ביטול פסקי-דין והחלטות - תקנות 526-524 לתקנות סדר הדין האזרחי

1. כללי
על-אף שביסוד העיקרון של ביטול פסקי-דין והחלטות מונחים עקרונות מדיני היושר והצדק, הרי תקנות סדר הדין האזרחי יוצקות בסיס נוסף לביטולם של פסקי-דין החלטות. לגישתינו, כלליותן של תקנות אלה מהווה השלמה לעיקרון של ביטול פסקי-דין והחלטות "מחובת הצדק", יש מקום לסברה שהסמכות המפורטת בתקנות אלה מאפשרת לבית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו אף במקרים בהם אינו יכול להפעיל את שיקול-דעתו לביטול פסק-דין או החלטה מכל נימוק שהוא.

תקנות 524-526 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעות לאמור:

"524. סמכות כללית לתקן פגם בהליך [487]
בית-המשפט רשאי בכל עת לתקן כל פגם או טעות בכל הליך, וליתן הוראות בדבר הוצאות או בעניינים אחרים ככל שייראה לו צודק, וחובה לעשות כל התיקונים הדרושים כדי לברר מה הן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין; והוא הדין לגבי הרשם לעניין פגם או טעות בהליך שלפניו.
525. תיקון טעויות [486] (תיקון: התשנ"ח)
בעניין תיקון טעות בפסיקתה או בהחלטה ינהג בית-המשפט כאמור בסעיף 81 לחוק בתי-המשפט; והוא הדין לגבי הרשם לעניין פסיקתה או החלטה שנחתמו בידו.
526. אי-קיום התקנות [491]
אי-קיום תקנות אלה או כל נוהג הקיים אותה שעה אינו פוסל שום הליך, אלא-אם-כן הורה כך בית-המשפט; אך מותר לבטל הליך, כולו או מקצתו, כהליך שאינו כראוי, או לתקנו, או לנהוג בו בדרך אחרת, כפי שיראה בית-המשפט; והוא הדין לגבי הרשם בהליכים שלפניו."
2. יישומן של תקנות 526-524 הלכה למעשה
א. בש"א (חי') 491/98[212] נפסק מפי כב' השופט עודד גרשון:
"1. לפני בקשה לביטול פסקו של הבורר רואה החשבון יורם ולש מיום 18.7.97.
המבקשים סומכים את בקשתם על עילת הביטול המנויה בסעיף 24(6) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"). טענתם היא כי הבורר חוייב לנמק את פסקו אך למרות זאת לא עשה כן.
2. השתלשלות העניינים
א. לבקשה לביטול פסק הבורר, שהוגשה בידי עורך-דין עמיר מבור, צורף "תצהיר" שעליו חתימתו של מר משה דרעי, המבקש מס' 2. "תצהיר" זה לא נחתם בפני עורך-דין. עורך-דין עמיר המבורגר-טמבור, שחתם על האישור שבתחתית ה"תצהיר", מחק מנוסח ה"אישור" את המילים "הופיע בפני" וכן מחק את המילה "בפני" שבסוף האישור.
ב. ביום 29.11.98 הגיש עורך-דין טמבור "בקשה לשחרור מייצוג" (בשא 7601/98).
הבקשה נקבעה לדיון ליום 3.1.99 ובית-המשפט הורה לזמן לישיבה את כל הצדדים לרבות המבקשים באופן אישי. בישיבה שהתקיימה ביום 3.1.99 הופיעו הן עורך-דין עמיר מבור והן עורך-דין קצוטי בשם המבקשים. עורך-דין קצוטי התחייב להמציא לתיק בית-המשפט יפוי-כוח בתוך 15 מיום 3.1.99. עורך-דין מבור חזר על בקשתו להשתחרר מן הייצוג. בסיום הדיון הוריתי על שחרורו של עורך-דין טמבור מן הייצוג.
ג. בדיון שהתקיים ביום 4.2.99 התברר כי למרות התחייבותו של עורך-דין קצוטי, כאמור לעיל, לא הוגש יפוי-כוח בשמם של המבקשים. רק בפתח הדיון שהתקיים ביום 4.2.99 הגיש עורך-דין מלצר, ממשרדו של עורך-דין קצוטי, יפוי-כוח בשמו של המבקש מס' 2 בלבד.
