלקי של בית-המשפט המחוזי בירושלים. בין הצדדים, שהם חברה קבלנית (המערערת) וזוג שרכש ממנה דירה (המשיבים), מתנהלת מערכה משפטית הנוגעת לדירה האמורה. לאחר שנכנסו המשיבים ו-7 ילדיהם לגור בדירה נסתבר שיש בה פגמים מרובים, ולכן הם תבעו פיצויים בבית-המשפט קמא. במהלך הדיון הוסכם בין הצדדים, כי המערערת תתקן את הדירה ובמהלך תקופת התיקונים יינתן דיור חלופי למשיבים. לאחר עיכובים שנבעו מניסיון לברר את עלות התיקונים ולמצוא דיור חלופי, קבע בית-המשפט קמא, בהחלטה מיום 18.1.88, כי:

"לאור דברי הצדדים אני קובעת כי התובעים (המשיבים בפנינו – ג.ב.) ישבו עם נציג הנתבעת תוך 48 שעות ויקבעו מה הדיור החלוף ... אם לא יימצא הסדר, תשלם הנתבעת את הוצאות שהיית משפחת התובעים במלון היאט ..."
בתאריך 24.1.88 עברה משפחת המשיבים למלון היאט, כאמור. בתאריך 31.1.88 ניתן על-ידי בית-המשפט קמא פסק-דין חלקי, לפיו חייבת הנתבעת לשלם לתובעים סכום כסף בגין שהותם במלון היאט, וכן לשלם מדי שבוע למלון סכום מסויים עד להשלמת תיקון הדירה. כמו-כן פסק בית-המשפט קמא הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין, וקבע, כי המערערת תשלם 1000 ש"ח שכר-טרחת עורך-דין בגין כל שבוע בו לא תמלא אחר פסק-הדין החלקי.

המערערת, שפסק-הדין החלקי ניתן שלא בפניה, ניסתה להקל את רוע הגזירה על-ידי פניה לבית-המשפט קמא בתאריך 2.2.88, בבקשה כי יוחלט על דיור חלוף במלון זול יותר. השופטת נטתה לקבל בקשה זו, אך בדיון במעמד שני הצדדים החליטה להותיר את פסק-דינה החלקי על כנו – שכן התברר שהדיור שהוצע אינו מתאים למשיבים.

נקבע מפי כב' השופט ג' בך:

"הערעור שבפנינו מופנה כנגד פסק-הדין החלקי.
2. עיקר טענותיה של המערערת מופנה כנגד הדרך בה נתקבל פסק-הדין החלקי. לטענתה, פסק-הדין החלקי נתקבל במעמד צד אחד ומבלי שלווה לבקשה תצהיר, והסכום שנקבע בפסק-הדין החלקי גבוה פי שניים מהסכום אותו תבעו המשיבים בכתב התביעה. לבסוף טוענת המערערת, כי החיוב בשכר-טרחת עורך-דין, למקרה שפסק-הדין לא יבוצע, מהווה הוצאות עונשיות שנועדו לאכיפת פסק-הדין, ובכך חרג בית-המשפט קמא מסמכותו.
בטענות אלה יש ממש. אדון בהן להלן.
3. הסמכות ליתן פסק-דין חלקי מצויה בתקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), הקובעת לאמור:
'בית-המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להוציא פסק-דין באחת התביעות שבתובענה או בחלק מתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו, לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו כל אימת שנראה לבית-המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את המימצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לעניין התביעה או הסעד האמור.'
וכך נאמר בספרו של זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 5) עמ' 483 על תקנה 191 הנ"ל:
'הכוונה היא, שאם יתברר במהלך הדיון, כי מקצת המשפט הגיע לשלב כזה שאין צידוק להשהות לגביו את מתן פסק-הדין עד אשר יהא בידי השופט לפסוק במחלוקת כולה, יוציא השופט פסק-דין חלקי, והמשך הדיון יצטמצם בשאר העניינים השנויים במחלוקת.'
אכן, בדרך-כלל מדובר במצבים בהם הנתבע מודה בחלקים מכתב התביעה, כך שלא קיימת יותר מחלוקת לגביהם (וראה הדוגמאות בזוסמן, שם, בעמ' 483-484). יחד עם זאת, לדעתי, אין מניעה כי ינתן פסק-דין חלקי גם בעניין השנוי במחלוקת בין הצדדים, ובלבד שנתקיימו תנאי תקנה 191 הנ"ל.
אלא, שכך או כך, 'ברור, כי לפני מתן פסק-דין חלקי, חייב השופט לנהוג כדרך שנוהג הוא לפני מתן כל פסק-דין; עליו לשמוע את בעלי הדין לגבי העניין בו הוא עומד לפסוק, ועליו להשתכנע, שאם יימנע ממתן פסק-דין חלקי, ויוסיף לברר את המשפט בשלמותו, לא יתגלה בסופו של דבר, כי לגבי העניין בו פסק בפסק-הדין החלקי, היה מגיע למסקנה אחרת ושונה מזו – הן מבחינת העובדות והן מבחינת החוק – אשר שימשה יסוד לפסק-הדין החלקי.' (זוסמן, שם, בעמ' 484).
צודקת, איפוא, המערערת בטענתה: אם מתבקש בית-המשפט על-ידי אחד הצדדים ליתן פסק-דין חלקי, פשיטא שעל בית-המשפט לאפשר לצד שכנגד להגיב על בקשה זו בטרם יפסוק.
צודקת גם המערערת בטענתה הנוספת, שהבקשה צריכה להיות מוגשת בדרך המרצה ובצירוף תצהיר. בנסיבות בהן נסמכת בקשה על טענות עובדתיות של בעל דין יש לצרף לה תצהיר המאמת עובדות אלה (ראה תקנה 241(ב) לתקנות). כך היה המצב בענייננו, בו התבססה הבקשה של המשיבים על אי-הצעת דיור חלוף על-ידי המערערת, ועל כניסת המשפחה למלון היאט בלית ברירה.
4. לגופו של פסק-הדין החלקי טוענת המערערת, כי המשיבים תבעו פיצויים בגין דיור חלוף בגובה של 150 $ ליום, ובית-המשפט קמא פסק להם סכום כפול.
הכלל הוא, כי בית-המשפט לא יתן לתובע סעד אותו לא ביקש אלא במקרים יוצאי דופן (ראה ע"א 67/84 בכר נ' בכר, פ"ד לח(3) 764, 769), וכך הוא גם ביחס לסכום התביעה:
'בדרך-כלל כדי שתובע יוכל לזכות ביותר ממה שכלל בפרשת תביעתו עליו לבקש תיקונה ובהקדם האפשרי לאחר שנתגלה או נסתבר שסכום התביעה אינו משקף את הסכום המגיע לו.'
(ראה ע"א 624/69 פילוסוף נ' דוידזון, פ"ד כד(2) 378, 384) והטעם לכך הוא כדבריו של השופט (כתוארו אז) זוסמן בעניין פילוסוף הנ"ל:
'בשיטה האדוורסרית הנהוגה אצלנו – ואינני יודע שיטה טובה הימנה – אין השופט כופה על בעל דין יתרון שזה לא רצה בו. אין פוסקים לתובע סכום העולה על הסכום הנקוב בכתב התביעה; ואין פוסקים לנתבע שלא הגיש תביעה שכנגד דבר זולת דחיית התביעה והוצאות.' (שם, בעמ' 386 – במאמר מוסגר אציין כי יתכנו מקרים בהם בית-משפט יסטה מעיקרון זה אלא שבענייננו אין הדבר כן).
