botox

ביטול פסק-דין שניתן בהעדר הנאשם במשפט הפלילי , יישומו של סעיף 130ח לחסד"פ - הלכה למעשה

על מהותו של ההליך ביטול פסק-דין במשפט פלילי למדים אנו ב- רע"פ 10200/03.[170] כאן נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.10.03 ב- ע"פ 3562/03, שניתן על-ידי כב' השופט א' שיף.

בדחותו את הבקשה קובע כב' השופט ס' גובראן כי:

"ביום 8.6.03 הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה בחדרה כתב אישום כנגד המבקש, המייחס לו עבירה של נהיגה במהירות מופרזת ובעבירה שעניינה פקיעת רישיון הרכב מעל שישה חודשים בניגוד לסעיף 2 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 ותקנות התעבורה, התשכ"א-1961. כתב האישום כלל בחובו הזמנה לדין עבור המבקש.
ביום 17.6.03 קבע בית-משפט השלום לתעבורה בחדרה (כב' השופטת נ' פלד), לאחר שהמבקש לא התייצב לדיון ולא השיב בכתב לכתב האישום, כי יש לראות באי- התייצבותו לדיון כהודאה בעובדות הנטענות בכתב האישום וגזר עליו עונש פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חודשיים, וכן פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 4 חודשים על תנאי למשך 3 שנים וכן הטיל עליו קנס בסכום של 1,700 ש"ח.
המבקש הגיש לבית-משפט השלום לתעבורה בקשה לביטול פסק-הדין. ביום 4.9.03, דחה בית-משפט השלום לתעבורה את הבקשה.
על החלטת בית-משפט השלום לתעבורה, מיום 4.9.03, ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה. ביום 21.10.03 קבע בית-המשפט המחוזי (כב' השופט א' שיף), כי מאחר ובאי-כוח הצדדים הסכימו, כי תוקף רישיון הרכב פקע כ- 3 חודשים בלבד בטרם נלכד המבקש נוהג ברכב, וטרם חלפו 6 חודשים מאז פקע הרישיון, יש להפחית את הקנס שהושת על המבקש ב- 500 ש"ח, כך שעל המבקש יוטל קנס בסכום של 1,200 ש"ח בלבד. למעט התערבות זו, הערעור נדחה ויתר העונשים שנגזרו על המבקש – נותרו בעינם. יש לציין, כי בית-המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי טענתו של המבקש, לפיה ניסה לברר את מועד המשפט, לא בוססה ואף לא נתמכה בתצהיר.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, שבגדרה חזר המבקש על טענותיו אותן העלה בפני בית-המשפט המחוזי. במסגרת בקשתו זו, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה. ביום 30.11.03 ניתנה על-ידי החלטה, לפיה בהסכמת המשיבה, יעוכב ביצוע עונש הפסילה בפועל מלהחזיק רישיון נהיגה, שהוטל על המבקש, וזאת עד למתן החלטה אחרת.
מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור.
החלטתי לדחות את הבקשה.
עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123).
לגופו של עניין, לשאלה באילו תנאים יבוטל פסק-דין שניתן בהעדרו של נאשם, מתייחס סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אשר לפיו בעבירות עוון או חטא בלבד, רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, 'אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין'.
לאחרונה קבע בית-משפט זה, בשאלה האם מוסמך בית-המשפט לתעבורה לדון בבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדרו של נאשם שלא בנוכחות הצדדים. במסגרת פסק-דינו, בחן בית-המשפט אף את הסוגיה שבענייננו ופירש את סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 וכך קבע בית-המשפט:
'אמות-המידה המנחות את בית-המשפט בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק-דין קבועות בסעיף 130(ח) לחסד"פ. הסעיף קובע שני טעמים המצדיקים ביטול פסק-דין: קיום סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו של המבקש במשפטו או גרימת עיוות דין למבקש תוצאה מאי-ביטול פסק-הדין. התנאים אינם מצטברים. יוצא, שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק-דין גם אם אי-התייצבותו נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...
נחזור ונזכיר בהקשר זה, כי בשלב הדיון בבקשה הסתיים ההליך הפלילי, המבקש הורשע ודינו נגזר. על-מנת לשכנע את בית-המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק-הדין, ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא, שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי-התייצבותו לדיון. שכחה של מעוד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום-לב, אינה יכולה להצדיק אי-הופעה לדיון... יחד עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש – וזו האפשרות השניה – שאי-היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל. כך לדוגמה, אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שיכחה גרידא אולם מבקשתו עולה באופן חד-משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה כלל לא שהה בתוך גבולות המדינה, בנסיבות אלה, החלטה שלא לבטל את פסק-הדין תגרום למבקש עיוות דין שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו.' (ראו רע"פ 9142/01, 4549/02, 4719/02, 4853/02, 8166/02 סוראיה איטליא ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3) 2077)
במקרה שלפני, הגעתי למסקנה, כי לא התקיימו התנאים לביטולו של פסק-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה. שכן, למבקש הודע מועד הדיון העתידי במשפטו כבר בעת מסירת הדו"חות לידיו. טענתו של המבקש – לפיה הדו"חות אבדו וניסיונותיו לברר את מועד הדיון עלו בתוהו – לא בוססה ולא נתמכה בתצהיר, כאמור בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. כמו-כן, אשר לחשש מפני עיוות דין – בית-המשפט המחוזי קבע, כי בטיעוני המבקש לא פורטה כל גרסה של עיוות דין בכל הנוגע לעבירת המהירות שיוחסה לו, וזאת בשונה מטענתו כנגד הרשעתו בעבירת פקיעת הרישיון, אותה תמך המבקש בנתונים ובעובדות ומשכך קיבל בית-המשפט המחוזי את טענתו זו והורה על הפחתת הקנס שהושת עליו.
מטעמים אלה כולם, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית." (ההדגשה לא במקור).
האם מוסמך בית-המשפט לתעבורה לדון בבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדרו של הנאשם בהתאם לסעיף 240(א) לחסד"פ או החוק) שלא בנוכחות הצדדים?

ברע"פ 9142/01[171] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט ת' אור את הדרך בה מוגשת בקשה לביטול פסק-דין (הדומה במהותה לזו שבמשפט האזרחי) כי:

"האם מוסמך בית-המשפט לתעבורה לדון בבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדרו של הנאשם בהתאם לסעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ או החוק) שלא בנוכחות הצדדים? זו הסוגיה המרכזית העומדת במוקד בקשות רשות הערעור שבפנינו, אשר הדיון בהן אוחד.
התשתית הנורמטיבית
1. סעיף 126 לחסד"פ קובע את הכלל בדבר נוכחות נאשם במשפטו. הסעיף קובע:
'באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו.'
זכותו של נאשם להיות נוכח בהליכים פליליים המתנהלים נגדו היא זכות יסוד. קיימת אף השקפה שלפיה מדובר בזכות חוקתית (ראו דברי חברי הנשיא ברק ב- בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769, 781-783). הכלל הוא שאין לנהל משפט פלילי בהיעדרו של הנאשם אלא במקרים חריגים הקבועים בחוק (ראו: בג"צ 3788/95 טור' גרבוביצקי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים, תק-על 95(2) 594; ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 534, 547. השוו ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה
(2) 444). כך לדוגמה סעיף 128(1) לחוק קובע כי ניתן לשפוט נאשם שלא התייצב לדיון בתחילת המשפט בעבירות מסוג חטא או עוון, אם הודה בעובדות שבכתב-האישום ללא הסתייגות (אולם אין להשית עליו עונש מאסר בלי שניתנה לו ההזדמנות לטעון לעונש – סעיף 129 לחוק. דוגמה אחרת מצויה בסעיף 130(א) לחוק, הקובע כי נאשם שהתייצב לתחילת המשפט אך לא התייצב להמשכו, ניתן, בתנאים מסויימים, לדון בהיעדרו בכל העבירות שבית-משפט השלום מוסמך לדון בהן (לגבי גזר-הדין ראו סעיף130(ג)). דוגמה נוספת קבועה בסעיף 131 לחוק, שלפיו בית-משפט מוסמך לקיים את המשפט ללא נוכחות הנאשם כאשר הנאשם מפריע לקיום הדיונים.
חריג נוסף לכלל הנוכחות קבוע בסעיף 240 לחסד"פ, הדן בסדרי דין מיוחדים בעבירות קלות. הסעיף קובע כדלקמן:
'(א) בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה:
(2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית-המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;
(3) בית-המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר. אין בהוראות פסקה זו כדי למנוע מבית-המשפט להטיל מאסר במקום קנס ובלבד שבהזמנה למשפט צויין כי ניתן להטיל מאסר כאמור אם הנאשם לא יתייצב; צו מאסר לביצוע מאסר במקום קנס שניתן שלא בנוכחות הנידון או סניגורו יבוצע בהתאם להוראות סעיף 129א(ג).
(ב) על פסק-דין מרשיע שניתן לפי סעיף-קטן (א), יחולו הוראות סעיף 130(ח) ו-(ט).'
סעיפים 130(ח) ו- 130(ט) לחסד"פ, שאליהם מפנה סעיף 240(א), עניינם ביטול פסק-דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. סעיף 130(ח), הרלוונטי לענייננו, קובע כדלקמן:
'(ח) נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף-קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק-הדין אולם רשאי בית-המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע.'
סעיף 130(ט) לחוק מסמיך את בית-המשפט שנעתר לבקשה לביטול פסק-דין, להטיל על המבקש תשלום של ההוצאות שנגרמו בשל אי-התייצבותו.
2. המחלוקת העקרונית שבפנינו מתמקדת בשאלה אם זכות הנוכחות של הנאשם במשפטו חלה גם על בקשה המוגשת בהסתמך על סעיף 130(ח) לחוק לביטול פסק-דין אשר ניתן לפי סעיף 240(א) לחוק (להלן: בקשה לביטול פסק-דין או בקשה). טענת המבקשים היא כי בהיעדר חריג מפורש בחוק הקובע אחרת חל הכלל בדבר זכות הנאשם להיות נוכח במשפטו גם על דיון בבקשה לביטול פסק-דין, ולפיכך אין בית-המשפט מוסמך להכריע בבקשה שלא בנוכחות הצדדים. לשון אחרת, הטענה היא שאין בית-המשפט רשאי להכריע בבקשה בלי שיקיים תחילה דיון במעמד בעלי-הדין.
הסוגיה שבמחלוקת טרם נדונה בבית-משפט זה. בבתי-המשפט המחוזיים קיימים בעניינה פסקי-דין סותרים. קיימת פסיקה שלפיה על בית-המשפט הדן בבקשה לדון בכך במעמד הצדדים (ראו: ב"ש (ת"א) 891/97 נוריאני נ' מדינת ישראל [9]; ע"פ (ת"א) 71582/00 מגריל נ' מדינת ישראל [10]; ב"ש (ת"א) 91171/01 בן ג'י נ' מדינת ישראל [11]). לעומת זאת קיימת פסיקה נוגדת שלפיה בקשה לביטול פסק-דין אינה מצריכה בירור בנוכחות הנאשם (ראו ע"פ (ת"א) 70050/99 חרובי נ' מדינת ישראל [12]).
3. בפנינו חמש בקשות לרשות ערעור. בכל אחת מן הבקשות דחה בית-המשפט המחוזי ערעור שהוגש על-ידי נאשם על החלטת בית-משפט לתעבורה לדחות את בקשתו לביטול פסק-דין, כאשר הדיון בבקשת הביטול נערך שלא בנוכחות הצדדים. לאור הסוגיה המשותפת העולה בבקשות אלה אוחד הדיון בהן. ב- רע"פ 4719/02, רע"פ 4853/02 ורע"פ 9142/01 עוכב ביצוע עונשם של המבקשים עד למתן החלטה בעניינם. החלטנו לדון בבקשות כאילו ניתנה עליהן רשות לערער, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. נדון תחילה בשאלה הכללית העולה בפנינו ולאחר מכן נבחן כל ערעור לגופו.
סמכות בית-המשפט לתעבורה לדון בבקשה לביטול פסק-דין בהיעדר הצדדים
4. לצורך בחינת סמכות בית-משפט לתעבורה לדון בבקשה לביטול פסק-דין בהיעדרם של הצדדים יש לפנות לתכליות המונחות ביסוד סעיפים 240 ו-126 לחסד"פ.
תכליתו של סעיף 240 לחסד"פ הינה ייעול ההליך הפלילי בעבירות קלות. ניתנת במסגרתו אפשרות לנאשם, אם הוא בוחר בכך, שלא להיות נוכח בעת הדיון כך שזה יתנהל בהיעדרו. הדין קובע שבמקרה כזה יראוהו כמודה בכל העובדות אשר בכתב-האישום, משמע: על הנאשם לדעת שאי-התייצבות כמוה כהודאה. מרבית עבירות התנועה הן קלות, ואם הנאשם אינו חולק על אשמתו בעבירה המיוחסת לו, והוא מוכן להותיר לבית-המשפט להרשיעו ולגזור את דינו שלא בנוכחותו, רשאי בית-המשפט לעשות כן. מכך מפיקים תועלת הן הנאשם הן המערכת השיפוטית והציבור: הנאשם מצידו אינו נדרש לבטל את עיסוקיו כדי ליטול חלק בדיון. מנקודת מבטם של המערכת השיפוטית והציבור, הדיון הוא קצר, ואי-התיצבות הנאשם אינה מביאה לדחיית הדיון, וכך נחסך זמן שיפוטי. סעיף 240 לחוק מיועד גם למנוע מצבים שבהם יוכל נאשם לסכל את ההליך או לעכבו באמצעות אי-התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו. בשני המקרים רואים בנאשם כמודה בעובדות של כתב-האישום, וניתן לדון בעניינו שלא בנוכחותו ולגזור את דינו. הודעה מפורשת בנוסח זה ניתנת בהזמנה למשפט הנמסרת לנאשם. כאמור בסעיף 240, ההסדר של דיון בהיעדר הנאשם כפוף לשיקול-דעתו של בית-המשפט, אשר ימנע מלהחילו שעה שהוא סבור כי עלול להיגרם עקב כך עיוות דין לנאשם.
קביעה קטגורית שלפיה אין בית-משפט מוסמך לדון בבקשה לביטול פסק-דין שלא בנוכחות הצדדים, עלולה לחתור תחת תכליתו של סעיף 240 לחוק. המשמעות המעשית של קביעה כאמור תהא כי בית-המשפט ייאלץ לזמן את הצדדים בפניו על-מנת לדון בבקשה לביטול פסק-דין גם כאשר הוא סבור שאין בבקשה המונחת לפניו כדי להצביע על כל טעם של ממש להיעדרו של המבקש מהדיון, או על כך שייגרם לו עיוות דין כתוצאה מאי-היענות לבקשה. בכך נוצר פתח לניצול לרעה של ההליך השיפוטי. נאשמים אשר בוחרים שלא להתייצב לדיון בבית-המשפט לתעבורה, עשויים "לכפות" על בית-המשפט לבזבז את זמנו בעניינם אף שניתנה להם הזדמנות מלאה קודם לכן להתגונן במשפטם, והם בחרו שלא לנצלה. בהקשר זה מוכרת התופעה הנפסדת של נאשמים הבוחרים במודע להיעדר ממשפטם כטקטיקה מכוונת אשר תכליתה לאפשר להם לבקש את ביטול פסק-הדין באותם מקרים שבהם גזר-הדין המושת עליהם אינו נראה להם. אילוצו של בית-המשפט לזמן לדיון את כל המבקשים ביטול פסק-דין, גם כאשר ברור כי פסק-הדין בעניינם ניתן כדין, ואין כל הצדקה לבטלו, יפגום באופן משמעותי בתכלית של ייעול הליכים בעבירות קלות ויחזק את התמריץ השלילי של השתמטות מהופעה במשפט ממניעים טקטיים-ספקולטיביים.
תכליתו של סעיף 240(א) לחוק לייעל הליכים תומכת איפוא בהענקת סמכות לבית-המשפט לדון בבקשה לביטול פסק-דין בהיעדר הצדדים, שאם לא כן, אף שהנאשם הוזמן כדין ובחר שהדיון בעניינו יתקיים בהיעדרו וויתר על נוכחותו בדיון, יוכל הנאשם, בשלב מאוחר יותר, לחייב את בית-המשפט לקיים דיון בנוכחותו במסגרת הבקשה לביטול פסק-דין. מזווית המבט של סעיף 240(א), הרי לאחר שהנאשם בחר בכך שהדיון בעניינו יתקיים בהיעדרו, וכך אמנם הוא התקיים, הרי כל עוד לא בוטל ההליך, אין עומדת לנאשם זכות נוכחות במהלך הדיון באותו עניין.
5. הזכות של נאשם להיות נוכח בהליך פלילי היא זכות יסוד. על האינטרס והתכלית של זכות זו, המגולמים בסעיף 126 לחוק, עומד חברי הנשיא ברק ב- בג"צ 7357/95 ברק פטה המפריס בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נ(2) 769:
'אינטרס זה הוא בעל היבטים שונים. חלקם של ההיבטים קשורים בניהול התקין של הדיון, וביכולתו לחשוף את האמת. הנחת המוצא היא כי במהלך הדברים הרגיל נאשם נוכח במשפט שכן נוכחות זו דרושה לשם ניהול תקין של המשפט. כך הוא הדבר, למשל, אם נוכחות הנאשם נדרשת לשם חקירתו, זיהויו או התרשמות מאישיותו ומתגובותיו. היבטים אחרים קשורים ביעילות הדיון. נאשם נוכח עשוי להסכים לוותר על היבטים דיוניים שונים ובכך לקצר את ההליך עצמו. היבט אחר קשור בצדדים שלישיים, כגון נאשמים אחרים, עדים וקרבנות המעשים הפליליים המיוחסים לנאשם. היבט חשוב הוא מראית פני הצדק ואמון הציבור בהגינות ההליך הפלילי. כאשר נאשם נעדר ממשפטו, עשוי להיווצר הרושם – גם אם הוא מוטעה לגופו – שההליך מתנהל בלא שניתנת לנאשם האפשרות להיות נוכח. כן עשוי להתעורר הרושם כי הנאשם מזלזל בבית-המשפט ובהליך שהוא נתון בו. אכן, מטרת ההליך הפלילי הינה חשיפת האמת וקביעת חפות או אשמה... לשם הגשמתה של מטרה זו יש להבטיח אמון הציבור בהגינות ההליך לנאשם, ובעשיית צדק לפרט ולכלל...' (בעמ' 784; ראו גם ע"פ 1632/95 עוזי אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 534, 547)
השאלה העומדת לפנינו בשלב זה היא, איפוא, אם היעדר דיון בנוכחות המבקש בבקשה לביטול פסק-דין אשר ניתן כדין בהיעדרו, חותר תחת הגשמתן של תכליות אלה.
6. לדעתי, יש להשיב על כך בשלילה. במסגרת בקשת הביטול לא נערך דיון בהליך הפלילי גופו, קרי, לא נדונה באופן ישיר שאלת אשמתו או חפותו של המבקש. לפיכך אין נדרשת בהקשר זה נוכחות המבקש בהליך לצורך התרשמות מאופיו או לצורך חקירתו וכיוצא באלה. בשלב זה בוחן בית-המשפט אם הנאשם עובר את המחסום של קיום סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו לדין, או שמא דרוש ביטול פסק-הדין כדי למנוע עיוות דין (סעיף 130(ח) לחוק).
אחת מתכליות סעיף 126 לחוק נועדה לאפשר לכל אדם את יומו בבית-המשפט וליתן לו את התחושה שהוא שותף מלא לכל ההליכים במשפטו, ושכל המהלכים הננקטים במסגרת זו חשופים בפניו. אולם בנסיבות שבהן מדובר בעבירות הנדונות על-פי הפרוצדורה הקבועה בסעיף 240 לחוק, נשלחה למבקש הודעה כדין על מועד הדיון במשפטו, ואם מבקשתו אין מתגלה טעם מוצדק להיעדר נוכחותו מההליך הפלילי, משמעות הדבר היא כי כאמור לעיל, למבקש היתה ההזדמנות לקבל את יומו בבית-המשפט, והוא בחר במודע שלא לנצלה (השוו ר"ע 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 279). בשלב הגשת הבקשה ההליך המשפטי תם ונשלם. משגמר בית-משפט את מלאכתו, לאחר שהוציא תחת ידיו פסק-דין שניתן כדין, מוצתה לכאורה זכות הנוכחות של הנאשם בקשר לאותו הליך. מעמדו הוא של מי שנשפט והורשע כדין. אכן, לאור העובדה כי המשפט נגדו התנהל שלא בנוכחותו, רשאי הנאשם שהורשע בדינו לפנות לבית-המשפט בבקשה לבטל את פסק-הדין. תכלית הבקשה לביטול פסק-הדין היא לבטל את המשפט ולהניע מחדש את גלגלי ההליך הפלילי. מכאן, כי בשלב זה ניצב המבקש לפתחו של בית-המשפט כאשר מבוקשו הוא לקבל "כרטיס כניסה" לקיום חוזר של הליך שהתנהל לכאורה כדין והסתיים. על המבקש מוטל, איפוא, הנטל לשכנע את בית-המשפט כי מתקיימים טעמים המצדיקים את הנעת גלגלי המערכת מחדש. בית-המשפט צריך להשתכנע, מתוך המסמכים המוגשים לו, כי מדובר בנסיבות מיוחדות – כאלה הנזכרות בסעיף 130(ח) – המצדיקות מתן רשות למבקש להשתתף בהליך חוזר.
במסגרת בקשה לביטול פסק-הדין על הנאשם לפרוס בכתב את מכלול הטענות התומכות בבקשתו. הדבר דומה, בשינויים המחוייבים, לדרך שבה נדונה בקשה לרשות ערעור המוגשת לבית-המשפט העליון בענייני תעבורה (ראו בעניין זה את דבריו של השופט מודריק ב- ע"פ (ת"א) 70050/99 הנ"ל [12]). גם במקרה זה אין בידי המבקש זכות קנויה להליך נוסף בעניינו במסגרת ערעור שני. עליו לשכנע את בית-המשפט, במסגרת הבקשה בכתב, כי יש בידו נימוקים טובים המזכים אותו לכך.
7. לסיכום, הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק-דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש. לאחר שיעיין בית-המשפט בבקשה הוא מוסמך לדחותה על סמך הדברים האמורים בה בלבד. עם זאת בית-המשפט מוסמך על-פי שיקול-דעתו, גם לבקש את תגובת המדינה או במקרים חריגים, כשהנסיבות מצדיקות זאת, לזמן את הצדדים לפניו. לא ניתן להציג רשימה סגורה של המקרים החריגים שבהם ראוי כי בית-המשפט יזמן את הצדדים לפניו עובר להחלטתו בבקשה לביטול פסק-דין. ככלל, טיעון בעל-פה אינו נדרש נוכח חובת המבקש-הנאשם לפרט את מלוא טענותיו בבקשתו. טענות המבקש ותגובת המדינה להן, אם נדרשה, תהיינה מונחות בפני בית-המשפט, והוא יוכל להחליט בבקשה על-פיהן. בירור נוסף בנוכחות בעלי-הדין יכול להיות נחוץ כשיש ביניהם מחלוקות ביחס לעובדות אשר יש להן חשיבות להכרעה בבקשה. דוגמה לחריג כזה הוא מקרה שבו יסבור בית-המשפט שיש ליתן למדינה הזדמנות לחקור את המבקש על תצהירו, שהוגש על ידיו בנספח לבקשתו, אם רצונה בכך. אולם בית-המשפט לא ישעה לבקשה להיות נוכח בדיון מקום שבו המבקש לא טרח לפרט במסגרת בקשתו ובמסגרת התצהיר התומך בה את הפרטים המלאים הדרושים על-מנת להכריע בטענות ולהחליט בבקשה. הוא גם לא יאפשר למבקש להופיע לדיון רק על-מנת לאפשר לו להשלים בעל-פה את הדברים שלא טרח לפרט בכתב.
והערה נוספת: כאשר מתבקש בית-המשפט לתעבורה, במסגרת הבקשה לביטול, לדון בה בנוכחות הצדדים, עליו לשקול בכל מקרה לגופו אם מתעוררות נסיבות המצדיקות זאת. אם בית-המשפט מחליט שלא להיעתר לבקשה כאמור, עליו לפרט בהחלטתו, ולו בתמצית, את הנימוקים להחלטתו. ראוי כי בעל-דין אשר בקשתו להיות נוכח בדיון נדחתה ידע את נימוקיו של בית-המשפט לכך.
מן הכלל אל הפרט
8. בשלב זה נותר לדון בשתי שאלות אשר יש לבוחנן בכל אחד מהמקרים שלפנינו לגופו: האחת, אם בנסיבות אותו מקרה היה על בית-המשפט לתעבורה להיעתר לבקשת המבקש לזמן את הצדדים לדיון בבקשה; השניה, אם יש עילה להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לדחות ערעור על החלטתו של בית-המשפט לתעבורה אשר דחה את הבקשה לביטול פסק-דין.
אשר לשאלה הראשונה ראוי לחזור ולציין כי הכלל הוא שבקשה לביטול פסק-דין תידון בהיעדרם של הצדדים. רק במקרים המצדיקים זאת, כמבואר לעיל, יחרוג בית-המשפט מכלל זה.
בנוגע לשאלה השניה, אמות-המידה המנחות את בית-המשפט בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק-דין קבועות בסעיף 130(ח) לחסד"פ. הסעיף קובע שני טעמים המצדיקים ביטול פסק-דין: קיום סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו של המבקש במשפטו או גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי-ביטול פסק-הדין. התנאים אינם מצטברים. יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק-דין גם אם אי-התייצבותו נבעה מרשלנות גרדא. אולם אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור ידחה בית-המשפט את בקשתו (השוו לשיקולים המנחים לעניין זה בסדר דין אזרחי: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [13], בעמ' 738. ראו גם רע"א 9572/01 דדון נ' וייסברג, תק-על 2002(3) 1621; רע"א 7749/02 פלג נ' פדידה, תק-על 2003(1) 710).
נחזור ונזכיר בהקשר זה כי בשלב הדיון בבקשה הסתיים ההליך הפלילי, המבקש הורשע, ודינו נגזר. על-מנת לשכנע את בית-המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק-הדין ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי-התייצבותו לדיון. שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום-לב, אינה יכולה להצדיק אי-הופעה לדיון (ראו ר"ע 418/85 הנ"ל [5]). דין דומה יחול לגבי טעות משרדית של עורך-הדין המייצג נאשם או לגבי טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב של הנאשם עצמו. עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש – וזו האפשרות השניה – שאי-היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל, לדוגמה אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שכחה גרדא, אולם מבקשתו עולה באופן חד-משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה הוא לא שהה בתוך גבולות המדינה כלל. בנסיבות אלה החלטה שלא לבטל את פסק-הדין תגרום
למבקש עיוות דין, שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו.
אם כן, נפנה לבחון שאלות אלה ביחס לכל אחד מהמקרים שבפנינו...
14. לסיכום, הערעורים שבפנינו נדחים בזה. ב- רע"פ 4719/02, ב- רע"פ 4853/02 ו- רע"פ 9142/01 מבוטלות בזה ההחלטות לעיכוב ביצוע העונש."
ב- ע"פ 006554/02[172] נדונה בקשה לביטול פסק-דין בו נטען, בין היתר, כי איבד את כתב האישום ואת ההזמנה לדין וכי לא פנה לברר את מועד הדיון מחמת עיצומי בית-המשפט. נפסק מפי כב' השופט רביד כי:

"1. המערער הורשע בהעדרו על-ידי בית-המשפט לתעבורה (כב' השופט ח' אביטל) בעבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה ונידון לקנס בסך 1,000 ש"ח, לפסילת רישיון הנהיגה שלו למשך 45 יום ולפסילה על-תנאי של רישיון הנהיגה שלו לתקופה של שלושה חודשים, בפרק הזמן של שלוש שנים. העובדות בגינן הורשע המערער הן שנהג ברכבו כאשר שני ילדים שוכבים בתא המטען, כשאחד מהם ישן.
2. המערער הגיש בקשה לביטול פסק-הדין, ובו טען, בין היתר, כי איבד את כתב האישום ואת ההזמנה לדין. הוא לא פנה לבית-המשפט לברר את מועד הדיון כי באותה עת נקטו עובדי בתי-המשפט בעיצומים. לגופו של עניין טען המערער כי האמור בכתב האישום אינו נכון. לדבריו, אמר לאחד מילדיו, שהיה עייף ובכה, להיכנס לתא המטען כדי לנוח על רצפת הרכב. האירוע לא התרחש בעת הנסיעה, אלא כאשר הרכב עמד והמערער פנה לשוטר לברר אם יוכל לחנות באותו מקום.
בקשתו לביטול פסק-הדין נדחתה, משום שקיבל הזמנה כדין ומשום שאין סיבה לבטל את פסק-הדין.
3. המערער הגיש ערעור על פסק-הדין, שבו חזר ושטח את הגנתו.
4. בהופעתו לפני, בניגוד למה שטען בבקשה לביטול פסק-הדין, הודה המערער שאין לו הסבר מדוע לא התייצב לדיון. לדבריו, הוא איבד את מסמכיו אך לא פנה לבית-המשפט לברר לאיזה מועד נקבע שמיעת משפטו.
5. סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כהאי לישנא:
'נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית-המשפט על-פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש למנוע עיוות דין...'
נראה לי שאכן בנסיבות מקרה זה שלילת הזכות מהנאשם להשמיע את גרסתו בבית-המשפט תגרום לו לעיוות דין, מבלי להביע דעה אם גרסתו נכונה. יחד עם זאת, הנאשם גרם במחדלו לבזבוז זמנו של בית-המשפט ולכן עליו לשלם הוצאות בגין אי-התייצבותו לדיון במועד (ראו ע"פ (י-ם) 6386/02 נעאן איסמעיל נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
6. לא התעלמתי מהחלטה שנתן הנשיא שמגר בר"ע 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 279, 280, שבה נאמר:
'משקיבל הנאשם את ההודעה על מועד המשפט, ניתנה לו בכך ההזדמנות הנאותה שיהיה לו... יומו בבית-המשפט. אם שכח את מועד המשפט אין לו אלא להלין על עצמו. השכחה אינה אלא אחת מן הצורות של חוסר תשומת-הלב או של הרשלנות וערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האיכפתיות. מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך כי המשפטים יתנהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם מעיקרו וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך שיש בהם להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי-המשפט בפרט, עומס נוסף שאין יכולים לעמוד בו ואשר גם אינו מוצדק לגוף העניין. מי ששכח, יישא בתוצאות שיכחתו ולא הציבור בכלל, ובתי-המשפט בפרט, הם שיצטרכו ללכת עקב בצד אגודל אחרי מידת תשומת-הלב אותה מוכן פלוני לגייס במועד נתון לעניין ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדו.'
אני סבור, בכל הכבוד, שאין הדברים הללו משקפים את התמונה במלואה. נכון שהדרך בה נהג המערער פוגעת באינטרס הציבור שמשפטים יתנהלו ביעילות ויסתיימו תוך זמן סביר. כל מקרה של ביטול פסק-דין זמן שיפוטי יקר מבוזבז לריק, הואיל והדבר גורם לדחיית משפטים אחרים ובכך נגרמים סחבת ועינוי דין למתדיינים אחרים. ברם, מול אינטרס היעילות, עומד אינטרס נוסף והוא אינטרס הציבור וגם אינטרס הנאשם לפיו יתאפשר לנאשם להביא את גרסתו בפני בית-המשפט, ורק לאחר שבית-המשפט ישמע גם את עדיו הוא ייתן פסק-דין מנומק. מראית פני הצדק תפגע והאימון בבתי-המשפט ייפגע אם חזות הכל תהא יעילות הדיון.
יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ב- ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ(3) 477, 480:
'מסתבר, כי הסירוב במקרה דנן להרשות הבאת העדות הנוספת נבע מטעמי יעילות. איש לא יחלוק על הצורך בייעול העבודה בבתי-המשפט. בדרך-כלל, יש לשבח את הרצון לנהל משפט בכל המהירות האפשרית וביעילות רבה ככל האפשר. אבל דחף היעילות אינו צריך להפך לבהילות. לעולם אין לשכוח שסדר דין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה. אין להעלות את האסקופה לדרגת מטרה. העיניים צריכות להישאר נשואות תמיד אל המטרה היחידה של כל משפט, והיא – עשיית משפט צדק בין הצדדים על יסוד בירור הוגן והולם של גוף העניינים האמיתיים השנויים במחלוקת ביניהם.'
כשם שבהליכים אזרחיים בוחן בית-המשפט את הסיבה לאי-התייצבותו של נתבע, אך הוא נותן משקל מכריע להגנתו האפשרית של אותו נתבע (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995), עמ' 738-741), על אחת כמה וכמה כך צריך להיות הדין כשמדובר בנאשם, שכתם פלילי עלול לרבוץ עליו. נאשמים לא ימהרו לזלזל בבית-המשפט, כי אם ייעדרו ביום הדיון בית-המשפט עלול שלא לבטל את פסק-הדין במקרים של זלזול חמור מצידם. יתרה מזו בית-המשפט עלול להטיל עליהם הוצאות בשל מחדליהם וזה בוודאי לא ישובב את נפשם.
7. עוד יש לזכור, כי הנשיא שמגר התעלם מהאמור בסעיף 130 האמור, המסמיך את בית-המשפט לבטל, בנסיבות הנזכרות בסעיף, פסק-הדין שניתן בהיעדר. קבלת הדברים שנאמרו על-ידי הנשיא שמגר, ככתבם וכלשונם, יהפכו את האמור בסעיף זה לאות מתה.
8. בל נשכח שמאז מתן החלטה זו שונתה הסביבה הנורמטיבית. הכנסת חוקקה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המשפט הפלילי המהותי והדיוני גם הם הושפעו מחוק יסוד זה (ע"פ 4424/98 סילגדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 529, 539-540; דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 589; ברק, "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)", מחקרי משפט יג 5; קרפ, "המשפט הפלילי – יאנוס של זכויות אדם: קונסטיטוציונליזציה לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הפרקליט מב 64). אחד מהשינויים החשובים הוא הצבת זכות הגישה לבית-המשפט כזכות יסוד ואף כזכות חוקתית.
9. בתי-המשפט עמדו לא אחת על חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, בהדגישם את היות הזכות זכות יסוד במשפט הישראלי. יפים דבריו של השופט חשין ב- ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 629:
'דעתי-שלי היא, כי זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר – וכך אומר אני – כי נעלה היא על זכות יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות היסוד. זכות הגישה לבית-המשפט הינה צינור החיים של בית-המשפט. התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק... נדע מכאן, כי חסימת הדרך לבית-משפט – בין במישרין בין בעקיפין – ולו באורח חלקי, חותרת תחת ה-raison d'etre של הרשות השופטת. ופגיעה ברשות השופטת פירושה פגיעה ביסוד הדמוקרטי של המדינה. באין רשות שופטת, באין ביקורת על מעשי הפרט והשלטון, ייפרע עם ותאבד ממלכה. באין ביקורת שיפוטית יאבד שלטון החוק ותיעלמנה זכויות היסוד.'
ראו גם רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרוייקטים נ' מצפה כנרת 1995 בע"מ, תק-על 2002(2) 2530, שם מדגיש בית-המשפט כי לאחרונה אף גוברת הנטיה להכיר בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית (פסקה 7 לפסק-הדין; ראו גם ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ"ד נ(4) 549, 559; ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, תשנ"ט-1999, עמ' 21-29).
אם במשפט האזרחי כך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, במשפט הפלילי, בו יש להבטיח ככל האפשר את זכותו של נאשם להתגונן ואם חטא ברשלנות ישלם הוצאות לאוצר המדינה.
10. לאור האמור, אני מבטל את פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה. בית-המשפט לתעבורה יקבע מועד לשמיעת משפטו של המערער. המערער ישלם הוצאות לאוצר המדינה בסך 300 ש"ח."
ב- ע"פ (ת"א) 70999/04[173] נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב (כב' השופטת פראג לבוא), לפיו הורשע המערער בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת של 151 קמ"ש כשהמהירות המותרת 90 קמ"ש בלבד, ונגזרו עליו העונשים הבאים: קנס בסך 1,800 ש"ח, פסילה מלקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 7 חודשים (בניכוי חודש פסילה מינהלית), וכן פסילה על-תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים.