ד. בא-כוחו המלומד של המשיב, עורך-דין טמבור, העלה בפתח הישיבה שהתקיימה ביום 4.2.99 טענה מקדמית. עורך-דין טמבור טען כי יש לדחות את הבקשה לביטול פסק הבורר על-הסף מן הטעם שהיא אינה נתמכת בתצהיר כחוק.
לאחר שמיעת טענות באי-כוח הצדדים השמעתי את החלטתי, ביום 4.2.99, בנוכחות באי-כוח הצדדים. החלטתי לקבל את הטענה כי ה"תצהיר" אכן אינו תצהיר. עם זאת מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותו של בית-המשפט על-פי התקנות 524 ו-526 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). הוריתי על הארכת המועד להגשת תצהיר ערוך כדין תוך התניית הדבר בשלושה תנאים:
ראשית, כי תצהיר ערוך כדין יוגש לבית-המשפט עד ליום א' 7.2.99 שעה 14.00. שנית, כי יוגש יפוי-כוח מטעם המבקשת מס' 1 עד ליום א' 7.2.99 שעה 14.00 שאם לא כן תדחה בקשתה של מבקשת זו בשל אי-התייצבות. שלישית, כי המבקשים, יחד ולחוד, ישלמו למשיב הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של -.3,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.2.99 ועד לתשלום המלא בפועל, וזאת ללא כל קשר לתוצאות ההליך העיקרי. הוספתי וציינתי בהחלטה כי:
'אני רואה להדגיש כי אם הסכום הנ"ל לא ישולם למשיב עד יום 28.2.99 שעה 14.00 כי אז תדחה הבקשה לביטול פסק הבורר בשל הפגמים שתוארו לעיל.'
ההחלטה האמורה הושמעה בפומבי בנוכחות באי-כוח הצדדים.
ה. בתום הישיבה שהתקיימה ביום 4.2.99 הוריתי על הגשת סיכומי טענות בכתב וציינתי כי באי-כוח הצדדים יתחילו בכך 'רק לאחר שיקויימו התנאים שנקבעו בהחלטתי הקודמת'.
ו. ביום 7.2.99 הגיש עורך-דין יגאל מלצר, בא-כוחם המלומד של המבקשים 'הודעה על הגשת מסמכים' שאליה צורפו תצהיר ערוך כדין של המבקש מס' 2 וכן יפוי-כוח של המבקשת מס' 1.
ז. ביום 8.4.99 הוגשו סיכומי טענותיהם של המבקשים. סיכומים אלה הוגשו, ראו זה פלא, בידי עורך-דין מבור, שחתם על הסיכומים כ"בא-כוח המבקשים", למרות שעורך-דין מבור שוחרר מן הייצוג ולמרות שלא הוגש יפוי-כוח חדש המסמיך אותו להגיש סיכומים בשם המבקשים.
ח. ביום 29.4.99 הגיש בא-כוח המשיב, עורך-דין דב גרינבוים, את סיכומי טענותיו. עורך-דין דב גרינבוים, טען כי מן הדין לדחות את הבקשה לביטול פסק הבורר ולאשר את הפסק בשל כך שהתנאים שנקבעו על-ידי בית-המשפט לא קויימו. מסיכומי עורך-דין דב גרינבוים, עולה כי בא-כוח המשיב לא היה מודע לכך שעורך-דין מלצר הגיש לבית-המשפט, כבר ביום 7.2.99, תצהיר ערוך כדין ויפוי-כוח מטעם המבקשת מס' 2. עורך-דין דב גרינבוים, לא טען בסיכומיו כי סכום ההוצאות שנפסק, כאמור לעיל, לא שולם עד ליום 28.2.99, כפי שהורה בית-המשפט. מכך אני מסיק שדווקא תנאי זה התקיים. על שום כך, אין כל הצדקה לדחות את הבקשה על-הסף כמבוקש.
3. טענות המשיב
א. בא-כוחו המלומד של המשיב, עורך-דין דב גרינבוים, טען כי מן הדין לדחות את הבקשה שכן, על פני הפסק ניתן לראות כי הבורר הנכבד 'טרח וחישב את הסכומים הנתבעים (...) ולאחר הבדיקה האריתמטית נכנס לעובי הקורה ובדק את נכונות ו/או אמיתות טענות הצדדים (...)'.
