ביטול פסק-דין מחמת מרמה בעין ההלכה

הגישה המשפטית הבסיסית בשאלת ביטולו של פסק-דין מחמת מרמה הינה ברורה ומהווה פועל יוצא של דיני הצדק והיושר. אולם, בחינת יישום גישה זו הלכה למעשה, מגלה פנים רבות לאופן יישומה.

בחינת הלכות בתי-המשפט על ההקשרים והעובדות במסגרתם נבחנה גישת המשפט לביטולו של פסק-דין במרמה תבהיר היטב את הדרכים והמקרים בהם אכן ניתן לבטל פסק-דין שהושג במרמה.

1. ב- המ' 445/80[186] נדון העניין הבא: בית-משפט נתן פסק-דין על-פיו בוטל פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ובית-המשפט של ערעור הורה על החזרת העניין לבית-המשפט המחוזי "על-מנת שישמע ראיות נוספות בעניין אי-חוקיות, כפי שבעלי הדין יביאו לפניו, ולאחר מכן, אם יקבל את טענת אי-החוקיות, ידחה את בקשת הערעור, ואם ידחה את טענת אי-החוקיות, יפסוק לטובת המערער". העניין, שנדון בערעור הנ"ל, היה פסק-דין, אשר ניתן בהמרצת פתיחה, שהוגשה על-ידי שמואל יוחאי (המשיב בבקשה שבפנינו – להלן התובע) נגד גב' חנה טוב אברהם (המבקשת בבקשה שבפנינו – להלן הנתבעת). באותה המרצת פתיחה ביקש התובע, שיינתן צו לתיקון רישום מקרקעין הרשומים על-שם הנתבעת, באופן שהם יירשמו על שמו. טענתו היתה שהמקרקעין נקנו בכספו ונרשמו על-שם הנתבעת אך ורק בגלל חשש שנושים יירדו לנכסיו. לביסוס אותה טענה, אשר הוכחשה על-ידי הנתבעת, הסתמך התובע, בין היתר, על שני מכתבים בחתימת הנתבעת.

בית-המשפט המחוזי דחה בפסק-דינו את בקשת התובע, אחרי שהביע דעה, אין הוא מוכן לתת אמון בעדויות בעלי הדין ולסמוך את מסקנותיו על דבריהם. דחיית התביעה היתה מבוססת על קביעת בית-המשפט המחוזי, שהתובענה הושתתה על עילה בלתי-חוקית. כאמור, בית-המשפט קיבל את הערעור והורה על בירור מחודש של טענת אי-החוקיות. בירור זה החל בבית-המשפט המחוזי, אך עד כה טרם הסתיים. סיום הבירור נדחה עקב ניסיונה של הנתבעת להביא לפני בית-המשפט ראיות נוספות, אשר נוצרו אחרי שניתן פסק-הדין בפנינו.

ראיות אלה הן: שיחה מוקלטת שהתנהלה, לפי טענת הנתבעת, בין שני בניה ובין התובע בבית מרזח בלונדון, שבה גר התובע. על-פי התמליל החלקי של השיחה, המצורף לבקשה שבפנינו, אמר התובע באותה שיחה דברים המצביעים לכאורה על כך, שהוא רימה את אחותו – הנתבעת – כשהחתים אותה על המכתבים, לפיהם המקרקעין שייכים לו, ועל-כן עדותו בבית-המשפט המחוזי, שבה הכחיש את טענת המרמה שהועלתה על-ידי הנתבעת, היתה עדות כוזבת.

נפסק לעניין בקשה למתן הוראות כי:

"הנתבעת ביקשה בבית-המשפט המחוזי, שזה ישמע את הראיות הנוספות ובפסק-דינו יחליט גם בעניין טענת המרמה, ולא רק בעניין עילת אי-החוקיות.
מכיוון שעל-פי הוראות בית-משפט זה הדיון בבית-המשפט המחוזי צריך להיות מצומצם רק לעניין אי-החוקיות, ביקשה הנתבעת בהמרצה שבפנינו, שנשנה את ההוראות אשר ניתנו על ידינו בפסק-דיננו הנ"ל, כך שיאופשר לנתבעת להביא בפני בית-המשפט המחוזי את הראיות הנוספות הנ"ל.
בא-כוח התובע התנגד לשינוי ההוראות. לטענתו, ההוראות, שניתנו על-ידי בית-משפט זה, הן בבחינת פסק-דין סופי, שאין לשנותו. הוא מסתמך בעניין זה על הנאמר בספרו של ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי- פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 657. בנוסף לכך הפנה בא-כוח התובע את תשומת-ליבנו לפסק-הדין ב- ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג(1) 449 ובמיוחד לדברים שנאמרו שם, בעמ' 455.
עוד טען בא-כוח התובע, ששמיעת הראיות החדשות תעמיד בפניו קשיים רבים עקב העובדה שהתובע הוא כעת בגיל של למעלה מ-90 שנה, וקשה או בלתי-אפשרי להביאו עוד פעם ארצה לשם מתן עדות, אחרי שהוא היה כבר כמה פעמים בארץ בגין המשפט עם אחותו, וכן שהבאת התובע ארצה – אם תהיה אפשרית – או גביית עדותו בלונדון, תהיינה כרוכות בהוצאות מרובות, שבהן חייבת הנתבעת לשאת.
לדעתנו, יש לאפשר לבית-המשפט המחוזי להחליט בבקשה בדבר שמיעת הראיות הנוספות בטענת התרמית. אם ישתכנע, שאכן הראיות הנוספות הן בעלות חשיבות ויש בהן כדי להשפיע על ההכרעה הסופית, יוכל בית-המשפט המחוזי להרשות את הגשת הראיות הנוספות, ואז יחליט בפסק-דין שייתן, לא רק בעילת אי-החוקיות, אלא גם בטענת המרמה, שהועלתה על-ידי הנתבעת בשלב הראשון של הדיון.
כלל ידוע הוא, שגם במקרה שניתן פסק-דין סופי, אשר מהווה מעשה-בית-דין בין בעלי הדין, רשאי בית-המשפט, אם מתברר לו, שפסק-הדין הושג במרמה, לפתוח את הדיון מחדש. בעניין זה נאמר, בין היתר, בפסק-הדין ב- ע"א 254/58 הנ"ל על-ידי השופט זוסמן (כתוארו אז), בעמ' 456-455:
'... כי כוחו של בית-משפט של יושר, אשר אינו נובע מן החוק החרות, אינו מוגבל כלל, אלא השאלה תהא, באיזו מידה יעשה בית-המשפט שימוש בו.'
על-כן גם לו היה מדובר כאן בפסק-דין סופי, שהכריע במחלוקת בין בעלי הדין לגבי המקרקעין, היה בכוחו של בית-המשפט להורות על דיון מחדש לו היה מתברר שפסק-הדין הושג במרמה. אמנם בדרך-כלל הדרך לביטול פסק-דין סופי, עקב טענת מרמה, היא על-ידי הגשת תביעה לבית-המשפט, אשר נתן את פסק-הדין, אך במקרה דנן הדיון בבית-המשפט המחוזי טרם הסתיים, והמחלוקת לגבי הבעלות במקרקעין טרם הוכרעה. על-כן אין אנו רואים כל סיבה למנוע מהנתבעת את האפשרות לבקש שמיעת ראיות נוספות בבית-המשפט המחוזי לגבי טענת המרמה, ועל-כן מן הראוי לשנות את ההוראות, שניתנו על-ידי בית-משפט זה ואשר הגבילו את בית-המשפט המחוזי בשמיעת ראיות רק לעניין טענת אי-החוקיות.
ייתכן שיש ממש בטענת בא-כוח התובע, שיעמדו בפניו קשיים, כאשר ירצה להשמיע את עדות התובע כדי שזה יעיד על הנסיבות של השיחה שהוקלטה על משמעות הדברים שנאמרו בה. ברם, בעניין זה אין מקום לדון כעת, אלא בית-המשפט המחוזי, אחרי שירשה את הגשת הראיות הנוספות וישמע את הראיות הנוספות מטעם הנתבעת, ידון ויחליט, מהי הדרך לשמיעת עדות התובע, אם התובע ירצה להעיד בקשר עם טענת המרמה. בית-המשפט המחוזי יוכל גם להחליט בפסק-דינו, מי בסופו של דבר יישא בהוצאות המיוחדות, הקשורות בגביית עדות התובע. על כל זה יהיה מקום לדון בבית-המשפט המחוזי בשלב מאוחר יותר וטענות בא-כוח התובע בעניין זה אין בהן כדי למנוע את שינוי ההוראות, כפי שביקשה הנתבעת.
על-כן אנו משנים את ההוראות, שניתנו על-ידינו בפסק-דיננו ב- ע"א 596/78, באופן, שבנוסף לעניין שבו על בית-המשפט המחוזי לדון, לפי ההוראות שניתנו, ידון בית-המשפט המחוזי ויחליט גם בבקשה לשמיעת ראיות נוספות. אם ירשה את הבאת הראיות הנוספות, ישמע את הראיות שיובאו לפניו גם בשאלה שבמחלוקת בעניין טענת המרמה, שהועלתה על-ידי הנתבעת ויתן את פסק-דינו לגבי כל השאלות שבמחלוקת."
2. בר"ע 58/89[187] נדון המקרה הבא: המבקשת הגישה תובענה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ב- ת"א 924/85 בה תבעה מן המשיבות ואחר סכומי כסף. אותה שעה היתה תלויה ועומדת תביעת המשיבים נגד משה"ב ב- ת"א 605/85 בה תבעה סעדים שונים בגדר אותה עסקה; משה"ב הגישה בתיק האמור תביעה שכנגד. ב- ת"א 924/85 בקשו המשיבים בין השאר להעמיד את התביעה בטענה של "עניין התלוי ועומד" (התביעה שכנגד של משה"ב ב- ת"א 605/85) וכן שתינתן לה רשות להתגונן. בתשובתה לבקשה זו טענה משה"ב, בין השאר, שאין מקום לטענת עניין התלוי ועומד הואיל והתביעה שכנגד הוגשה על ידה יום אחד לאחר הקשת התביעה ב- ת"א 924/85. השופט המלומד נמנע בסוגיה זו מלדון בשאלות אחרות שהועלו לפניו (כגון האם התביעה והתביעה שכנגד מתייחסות לאותו "עניין") משום שקיבל את הטענה שהתביעה שכנגד הוגשה אחרי הגשת התביעה ב- ת"א 924/85. לאחר מכן נדחתה בעיקרה הבקשה לרשות להתגונן וניתן פסק-דין נגד מקור. מקור ערערה על פסק-הדין ב- ע"א 375/86. בערעור טענה מקור שבטענת משה"ב ב- ת"א 924/85, שהתביעה שכנגד הוגשה יום אחד אחרי הגשת התביעה באותו תיק, לא היתה נכונה והיה בה משום תרמית של בית-המשפט. לעניין זה צרפה מקור לתיק המוצגים שהגישה מסמכים שונים שלא היו מצויים לפני בית-המשפט המחוזי. ביום 25.1.87 החליט בית-המשפט העליון, לפי בקשתה של משה"ב, לפסול את המסמכים האמורים לראיה "בכפיפות לכל החלטה אחרת של בית-משפט זה על-פי תקנה 457 הנ"ל". בעקבות ההחלטה האמורה עתרה מקור להתיר לה להגיש את המסמכים האמורים כראיות נוספות כדי לבסס את טענת התרמית. בהחלטתו מיום 31.5.87 נדחתה הבקשה ובית-משפט זה קבע, מפי הנשיא, השופט שמגר:

"אשר למוצגים שהגשתם נתבקשה, הרי לא שוכנענו כלל ועיקר כי נתקיימו כאן התנאים המקובלים עלינו מאז ומתמיד בקשר לקבלת ראיות נוספות בערעור. המדובר בראיות אשר קשורות לנושא שהיה בדיון בפני הערכאה הראשונה באשר לא היתה מניעה כלשהי בידי המערערות להגיש את הראיות לבית-משפט קמא. איננו סבורים גם כי הגשת הראיות, לו הותרה, היתה מבהירה נקודה הנתונה במחלוקת במידה הדרושה לצורך הכרעה ברוח הוראותיה של תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984".
חרף ההחלטה הנזכרת בפסקה הקודמת לא הרפתה מקור ממשה"ב. היא הגישה ב- ת"א 293/88 תובענה נגד משה"ב בה עתרה לקבלת סעד הצהרתי לפיו בצעה משה"ב תרמית על בית-המשפט, מהטעמים שכבר פורטו, ולפיכך יש, לטענתה, לבטל את פסק-הדין. משה"ב בקשה לסלק את התביעה על-הסף מטעמים שונים, אך הבקשה נדחתה. מכאן הערעור שלפנינו.

נפסק מפי כב' השופט ש' לוין:

"4. השופט המלומד סקר את רוב האסמכתאות המבססות את סמכותו של בית-המשפט לבטל פסק-דין סופי בעילה של תרמית ואם כי צודקת משה"ב שכמה מהן אולי אינן נוגעות לעניין באשר הן סבו על ביטול פסק-דין שניתן בהסכמה, אין ספק בדבר שעצם הסמכות האמורה אינה יכולה עוד, בגבולות המתאימים, להיות שנויה במחלוקת. לעניין שתי החלטותיו של בית-המשפט העליון סבר השופט המלומד שאין מדובר אלא בהחלטות ביניים, שלא ניתנו לאחר ליבון מלא, ואינן קושרות אותו.
נראה לנו שהערעור בדין יסודו ושני טעמים לדבר: ראשית, אין לבטל פסק-דין בעילה של תרמית, אלא כשמדובר בפסק-דין סופי שאין עילת ערעור עוד: ראה, למשל, ע"א 445/80 חנה טוב אברהם נ' שמואל יוחאי ואח', פ"ד לה(1) 505; והנה במקרה שלפנינו הדיון בערעור לא נסתיים, שהרי בית-משפט זה החליט לדחות את שמיעתו עד לסיום ההליכים ב- ת"א 605/85; שנית, עילת "המשפט החוזר" בעניינים אזרחיים קיימת מטבעה רק כשבעל דין אינו יכול למצות את זכויותיו במסגרת ההליכים הרגילים ובוודאי שבנסיבות ראויות ירשה בית-משפט לבעל דין, כל עוד ההליכים הרגילים לא נסתיימו, להביא ראיות נוספות במקום לעתור לביטול פסק-הדין לאחר שיהפוך סופי. ע"א 445/80 הנ"ל; אכן אם בגדר הליכי הערעור סבר בית-משפט זה שאין מקום להתיר הגשת ראיות נוספות, ממילא מיצתה מקור את זכויותיה ואין היא יכולה בדרכי עקיפין לתקוף את החלטותיו של בית-המשפט העליון.
מטעמים אלה אנו מקבלים את הערעור ומוחקים על-הסף את תביעת מקור. מקור תשלם למשה"ב את יציאותיה וכן שכר-טרחת עורך-דין בשתי הערכאות בסכום של -.15,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום."
3. ע"א 4958/99[188] נדונה שאלת תחולת התיישנות על תביעה לביטול פסק-דין שהושג במרמה.

נפסק מפי כב' השופט י' אנגלרד בקבעו כי חוק התיישנות חל גם על תביעות לביטול פסקי-דין מחמת מרמה כי:

"בתקופת הגשמים בראשית שנת 1969 הוצפו פעמיים קטעי חוף של ים כנרת וגרמו נזקים לרכוש של שוכנים לחוף. דומה כי ככל שהשנים הבאות נהיו שחונות ומפלס הכנרת ירד, כך הלכו וגברו גלי התביעות וההליכים בין בעלי הדין, נבקעו כל מעיינות תהום רבה של בעיות משפטיות שכיסו כמי המבול את מוסדות המשפט מקמא ועד בתרא. והנה, לאחר שלושים ואחת שנים מימי הסכסוך טרם יבשו. השאלה המשפטית המתעוררת בערעור זה היא מצומצמת למדי; היא נוגעת לאפשרות לבטל פסק-דין שניתן באחד ההליכים, כשהטענה היא שאחת המסקנות הוסקו על יסוד עדות שקר, שניתנה בהסתמך על מסמך מזוייף. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול פסק-הדין בשל התיישנות. על כך הוגש הערעור שלפנינו...
18. בתחום האזרחי קלטה הפסיקה המקומית את האפשרות לבטל פסק-דין בשל מרמה על יסוד ההלכה כפי שנתגבשה במסורת המשפט האנגלי. לגבי מסורת זו גופה ראה: Gordon D. M. "Fraud or New Evidence as Grounds for Actions to Set Aside Judgments" 77 L.Q.R. (1961) 358-381, 533-559; Halsbury's Laws of England (4th ed., 2000 Cumulative Supplement) pp. 46-47 (para 560); The Supreme Court Practice I (1999) 13/9/15; Freeman on Judgments (5th ed., 1993), pp. 464-466, 661-666, 1662-1663; 37(3) The Digest (London, 1983) pp. 222 (para 4213-4214); Williston W. B., Rolls R. J. The Law of Civil Procedure II (Toronto, 1970), 1059-1066.
יצויין, כי בשיטות המשפט האנגלו-אמריקאיות פותחו הבחנות מהבחנות שונות בדבר טיב המרמה. יש המבדילים בין מרמה פנימית (intrinsic fraud) למרמה חיצונית (extrinsic fraud) או בין מרמה כלפי בעל דין לבין מרמה כלפי בית-המשפט (fraud upon the court) עיין ודוק: Freeman on Judgments (5th ed., 1993), pp. 2562-2587; ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יט(455, 449 (1 (להלן: "פרשת אינגסטר"); נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א-1991) 599-560.
19. כאמור, מסורת המשפט האנגלי בדבר ביטול פסקי-דין בשל מרמה נקלטה בישראל. ראה: פרשת אינגיסטר, מפי השופט י' זוסמן, בעמ' 455-456. וכן ראה: בג"צ 124/59 גלאובהרדט נ' בית-הדין הרבני האזורי, חיפה, פ"ד יג(2) 1490; המ' 445/80, ע"א 596/78 אברהם נ' יוחאי, פ"ד לה(1) 505, 507; בר"ע 58/89 משה"ב משכנות פאר בע"מ נ' מקור הנפקות וזכויות בע"מ, פ"ד מג(1) 414, 416; ע"א 4511/91 בוהדנה נ' בלום (טרם פורסם); זלצמן לעיל, בעמ' 601-603, במיוחד הערת שוליים 25.
20. יצויין כי הלכה זו, כפי שהתגבשה בתחום האזרחי, עצמאית היא, וכאמור, אין ללמוד עליה מעקרונות המשפט החוזר בתחום הפלילי, כפי שאלה עוצבו בהוראת סעיף 31 לחוק בתי-המשפט. כלל זה נכון הוא גם בעניין ההתיישנות, שהיא השאלה המכרעת בערעור שלפנינו. ביתר דיוק, השאלה היא האם יש תחולה לחוק ההתיישנות על תביעה לביטול פסק-דין בשל מרמה, תביעה שאין חולקים עליה שהיא נתונה בידי הנפגע. והנה, בחוק ההתיישנות מצויה הוראה מיוחדת בנושא התרמית והאונאה; הלוא הוא סעיף 7 לחוק, הקובע בזו הלשון:
היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה.
יצויין, כי לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות תקופת ההתיישנות להליכים אזרחיים, שאינם נוגעים למקרקעין, היא שבע שנים. נמצא, כי בהנחה שחוק ההתיישנות חל על תביעת הביטול, תקופת ההתיישנות של שבע השנים מתחילה ביום שבו נודעה התרמית. בדבר איזון האינטרסים השונים המצוי ביסוד הסדר ההתיישנות בחוק ראה: ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 558; ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846, 865.
21. הדרא קושיא לדוכתה: האם חל חוק ההתיישנות על תביעת הביטול של פסק-דין בשל מרמה? לטעמי, התשובה היא חיובית כפי שגרס גם בית-המשפט המחוזי. נכון אמנם כי במשפט האנגלו-אמריקאי יש מהלכים לרעיון כי אין להקפיד בעניין חלוף הזמן עם בעל דין שנפגע מפסק-דין שהושג במרמה. ברוח זו נקבע כי לפי מסורת המשפט האנגלי – הנסמכת בסוגיה זו על עקרונות של דיני יושר – אין התיישנות פורמאלית. עם זאת, יש לזכור כי חלוף הזמן עשוי להוות שיהוי
(laches) על-פי דיני היושר. ראה: Gordon, supra, 378; Patch v Ward (1867) L.R. 3 Ch. 203, 211.
יתרה מזו, יש ושיטות המשפט קבעו דיני התיישנות חקיקתיים להתיישנות של תביעות מסויימות המכוונות לביטול פסק-דין בשל מרמה. ראה בארה"ב תקנה 60 לתקנות הפדרליות לפרוצדורה אזרחית, המבחינה בין סוגים שונים של תביעות לביטול פסק-דין, והקובעת תקופת התיישנות של שנה מיום מתן פסק-הדין: Wright, Miller & Kane Federal Practice and Procedure (2nd ed., 1995), 310-322,
אלא שבהוראה האחרונה הוצאו מכלל ההתיישנות הקצרה הפורמאלית התביעות המסורתיות לביטול פסק-דין בשל מרמה. השאלה המיוחדת במשפטנו היא, כאמור, תחולתה של הוראת סעיף 7 לחוק בדבר מרמה ואונאה.
22. אני גורס כי הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות מקיפה את כל סוגי התביעות בנושאי מרמה, כולל תביעה לביטול פסק-דין. השווה בהקשר זה את דבריו של חברי השופט א' מצא ב- ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד נג(4) 861, 869.
תחולתו של סעיף זה (סעיף 7 לחוק ההתיישנות – י.א.) איננה מוגבלת לעילות שיסודן בעוולת התרמית, כמשמעה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אלא משתרעת על כלל עילות תרמית ואונאה, ויהא אשר יהא המקור המשפטי הקובע את סיווגן: חוזי, מינהלי, או אחר.
ואמנם, איני רואה טעם לקבוע דין מיוחד של התיישנות לתביעה לביטול פסק-דין בשל מרמה ואונאה. האיזון שערך המחוקק בסוגיית המרמה והאונאה מתאים גם למרמה הנוגעת להליכים משפטיים בתחום האזרחי. השווה ברוח זו את פסק-הדין שניתן על-ידי בית-משפט באונטריו, קנדה: Re Cook and Morley and Forster [1950] O.W.N 739, שבו קבע השופט Gale בעמ' 742 לפסק-הדין:
'There is still another reason why the motion should not succeed. The combined effect of ss. 31 and 48(1)(g) of The Limitation Act, R.S.O. 1937, c. 118, would seem to be an answer to the applicant's contention. Though these sections were not discussed to any extent before me, it would appear that as early as October 1943 the applicants heard the evidence which is said to have been perjured. That being so, then these proceeding to set aside the judgment on the basis of that fraud could have been brought only within six years of its discovery or at the latest within six years from the date of [the] judgment.'
23. מסקנתי היא, איפוא, כי על המקרה שלפנינו חלה הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, לפיה מירוץ ההתיישנות החל עם היוודע דבר המרמה. משום כך אין לקבל את הטענה המסתמכת על חוק בתי-המשפט בסוגיית המשפט החוזר בתחום הפלילי, ואף לא את הטענה כי מירוץ ההתיישנות התחיל רק עם הפיכתו של פסק הבורר לחלוט. בהקשר זה אציין כי איני רואה, לצורך דיוננו, כל קשר בין פסק הבורר, שעניינו קביעת גובה הפיצויים, לבין ביטול פסק-הדין שנפסק בנושא האחריות, ואשר כלפיו, וכלפיו בלבד מכוונת טענת המרמה.
24. בכך הגעתי לשאלה האחרונה והיא שאלה עובדתית: מתי נודעה התרמית לניזוקים לראשונה? גם כאן צדק בית-המשפט המחוזי כי "דבר המרמה" נודע לניזוקים, לכל המאוחר, בעת חקירת העד סליק בפני הבורר בדצמבר 1988. אעיר דרך אגב, כי ספק רב בעיני אם הבורר, שתפקידו הצטמצם בקביעת גובה הנזק בהצפה השניה, צריך היה להידרש לסוגיית התרמית. יצויין, כי המדינה ומקורות מכחישות בכל תוקף את דבר קיומה של תרמית ואף בית-המשפט המחוזי הטיל ספק בקיומה בפסקה האחרונה של פסק-דינו.
25. העולה מן האמור כי לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות החל מירוץ ההתיישנות מדצמבר 1988. נמצא, כי שבע שנות ההתיישנות הסתיימו בסוף שנת 1995, כך שהפנייה הראשונה לביטול פסק-הדין (דנ"א 4546/96) נעשתה כשבעה חודשים לאחר תום תקופת ההתיישנות.
26. לבסוף, אין לקבל את טענת הניזוקים כי הגשת תביעתם-לביטול פסק-הדין במסגרת התביעה המקורית, משמעותה הגשת תביעה בשנת 1970, זאת כיוון שתביעה לביטול פסק-דין מחמת תרמית היא תביעה עצמאית. עובדה היא כי ב-1970 מעשה התרמית טרם בוצע ולכן טרם נודע. אין כל אפשרות להסיג אחור את התביעה, המסתמכת על מעשה המרמה המאוחר, לתאריך מוקדם כלשהו.
27. אי-לכך הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבים הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח."
4. ב- בש"א (חי') 7080/02[189] נדונה בקשה לדחיית תביעה על-הסף מחמת השתק עילה, השתק פלוגתא ומעשה בית-דין כדלקמן:

"1. בקשה לדחיית התביעה על-הסף, ולחילופין למחיקה על-הסף, מחמת השתק עילה, השתק פלוגתא ומעשה בית-דין.
מכוח סמכותי על-פי תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (כפי שתוקנו בתיקון מס' 2, התשנ"ז-1997) אני מחליט על יסוד הבקשה, ותגובת המשיב...
9. אלא שלטענת המשיב, בכל ההליכים עד עתה, לא הועלתה על ידו "טענה מרכזית" שנזכרה לראשונה במסגרת התביעה דכאן. ומהי אותה טענה מרכזית?
וזו דרך הילוכו של המשיב: לטענתו, בתגובה להמרצת הפתיחה 199/01, הגישו קומדה ומולר כתב תשובה אליו צורף מסמך הנחזה להיות פרוטוקול מישיבת מועצת המנהלים של קומדה, אשר התקיימה כביכול ביום 12.2.97 (להלן: "הפרוטוקול", צורף כנספח י' לתובענה). בפרוטוקול נקבע כי שונו זכויות החתימה בקומדה, כך שחתימתו של מולר בצירוף חותמת קומדה יחייבו את קומדה לכל דבר ועניין. במהלך הדיון שהתקיים ביום 22.11.2001 במסגרת המרצת הפתיחה, טען המבקש מס' 3 כי המשיב לא היה דירקטור בקומדה, אלא מנהל שכיר שנשלח לגרמניה, וככזה, לא היה צריך להיות מוזמן לישיבות. עוד טען כי הדירקטור הוא עברון ואם יש למשיב טענה כלשהי, שייכבד ויפנה לעברון שהיה שותפו באקסיטו, באשר כל ההליכים היו בידיעתו של עברון והוא היה בתמונה.
ומכאן טענת התרמית של המבקש, שהיא "הטענה המרכזית". לגרסתו, לאחר שניתן פסק-הדין השני, נפגש עם עברון ושוחח איתו, וזה אמר לו שלא נפגש עם מולר לאחר שנת 1990 ולפחות בעשר השנים האחרונות לא השתתף בכל ישיבת דירקטוריון או ישיבה אחרת בקומדה. מאחר וקומדה הודיעה לרשם החברות כי המשיב, עברון, מולר וקלר הם דירקטורים ראשונים אצלה, הרי שלא יכולה היתה להתקבל החלטה כדין על הגשת התביעה כנגדו ללא השתתפותו שלו, או ללא השתתפותו של עברון.
זו, איפוא, הטענה המרכזית של המבקש. אם נחדד את הדברים, הרי ש"בסיבובים הקודמים" טען המשיב כי יפוי-הכח שניתן למבקש מס' 3 נעשה בניגוד לזכויות החתימה של קומדה, ואילו הטענה המרכזית עניינה בהיעדר החלטה כדין של הדירקטוריון. מכאן, לשיטתו של המשיב, שכל החלטה שהתקבלה במוסדותיה המוסמכים של קומדה לצורך הגשת התביעה נשוא פסק-הדין, התקבלה שלא כדין, כולל ההחלטה על מתן ייפוי-כוח למבקש מס' 3. לכן, יש לראות את כל ההליכים שננקטו על-ידי קומדה, כפי שפורט לעיל, כאילו ולא ננקטו ויש לראות את פסק-הדין כאילו והושג במרמה.
10. וכעת, משירדנו לסוף דעתו של המשיב, נקדים ונאמר כי אין בטענה זו כדי לפתוח בפניו את שערי בית-המשפט פעם נוספת. "העילה המרכזית" אין בה ממש, ולחילופין – היא אינה עילה חדשה, ולחילופי חילופין, היא אינה מגעת כדי עילת תרמית שיש בה להצדיק פתיחתה של ההתדיינות מחדש.
כפי שפורט לעיל, הליכים רבים, בבחינת מים לים מכסים, ננקטו על-ידי המשיב במסגרת "מלחמתו" בפסק-הדין. בכל אותם הליכים, לא טען המשיב לגופא של התביעה נשוא פסק-הדין, תביעה שייחסה לו מעשי תרמית ומעילה ושליחת יד בכספי קומדה. בכל ההליכים הרבים, ניסה המשיב למצוא פגמים וסרכות בדרך הגשת התובענה כנגדו. כך, תקף המשיב את יפוי-הכח שניתן למבקש 3 על-ידי קומדה ואת דרך קבלת ההחלטה לנקיטת הליכים נגדו ועוד.
"הטענה המרכזית" שהעלה המשיב, נסבה אף היא על דרך קבלת ההחלטות בקומדה. אפילו נניח כי ההחלטה להגיש תביעה כנגד המשיב לא נתקבלה בהסכמתו או בידיעתו של עברון, כטענתו של המשיב – טענה שלא נתמכה אפילו בתצהיר או במכתב של עברון וכולה מבוססת על אמירתו של המשיב כי כך נאמר לו על-ידי עברון – היש בפגם זה כדי לשנות מהתוצאה המהותית של פסק-הדין? שמא עברון הסכים לנקיטת הליכים כנגד המשיב משנודע לו אודות המעילה המיוחסת לו? וגם אם לא הסכים, הרי שמולר היה זכאי להגיש תביעה נגזרת כנגד המשיב על גזילת הכספים מקומודה.
אלא שאיננו נדרשים להעלות סברות והשערות אודות עמדתו של עברון. הנה כי כן, במסגרת התביעה דכאן, נדונה בקשתו של המשיב לצו מניעה זמני להפסקת הליכי ההוצאה לפועל כנגדו (בש"א 6252/02). במהלך הדיון בבקשה, נחקרו הצדדים על תצהיריהם, וגם מר עברון זומן ליתן עדות. והנה, נתברר כי עברון לא רק שאינו תומך בטענתו של המשיב, אלא נהפוך הוא, עברון גיבה את המבקשים בהליכים שנקטו כנגד המשיב...
רוצה לומר כי לא עלה בידי המשיב להציג ולו ראשית ראיה "לטענה המרכזית", ומנגד, הטענה המרכזית הופרכה מיניה וביה על-ידי מר עברון עצמו, שעל דבריו כביכול, הסתמך המשיב בתביעתו.
11. למעלה מן הצורך, אפילו טענתו של המשיב היתה נכונה, לא זו התרמית שיש בה כדי להצדיק חריגה מדוקטרינת מעשה בית-דין.
כך נאמר בספרה נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (הוצאת רמות, תשנ"א) בעמ' 599:
'מושג התרמית נתפש בהקשר זה בצורה רחבה ביותר, דהיינו, ככולל כל מצב של שחיתות המידות בעת ניהול המשפט. התרמית יכולה שתתבטא במסירת עדות-שקר מטעמו של בעל דין או הבאת מסמך מזוייף כראיה... ויכול שהתרמית תגרום להכשלת בעל-הדין שכנגד ותמנע ממנו את ההזדמנות להציג לפני בית-המשפט כיאות את תביעתו או הגנתו, החל ממתן שוחד לבית-המשפט, עשיית קנוניה עם נציגו המשפטי של בעל-הדין שכנגד ועד להכשלת בעל-הדין שכנגד ביחס לעצם קיומם של ההליכים או ביחס לטיבם, או על-ידי השגת הסכמתו בתרמית לגבי עובדות כלשהן או טענות כלשהן... תוקפת הטענה שפסק-הדין הושג בדרכי מרמה כלפי בית-המשפט את פסק-הדין "מבחוץ" במובן זה שהיא מעלה עובדות חיצוניות לפסק, המעידות על פגם חמור בהליכי המשפט ובתקינות התהליך של מתן ההכרעה השיפוטית.'
הכלל לפיו תרמית או קנוניה הן עילה לתקיפת פסק-דין חלוט, נובע משיקולים של יושר וצדק, על-מנת למנוע ממעוול להינות מפרי עוולתו. לכן 'יושיט בית-משפט יד-עזר למי שנפל קרבן לרמאות..' )ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג(1) 449, 454).
טענתו של המשיב נסבה על פגם בדרך קבלת ההחלטה לנקוט כנגדו הליכים משפטיים בגין רמאות ומעילה בכספי קומדה. האם צודק וראוי כי המשיב ייבנה על אותו פגם כדי להחלץ מתוצאות מעילתו? האם ראוי שבשל אותו פגם דווקא המשיב יצא וכספים של קומדה בידו? תמהני.
12. זאת ועוד. אחד הכללים הנובעים מדוקטרינת מעשה בית-דין הוא, שבעל דין לא יוטרד פעם נוספת באותו עניין עצמו – נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (הוצאת רמות – אוניברסיטת תל-אביב), עמ' 12 ואילך. בבסיסו של כלל זה עומד אינטרס היעילות וסופיות הדיון 'שלולא מוראה של דוקטרינה איש את רעהו רדפו במעגל אין-סופי' (ע"א 4012/96 בני שחף הובלות והשקעות (1976) בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד נה(1) 492, 506 מול האות ד).
על-מנת שבעל דין לא יוטרד שוב ושוב בגין אותו עניין, על תובע לרכז תביעתו כנגד הנתבע, שאם לא כן, ובהיעדר בקשה לפיצול סעדים, נאמר לתובע כי מיצה את תביעתו. מנגד, על נתבע לרכז טענות ההגנה שלו ולהעלות כל טענותיו במסגרת ההליך שננקט נגדו, והוא אינו רשאי לפצל את טענותיו לפרוסות פרוסות. שאם לא יעלה כל טענותיו בהקבץ אחד, נסתחפה שדהו, ולא נתיר לו לחזור ולהעלות טענות הגנה נוספות במסגרת הליך אחר, שאם לא כן, אין לדבר סוף.
הראינו כי במסגרת ה"פ 199/01 יוחנן רון נ' קומדה מערכות מיחשוב, תק-מח 2001(3) 21280, המשיב טען בהרחבה כי ההחלטה לנקוט כנגדו הליכים משפטיים התקבלה בתרמית ושלא כדין, ומכאן, שגם יפוי-הכח למבקש מס' 3 ניתן שלא כדין. מה מנע בעד המשיב לטעון כבר אז את הטענה המרכזית נשוא תביעתו הנוכחית? מה מנע בעדו מלפנות אל אותו עברון בשאלה אם הביע הסכמתו להליכים כנגדו, או אם השתתף בישיבה, או אם נתן יפוי-כוח להצביע במקומו? מה מנע בעדו מלהביא את עברון לעדות כבר אז? סתם המשיב ולא פירש.
13. ודוק: טענת התרמית, אינה יכולה להיות מסווה להבאת ראיות שבעל הדין יכול היה או צריך היה להביאן במסגרת ההליך נשוא פסק-הדין החלוט. מטעם זה, אין להביא ראיות נוספות בשלב הערעור – תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ככל שבית-משפט שלערעור יידרש לראיות שלא היו בפני בית-המשפט, יהיה זה בכפוף לשיקולים הבאים – ע"פ 1742/91 עמי פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 296:
'השיקולים שבהם על בית-המשפט הדן בערעור להתחשב בבואו לדון בשאלה אם יש להתיר קבלתן של ראיות נוספות הם, בעיקר, שלושה אלה: ראשית, האם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת. שנית, האינטרס בדבר השמירה על עיקרון סופיות הדיון. שלישית, טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת.'
עוד לעניין ראיה נוספת בערעור ראה, לדוגמה, רע"א 4710/00 גושן נ' חבצלת מוסדות חינוך ותרבות של השומר הצעיר, פ"ד נה(2) 426.
זו ההלכה לגבי הבאת ראיות נוספות בערעור, וכך, על דרך של קל וחומר, לעניין הבאת ראיות נוספת לאחר שפסק-הדין הפך כבר לחלוט. שאם לא כן, נמצאנו פותחים פתח רחב כפתחו שלו אולם, לעריכת "משפט חוזר", מוסד שאינו קיים במשפט האזרחי.
וכך מסיימת נ' זלצמן את הפרק הדן בעילת התרמית (עמ' 610):
'... אך זאת כפוף לתנאי, שאכן יש בידי בעל-הדין הטוען ראיה חדשה שהתגלתה לו רק לאחר פסק-הדין, והוא לא יכול היה להשיגה קודם לכן אפילו בשקדנות סבירה, ובכוחה העדותי של הראיה האמורה לשנות לחלוטין את תוצאות המשפט.'
אף אחד מהתנאים הללו לא התקיים במקרה שלפנינו.
כתב התביעה לא מציג ראיה חדשה, אלא טענה של המשיב כי בשיחה עמו, אמר לו עברון שלא השתתף בישיבת הדירקטוריון בקומדה. עברון עצמו הסביר כי העביר את מניותיו למולר, כי נתן למולר ולקלר יפוי-כוח לנקוט בהליכים כנגד המשיב, ולמיצער, כי ההליכים כנגד המשיב ננקטו על דעתו.
המשיב לא הסביר מדוע לא הביא את "הראיה החדשה" – שכאמור, נתברר שאין בה ממש – בהליך לביטול פסק-הדין, ולמיצער, במסגרת המרצת הפתיחה 199/01, וממילא, המשיב לא הוכיח כי נקט בשקידה ראויה להביא אותה ראיה.
ולבסוף, המשיב לא הראה כי יש בכוחה של אותה ראיה להביא לשינוי מהותי בתוצאות פסק-הדין, פסק-דין שעניינו בכספים שנטל המשיב מקומדה.
14. סופו של דבר, שנוכח ההליכים הרבים שננקטו על-ידי המשיב, התביעה הנוכחית מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, ודינה להידחות על-הסף מחמת מעשה בית-דין.
המשיב ישא בהוצאות המבקשים ושכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 40,000 ש"ח (ארבעים אלף) בתוספת מע"מ."
5. ב- ע"א 9800/01[190] נקבע מפי כב' השופט א' מצא:

"לפנינו פרק נוסף – וחוששני, לא האחרון – בפרשת התדיינויות המתנהלת והולכת זה קרוב לעשרים-וחמש שנה...
דיון
8. לאחר שעיינתי בכל שלל הטענות והמענות שבאי-כוח הצדדים פרשו לפנינו, מצאתי טעם להתייחס רק לשלוש טענות: האחת, טענת חסיד, כי תביעתו של שאוליאן התיישנה; השניה, טענת שאוליאן, כי מן הדין להיעתר לבקשתו לביטול פסק-הבוררות הראשון, אף אם צדק בית-המשפט המחוזי בקביעתו כי בקשה זו הוגשה לאחר חלוף המועד הקבוע לכך בסעיף 27 לחוק הבוררות; והשלישית, אף היא מטעם שאוליאן, כי פסק רובין לא יצר מעשה-בית-דין ביחסים שבינו לבין אפרמיאן. את כל יתר הטענות שהעלו באי-כוח הצדדים – בכללן טענות רבות שהופנו נגד קביעות עובדתיות שונות – הייתי דוחה מנימוקיו של בית-המשפט המחוזי. לפני בית-המשפט נפרשה יריעה עובדתית רחבה ומורכבת, העידו לפניו עדים רבים והוצגו לפניו מסמכים אין-ספור. השופטת המלומדת ניתחה ובחנה, בפירוט ביסודיות, את הראיות, שעליהן ביססה את ממצאיה העובדתיים, דנה בהרחבה בטענות הפרקליטים ונימקה היטב ובהרחבה את מסקנותיה. בטענות באי-כוח הצדדים, מזה ומזה, לא מצאתי שמץ צידוק להתערבותנו בממצאיו העובדתיים של פסק-הדין, ובנתון להכרעתנו בשלוש הטענות המשפטיות שפורטו – אף אינני רואה מקום להתערב במסקנותיו.
התיישנות תביעתו של שאוליאן
9... נראה שבית-המשפט המחוזי סבר, כי על תביעתו של שאוליאן חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אך משבדק ומצא, כי התביעה עומדת במבחנו של הסעיף, קבע, כי היא לא התיישנה. חסיד טוען, כי בכך שגה בית-המשפט. טענתו היא, כי את שאלת התיישנותה של תביעה שעילתה היא תרמית יש לבחון, לא על-פי סעיף 8 אלא על-פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות; ולדידו, תביעתו של שאוליאן אינה עומדת במבחנו של סעיף 7.
10. תביעת שאוליאן התבססה על עילת תרמית. כבר נפסק, שכאשר עילת התובענה היא תרמית יחול סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הקובע דין מיוחד, 'ומקום שסעיף 7 חל – סעיף 8 איננו יכול לחול' (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 870). אלא שחסיד אינו יכול להיוושע מקבלת עמדתו ביחס לנקודה זו; שכן, בניגוד להנחתו, סעיף 7 מקל עם התובע יותר מאשר סעיף 8 (שם, בעמ' 870). משקבע בית-המשפט המחוזי – על יסוד נימוקים נכוחים – כי תביעת שאוליאן לא התיישנה באשר היא עומדת במבחנו של סעיף 8, הרי שמקל וחומר מתחייבת המסקנה כי גם על-פי מבחנו של סעיף 7 תביעתו לא התיישנה. רמת הידיעה אודות קיומה של תרמית, הנדרשת בסעיף 7, הוגדרה, בפרשה הנזכרת, כ'ידיעה ממשית וסובייקטיווית' (שם, בעמ' 869). גם אם נניח – וכשלעצמי הריני רחוק מלהניח – כי החשד שהתעורר אצל שאוליאן עוד בשנת 1982, בדבר קיומה של תרמית, שקול ל"ידיעה" סובייקטיווית, לא יהיה בכך כדי לייחס למועד זה את תחילת מירוץ ההתיישנות, שכן לעת ההיא בוודאי לא היתה ידיעתו "ממשית". כידיעה "ממשית" ראויה, לטעמי, להיחשב רק ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית-המשפט; שכן, כל פרשנות אחרת תחתור תחת תכליתו של סעיף 7, שנועד לחסן מפני התיישנות את תביעתו של קורבן התרמית, כל עוד לא נקנתה לו ידיעה אודות התרמית שבכוחו להוכיחה בערכאות. הצידוק הרעיוני להקלה זו נעוץ בכך שאת גריעת יכולתו של המרומה להוכיח את התרמית יש לזקוף, בין היתר, לחובת מאמציו של הרמאי לטשטש את עקבות תרמיתו. יישום דין זה לענייננו מוביל לאישור מסקנתו המוצדקת של בית-המשפט המחוזי, כי מועד תחילת מירוץ ההתיישנות של תביעת שאוליאן חל בשנת 1993, במועד שבו קיבל שאוליאן לידיו את דו"ח החקירה, שכן רק במועד זה הגיעו לידיו – ואף נודע לו כי יש בידיו – הראיות הדרושות להוכחת התרמית. נמצא כי תביעתו, שהוגשה לבית-המשפט במהלך אותה השנה, לא התיישנה.
11. למעלה מן הצורך אעיר, כי ההנחה בדבר עצם כפיפותה של תביעת שאוליאן לחוק ההתיישנות אינה נקיה, בעיניי, מספקות. ההליך שהתנהל בבית-המשפט המחוזי היה, לפי מהותו, בגדר בקשה לעריכתו של "משפט חוזר" אזרחי; קרי, עתירה לבית-משפט אזרחי להפעיל את סמכותו הטבועה 'לבטל פסק-דין חלוט, בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין' (ראו: ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ ואח', פ"ד נז(3) 366, 371). יצויין כי בפסיקה כבר התעוררה השאלה אם בקשה לביטול פסק-דין מחמת תרמית כפופה למגבלות חוק ההתיישנות הקבועות בסעיף 7 לחוק. בפסק-דינו ב- ע"א 4958/99 עין גב ו-5 אח' נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2) 11, הביע השופט אנגלרד את הדעה, כי 'הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות מקיפה את כל סוגי התביעות בנושאי מרמה, כולל תביעה לביטול פסק-דין'. על פסק-דין זה הוגשה עתירה לקיום דיון נוסף. בהחלטתי לדחות את העתירה הערתי כי בנסיבות המקרה – שבהן לא עמדה שאלה זו במוקד העתירה לדיון נוסף – מוטב להותיר את העמדה שהובעה לגביה בצריך עיון, וזאת, בין היתר, מן הטעמים הבאים:
הכפפת עילת התרמית לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, מבלי שתתלווה אליה בחינה יסודית של הסדרי ההתיישנות החלים על שאר העילות לקיום "משפט חוזר", עלולה ליצור דיסהרמוניה בדיני "המשפט החוזר" האזרחי, ולהביא לתוצאות מוזרות ובלתי-רצויות. כך למשל, בענייננו, היו העותרים יכולים, לכאורה, לבקש "משפט חוזר" על יסוד ראיות חדשות, במקום על יסוד עילת התרמית. כלום אז היו נמלטים מתחולת דין ההתיישנות? ואם לאו, איזו מבין ראיותיהם החדשות (שאחת מהן, כזכור, היא פסק-הבוררות) היתה מתחילה את מירוץ ההתיישנות? האם ניתן לקבוע כי מירוץ ההתיישנות יתחיל דווקא במועד השגתה של הראיה הראשונה, ללא קשר למשקלה הסגולי ביחס לראיות שהושגו בעקבותיה? (דנ"א 79/01 עין-גב ו-16 אח' נ' מקורות חברת מים בע"מ, תק-על 2001(3) 652).
גם בפרשתנו איננו נדרשים לקבוע מסמרות בסוגיה זו. הלוא בקביעתי, כי תביעתו של שאוליאן לא התיישנה, גלומה ההנחה כי התביעה אמנם כפופה לדין ההתיישנות. אותיר איפוא, גם הפעם, בצריך עיון את שאלת כפיפותן לדין ההתיישנות של תביעות ל"משפט חוזר" אזרחי, שלא תמיד ולא בהכרח הריהן נסמכות על עילת תרמית.
ביטול פסק-הבוררות הראשון
12. בית-המשפט המחוזי קיבל את טענת הנתבעים, כי את בקשתו לביטול פסק-הבוררות הראשון הגיש שאוליאן יותר מארבעים-וחמישה ימים מאז שקיבל את דו"ח החקירה אשר העמידו על התרמית שבה ניגע הפסק, ומכאן שהבקשה הוגשה לאחר חלוף המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות. בשל האיחור בהגשת הבקשה, וחרף קביעתה כי פסק-הבוררות הראשון ניגע במעשה תרמית, דחתה השופטת את בקשת שאוליאן לביטול הפסק. בערעורו טען שאוליאן, כי גם אם אמנם איחר את המועד, כקביעת בית-המשפט המחוזי, הרי שנסיבות העניין הצדיקו להאריך לו את המועד להגשת הבקשה וכן להיענות לבקשתו לגופה.
נראה שטענה זו כלל לא הועלתה על-ידי שאוליאן לפני בית-המשפט המחוזי, ואין זאת אלא שבשל היעדר בקשה להארכת המועד, לא נדרשה השופטת המלומדת לאפשרות להאריך את המועד להגשת הבקשה. הדעת נותנת שאילו נתבקשה להאריך את המועד היתה עושה כן, ומנימוקיה לגוף העניין עולה שאף היתה נעתרת לבקשה לביטול פסק-הבוררות. השאלה הניצבת לפנינו היא, אם ראוי לדון בערכאת הערעור בבקשת שאוליאן להארכת המועד, אף שבקשה זו כלל לא הועלתה על ידיו לפני הערכאה הראשונה ולא נדונה על-ידה. דעתי היא, כי בנסיבותיו המיוחדות של העניין, יש להשיב לשאלה זו בחיוב.
המועד החוקי להגשת בקשה לביטול פסק-בוררות הוא ארבעים-וחמישה ימים מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, ואם ניתן שלא בפניו – מהיום שבו נמסר לו העתק הפסק (סעיף 27(א) רישה לחוק הבוררות). ואולם, סעיף 27(א) סיפה לחוק (בחלקו הנוגע לענייננו) מורה, כי 'בית-המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו' (לדיון בסעיף 27(א) ראו: ס' אוטולנגי בוררות – דין ונוהל (מהדורה שלישית, התשנ"א), 475 ואילך). הכלל הרגיל הוא, איפוא, כי על מבקש הביטול, שחדל מהגשת בקשתו במועד, לעתור להארכת המועד ולשכנע את בית-המשפט בקיום טעמים מיוחדים המצדיקים זאת. אך לכלל זה יש גם יוצאים; ובמקרה חריג הראוי לכך, בידי בית-המשפט להאריך מועד שבסדר-דין אף מיוזמתו, ובלבד ששוכנע בקיום טעמים מיוחדים המחייבים להידרש להליך גופו על-אף האיחור בהגשתו (ע"א 599/61 ליטוין נ' חברת קולנוע היובל לירושלים בע"מ, פ"ד טז(2) 914, דברי השופט ח' כהן בעמ' 919 ודברי השופט זוסמן בעמ' 922). בהתייחסו להחלת דין זה על בקשה לביטול פסק-בוררות ציין השופט ברנזון, כי 'במקרה יוצא מהכלל רשאי בית-משפט להאריך מועד אף על דעת עצמו ומבלי שנתבקש לכך בדרך הנאותה, ובלבד שמצוי לפניו חומר ראיות המצדיק צעד כזה והמהווה גם 'טעם מיוחד', כשזה דרוש לפי החוק' (ע"א 779/70 סלמן נ' סלמן, פ"ד כה(2) 549, 551). אכן, להקפדה על המועדים הקבועים בדין להגשת הליכים נודעת חשיבות רבה, לא רק מטעמים הקשורים ביעילות פעולתם של בתי-המשפט, אלא גם משיקולים הכרוכים בטובתם של בעלי-הדין (ראו, בהקשר זה, את דברי הנשיא שמגר ב- ב"ש 261/87 הופר נ' החברה הישראלית לביטוח אשראי (ב.א.) בע"מ, פ"ד מא(2) 692). מטבע הדברים, אין בית-המשפט נוטה להאריך מועד אם לא שוכנע בקיום טעמים מיוחדים להצדקת האיחור; לא-כל-שכן, שבית-המשפט לא ייטה להאריך מועד מיוזמתו, מקום שבעל-הדין כלל לא פנה אליו בבקשה להארכת המועד. אך, כפי שראינו, הסמכות להאריך מועד מיוזמתו נתונה לבית-המשפט, ובמקרים החריגים בהם עשוי הוא להפעילה רשאי הוא למצוא טעם מיוחד להארכת המועד, לאו דווקא בנסיבות שגרמו לאיחור (שכלל לא פורטו לפניו), אלא במהות ההליך שהונח לפניו. כך, למשל, אם שוכנע שסילוק ההליך על-הסף, בשל החמצת המועד, עלול לגרום לעיוות-דין חמור, או לפגיעה קשה באינטרס ציבורי חשוב, עשוי בית-המשפט להאריך את המועד מיוזמתו.