פסק-הדין ניתן לאחר שהמערער הוזמן לדיון ולא התייצב. בהזמנה לדין וכתב האישום צויין, כי המערער מוזמן להתייצב בתאריך 21.4.04

נפסק מפי כב' השופט ישעיהו שנלר:

"המערער הגיש בקשה לביטול פסק-הדין בפני בית-משפט קמא.
בבקשה נטען כי המערער לא התייצב לדיון 'עקב אי-הבנה ובתום-לב'. כן צויין שם כי המערער 'קיבל הזמנה לדיון ביום 24.4.04 (יום שבת)', אך לא קיבל כל הודעה על שינוי מועד הדיון, או על קביעת מועד חדש. עוד הוסף, כי לגופו של עניין: 'המבקש כופר בעבירת המהירות המיוחסת לו'.
בתצהיר התומך בבקשה, צויין כי השוטר מסר למערער הזמנה למשפט ל-24.4.04 יום שבת, וכי לא קיבל כל הודעה מכל גורם שהוא, שמועד המשפט השתנה.
בנוסף 'הנני מצהיר בזה כי לא קיבלתי הזמנה למשפט ליום 21.4.04'.
בית-משפט קמא, דחה את הבקשה, בנימוק כי המועד 21.4.04 נראה היטב על הדו"ח, שנמסר למערער.
3. המערער טוען בערעורו כי היה מקום לבטל את פסק-הדין וכי על-כן יש להורות על ביטול פסק-הדין והחזרת הדיון לבית-משפט קמא. לחילופין, יש להקל בעונשו של המערער.
4. לטענת המערער, טעה בית-משפט קמא, משסרב לבטל את פסק-הדין, חרף זאת שהמערער הסביר כי סבר שמועד הדיון, כפי שנרשם בדו"ח, היה 24.4.04. משכך, סבר כי יקבל הזמנה חדשה לדיון. מדובר בטעות שאינה בלתי-מתקבלת הדעת ואינה כולה באשמתו של המערער.
בטיעוניו בעל-פה טען בא-כוח המערער, כי התאריך בדו"ח אינו ברור, ועל-כן סבר המערער, כי מדובר במועד אחר. בהיותו בחור צעיר חייל בשירות סדיר, ראה כי המועד נופל על תאריך שאינו קיים, ובהיותו חסר ידיעה משפטית, ציפה לתאריך חדש. מדובר בעבירת מהירות, כשהמערער כופר וטוען כי לא נסע במהירות המצויינת בדו"ח.
המשיבה מתנגדת לביטול פסק-הדין, וטוענת כי במקרה דנן, לא התמלאו התנאים לביטול פסק-דין שניתן לאחר שהמערער לא התייצב.
5. בהתאם לסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שני תנאים מאפשרים ביטול פסק-דין שניתן בהעדר הנאשם כבמקרה דנן: האחד, אם היתה סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו של הנאשם, והשני, אם בית-המשפט ראה שהדבר דרוש למנוע עיוות דין.
כפי שצויין ב- רע"פ 10200/03 דביר שחוח נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4) 599 התנאים אינם מצטברים.
ב- רע"פ 9142/01 סוריאה איטליא ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3) 2077 מפרט בית-המשפט את התכלית שבדרישות האמורות, בציינו
'בהקשר זה, מוכרת התופעה הנפסדת של נאשמים הבוחרים במודע להעדר ממשפטם, כטקטיקה מכוונת אשר תכליתה לאפשר להם לבקש את ביטל פסק-הדין באותם מקרים בהם גזר הדין המושת עליהם אינו נראה להם.'
כן נקבע שם כי במסגרת בקשה לביטול פסק-הדין 'על הנאשם לפרוש בכתב את מכלול הטענות התומכות בבקשתו. הדבר דומה, בשינויים המחוייבים, לדרך בה נידונה בקשה לרשות ערעור המוגשת לבית-המשפט העליון בענייני תעבורה...' בהמשך 'לסיכום, הכלל הוא, שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק-דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככול שהדבר נדרש.'
בית-המשפט קובע כי שכחה של מועד הדיון לבדה 'אפילו אם אירעה בתום-לב' אינה יכולה להצדיק אי-הופעה. כך גם לגבי טעות משרדית של עורך-הדין.
אולם, גם אם לא עמד הנאשם בהסבר הנדרש לאי-התייצבותו, עדיין יכול הוא להיזקק לעילה השניה. הדוגמה המובאת לעניין עוות דין, אם מבקשתו עולה, באופן חד-משמעי, כי במועד בו מיוחסת לו העבירה, לא היה כלל בישראל.
כן ראה שם את הדוגמאות השונות בהם לא ראה לנכון בית-המשפט לראותם כממלאים אחר התנאים הנדרשים, או אחד מהם.
כאמור, התצהיר אמור לתמוך במכלול הטענות, וכפי שנקבע, בעניין דביר שחוח דלעיל.
כן ראה רע"פ ג'מאל נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 3019 לעניין אי-התייצבות בגין טענות ברישום ביומן, אשר אינה מהווה סיבה מוצדקת. וכן רע"פ 1773/04 אלעוברה אסמעיל נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1) 2023, לעניין שכחה בדבר מועד הדיון.
6. במקרה דנן, התאריך הרשום בדו"ח הינו ברור וחד-משמעי, דהיינו, 21.4.04. המערער בתצהירו לא מצא לנכון לציין, כי טעה בקריאת והבנת התאריך, אלא מצא לנכון להצהיר כאילו קיבל דו"ח בו התאריך הינו 24.4.04. טיעון עורך-הדין בדיון כי מדובר בטעות, אינו יכול לרפא את המחדל האמור. היה על המערער לטעון מפורשות לטעות ולא להצהיר הצהרה הנוגדת את הכתובים. יתר-על-כן, אין כל הסבר בתצהיר – הכיצד מי שמקבל הזמנה להתייצב לדיון בשבת, אינו בודק מיידית שמא טעה בעת קריאת הדו"ח. למצער, הכיצד אין הוא פונה על-מנת לברר אודות המועד הנכון. מכל מקום, גם אם היינו מקבלים את טענתו של בא-כוח המערער, כי מדובר בטעות בתום-לב, הרי אין בטעות שכזו משום סיבה המצדיקה ביטול פסק-דין, כאמור. על אחת כמה וכמה, במקרה דנן. גם בהתייחס לעילה של עיוות דין, לא הצביע המערער על טעם מיוחד של עוות דין, אלא בחר לטעון ולהצהיר כי הוא כופר, זאת ותו לא. ברור, כי אם כל מקרה של כפירה יהא די בו להקים את עילת הביטול בגין עוות דין, לא היו נצרכים לעילה שכזו, הואיל ובכל מקרה של כפירה, היה על בית-המשפט לבטל את פסק-הדין (ראה פסק-הדין דלעיל).
7. לעניין חומרת הענישה, טוען המערער מחד גיסא, כי הוא חייל ומאידך גיסא, כי העסק של אביו נקלע לקשיים וכי עליו לסייע בידו, כשלטענתו, אף פנה לשלטונות צה"ל על-מנת לקבל חופשה.
אין הוא נזקק לרישיון לצורכי בילויים, אלא על-מנת לסייע לעסק המשפחתי.
בכל הקשור לנושא הקנס, טוען הוא כי הקנס שהוטל גבוה הוא וחורג מהמקובל. במיוחד, כשמדובר בחייל.
לבסוף, טוען בא-כוח המערער, כי בית-משפט קמא לא התחשב בכך שהמערער, בעצם אי-התייצבותו הודה במיוחס לו וכי על-כן היה מקום להתחשב בכך בעת גזירת דינו.
עוד הוא טוען, כי לאור הפסיקה שפורסמה לאחר קבלת הדו"ח ולפני מועד הדיון, היה על השוטר לתקן את המהירות החריגה שצויינה בדו"ח בהפחתת אשר צויין באותה פסיקה.
המשיבה מתנגדת להקלה בעונשו של המערער.
8. המערער היה כבן 18 וחצי בעת ביצוע העבירה שיוחסה לו. בהתאם לדו"ח נהג במהירות של 151 קמ"ש בשעה שהמהירות המותרת היתה 90 קמ"ש. עוד עולה כי המערער התגייס לצה"ל כחודש לאחר ביצוע העבירה.
מדובר בנהג חדש אשר הספיק לצבור לחובתו עבירה של אי-חגירת חגורת בטיחות על-ידי נוסע, כשבעודו נהג חדש, נוהג הוא במהירות גבוהה ביותר אשר יש בה כדי לסכן אותו עצמו ואחרים.
עדים אנו לתאונות קשות הנגרמות בגין נהיגה במהירות מופרזת, במיוחד מוצאים אנו ביצוע עבירות שכאלו על-ידי נהגים חדשים. המחוקק מנסה למצוא פתרונות למניעת ביצוע עבירות שכאלו על-ידי נהגים חדשים. אולם, בנוסף לניסיונות אלו שומה על בתי-המשפט להחמיר בעונשם של נהגים חדשים המהינים לנסוע במהירויות גבוהות.
במקרה דנן וכפי שציין בית-משפט קמא, מדובר בחריגה של 61 קמ"ש מעל המותר. עוד יש להוסיף כי מדובר בנסיעה בשעה 04:33, דהיינו בנסיעה לפנות בוקר בשבת. ייתכן ומדובר במקרה נוסף של נהגים צעירים אשר חוזרים מבילוי זה או אחר ומרשים לעצמם לנהוג תוך התעלמות מהסכנה הנשקפת הן להם והן לאחרים. כמובן, כאילו גם לית דין ולית דיין.
גם אם מדובר על מהירות של 146 קמ"ש כטענתו החלופית של המערער, אין בכך כנימוק להקלה בעונשו של המערער. לעניין טענה אחרונה זו, מהראוי להוסיף כי לכאורה מעת שהמערער טוען כי בית-משפט קמא, היה צריך להקל בעונשו הואיל והודה במיוחס לו, אין מקום לקבל טענה סותרת כאילו נהג במהירות נמוכה יותר.
עצם היותו חייל בשעת גזר דינו אינה מחייבת בהכרח הקלה בעונשו. יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו ולחומרת העבירה.
על נהגים ובמיוחד נהגים חדשים לדעת כי אם אכן יימצאו אשמים בנהיגה במהירות מופרזת שכזו ואף פחותה מכך, יחמיר בית-המשפט בעונשם כשהנסיבות האישיות יידחו לאור חומרת העבירה. כך הטענה של הצורך לסייע בעסק המשפחתי וכך היות הנאשם חייל. מכל מקום, לאור חומרת העבירה ובנסיבות דנן, אין מקום להקלה בעונשו של המערער.
8. לאור כל האמור הערעור נדחה." (18 ביולי 2004)
ב- ע"פ (ב"ש) 7026/04[174] המערער הואשם בבית-משפט השלום לתעבורה בבאר שבע בכך שביום 20.2.03 עקף ברכבו משאית שעה שהדרך לא היתה פנויה, תוך גרימת סיכון לרכבים בדרך ולנוהגים ברכבם – עבירה לפי תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה.