ב. עורך-דין דב גרינבוים הוסיף וטען כי הצדדים כי הצדדים הסכימו שהבורר לא יהיה כפוף להוראות הדין המהותי ולסדרי הדין ומוסמך לפסוק בפשרה. מכאן מסיק בא-כוח המשיב –
'(...) שלא נדרשת ממנו (היינו מן הבורר.ע.ג.) הנמקה מפורטת ו/או הסבר המתחייב במתן פסק-דין של ערכאה שיפוטית, כך שדי בהסברים ובנימוקים שנתן בגוף פסק הבוררות. קל וחומר בענייננו בו נומק הפסק, על כל סעיפיו וכבוד הבורר התיחס בפסיקתו לכל טענה וטענה שהעלו המשיבים בכתבי הטענות שהגישו.'
ג. בא-כוח המשיב טען כי במקרה שלפנינו לא התמלאו התנאים המקימים את עילת הביטול לפי סעיף 24(6) לחוק הבוררות.
ד. בא-כוח המשיב היפנה את בית-המשפט לסעיף 26(ב) לחוק וטען כי מצוות המחוקק היא שבית-המשפט לא יבטל פסק בורר 'אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר'. ביטול פסק בורר בידי בית-המשפט נוגד את מהותו ואת תכליתו של מוסד הבוררות.
ה. בא-כוח המשיב טען שכל מטרת הבקשה אינה אלא 'לסרבל את הדיון בהעדר עילה ו/או משיקולים זרים הנובעים מרצונם (...) לגרום לסחבת נוספת בפרעון חובותיהם (...)'.
ו. בא-כוח המשיב הוסיף וטען כי גם אם יקבל בית-המשפט את טענות המבקשים הרי שטענותיהם, בעניין העדר ההנמקה, מתייחסות רק לחלק קטן בלבד מפסק הבורר, וממילא יש לאשר את רוב הפסק.
ז. בא-כוח המשיב טען כי מסעיף 13 לסיכומי המבקשים עולה כי מטרתם אינה לבטל את הפסק אלא להשלים את הפסק כך שיינתנו נימוקים לכל המסקנות שאליהן הגיע.
4. דיון
א. עיינתי בסיכומי טענותיהם של באי-כוח הצדדים. סבורני כי הדין עם מבקשי ביטול פסק הבורר.
בסעיף 6 להסכם הבוררות הוסכם בין הצדדים לאמור:
'6. הבורר לא יהיה כפוף להוראות הדין המהותי ולא לסדרי הדין ולדיני הראיות. הבורר יהיה חייב לנמק את פסקו ויהיה מוסמך לפסוק הן לדין והן לפשרה.'
הסכמתם של הצדדים נוסחה בלשון ברורה שאינה משתמעת לשני פנים: על הבורר לנמק את פסקו.
ב. נראה כי בנסיבות העניין, ולאור מהות הטענה המועלית כנגד פסקו של הבורר, אין מנוס מלהביא כאן את נוסחו של הפסק במלואו כדי לבדוק אם אכן מילא הבורר אחר הוראות הצדדים בעניין נימוק הפסק. וכך כתב הבורר בפסקו:
'הואיל: ובין צד א' לצד ב' נתגלעה מחלוקת ביחס לאספקת סחורות מצד א' -לב' וביחס לתשלומים בגינם;
והואיל: והוגשו על-ידי הצדדים תביעות הדדיות בשל אותה מחלוקת המתנהלות בבית-משפט השלום בחיפה בפני כב' השופט י' דר (לרבות ערעורים שהוגשו בתיק זה), ובבית-המשפט השלום בחיפה בפני כב' השופט הרשם א' שחורי (להלן "התביעות");
והואיל: והצדדים הסכימו להעביר את מכלול המחלוקות ביניהם כפי שבא לידי ביטוי בתביעות הדדיות הנ"ל לבוררות בפני בורר יחיד;
והואיל: והצדדים הסכימו כי אשמש כבורר מוסכם להכריע במכלול המחלוקות בין הצדדים כמפורט בתביעות;
והואיל: והצדדים הגישו תביעות צד כנגד הצד שכנגד כדלהלן:
1. צד א' הגיש לביצוע שטרות של צד ב' בסך כולל של 385,822 שקל חדש. צד ב' הגיש התנגדות בת.ה. 7432/94 ונדחתה התנגודת צד ב' לסך 45,333.81 שקל חדש מתוך הנ"ל.