לגישתי, המקרה שלפנינו נמנה עם אותם מקרים יוצאים מן הכלל, שבהם ראוי לבית-המשפט להאריך את המועד מיוזמתו. הטעם המיוחד להארכת המועד בענייננו נעוץ, לא רק בחשש לעיוות-דין העלול להיגרם אם לא יוארך המועד, אלא גם – ובעיקר – בקיומו של אינטרס כללי, החורג מעניינם של בעלי-הדין, שפסק-בוררות שהוצאתו נמצאה נגועה בתרמית חמורה לא יוסיף לעמוד על כנו. יצויין כי השופטת המלומדת, אף שנמנעה מביטולו של פסק-הבוררות בשל האיחור שחל בהגשת הבקשה, חיוותה בבירור את דעתה, כי נסיבותיה הקשות של הפרשה אכן הצדיקו, אף מטעמים שבתקנת הציבור, את ביטול הפסק:
עיוות הדין שנתגלה הינו כה חמור, והתרמית כה גדולה, עד שבית-המשפט צריך להתערב לא רק למען הצדדים, אלא גם למען נקיון ההליך, תקנת מוסד הבוררות, שלטון החוק ותקנת הציבור.
תרמית, כאמור לעיל, עשויה להוות עילה לביטולו של פסק-דין חלוט. הוא הדין בפסק-בוררות שהוצאתו נמצאה נגועה בתרמית: סעיף 27(ג) לחוק הבוררות מורה, כי 'לא ייזקק בית-המשפט לבקשת ביטול שהוגשה אחרי שפסק הבוררות אושר'. זה אכן הכלל, אך סעיף 27(ד) קובע, כי הוראות סעיף 27(ג) 'לא יחולו על בקשת ביטול על-פי העילה האמורה בסעיף 24(10) לחוק', המסמיך את בית-המשפט לבטל פסק-בוררות בשל 'עילה שעל-פיה היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד'. זו העילה, שהטוען כי הבורר פעל בתרמית עשוי להסתמך עליה; ובקשה לביטולו של פסק-בוררות בעילה האמורה ראויה להידון לגופה, אף אם הוגשה אחרי שפסק-הבוררות אושר. המועד להגשת בקשת ביטול בעילה האמורה הוא ארבעים וחמישה ימים 'מהיום שבו נתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה' (סעיף 27(ב) לחוק), אך נראה כי גם אם הבקשה לביטול בעילה האמורה הוגשה לאחר חלוף המועד, הרי שעצם הטענה, כי הבורר פעל בתרמית, עשויה להוות טעם מיוחד שיצדיק את הארכת המועד אף מיוזמת בית-המשפט (אוטולנגי, שם, בעמ' 477).
מטעמים אלה, ולאור חומרת נסיבותיה של פרשתנו, הייתי מאריך את המועד להגשת בקשתו של שאוליאן לביטול פסק-הבוררות הראשון, מקבל את בקשתו לגופה ומצהיר על בטלותו של הפסק.
מעשה-בית-דין
13. משנמצא כי מתן פסק-הבוררות הראשון היה נגוע בתרמית, אף קביעת בית-המשפט המחוזי, כי פסק רובין מהווה מעשה-בית-דין ביחסים שבין שאוליאן לאפרמיאן, אינה יכולה להיוותר על כנה. כלל יסוד בשיטת משפטנו מורה, כי 'המרמה מבטלת הכול', ויש שבכוחה של טענת תרמית להתגבר על מעשה-בית-דין ולהביא לביטולו של פסק-דין חלוט. כפי שהוסבר, זה לא כבר, ב- ע"א 3341/01 פלוני ואח' נ' פלונית (טרם פורסם):
עיקרון יסוד של שיטת המשפט שלנו הינו כי אין אדם נהנה מפרי עוולתו ... מעיקרון יסוד זה נגזר הכלל המקובל בשיטות משפט רבות ולפיו fraus omnia corrumpit – המירמה מבטלת את הכול... כלל זה יפה גם לגבי פסקי-דין שהושגו במרמה, ובכוחו להתגבר לעיתים, על קיומו של מעשה בית-דין בין הצדדים (שם, בפסקה 15 לפסק-דינו של הנשיא ברק).
ראו, בהקשר זה, גם את דברי חברי, השופט חשין, ב- בג"צ 706/94 רונן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נג(5) 389, 415-416.
את קביעתה כי פסק רובין יצר מעשה-בית-דין נימקה השופטת המלומדת בכך, שפסק זה ניתן לבקשתם המשותפת של הצדדים ופועלו התבטא רק במתן תוקף להסכם הפשרה שאליו הגיעו. נראה כי השופטת הניחה, כי יש להבדיל ולהבחין בין הסכם המכר, ששאוליאן ואפרמיאן כרתו ביניהם בעקבות פסק-הבוררות הראשון, לבין הסכם הפשרה שכרתו השניים ביניהם במסגרת הבוררות השניה: הסכם המכר נועד אך ליישם את הוראותיו של פסק-הבוררות הראשון, ומשהוברר כי פסק-הבוררות הראשון מקורו בתרמית, נשלל גם תוקפו של הסכם המכר. לא כן הסכם הפשרה, שהצדדים ביקשו מן הבורר רובין ליתן לו תוקף של פסק-בוררות. פשרה זו, ששאוליאן הסכים לה שלא בעקבות חיוב כלשהו, עומדת לעצמה, והעובדות שנתבררו בדיעבד, אודות התרמית שניצבה ביסוד הוצאתו של פסק-הבוררות הראשון, לא גרעו מתוקפה המחייב.
דעתי היא, כי להבחנה האמורה אין בסיס איתן. ודוק: אינני גורס כי בטלותם של פסק-הבוררות הראשון והסכם המכר שנועד לקיימו מחייבת, מניה וביה, גם את שלילת תוקפם של הסכם הפשרה ושל פסק רובין. אלא שלנוכח העובדות שנתבררו, אודות התרמית שניצבה ביסוד פסק-הבוררות הראשון, לא היה זה נכון להסתפק בהסכמת שאוליאן לפשרה עם אפרמיאן כדי לחסום, על-הסף, את תובענתו נגד אפרמיאן. הלוא הדעת מחייבת, כי ביסוד הסכמתו של שאוליאן לפשרה האמורה ניצבה הנחתו המוטעית בדבר תוקפם המחייב של פסק-הבוררות הראשון ושל הסכם המכר שנכרת בעקבותיו. משנתברר כי פסק-הבוררות הראשון היה נגוע במעשה תרמית, שיסודו בקנוניה שאפרמיאן והבורר חסיד רקמו ביניהם, וכי עקב כך נשלל מעיקרה תוקפו של הסכם המכר, מתערערת גם ההנחה בדבר תוקפו המחייב של הסכם הפשרה. הווי אומר: על בית-המשפט הוטל להכריע בשאלה, אם שאוליאן היה מתקשר עם אפרמיאן בהסכם הפשרה (באותם התנאים) אילו הועמד מבעוד מועד על התרמית ששללה את תוקפם של פסק-הבוררות הראשון ושל הסכם המכר; ורק אם היה נמצא, לאחר שמיעת ראיות, כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב – היינו כי לא התקיים קשר סיבתי בין פסק-הבוררות הראשון והסכם הפשרה – רשאי היה בית-המשפט לקבוע, כי פסק רובין יצר מעשה-בית-דין בין שאוליאן לאפרמיאן. הואיל ושאלה זו לא נדונה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אינני רואה מנוס מהחזרת הדיון אליו לבירורה.
סעד קנייני מול סעד כספי
14. עיקר עתירתו של שאוליאן, כזכור, היתה להשבת חלקו בנכס, בכפוף לחיובו להשיב את התמורה ששולמה לו תמורת זכויותיו, בניכוי פיצויים על נזקיו. דעתי היא, כי משדחתה השופטת המלומדת את טענתו, כאילו נכפה למכור את חלקו בנכס בניגוד לרצונו, שוב אין שאוליאן יכול להישמע עוד בטענה נגד עצם הסכמתו למכור את חלקו בנכס, אלא רק בטענות גבי המחיר שבו, כדבריו, נאלץ להסכים למוכרו. במילים אחרות: הסעד היחידי, שיהיה שאוליאן זכאי לקבלו כנגד חסיד – ואם בית-המשפט המחוזי יקבל את עמדתו ויכריז על בטלותם של הסכם הפשרה ופסק רובין, גם כנגד אפרמיאן – הוא סעד כספי שיפצה אותו על נזקיו. משקבעתי, כי יש להחזיר את ההליך לבית-המשפט המחוזי, נראה כי יהיה זה מועיל וראוי לאפשר לצדדים להביא ראיות נוספות גם לעניין גובה הנזק. באופן זה ייחסך הצורך בפיצול הדיון שעליו הורה בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו.
סוף דבר
15. מן הטעמים שפורטו הייתי מקבל את ערעורו של יעקב שאוליאן, ב- רע"א 1473/03, ומכריז על בטלותו של פסק-הבוררות הראשון. כן הייתי מקבל בחלקו את ערעורו ב- ע"א 9800/01, ומחזיר את הדיון בתביעתו נגד רוחולה אפרמיאן ואברהם חסיד לבית-המשפט המחוזי. בהתאם להנחיות שנכללו בגוף הפסק, ולאחר שמיעת ראיות וטענות נוספות ככל הדרוש, ישלים בית-המשפט את הכרעתו ביחס לסוגיות שנותרו. הערעור-שכנגד של אפרמיאן וכן ערעורו של חסיד, ב- ע"א 836/02, יידחו. אפרמיאן וחסיד, בחלקים שווים ביניהם, ישלמו לשאוליאן את הוצאות הערעורים, כפי שיישומו על-ידי כב' הרשם, וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך 50,000 ש"ח."
6. ב- ת"א (י-ם) 1264/04[191] נדון מקרה בו פלוני מגיש תביעה להצהיר כי הוא בעלים של מקרקעין. תביעה זו היא בסמכות בית-משפט מחוזי. עילת התביעה מושתתת על ביטול פסק-דין סופי של בית-משפט שלום, שלא הוגש עליו ערעור. בלא ביטול כזה – לא יוכל פלוני לזכות בסעד אופרטיבי כלשהו. האם התביעה נותרת בסמכות בית-המשפט המחוזי? ואם התביעה נותרת בבית-המשפט המחוזי, היש ביכולתו לבטל את פסק-הדין של בית-משפט השלום? זוהי השאלה העומדת להכרעה בהליך זה.