בישיבת בית-משפט קמא ביום 5.5.03, כפר הנאשם במיוחס לו וטען כי 'אני עקפתי משאית שנסעה בשוליים בעליה, ממול הגיע רכב, מסתבר שהיתה ניידת, לא הפרעתי לו...'.

המשך הדיון לשמיעת ההוכחות נקבע ליום 3.11.03.

לאותה ישיבה לא הופיע הנאשם, בית-המשפט הרשיעו בהעדרו, וגזר דינו לקנס של 750 ש"ח ולפסילת רישיון הנהיגה ל-3 חודשים.

ביום 30.11.03 ביקש המערער את בית-משפט קמא לבטל פסק-הדין שניתן בהיעדר.

באותה בקשה ציין כי שכח להופיע למועד הדיון – 30.11.03 – וטען בתצהיר שצירף כי 'קיימת עבורי הגנה מוצדקת לסתור העובדות שבכתב האישום, ולראיה כפרתי בכתב האישום'.

נפסק מפי כב' השופט יוסף אלון:

"טענת הסנגור הינה כי אכן לא היתה סיבה מוצדקת להיעדרות הנאשם מישיבת 30.11.03, אולם זכאי היה לפי סעיף 130(ח) לחסד"פ כי פסק-הדין שניתן בהיעדרו יבוטל, שכן הדבר דרוש למניעת עיוות דין.
2. דין הערעור להידחות.
המערער אינו חולק כי נעדר מישיבת בית-משפט קמא, בה הורשע בהעדרו, ללא סיבה מוצדקת.
טענתו כי הביא בפני בית-משפט קמא, בבקשת הביטול, טעם משכנע בדבר עיוות הדין שייגרם לו אם לא יבוטל פסק-הדין, רחוקה מלשכנע.
עצם כפירתו בעבירה שיוחסה לו, אין בה להקים מניה וביה את השכנוע הנדרש בדבר אותו חשש סביר לעיוות הדין הנטען.
זאת ועוד. בתשובתו הנ"ל לכתב האישום (מישיבת 5.5.03) מאשר הנאשם את עיקרי הדברים שבכתב האישום – לאמור, כי עקף משאית בעליה תוך כדי כך שרכב בא ממולו, אך טענתו היתה כי 'לא הפרעתי לו'.
לטעמי, דברי הנאשם בתשובתו לכתב האישום והנטען על-ידי בא-כוחו בבקשת ביטול פסק-הדין, אינם עולים כדי תשתית עובדתית נטענת שיש בה להצביע על כך שייגרם למערער עיוות דין אם לא יבוטל פסק-הדין.
3. סוף דבר – הערעור נדחה."
ב- ע"פ (י-ם) 6663/02[175] המערער קיבל הודעה לתשלום קנס בשל אי-ציות לתמרור ב-35, בכך שנכנס לדרך שבה מותרת הנסיעה לאוטובוס ציבורי בלבד.

המערער קיבל את ההודעה ביום 19.7.00 והגיש בקשה להישפט ביום 15.6.01, למרות שחלף המועד להגשת הבקשה להישפט (סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; משטרת ישראל נענתה לבקשה ושלחה למערער הזמנה למשפט ביום 5.11.01. ביום שנקבע לדיון, לא התייצב המערער ולפיכך הוא הורשע ונידון לקנס בסך 200 ש"ח. 2. ביום 19.12.02 הגיש בא-כוח המערער הודעת ערעור סתמית ובה טען שלא קיבל את ההזמנה למשפט וכי יש לבטל את פסק-הדין מטעמים אלה: 1. כתב האישום לא הומצא למערער, ואפילו נשלח, הכל בדומה למה שארע בפרשה המצורפת (בא-כוח המערער צרף פסק-דין שניתן בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב). 2. כתב האישום הוא כתב אישום רגיל, בעוד שהעבירה היא עבירת קנס ולא נתקיימו התנאים להגשתו של כתב אישום רגיל. 3. העבירה התיישנה.

נפסק מפי כב' השופט משה רביד:

"9. העולה מהמקובץ, שהמשיב לא סתר את החזקה שבתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. כדי שחזקה זו תתקיים אין צורך בחתימתו של המערער על גבי אישור המסירה והמצאתו לבית-המשפט (ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 805; רע"פ 2307/98 קריב נ' מדינת ישראל, דינים עליון נד 343; סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971).
התביעה הוכיחה את קיומן של עובדות היסוד – משלוח ההזמנה לנאשם בדואר רשום – בהציגה אישור מסירה. לאחר שהוכחו עובדות יסוד אלה קמה החזקה שבדין שאם חלפו חמישה-עשר ימים מיום משלוח ההזמנה, שנשלחה בדואר רשום, נתקבלה ההזמנה אצל הנאשם. בהתקיים כי עובדות היסוד הוכחו, עובר הנטל לנאשם להראות שלא קיבל את ההזמנה לדין מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו לקבל את ההזמנה. המערער, שלא התייצב לדיון, לא סתר את החזקה האמורה. (קדמי, על הראיות, עמ' 1244 ואילך; הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, עמ' 196 (תש"ל)).
10. אם המבקש טוען שלא קיבל הזמנה למשפט, היה עליו להגיש בקשה לבית-המשפט לתעבורה ולבקש לבטל את פסק-הדין. המערער לא בחר בדרך זו וביקש לעשות קפנדרייה ולהגיע ישירות לבית-המשפט המחוזי. אין לבית-משפט זה הכלים לבירור הטענות העובדתיות, אותן העלה בא-כוח המערער, שכן ערכאת הערעור בודקת האם נפל פגם בפסק-הדין ואז מוסמכת היא לתקנו, לשנותו או לבטלו ולתת פסק-דין אחר, או לתת כל פסק-דין אשר הערכאה הראשונה היתה מוסמכת לתת.
כפי שאומר קדמי, בספרו סדר הדין בפלילים, חלק שני, ספר שני (תשנ"ח-1998), עמ' 1127-1128:
'א. הכלל הוא כי בשלב הערעור אין מגישים ראיות, וכי הדיון מתמצה בטיעונים של בעה"ד על-פי הראיות שהוגשו בערכאה הראשונה. אמנם החוק מותיר פתח ומצומצם להגשת ראיות בשלב הערעור, ברם, המדובר במקרים נדירים ואין בכך כדי לפגוע באופיו 'הטיעוני' של הליך הערעור.
ב. בעיקרון, הליך הערעור מיועד לבדיקת פסק-הדין אם נכון הוא אם מוטעה; ולא – לעריכת 'משפט חוזר' ומתן 'פסק-דין מחדש'. לשון אחר: הערעור מכוון לתיקון 'משגה' של הערכאה הראשונה, ולא לקיום הדיון מחדש 'בנעליה' ובמקומה. תפקידו של המערער להצביע על 'המשגים' של הערכאה הראשונה; ועתירתו צריכה להיות 'תיקון' אותם 'משגים'.'
בענייננו, כאשר על פניו ניתן פסק-הדין כהלכה, ספק אם יש מקום להגיש ערעור על פסק-הדין, שכן קיימת חזקה שהמסירה היתה כדין ובהכרעת הדין ובגזר הדין לא נפל כל רבב (השוו זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995), עמ' 744). דרך המלך שהיה על בא-כוח המערער לילך בה, היא הגשת בקשה לביטול פסק-הדין לבית-המשפט לתעבורה, כאמור בסעיף 130(ח) לחוק, שבו נקבע כדלקמן:
'נגזר דינו של נאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש למנוע עיוות דין...' (ראו שלגי וכהן, סדר הדין הפלילי, עמ' 302 (מהדורה שניה, התשס"א-2000)
תחת לפנות לבית-המשפט לתעבורה, בחר בא-כוח המערער לפנות לערכאת ערעור, שכאמור הכלים שבידיה אינם מתאימים, בדרך-כלל, לבחון את השאלה האם נפל פגם שמנע את התייצבותו של הנאשם למשפטו. בלכתו בדרך בה בחר, תרם בא-כוח המערער ליצירת עומס מיותר על ערכאת הערעור (השוו רע"פ 6286/01 שחוח נ' מדינת ישראל, דינים עליון ס 677).
11. בא-כוח המערער גם לא טען כי חל החריג המאפשר לו להגיש ראיות נוספות בערעור, החריג לפיו הדבר דרוש לעשיית צדק, והוא גם לא הגיש בקשה מיוחדת למטרה זו (סעיף 211 לחוק; קדמי, שם, עמ' 1132-1138). אך גם אם היתה מוגשת בקשה כזו, ספק אם היתה מתקבלת, שכן לא למקרה זה התכוון המחוקק.
כוונת המחוקק מתייחסת למקרים שבהם בית-המשפט שמע ראיות, והכריע בדין, אך בעל הדין, גילה שבידיו ראיות נוספות ובערעור הוא מבקש את רשותו של בית-המשפט להביאן, כי הדבר דרוש למען הצדק. בית-המשפט, בבואו לפסוק בנקודה זו, צריך להביא בחשבון לא רק את האינטרס החשוב של הנאשם, שצדקתו תצא לאור, אלא גם את האינטרס הציבורי, בכך שלצד הרצון שהנאשם יזכה ביומו בבית-המשפט, יש למנוע סחבת אשר תגרום לכך שמשפטים לא יסתיימו בתוך זמן סביר.
12. נותרה טענת ההתיישנות – שאף היא דינה להידחות. כיום עבירות ברירת משפט מסווגות כעבירות חטא. הלכה פסוקה היא, כי לאחר התיקון של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994, העבירה שבה הואשם המערער היא עבירה מסוג חטא (בג"צ 1618/97 סצ'י נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 542, 550-551). הסמכות להכריז על עבירה כעבירת קנס מצויה בסעיפים 1 ו- 30 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (ראו לעניין זה צו התעבורה (עבירות קנס), התשס"ב-2002).
לטענת המשיבה, יש לסווג עבירת הקנס דנן כעוון היות ולפי סעיף 24(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, תסווג עבירה כעוון כאשר הקנס 'עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום'. היות וסעיף 62 לפקודת התעבורה קובע, כי '... ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית-המשפט – קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977', שגתה המשיבה והסיקה, כי עבירת הקנס דנן עונה להגדרת עבירת העוון הקבועה בסעיף 24(2) לחוק העונשין.
טענה זו דינה להידחות. הטעם לכך הוא שהגדרת העבירה מסוג עוון מתייחסת לקנס שלא נקבע לו סכום, בעוד שלעבירת התעבורה דנן, הנכנסת בגדר סעיף 62(8) לפקודת התעבורה, קבוע גם קבוע סכום הקנס. מכאן שהשילוב של סעיפים 24(3) ו- 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, מעלה שאכן המדובר בעבירה שסיווגה הוא חטא.
עוד יש להוסיף, כי לפי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אין להעמיד לדין בעבירה מסוג חטא, אם נקפה שנה מיום ביצוע העבירה.
לאור האמור, המערער קיבל כתב אישום – הודעת לתשלום קנס – סמוך לביצוע העבירה שבה הואשם, כך שלא חלפה שנה מיום ביצוע העבירה ועד להעמדתו לדין. ההודעה לתשלום הקנס היא המסמך המהותי שקיבל המערער, כיוון שהיא פותחת את ההליך הפלילי. לעומת זאת, ההזמנה למשפט שקיבל המערער אינה אלא אמצעי "דיוני טכני", שמטרתו להביא בשנית לידיעת הנאשם את פרטי העבירה, על-מנת שידע לאיזה דיון להתייצב, על מה להתגונן וכן את המועד והמקום שבו יתקיים המשפט (רע"פ 7752/00 עורך-דין ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 283, 286-287). לאור זאת, אין תחולה לסעיף 225א לחוק, כיוון שלא חלפה שנה מיום שהנאשם קיבל כתב אישום.
התכלית של סעיף זה היא למנוע העמדה לדין של מי שעבר עבירת קנס בתום שנה מיום ביצוע העבירה, משום שחלוף הזמן פוגע באפשרותו להתגונן כדבעי. מי יכול לזכור כעבור שנה, האם הפר את הוראת התמרור ב-35, בכך שנכנס לדרך שבה מותרת הנסיעה לאוטובוס ציבורי בלבד. לעומת זאת, כאשר הנאשם מבקש להישפט ושולח הודעה למשטרה על כוונתו זו, יש להניח שיזכור את האירוע, גם אם נקפו ימים רבים מאז ועד ליום המשפט (ראו גם קדמי, סדר הדין בפלילים, שם, עמ' 1249). ברם, גם במקרה הזה, קבע המחוקק קו גבול למשלוח הזמנה למשפט והוא שנה מיום הגשת הבקשה להישפט (סעיף 230, רישא, לחוק (קדמי, שם, עמ' 1253). הוראה זו אינה הוראת התיישנות, אלא הוראה שמטרתה לשים מחסום דיוני למשלוח ההזמנה למשפט, אם חלף המועד של שנה מיום שביקש הנאשם להישפט, מהטעם של חולשת הזיכרון ומניעת עינוי דין בעבירה, שהיא עבירה קלה. אם התביעה לא הזדרזה בהגשת כתב אישום תוך פרק הזמן של שנה, אות וסימן הוא שהעבירה אינה נחשבת בעיניה כחשובה לניהול משפט. במקרה שלנו לא נקפה שנה מיום שהמערער ביקש להישפט ועד למשלוח ההזמנה למשפט.
13. בהגיעי לתוצאה זו פטור אני מלהכריע מה טיבה של התיישנות בפלילים האם דיונית או מהותית, או שמא מושגית (פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך א' (תשמ"ד-1984) 150-151; כרך ב' (תשמ"ז-1987) עמ' 622 ואילך; בג"צ 1618/97, הנ"ל; ע"פ (ת"א) 70751/01 מדינת ישראל נ' גינצבורג, תק-מח 2003(1) 1234.
14. לא זו אף זו: טענת המערער שהעבירה התיישנה משום שההזמנה למשפט נשלחה אליו לאחר תום שנה מביצועה, אך לא לאחר שנקפה שנה מיום שביקש להישפט, נטענה בחוסר תום-לב. למרות שהבקשה הוגשה באיחור, לא התנגדה התביעה לשמיעת המשפט (השוו פסק-דינו של חברי, השופט דרורי בתיק ב"ש (י-ם) 1320/02 עורך-דין מן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שבו התנגדה המדינה לאפשר שמיעת משפטו של מי שהגיש בקשה להישפט בתום המועד הקצוב בחוק. בית-המשפט לתעבורה קיבל את עמדתה ואולם השופט דרורי הפך את הקערה על-פיה ואפשר לעורר לשטוח את טענותיו בפני בית-המשפט לתעבורה באיחור). במקום שהמערער יודה לתביעה שנהגה עמו לפנים משורת הדין ואפשרה לו להוכיח את חפותו, מעלה הנאשם טענה של התיישנות. טענה זו יש לדחות מטעם נוסף והוא שאם לא הוגשה בקשה להישפט בתוך תשעים יום מיום מקבלת ההודעה לתשלום הקנס רואים את הנאשם כמי שהודה באשמה הורשע ונשא את עונשו (סעיף 229(ח2) לחוק).
באמרי זאת לא התייחסתי לאפשרות של הגשת בקשה להישפט בתום המועד האמור (ב "ש (י-ם) 1320/02, עניין עורך-דין מן).
15. סוף דבר, יש להחזיר את התיק לבית-המשפט לתעבורה על-מנת שתישמע שבקשתו של המערער לביטול פסק-הדין.
המערער ישלם הוצאות בשל בזבוז זמנו של בית-משפט זה בסך 1,000 ש"ח (ראו ב"ש 1320/02, עניין עורך-דין מן; פסק-דינו של השופט דרורי ב- ע"פ (י-ם) 6386/02 כנעאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); פסק-דיני ב- ע"פ (י-ם) 6554/02 ערן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(4) 456." 16.3.03
ב- ע"פ (ת"א) 70672/03[176] נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה בנתניה (כב' השופט י' הלוי) (ת 7699/02).

ביום 18.05.02 נתפס המשיב כשהוא נוהג במהירות של 112 קמ"ש. לפי המיוחס, הנהיגה היתה בדרך עירונית בה המהירות המירבית המותרת הינה 50 קמ"ש.

המערער הוזמן כדין, ולא התייצב לדיון.

המערער הורשע, שלא בנוכחותו, בעבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן "תקנות התעבורה") – נהיגה במהירות מופרזת.

בית-המשפט גזר על המערער את העונשים הבאים:

1. תשלום קנס בסך 1,500 ש"ח.
2. פסילה בפועל מלקבל רישיון נהיגה או להחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 10 חודשים.
3. 3 חודשי פסילה מלקבל רישיון נהיגה או להחזיק ברישיון נהיגה על תנאי למשך 3 שנים.
ביום 6.11.02, לאחר שניתן גזר הדין, פנה המערער לבית-המשפט בכתב, ציין כי נפלה אצלו טעות בהתייחס לתאריך הדיון, וביקש לשנות את גזר הדין. בהמשך פנה המערער, באמצעות בא-כוחו, בבקשה בכתב לבטל את פסק-הדין שניתן בהעדרו וליתן לו את יומו בבית-המשפט.

נפסק מפי כב' השופט פוגלמן עוזי:

"דיון
6. סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק), קובע סדרי דין מיוחדים לעבירות קלות אשר העבירה הנדונה מצויה בגדרן. נקבע כי נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית-המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו.
בית-המשפט רשאי לדון נאשם, שלא התייצב כאמור, שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם, בסייגים שנקבעו.
סעיף 240(ב) לחוק קובע כי על הוראות פסק-דין מרשיע כאמור יחולו הוראות סעיף 130(ח) ו- (ט).
סעיף 130(ח) לחוק קובע לאמור:
'נגזר דינו של נאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין;...'
נפסק כי:
'הסעיף קובע שני טעמים המצדיקים ביטול פסק-דין: קיום סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו של המבקש במשפטו או גרימת עיוות דין למבקש תוצאה מאי-ביטול פסק-הדין. התנאים אינם מצטברים. יוצא, שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק-דין גם אם אי-התייצבותו נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו.' רע"פ 4549/02, 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3) 2077, 2081.
7. מן הכלל אל הפרט: המערער הוזמן כדין ולא התייצב לדיון. דינו נגזר בהעדר. לפי התשתית העובדתית עליה עמדנו, אכן לא היתה סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו (השווה: דברי הנשיא שמגר ב- ע"פ 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 279, 280).
עם זאת נסיבותיו המיוחדות של המקרה, מצביעות על כך שהיה מקום לבטל את הכרעת הדין ולאפשר למערער את יומו בבית-המשפט, על-אף מחדלו, וזאת נוכח התנאי החלופי – מניעת גרימתו של עיוות דין.
בעבירה על סעיף 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, היותה של הדרך בגדר דרך עירונית הינה נסיבה שיש להוכיחה על-ידי הצגת ראיות בדבר קיומו של תימרור מתאים: ע"פ (ים) 6541/02 ראובן אלי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(2) 6891. במקרה דנן לא הוצגו הראיות, לאחר שהמערער לא התיצב לדיון הראשון אליו זומן כדין.
בית-המשפט איפשר למערער, לאחר מתן הכרעת הדין וגזר הדין, להציג אישור של גורם מוסמך במועצה האזורית. מן האישור עלה כי תמרורי הגבלת מהירות
ב-21 או כניסה לשטח בנוי ב-24, אינם מוצבים בקטע הרלבנטי.
בנסיבות אלה, כאשר על פני הדברים מוצגת לכאורה הגנה טובה, ובפרט כאשר בית-המשפט ממילא עיכב את ביצוע גזר הדין ואף ראה לקיים דיון נוסף ולשנות את גזר הדין, היה מקום להזקק לטענות שהעלה המערער ברשות בית-המשפט, לבטל את הכרעת הדין ולברר את האישום המיוחס למערער לגופו, על-מנת להבטיח מניעת עיוות דין.
השווה: ע"פ (חי') 2119/02 כהן עופר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(2) 1218, 1219.
אשר-על-כן, הכרעת דינו וגזר דינו של בית-המשפט קמא מבוטלים בזה, והתיק מוחזר אליו לדיון מתחילתו.
בצד האמור, העלות המיותרת שנגרמת לקופת הציבור עקב הדיון הכפול שנגרם שלא לצורך עקב רשלנותו של המערער, תוטל על האחרון בדרך של פסיקת הוצאות לפי סעיף 130(ט') לחוק בסך של 500 ש"ח." 10.2.04
ע"פ (חי') 3267/03[177] נפסק מפי כב' השופט עודד גרשון:

"1. השתלשלות העניינים והסעד המבוקש
א. ביום 12.04.03 בשעה 22:50, נמדד רכב שבו נהג המשיב, מר רומן ברונפמן, בכביש מספר 2, על-ידי רס"ל נחום קניג, כשהוא נוסע במהירות של 172.7 קמ"ש, בעוד שהמהירות המירבית המותרת באותו מקום הינה 90 קמ"ש.
המתנדב אילן מישאל שעבד באותה משמרת עם רס"ל קניג רשם מזכר שבו ציין כי הוא פנה לנהג מר ברונפמן ושאל אותו באיזו מהירות הוא נסע וזה השיב ואמר לו 'בערך 120-130 קמ"ש'.
ב. בעקבות כך נרשמו למשיב 'הזמנה לדין וכתב אישום': המשיב הואשם בנהיגה במהירות מופרזת בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") והוזמן להתייצב בפני בית-משפט השלום בחדרה ביום 17.06.03.
בדברי תגובתו אמר 'אין לי מה להגיד (...) אתם (...) לא יכולים לעכב אותי כי יש לי חסינות. אני חבר כנסת'.
ג. בנוסף לאמור לעיל נטל רס"ל נחום קניג את רישיון הנהיגה של המשיב, בהתאם לסעיף 47 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), וזימן אותו להתייצב ביום 13.04.03 במשטרת זכרון יעקב 'לצורך החלטה על פסילה מינהלית על-ידי קצין משטרה'.
ד. ביום 13.04.03 נערך למשיב שימוע בפני קצין משטרה. המשיב טען בפני קצין המשטרה, פקד אבי תמסית, כי:
'אני בדרך-כלל נוסע מהר. אני הייתי המום מהמהירות שהוצגה לי אני חושב שלא נסעתי במהירות המדוברת.'
בעקבות כך החליט קצין השטרה לפסול את רשיונו של מר ברונפמן למשך 30 יום.
קצין המשטרה נימק את החלטתו באומרו כי המשיב נהג במהירות 'וסיכן עצמו ואחרים' וכי בעברו של המשיב 32 הרשעות קודמות שמתוכן 17 בגין מהירות.
ה. המשיב הגיש לבית-משפט השלום בחיפה בקשה לביטול הפסילה המינהלית (בש 1751/03).
לאחר שבית-המשפט הנכבד קמא (כב' השופט ש' יציב) שמע את טענות הצדדים, הורה לאמור:
'מדובר במכשיר חדש "וסקאר" שאמינותו עדין לא הוכחה. לא רק שאין במקרה זה "מסה קריטית" כפי שהפסיקה דורשת כתנאי להסתמכות על תוצאות מדידה של מכשירים, אלא, שלמיטב ידיעתו של בית-המשפט, המכשיר לא נבחן כלל, ולו פעם אחת, בערכאה שיפוטית.
לדעת בית-המשפט בנסיבות אלה, ולאור העובדה כי הנאשם ריצה כבר 16 ימים מהפסילה המינהלית, יש מקום להחזיר רישיון הנהיגה לנאשם.
רישיון הנהיגה יוחזר לנאשם.'
ו. עתה לפני עררה של העוררת, מדינת ישראל, כנגד ההחלטה האמורה (ע"פ 3267/03). העוררת עותרת להורות על חידוש הפסילה המינהלית שהוטלה על המשיב...
3. דיון
א. לאחר שעיינתי בטענות באי-כוח הצדדים, בחומר הראיות שבידי העוררת ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לקבל את הערר.
ב. משטרת ישראל החליטה, כך עולה מן החומר שלפני, להפעיל מכשיר הקרוי וסקאר IL 5000 (להלן: "המכשיר") למדידת מהירות נסיעתם של כלי רכב.
על-פי חזקת חוקיות המעשה המינהלי (הידועה גם בשם "חזקת תקינות פעולות המינהל"), חזקה על משטרת ישראל כי ערכה את כל הבדיקות והניסויים הדרושים כדי להבטיח כי מדובר במכשיר שניתן לסמוך על תוצאותיו: ראו לעניין חזקת החוקיות בספרו של פרופ' יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב', עמ' 900-901 ובעמ' 920.
עם זאת, למותר לציין כי מדובר בחזקה הניתנת לסתירה.
ג. סעיף 47 לפקודה מסמיך קצין משטרה לפסול את רשיונו של נהג.
במקרה שלפנינו, לאור חזקת החוקיות הנ"ל; לאור תוצאות בדיקתו של המכשיר שלפיהן נהג המשיב ברכב במהירות גבוהה כל כך (172.7 קמ"ש!); לאור יתר הראיות שהובאו בפני קצין המשטרה, כגון הרשעותיו הקודמות המכבידות של המשיב ואמרותיו כי נהג במהירות של 'בערך 120-130 קמ"ש' וכי 'אני בדרך-כלל נוסע מהר'; ולאור כלל הראיה המינהלית (ראו בספרו של פרופ' זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב' בעמ' 751-753), הרי שהחלטתו של קצין המשטרה לפסול את רשיונו של המשיב למשך 30 ימים הינה החלטה סבירה בהחלט: ראו בספרו של פרופ' זמיר, שם, בעמ 763.
ד. אכן:
'... דרך העולם היא – דרך העולם ודרך המשפט – שמקום בו מבקש בעל-דין לסמוך על מכשיר חדיש להוכחת טיעוניו, מבקשים בתי-המשפט לעמוד על טיבו של אותו מכשיר, ושלא לקבל את ביצועיו כמהימנים וכאמינים עד שיוכח להם כי אכן מכשיר מהימן ונאמן הוא. כך הוא לאורך זמן מסויים עד היווצרה של מעין "מסה קריטית". לאחר היווצרה של "מסה קריטית" שוב אין מוטל עליו, על בעל -דין, להוכיח הכל מבראשית, ונוצרת חזקה שבעובדה כי המכשיר החדיש מכשיר אמין ומהימן הוא עד אם יוכח אחרת. מאותה עת ואילך רואים את כל הניסויים שנעשו בעבר כמו נבלעו ונטמעו בחזקה שבעובדה, והמבקש להפריך אותה חזקה עליו הנטל (הטקטי) להוכיח את טענתו.' (דברי כב' השופט חשין ב- בש"פ 2343/00 אביבה כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 65, 67)
אך במה דברים אמורים?
במקום שבו מבקשים לבסס הרשעה בעבירה של נהיגה מעל למהירות המותרת, המיוחסת לנאשם, בעקבות מדידה אלקטרונית. ואז, כמובן, נדרשת התביעה להוכיח את כל האלמנטים שפורטו בכללים שגובשו בפסיקתו של בית-המשפט העליון ב- ע"פ 5345/90 אברהם בראונשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 40. דומה כי אין צורך להכביר מילים בעניין זה שהרי מושכלות יסוד הם כי על התביעה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר: סעיף 34כב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
ה. ואולם, מקום שבו רשות מוסמכת (קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה) עושה שימוש בסמכותה לפי סעיף 47 לפקודה ומורה על פסילה מינהלית של רישיון נהיגה, לא מוטלת עליה החובה להשתכנע, מעל לכל ספק סביר, כי הנהג המסויים אכן עבר את העבירה המיוחסת לו. די לה לרשות המוסמכת אם הובאו בפניה ראיות לכאורה בכמות המספיקה כדי שכנועה. כשלעצמי אני סבור כי הובאו בפני קצין המשטרה ראיות לכאורה בכמות העולה על כמות הראיות הנדרשת: וראו את דברי כב' השופטת דורית בייניש ב- בש"פ 404/97 אבי שריקי נ' מדינת ישראל, דינים עליון נא 232; וראו את דברי כב' השופטת בייניש ב- בש"פ 6050/01 יצחק בנגד נ' מדינת ישראל, דינים עליון ס 156.
ו. איני סבור כי היתה הצדקה כלשהי לקיצור תקופת הפסילה, כפי שהורה בית-המשפט הנכבד קמא. בנסיבות שלפנינו, לאור עברו התעבורתי המכביד של המשיב, ולאור מהירות הנסיעה הגבוהה המיוחסת לו, אין לראות כאן נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות באשר למשכה של תקופת הפסילה: ראו את החלטתו של כב' השופט קדמי ב- בש"פ 5928/96 אבי ארנפריד נ' מדינת ישראל, דינים עליון מד 162.
לפיכך אני עומד להורות על ביטול החלטתו של בית-המשפט הנכבד קמא.
ז. במהלך הדיון התעוררה מחלוקת בין באי-כוח הצדדים באשר לשאלה כיצד יש למנות את תקופת הפסילה המינהלית. לדידי אין כל ספק שלאור החלטתו של בית-המשפט הנכבד קמא, כאשר הורה להחזיר את רישיון הנהיגה של המשיב לאחר 16 ימי פסילה, הרי שנותרו 14 ימים של פסילה מינהלית שעל המשיב להשלים, מיום מתן פסק-דין זה.
לפיכך, למניעת כל ספק אני מדגיש כי מייד לאחר שימוע פסק-דין זה על המשיב להפקיד את רשיונו במזכירות בית-המשפט הואיל והוא פסול, מינהלית, מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 14 ימים נוספים מהיום.
4. אחרית דבר. אשר-על-כן ולאור כל האמור לעיל, אני מקבל את הערר, אני מבטל את החלטתו של בית-המשפט הנכבד קמא ואני מורה למשיב להפקיד את רשיונו במזכירות בית-המשפט שכן הוא פסול מינהלית מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 14 יום מהיום, היינו, להשלמת תקופה של 30 ימים."
ב- ב"ש (פ"ת) 1321/04[178] נפסק מפי כב' השופטת א' וישקין, ס' נשיא:

"1. לנגד עיני החלטת בית-המשפט העליון ב- רע"פ 9142/01 סוראיה אטיליא נ' מדינת ישראל, מיום 2.10.03, מפי כב' המשנה ת' אור, לפיה אין הכרח לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לביטול פסק-הדין.
2. לגופה של בקשה:
בחנתי טענות הסניגור כפי שפורטו בבקשה ומצאתי כי עניינו של המבקש זהה לעניין אשר נדון בפני בית-המשפט העליון ב- רע"פ 2945/03 רעבי רסלאן נ' מדינת ישראל מיום 14.4.03, עת אישר כב' בית-המשפט העליון החלטות הערכאות דלמטה, אשר קבעו כי אין לקבל טענת המבקש לביטול פסק-הדין בנימוק של אבדן הדו"ח. בהחלטה הנ"ל, אושר פסק-דין של שנתיים פסילת רישיון לנהג מונית!!!
יתרה מזאת, בחנתי העתק הדו"ח הנמצא בתיק בית-המשפט ומצאתי, כי אין כל שחר לטענת המבקש, לפיה מועד המשפט שצויין על גבי הדו"ח היה בלתי-ברור.
3. עוד לנגד עיני החלטת כב' השופט מודריק ב- ע"פ 70050/99 חרובי פארס נ' מדינת ישראל, בו נדונה בקשת נאשם לביטול שפיטה בהעדרו, בטענה שטעה במועד. עניין זה דומה למקרה הנדון בפניי.
דע עקא, עניינו של חרובי פארס היה קשה יותר, בשל העובדה שנוספה לטענת הטעות הנמקה שעניינה אי-ידיעת השפה העברית.
בדחותו את הבקשה קבע כב' השופט מודריק:
'אין לי ספק שלעתים, מתרחשות תקלות וטעויות שונות ומשונות אצל נאשמים במשפטי התעבורה ובעטים אין הם מגיעים למשפט.
נדמה לי שאין ברירה אלא שלא לקבל בקשות לביטול המשפטים להוציא נסיבות מאוד יוצאות דופן שבהם התקלה או המניעה מוכחת באורח אובייקטיבי.
הסתמכות על פניות הנאשמים אפילו אם הם נתמכות בתצהיר עלולות לגרום בוקה ומבלוקה בסדרי בתי-משפט לתעבורה. למעשה, לא יימצא צדיק אחד שיואיל להופיע במועד למשפט שלו ויימצאו הנאשמים מכתיבים את סדרי העבודה של בית-המשפט.'
בנוסף, לנגד עיני החלטת כב' ס' הנשיא אבן-ארי ב- ע"פ 70618/00 סלמן נ' מדינת ישראל, בו נדחתה בקשה לביטול שפיטה בהעדר שהנאשם הציג אישור מחלה רטרואקטיבי.
עוד לנגד עיני ע"פ 70159/00 קדישאי אביב נ' מדינת ישראל, בו דחתה כב' השופטת שטופמן בקשה לביטול שפיטה בהעדר, בה טען בא-כוח המערער, כי מדובר בשופט אשר דן בדרך-כלל במשמרת אחר-הצהריים ולפיכך, התייצבו הנאשם ובא-כוח בתאריך הדיון אחר-הצהריים ולא נתנו ליבם לכך שבשל חג החנוכה, נקבע הדיון לשעות הבוקר.
פסקי-הדין המצוטטים לעיל, עולים בקנה אחד עם החלטת כב' בית-המשפט העליון בר"ע 418/85 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 279, בו נקבע כי לנאשם היה יומו בבית-המשפט, ומשלא טרח להתייצב, מוטב ילין על עצמו ולא על אחרים.
ב- רע"פ 9142/01 סוריה איטליא ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3) 2077 כב' המשנה לנשיא, השופט ת. אור, קובע בין השאר, בסעיף 8 לפסק-הדין:
'שיכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום-לב, אינה יכולה להצדיק אי-הופעה לדיון (ראו: רע"א 418/85 הנ"ל). דיון דומה יחול לגבי טעות משרדית של עורך-הדין המייצג הנאשם או לגבי טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב של הנאשם עצמו...'
סוף דבר, הריני דוחה הבקשה."
ב- ע"פ (חי') 1237/04[179] נדון ערעור על פסק-דינה של כב' השופטת נ' פלד בתיק תעבורה 8139/03 (שלום-תעבורה, חדרה) מיום 21.01.04.