2. צד ב' הגיש התנגדות כתב תביעה נגד צד א' בסך כולל של 543,935.62 שקל חדש כדלהלן כמפורט להלן כמצוטט מסעיף 14 לכתב תביעה בסדר דין מקוצר מחודש מאי 95:
א. חשבונית 1)-6043) סחורה שלא סופקה 138,879 ש"ח (2) זיכוי שלא ניתן 36,342.54 ש"ח
ב. חשבונית 6048 – סחורה שלא סופקה 163,978.01 ש"ח
ג. שיקים שהוסבו מגיא הרהיט בע"מ -.100,000 ש"ח
ד. חשבונית 5899 – סחורה חסרה 14,504.12 ש"ח
ה. חשבונית 5898 – טעות והחזר -.10,560 ש"ח
ו. זיכוי כאמור בסעיף 123 לעיל -.38,822 ש"ח
ז. חשבונית 6176 – זיכוי שלא ניתן -.39,850 ש"ח
542,935.64 ש"ח
להלן הכרעתי: בהתייחס לאמור בסעיף 2 לעיל.
- צד ב' טעה טעות חשבונאית בסיכום תביעתו. הסיכום הנכון הינו 542,935.64 ש"ח.
- בדקתי את מערכות הספרים של שני הצדדים ונמצא שהינם תואמים.
- לאחר שמיעת הצדדים ועיון במסמכים, התבררה לי שיטת העבודה בין הצדדים.
- אני דוחה את טענת צד ב' כאמור בסעיף 2(ג) לגבי שיקים שהוסבו מגיא הרהיט, השיקים הנ"ל מתיחסים לעסקאות שבוצעו.
- אני דוחה את טענת צד ב' כאמור בסעיף 2(ז) הנ"ל צריך להיות חיוב ולא זיכוי. כך גם נרשם במערכות ניהול הספרים של שתי החברות.
- לגבי הטענות לגבי אי-הספקת סחורה כנדרש, בדקתי את הטענות כדלהלן:
- אני דוחה את טענת צד ב' כאמור בסעיף 2(א)- שוכנעתי כי הטענה איננה נכונה.
- אני דוחה את טענת צד ב' כאמור בסעיף 2(ב) – שוכנעתי כי הטענה איננה נכונה.
- אני דוחה את טענת צד ב' כאמור בסעיף 2(ד)-שוכנעתי כי הטענה איננה נכונה.
- אני דוחה את טענת צד ב' כאמור בסעיף 2(ה)-שוכנעתי כי הטענה איננה נכונה.
- אני דוחה את טענת צד ב' כאמור בסעיף 2(ו) – יש הפרש בין תביעת צד ב' בסעיף 12(ב) לכתב תביעה בסדר דין מקוצר מחודש מאי 95, לבין האמור בסעיף 14(ו). ההפרש הינו בסך 1,000 שקל חדש. לגבי הטענות העובדתיות, שוכנעתי כי הטענה איננה נכונה.
לסיכום: לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את טענות צד ב'. על צד ב' לשלם את חובו לצד א' בתוספת ריבית והצמדה כחוק.
בכבוד רב יורם ולש רואה חשבון".
ג. אכן, הבורר פירט בפסקו את התייחסותו לטענותיהם השונות של הצדדים, באופן הנחזה להיות הנמקה מפורטת. דא עקא ש"הנמקה" זו לאו הנמקה היא, ומכל מקום אין די בה כדי לענות על ההוראה שהורו הצדדים לבורר לנמק את פסקו.
יש לזכור כי הבוררות היא הכרעה בסכסוכים על דרך של שפיטה שמרבית הסדריה נקבעים על-ידי הצדדים המסוכסכים (ראו פרופ' סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל, מהדורה שלישית מורחבת, בעמוד 1).
אין לו לבורר סמכות וכוח מלבד אלו שהוענקו לו על-ידי הצדדים בהסכם הבוררות.
הואיל וכך, אם חייבוהו הצדדים לנמק את פסקו ולא עשה כן, קמה לצדדים עילת ביטול על-פי סעיף 24(6) לחוק הבוררות.
עד כמה מפורטת צריכה להיות הנמקתו של הבורר?
על כך השיבה פרופ' אוטולנגי, בספרה הנ"ל, בעמוד 451, לאמור:
'באיזו מידה צריך הבורר להיכנס לפרטים בהנמקתו? אין צריך לאמר, שעל הבורר לפרט את תביעות הצדדים וטענותיהם, על-מנת שניתן יהיה לראות, שהתיחס לכל הטענות ולכל התביעות.