7. ע"א (חי') 2746/01[192] נפסק מפי כב' השופט גדעון גינת:

"1. ביום 30.6.1982 החליט בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופט סהל ג'ראח) לדחות על-הסף את התובענה שהגיש המערער כנגד המשיבים בתיק אזרחי שלום חיפה 8462/81. הערעור על פסק-דין זה נדחה על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' מרגלית, מ' סלוצקי, ד' קציר) בתאריך 7.12.82. בתביעה הראשונה נכללו עתירות לעניין זכות השימוש והחזקה במה שכונה שם "משק מס' 116 באגודה השיתופית מגדים".
בכתב תביעה שהוגש ביום 6.6.01 לבית-משפט השלום בחיפה עתר המערער למתן פסק-דין הצהרתי לפיו פסק-הדין של שנת 1982 הדוחה את תביעתו על-הסף בטל. בית-משפט השלום דחה את תובענתו השניה של המערער, ומכאן הערעור הנוכחי.
2. בכותרת כתב התביעה שהוגש לבית-משפט השלום ציין המערער כי מדובר
ב'תביעה למתן פסק-דין הצהרתי על בטלות החלטה שיפוטית שהושגה במירמה'.
בסעיף 3(ב) לכתב התביעה כתב המערער:
'פנחס (המערער) יטען כי ההחלטה ניתנה, בין היתר, על בסיס של עדויות כוזבות ואלו ידע כב' השופט ג'ראח עובר למתן ההחלטה, את העובדות לאשורן לא יהיה נותן את ההחלטה ותוצאת ההליך השיפוטי הנ"ל היתה לטובת פנחס, הכל כפי שיפורט להלן בכתב תביעה זה.'
3. בהחלטה (שהיא למעשה פסק-דין) נשוא הערעור כתב השופט המלומד:
'בקשה זו אינה אלא ניסיון נוסף, לערער על החלטת כב' השופט ג'ראח מ- 30.6.82 ואין לה יסוד. אם סבור המבקש, שיש עילה למתן ארכה לפתיחת ההליך מחדש או לכל הליך ראוי אחר – יפעל כנדרש.'
4. בענייננו אין מחלוקת לגבי העיקרון המשפטי הרלוונטי. כפי שצויין ב- ע"א 4958/99 עין גב נ' מקורות, פ"ד נה(2) 11, 22 הרי בשיטות משפט רבות:
'נתקבל העיקרון הרחב, שמצא ביטוי בפתגם הלטיני fraus omnia corrumpit כלומר: המרמה מבטלת את הכל. עיקרון זה תופס גם כלפי פסקי-דין שהושגו במרמה, על-אף קיומו של העיקרון הנוגד, הגלום ברעיון של מעשה בית-דין, אשר שואף ליציבותן של החלטות שיפוטיות...'
ובהמשך (שם, סעיף 18 עמ' 22 ד'-ו') צויין:
'בתחום האזרחי קלטה הפסיקה המקומית את האפשרות לבטל פסק-דין בשל מרמה על יסוד ההלכה כפי שנתגבשה במסורת המשפט האנגלי. לגבי מסורת זו גופה ראה: Gordon D. M. "Fraud or New Evidence as Grounds for Actions to Set? Aside Judgments" 77 L.Q.R. (1961) 358-381, 533-559; Halsbury's Laws England (4th ed., 2000 Cumulative Supplement) pp. 46-47 (para 560) of Supreme Court Practice I (1999) 13/9/15; Freeman on Judgments; The ed., 1993), pp. 464-466, 661-666, 1662-1663; 37(3) The Digest 5) th 1983) pp. 222 (para 4213-4214); W. B. Williston, R. J. Rolls) London, Law of Civil Procedure II (Toronto, 1970), .1059-1066 The יצויין, כי בשיטות המשפט האנגלו-אמריקאיות פותחו הבחנות מהבחנות שונות בדבר טיב המרמה. יש המבדילים בין מרמה פנימית (י (intrinsic fraud למרמה חיצונית (י extrinsic fraud); או בין מרמה כלפי בעל דין לבין מרמה כלפי בית-המשפט (י (fraud upon the court עיין ודוק: Freeman on Judgments (5th ed., 1993), pp. 2562-2587 ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יט(1) 449, 455 (להלן: "פרשת אינגסטר"); נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א-1999) 56-599. '... מסורת המשפט האנגלי בדבר ביטול פסקי-דין בשל מרמה נקלטה בישראל'. ראה: פרשת אינגסטר, מפי השופט י' זוסמן, בעמ' 456-455. וכן ראה: בג"צ 124/59 גלאובהרדט נ' בית-הדין הרבני האזורי, חיפה, פ"ד יג(2) 1490; המ' 445/80, ע"א 596/78 אברהם נ' יוחאי, פ"ד לה(1) 585; בר"ע 58/89 משה"ב משכנות פאר בע"מ נ' מקור הנפקות וזכויות בע"מ, פ"ד מג(1) 414, 416; ע"א 4511/91 בוהדנה נ' בלום תק-על 94(1) 1254; זלצמן לעיל, בעמ' 601-603, במיוחד ה"ש 25."
בקשה לדיון נוסף באותה פרשה נדחתה: דנ"א 79/01 עין גב נ' מקורות, תק-על 2001(3) 653).
5. המערער הגיש לנו טענות בכתב לרוב וכן חזר על תמצית הדברים במהלך הדיון בעל-פה בפנינו הבוקר. כן קראנו את כתב התביעה המפורט שהגיש לבית-משפט השלום. לאחר עיון ברור, שאין כתב התביעה כולל כל בסיס עובדתי לטענה כי פסק-הדין שניתן בתביעה הראשונה נגוע במירמה. כל מה שטוען המערער הוא כי בית-משפט השלום, אשר דן בתביעתו הראשונה, טעה בהערכת הראיות שהובאו בפניו. טענה מסוג זה אינה יכולה להקים עילה לביטול פסק-דין בטענת מירמה.
תביעה בעילה הנדונה חייבת לפרט את הבסיס העובדתי לטענת המירמה. ביסוס כזה לא הובא בתביעה השניה שהוגשה לבית-משפט השלום.
כפי שציין בא-כוח המשיבים 1 ו- 2 בעיקרי טיעונו אין בפי המערער טענה לעובדות שלא היו או שלא ניתן היה להביאן בתביעתו הראשונה. טענתו היא לשגגה במשקל שיוחס לעדויות שהובאו במשפט הראשון. בכך לא די כדי לאפשר לו דיון מחדש במשפט שכבר הוכרע. ראו ת"א (י-ם) 1676/97 לנג נ' אגודת שובו בנים, תק-מח 99(1) 2845, מפי הנשיא ו' זילר).
6. אם בבסיס ההלכה הכלל הרומי fraus omnia corrumpit הרי ניתן להוסיף לענייננו גם את הכלל הנוסף Fraus latet in generalibus, אותו מסביר Trayner's Latin Maxims, 4th ed. (Edinburgh 1993), p. 230 כדלקמן: Fraud lurks in general statements. דהיינו מירמה אורבת בהצהרות כלליות. בענייננו הסתפק המערער בכתב תביעתו בהצהרות כלליות גרידא.
העובדה שקיימת אפשרות משפטית לתקיפת פסק-דין סופי עדיין אין פירושה, שדי בהבאת הטענה, ללא תשתית עובדתית מתאימה כדי לאפשר פתיחת ההליך השני.
7. ייתכן, ששופט בית-משפט השלום המלומד בענייננו היה עושה טוב אם היה מאפשר למערער הבאת טענות בפניו (בכתב או בעל-פה) קודם שהחליט לדחות את התובענה השניה. אלא, שפגם זה נרפא בכך שהמערער הביא את כל טענותיו בעניין זה בפנינו. לא ראינו, לכן, בנסיבות העניין, משום הצדקה להתערב בפסק-דינו של בית-משפט השלום.
8. בשים-לב לשיקולים דלעיל, אנו דוחים את הערעור. המערער ישלם למשיבים 1 ו-2 את הוצאות המשפט בערעור וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך 2500 (אלפיים חמש מאות) ש "ח + מע"מ, להיום."
לסיכום הלכות בית-המשפט שהובאו ניתן לומר כי לכל אורכן של ההחלטות עוברים כחוט השני עקרונות המשפט בצילם חוסה תביעה לביטול פסק-דין מחמת מרמה. ניכר שבית-המשפט אינו נרתע במקרים ברורים וחד-משמעיים לפתוח מחדש דיון בפסק-דין סופי וחלוט.