משום כך, הדרך הנכונה במקרה דנן היתה לתקן את כתב התביעה מייד כשנודע למשיבים שהסכום שתבעו אינו מספיק. אכן, הם ביקשו לתקן את כתב התביעה ומבוקשם אף ניתן להם, אלא שכל זה התרחש 10 חודשים לאחר מתן פסק-הדין החלקי.
אמנם יתכנו מקרים בהם יהיה מוכן בית-המשפט לראות את כתב התביעה כאילו תוקן, אף בהעדר בקשה לעשות כן, אך החלטה כזו תינתן רק כאשר 'הצדק דורש זאת ואין בכך פגיעה בבעל דין אחר' (ראה ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 715-716).
בענייננו, לא באו גורמים אחרונים אלה על סיפוקם: המשיבים לא ביקשו לתקן את כתב התביעה בעת הגשת בקשתם למתן פסק-דין חלקי, למרות שידעו, כי הסכום המבוקש בבקשה עולה על הסכום שצויין בכתב התביעה; ובית-המשפט לא קבע באותו מעמד כי הוא רואה את כתב התביעה כאילו תוקן. גם לא ניתנה למערערת הזדמנות לשטוח טענותיה בטרם ניתן פסק-הדין החלקי, כאשר לא היתה כל מניעה לעשות כן.
בנוסף על כל אלה, נקבעה בפסק-הדין סנקציה למקרה שהוא לא יקויים. לכך אין ביסוס בכל דין, אלא בהליך מסוגו של בזיון בית-משפט. לכן, גם חלק זה של פסק-הדין החלקי הינו פגום.
5. טענתם העיקרית של המשיבים בפנינו היא, כי תקיפתו של פסק-דין שניתן במעמד צד אחד אפשרית בשתי דרכים חלופיות: או בהגשת בקשה לביטולו (על-פי תקנה 201 לתקנות) או בהגשת ערעור עליו. לטענתם, הדרך הראשונה כבר מוצתה על-ידי המערערת (בבקשה שהגישה למציאת דיור חלוף זול יותר, בתאריך 2.2.88) ומשום כך אין להתיר לה עתה את דרך הערעור.
טענה זו אינה מקובלת עלי.
ראשית, המערערת לא הגישה בקשה לביטול פסק-הדין החלקי, ואין לראות בבקשה שהוגשה ב-2.2.88, בה הוצע על ידה דיור אחר, משום בקשה פורמלית לביטול פסק-הדין כאמור.
שנית, גם אם הגיש צד בקשת ביטול על-פי תקנה 201 לתקנות אין נחסמת בפניו הדרך להגיש ערעור, ובלבד שלא חלף המועד לכך. וכך נאמר בנקודה זאת בספרו הנ"ל של זוסמן, בעמ' 682-681:
'בעל דין שהגיש בקשת ביטול לפי תקנה 201, והיא נדחתה בטרם עבר המועד להגשת ערעור על פסק-הדין שלא בפניו, עודנו יכול להגיש ערעור. זכות הערעור ניתנה לו מכוח המשפט המהותי (הסובסטנטיבי) והתקנות יכולות אמנם להוסיף עליו, אבל לא לגרוע ממנו.'
וראה לעניין זה החלטת הרשם ב- ב"ש 116/86 שותפות שרותי פז אשקלון נ' קדוש ואח', פ"ד מ(2) 10, 13.
6. סיכומו של דבר: בפסק-הדין החלקי נשוא הערעור שבפנינו אירע צרוף של פגמים רבים: פסק-הדין החלקי ניתן במעמד צד אחד מבלי שהיתה כל הצדקה לכך; הוא ניתן בהסתמך על טענות עובדתיות שלא נסמכו בתצהיר; הוא העניק לתובע יותר ממה שנתבע על ידו בכתב התביעה; ובחלקו הוא מכיל סנקציה בעלת אופי עונשי, אשר בוודאי לא ניתן היה להטילה ללא שמיעת טיעוני הצדדים.
אשר-על-כן אין אני רואה מנוס מלקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין החלקי ולהשיב את הדיון לבית-המשפט המחוזי, על-מנת שישמע את טיעוני שני הצדדים בשלמותם ויכריע במסגרת זאת גם בעניין תביעת המשיבים בדבר התשלום עבור הדיור החלוף בעת ביצוע התיקונים בדירתם.
יחד עם זאת ראויה התנהגותה של המערערת לכל אורך ההליך לביקורת.
היא לא השכילה לספק למשיבים דיור מתאים, וגם בפנינו לא העלתה, ולו ברמז, טענה רצינית בדבר קיומו, בעת הקובעת, של דיור חלוף זול יותר. בנסיבות אלה לא הייתי עושה צו להוצאות."
ברור, אם כן, לאור פסיקה ישנה זו, המבוכה הרבה שהיתה קיימת באשר למועדים בהם יש להתחיל ולחשב את תקופת הערעור וכן את המכשול הדיוני שעמד בפני בעלי דין בבואם לטכס את המשך מהלכיהם המשפטי ברצותם לבטל פסק-דין או החלטה שניתנו במעמד צד אחד.

[157] בש"א 356/89 שמעונה בריק נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מג(4) 22.
[158] ע"א 221/51, 228/51, המ' 128/51 פריש נ' מנדלבליט, פ"ד ו 183.
[159] ע"א 171/88 דרוקר זכריה חברה קבלנית נ' הדסה ויצחק ברמן, פ"ד מד(2) 346.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ערעור - מבוכת המועדים עד לחקיקת תקנה 398א