ברם, זה רק השלב הראשון. לאחר מכן, על הבורר לתת הסבר, נימוקים, מדוע וכיצד הגיע לכל אחת ממסקנותיו וכיצד ערך את חישוביו עד שהגיע לפסקו. לא די בציון הממצאים העובדתיים והמסקנות הנובעות מהן, תוך פירוט 'שוכנעתי מהראיות שהובאו על-ידי התובע' או, להיפך, 'לא שוכנעתי שהנתבעת חייבת לתובע'.'
כך גם בעניין שלפני.
כשחייבו הצדדים את הבורר לנמק את פסקו כוונה היתה מאחורי דבריהם: שיוכלו לעקוב אחר מסקנותיו ולהבין את ההגיון שבהן. שלא יעמדו בפני עובדות מוגמרות שעמן לא יוכלו להתמודד באין כלים לעשות כן. ואכן, באין הנמקה כיצד יוכל בעל הדין לדעת על שום מה ולמה פסק הבורר את שפסק?
הנמקה כי 'שוכנעתי כי הטענה איננה נכונה' מבלי לפרט ולהסביר על שום מה אין הטענה נכונה – לאו הנמקה היא. כמעט מחצית ממסקנותיו של הבורר הנכבד נומקה בצורה הלקונית האמורה. על שום כך, שוכנעתי שקמה למבקשים עילת הביטול על-פי סעיף 24(6).
ד. בנסיבות העניין, הואיל וכאמור כמעט מחצית ממסקנותיו של הבורר נומקו באופן לקוני שאין בו כדי ליתן לקורא את ההגיון והטעם במסקנה שאליה הגיע הבורר, לא אוכל לאמר כי השארת המצב על כנו לא תגרום עיוות דין למבקשים.
לפיכך אין מקום לדחיית הבקשה כאמור בסעיף 26(א) לחוק.
ה. עם זאת, הן לאור הסעד המבוקש בסוף סעיף 13 לסיכומי בא-כוח המבקשים, והן לאור מכלול נסיבות העניין, דומני כי צדק אעשה עם שני הצדדים אם אחזיר את הפסק לבורר כדי להשלים את מלאכתו על-ידי הנמקת הפסק.
למען הסר ספק אני מדגיש כדלקמן: ייתכן שבעת שיבוא הבורר לנמק את פסקו יגיע למסקנה שונה מזו שאליה הגיע בעת כתיבת הפסק המקורי. על שום כך אני רואה להדגיש ולהבהיר כי אין כל פסול בכך, ואם אכן כך יקרה, חופשי הבורר לשנות מקביעותיו הקודמות ולהגיע לתוצאות שונות מאלו שפורטו בפסקו מיום 18.7.97.
5. אחרית דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:
א. אני מקבל את הבקשה במובן זה שאני מחזיר את הפסק אל הבורר, רו"ח יורם וולש, כדי שישוב וינמק את פסקו מחדש.
ב. המשיב ישלם למבקשים הוצאות משפט ושכר טירחת עורך-דין בסך כולל של
-.5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל."
ב. ב"ש 527/86[213] נפסק מפי כב' השופט הרשם ש' צור:
"בין הצדדים התנהלה בוררות ובסיומה פנתה המבקשת לבית-משפט המחוזי בנצרת בבקשה לביטול פסק הבורר ואילו המשיב הגיש בקשה לאישור הפסק. בית-המשפט המחוזי דן בעניין והוציא ביום 31.3.86 פסק-דין המאשר את פסק הבורר והדוחה את בקשת הביטול. על פסק-דין זה הגישה המבקשת ערעור בתיק ע"א 304/86. לאחר הגשת הערעור התעורר הספק במזכירות בית-המשפט אם הערעור הוגש כדין ובזכות וזאת נוכח סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 הקובע כי 'החלטה של בית-המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בית-המשפט, התשי"ז-1957'. לאור זאת החלטתי, ביום 2.6.86, להורות למבקשת לנמק מדוע לא ימחק הערעור מן טעם שהוגש בלא נטילת רשות. המבקשת הגישה בעניין זה נימוקים בכתב ובמקביל הגישה גם בקשה חלופית זו להאריך לה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. הדיון התמקד, איפוא, בשני העניינים הללו.