[186] המ' 445/80 חנה טוב אברהם נ' שמואל יוחאי ואח', פ"ד לה(1) 505.
[187] בר"ע 58/89 משה"ב משכנות פאר בע"מ נ' מקור הנפקות, פ"ד מג(1) 414.
[188] ע"א 4958/99 עין גב ו- 5 אח' נ' מקורות חברת מים בע"מ, תק-על 2000(4) 621.
[189] בש"א (חי') 7080/02 קומדה מערכות מיחשוב בע"מ ואח' נ' רון יוחנן, תק-מח 2004(3) 2958.
[190] ע"א 9800/01 יעקב שאוליאן המערער ב- ע"א 9800/01, המשיב 1 ב- ע"א 836/02 והמבקש ב- רע"א 1473/03 נ' רוחולה אפרמיאן המשיב 1 ב- ע"א 9800/01, המשיב 2 ב- ע"א 836/02 והמשיב 1 ב- רע"א 1473/03, תק-על 2003(1) 2184.
[191] ת"א (י-ם) 1264/97 דאוד חטאב חסיין נ' כהן שאול, תק-מח 2003(1) 5972 (לפירוט פסק-הדין ראה בעמ' 426 ואילך).
[192] ע"א (חי') 2746/01 מודיאנו פנחס נ' יצחק רז ו- 3 אח', תק-מח 2002(1) 8962.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביטול פסק-דין מחמת מרמה בעין ההלכה