טענתה המרכזית של המבקשת היא שבהסכמת הצדדים התנהל הדיון בבית-המשפט המחוזי על דרך של תובענה רגילה ובסדרי דין רגילים ומכאן שהדיון בבית-המשפט נחשב כדיון בערכאה ראשונה ופסק-דינו ניתן לערעור בזכות. למעשה אין חולק על כך שהדיון בבית-המשפט המחוזי התנהל – בהסכמת הצדדים – במסלול של סדרי דין רגילים והדבר אף משתקף בהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 4.1.84 שהעתקה צורף לבקשה. השאלה היא אם יש בשינוי סדרי הדין בהליך כדי להשפיע על מהות ההליך ועל זכות הערעור.
דעתי היא שהסכמת הצדדים על דרך ניהול הליך בשונה מהדרך המקובלת הקבועה בתקנות, אינה משנה מאופיו הבסיסי של אותו הליך ואין בה כדי ליצור, יש מאין, זכות ערעור מקום שזו אינה קיימת. בענייננו מדובר בבקשות לאישור ולביטול פסק בוררות שהוגשו לבית-המשפט המחוזי לפי חוק הבוררות סמכות בית-המשפט בעניין זה מעוגנת בסעיפים 23 ו- 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 והסכמת הצדדים על שינוי סדרי הדיון אינה יכולה לשנות עובדה זו או להוסיף עליה. לעניין ערעור קובע סעיף 23(א) לחוק לאמור:
'בית-המשפט רשאי, על-פי בקשת בעל דין, לאשר פסק בוררות; אושר הפסק – דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית-המשפט.'
וסעיף 38 לחוק קובע:
'החלטה של בית-המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19 (ב) לחוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957...' (סעיף 41(ב) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984)
ואין נפקא מיניה אם הדיון התנהל על יסוד תצהירים או שנשמעו במהלכו גם עדים, או אם ההחלטה שניתנה כונתה "פסק-דין".
שאלה אחרת היא אם יכול צד להסכים על הענקת זכות ערעור לזולתו, ואם – בנסיבות העניין – היתה הסכמה שכזו. אשר לשאלה הראשונה – נפסק כי צד יכול להתנות על זכות הערעור ובלבד שלא יהא בכך כדי לשנות מסמכותו של בית-המשפט (המ' 282/74 לוי נגד מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 477, 484-485).
נותרת, איפוא, השאלה השניה לאמור – האם ניתנה הסכמת המשיב להגשת הערעור. אין חולק שבעניין זה לא היתה הסכמה מפורשת וטענת בא-כוח המבקשת היא כי ניתנה לכך הסכמה מכללא. הנתון העובדתי היחיד בעניין זה מופיע בסעיף 5 לתצהירו של עורך-דין שכטר התומך בבקשה ולפיו '...בשיחות שהתנהלו ביני לבין בא-כוח יפעת בין כתלי בית-המשפט ומחוץ להם תמיד נקטנו לשון "ערעור" בהקשר של הזכות שתעמוד לצד שבקשתו תידחה ומעולם לא נקטנו בלשון של "בקשת רשות ערעור" או כל ביטוי אחר...' דברים אלה – עליהם לא חלק המשיב – אינם משקפים, לדעתי, הסכמה מכללא על הענקת זכות ערעור. נקיטת לשון "ערעור" במסגרת חלופי דברים שוטפים בין בעלי דין או עורכי דינם כשאין ביסודם כוונה ליצור או להגדיר יחסים משפטיים, אינם יכולים להוות יסוד להסכמה, ולו גם משתמעת. טבעי הוא שהצדדים נקטו לשון "ערעור" אך התכוונו להגשת בקשת רשות ערעור ומכל מקום, אין כל ראיה לכך שהיתה הסכמה – מפורשת או משתמעת – להענקת זכות ערעור, מקום שהחוק קובע שהערעור הוא ברשות.
מוסיף בא-כוח המבקשת וטוען כי בית-המשפט המחוזי נתן מכללא רשות ערעור בגוף פסק בקובעו:
'אם לא יוגש ערעור יוחזר תיק הבוררות ת/14/א' לבורר. לאחר שיחלוף המועד להגשת ערעור, אם יוגש ערעור, יוחזר תיק הבוררות לבורר לאחר שיוחזר התיק מהערעור.'
דברים אלה, על פניהם, אינם בבחינת מתן רשות להגיש ערעור שעה שזו נחוצה על-פי החוק. גם כאן הדיבור "ערעור" מכוון אל-נכון לבקשת רשות ערעור ואין לראות בו הסכמה או הרשאה להגיש ערעור.
טענה נוספת היא כי בהעדר פניה של הצד שכנגד לא היה מוסמך בית חהמשפט לבדוק, מיוזמתו, אם הערעור הוגש כדין. אין בידי לקבל טענה זו. אכן, הצד שכנגד לא עורר – עד השלב הזה – כל טענה בקשר לערעור אך אין בכך כדי לגרוע מכוחו של בית-המשפט לבדוק את ההליך שהוגש בפניו ולתקן את הטעון תיקון, לאחר שמיעת הצדדים הנוגעים בדבר. זוהי סמכות טבעית המוקנית לבית-משפט כדי לאפשר לו לעמוד על המשמר ולברר אם עניין המוגש בפניו מוגש כדין ובגדר הסמכות הנתונה לו. ואם לא די בכך, הרי מוסמך בית-המשפט לעשות כן לפי תקנה 526 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
נימצא, איפוא, כי הערעור הוגש שלא בזכות וכי יש צורך בהגשת בקשה לרשות ערעור. דא עקא – המבקשת אחרה את המועד והיא נצרכת להארכתו. בעניין זה טענתה המרכזית של המבקשת היא כי חלה ההלכה בדבר הליך אחר התלוי ועומד – הוא הליך הערעור שהוגש – והיא מסתמכת על החלטתי ב- ב"ש 1186/85 אילוט בע"מ ואח' נ' אלקו בע"מ ואח', פ"ד מ(2) 15 ועל החלטת כב' הנשיא ב- ב"ש 273/86 אלקו בע"מ נ' אילוט בע"מ, פ"ד מ(2) 251. עיון בהחלטה האמורה מראה שאין הנדון דומה לראיה: שם נדחתה על-הסף בקשה לאישור פסק בורר והיה ספק אם הבקשה נדחתה במסגרת הליך לפי חוק הבוררות (שהערעור עליו ברשות) או שהיתה זו מחיקה מחמת חוסר מעש (עליה ערעור בזכות). בעניין ההוא גדר הספקות בדבר מהות ההליך עמד לדיון בפני בית-משפט זה ולא הועלתה שם כל טענה שהערעור הוגש שלא כדין. שונה מקרה זה מענייננו בכך שכאן נבדק ונמצא שהערעור הוגש שלא בזכות ומשכך הם פני הדברים – שוב אין הליך אחר תלוי ועומד ולא חלה ההלכה בנוגע לכך. זאת ועוד – בעניין ההוא בית-המשפט המחוזי לא נזקק לבקשת ביטול פסק הבורר לגופא אלא דחה אותה על-הסף ואילו כאן ניתנה החלטה מלאה ומפורטת בבקשות הביטול והאישור.
בא-כוח המבקשת מבקש להאחז בהלכה בדבר "חשיבות העניין" אך נפסק כי הלכה זו אינה מהווה, כשלעצמה, טעם מיוחד להארכת המועד (ד"ר י' זוסמן מהד' 4, עמ' 681-682; ב"ש 338/81 עמיתי מלון ירושלים, פ"ד לה(4) 613, 614-615). מכל מקום, הודעת הערעור אינה מעלה, לדעתי, שאלות בעלות קושי וחידוש משפטי מיוחדים, המצדיקים הארכת המועד בשל חשיבות העניין.
מן הדברים הללו עולה שהגשת הערעור – והאיחור בהגשת בקשת רשות ערעור הנובע מכך – יסודם בטעות גרידא וטעות שכזו אינה בבחינת טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד (דר' י' זוסמן סדר הדין האזרחי מהד' 4, עמ' 684; ב"ש 151/81 בודנר, פ"ד לה(3) 676; ב"ש 568/82 אדרת, פ"ד לז(1) 417, 418).
לאור האמור אני מחליט למחוק את הערעור שהוגש בתיק ע"א 304/86, ולדחות את הבקשה להארכת המועד להגיש בקשת רשות ערעור.
אין צו להוצאות."

[212] בש"א (חי') 491/98 וודליין פרס בע"מ ואח' נ' מוסא היינץ, תק-מח 99(2) 1885.
[213] ב"ש 527/86 ב.ס.ט. חברה לעבודות בניה נ' קיבוץ יפעת, פ"ד מ(3) 22.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביטול פסקי-דין והחלטות - תקנות 526-524 לתקנות סדר הדין האזרחי