כב' השופטת קמא הרשיעה את המערער בהעדרו בעבירה בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 והטילה עליו את העונשים כדלקמן:

א. פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה ל- 9 חודשים בניכוי פסילה מינהלית לתקופה של חודש ימים.
ב. קנס בסכום 2500 ש"ח.
ג. פסילה על תנאי למשך 6 חודשים לבל יעבור עבירה בה הורשע למשך 3 שנים.
בא-כוח המערער טען בנימוקי הערעור כנגד הרשעת מרשו בהעדרו, לדבריו בית-המשפט קמא לא איפשר למערער "להציג את הגנתו", וכי למערער לא היה "את יומו בבית-המשפט".

עורך-דין חורי בא-כוח המערער טען בפני כי ביום שנקבע לישיבת הקראה בתיק זה (21.01.04) הגיש בקשת דחיה לדחיית מועד ההקראה "וזאת בשל נסיבות אישיות שהיו לו".

לצורך האמור לעיל, הציג עורך-דין חורי עותק מה"בקשה דחופה לדחיית מועד ישיבה" ובה ציין כי בשל נסיבות אישיות שאינן בשליטתו, "יבצר" ממנו להתייצב לדיון.

על-כן, ביקש בא-כוח המערער לקבל את הערעור באופן שיבוטל פסק-דינו של בית-המשפט קמא.

נפסק מפי כב' השופט י' אלרון:

"בא-כוח המשיבה טענה בפני כי אין לקבל את הערעור וכי למערער עמדה הזכות לפנות לבית-המשפט קמא לביטול פסק-הדין, והוא לא עשה כן.
כמו-כן טענה בא-כוח המשיבה כי לא ניתנו נימוקים מספקים לאי-התייצבות המערער ובא-כוחו לדיון, ואין לראות בהגשת בקשת דחיה שהוגשה, "כאילו התקבלה" כאשר בא-כוח המערער לא בדק בבית-משפט קמא באם ניתנה החלטה הנעתרת לבקשת הדחיה, אותה הגיש בטרם נעדר מהדיון.
יצויין כי, כב' השופטת קמא בטרם פנתה לדון את המערער בהעדרו, ציינה בהחלטה כדלקמן:
'בתיק זה יש בלי סוף בקשות דחיה שנענו, ופעמיים ניתנה החלטה כי תהא זו דחיה אחרונה. דוחה את הבקשה – ישפט בהעדר, כיוון שלא היתה התייצבות מבלי שניתן היתר בית-המשפט לכך.'
דיון
אין חולק על כך, כי בא-כוח המערער לא מצא לנכון לשוב ולפנות לבית-משפט קמא אלא פנה בערעור על פסק-דינה של כב' השופטת קמא, גם אם אני סבור שרשאי היה לעשות כן.
לענייננו, סעיף החוק הרלוונטי בסוגיה הנדונה הינו סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח חדש), התשמ"ב-1982 הקובע:
'נגזר דינו של הנאשם בחטא או עוון שלא בפניו נדרש בית-המשפט לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין או גזר הדין אם ניתנה בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש למנוע עיוות דין...'
בבואי ליתן החלטה בערעור שבפניי, עומדים לנגד עיניי דברי כב' הנשיא (דאז) מ' שמגר בהלכת רוקינשטיין:
'משקיבל הנאשם את ההודעה על מועד המשפט, ניתנה לו בכך הזדמנות הנאותה שיהיה לו... יומו בבית-המשפט... מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך כי המשפטים יתנהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם מעיקרו, וכי לא התפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך שיש בהם להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי-המשפט בפרט, עומס נוסף שאין יכולים לעמוד בו ואשר אינו מוצדק לגוף העניין.' (בר"ע 418/85 פ"ד לט(3) 279, 280).
הלכה היא מלפני בית-המשפט כי בבקשה לביטול פסק-דין שניתן בשל אי-התייצבותו של מבקש, יש לבחון מה הסיבה לאי-ההתייצבות ומה סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק-הדין (ראה ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז(4) 133, בעמ' 139 וכן כב' השופט א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה חמישית מעודכנת) בעמ' 260).
במקרה דנן, אם ראוי לציין בא-כוח המערער הגיש לבית-המשפט את בקשת הדחיה בבוקרו של יום הדיון, ולא קיבל החלטה מבית-המשפט בטרם החליט להעדר מהישיבה (הדיון התקיים בשעות אחר-הצהריים).
עורך-דין חורי הצהיר בפניי כי אילו היה מקבל תשובה שלילית לפנייתו, היה דואג לשלוח מי מטעמו אשר יופיע לדיון.
אני סבור כי על בא-כוח המערער היה לוודא כי בקשתו לא רק שנתקבלה במזכירות בית-המשפט, אלא כי ניתנה החלטה, בין אם הדוחה את הבקשה ובין אם מקבלה בטרם יטול לעצמו את החירות, שלא להתייצב לדיון ולהורות למרשו שלא לעשות כן.
מיותר לציין את הנוהג הנפסד בהגשת בקשת דחיה המוגשת ביום הדיון והמעמידה את בית-המשפט, לא אחת, בפני עובדה מוגמרת.
מטעם זה, יש אף לגלות הבנה לאמור בהחלטתה של כב' השופטת קמא כפי שצויין לעיל, בהתייחסותה לבקשה שהוגשה בפניה, ולבקשות הדחיה הרבות להן נעתרה בעבר בעניינו של המערער.
יחד עם זאת נראה כי בניגוד לעבר, בקשת הדחיה בפעם זו הוגשה על-ידי עורך-דין אשר נשכר על-ידי המערער לייצגו בפני בית-המשפט קמא, ועורך-דין זה, פנה בבקשת דחיה מטעמיו שלו ומנימוקים אותם הוא מגדיר כ"נסיבות אישיות".
נראה לי, כי גם אם היה דבר מה פגום בהגשת בקשת הדחיה ביום הדיון, ובית-המשפט חש, בצדק רב, כי הענות לבקשה יש בה כדי בזבוז זמנו, עדיין היה עליו להעתר לבקשה ולשקול חיוב בהוצאות.
בסופו של יום, היה זה המערער אשר נתן את מבטחו בבא-כוחו לייצגו בדיון ושפיטתו בהעדרו, יש בה כדי פגיעה בזכות הגישה לבית-המשפט שהפכה זה מכבר לזכות חוקתית (ראה האמור בספרו של כב' השופט ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (שם, בעמ' 204)).
על כך יש להוסיף את דבריו של כב' השופט חשין:
'דעתי שלי היא, כי זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות – יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר – וכך אומר אני – כי נעלה היא על זכות יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות – היסוד. זכות הגישה לבית-המשפט הינה צינורהחיים של בית-המשפט.' (ע"א 733/95 ארפל אלומניום נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 629).
אשר-על-כן, אני מחליט לקבל את הערעור באופן שיבוטל פסק-דינו של בית-המשפט קמא, אשר דן את המערער בהעדרו, והחזרת התיק לצורך קביעת מועד לשמיעת משפטו של המערער."
ב- ע"פ (ת"א) 70920/02[180] נקבע כי:

"1. לפני שלושה ערעורים, שנשמעו במאוחד, ובכל אחד מהם מערערת חברת דן רנט א קאר (להלן: ה"מערערת") כנגד הרשעתה שלא בפניה על עבירה של נהיגה מעל המהירות המרבית המותרת, עבירה לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.
המערערת, שהיא חברה להשכרת רכב, טוענת, שבכל שלושת המקרים דוחות התנועה צריכים היו להיות מוסבים על-שם הנהגים, ששכרו את הרכב בזמן בו נעברה העבירה – כיוון שהאחריות לביצוע העבירה מוטלת עליהם. לטענתה, גם יידעה את המשטרה בכל אחד מהמקרים אודות זהותו של שוכר הרכב, וזאת באמצעות המצאת הסכם להשכרת הרכב המתאים לתאריך ביצוע העבירה.
המשיבה טוענת, כי דין הערעורים להידחות על-הסף, שכן הם הוגשו שלא בהתאם למועדים הקבועים בסעיפים 199-200 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982...
דיון
5. סעיפים 199 ו-200 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק) קובעים את המועדים להגשת ערעור. ככלל, החוק מקנה בסעיף 199 ארבעים וחמישה יום ממועד מתן פסק-הדין כפרק זמן בו ניתן לערער. עם זאת, כיוון שבמקרים שלפנינו פסקי-הדין ניתנו שלא בפני המערער, הרי שמניין הימים יחול, כמצוות סעיף 200, מיום שזה הומצא לו.
סעיף 237(ב) לחוק קובע שמשלוח בדואר רשום לפי מענו של התאגיד, עם אישור מסירה, כעונה לדרישת ההמצאה שבחוק.
על-פי השתלשלות העובדות, כפי שתוארו בפתחו של גזר דין זה, הרי שבשלושת התיקים ידעה המערערת על גזר הדין שניתן נגדה – בין כיוון שהדבר הומצא לה על-פי דרישות החוק, ובין לאור העובדה שהוגשו בקשות לביטול גזר הדין.
המערערת לא התייצבה בפני בית-משפט קמא, הגם שזומנה כדין. גם לדיונים בבקשות לביטול פסק-דין שהיא עצמה הגישה, לא טרחה המערערת להתייצב. במקום להתייצב כפי שדורש החוק, פעלה המערערת בפרוצדורה לא מוכרת ולא מוסדרת, ושלחה את פרטי חוזה ההשכרה בינה לבין פלוני למשטרה, לבית-המשפט או לשניהם, ובכך חשבה כי תצא פטורה מן הדין.
גם את בקשותיה לביטול פסקי-הדין שניתנו בהעדרה הגישה המבקשת בפרוצדורה שאינה מוכרת בחוק. סעיף 240 לחוק קובע סדרי דין מיוחדים לעבירות קלות וקובע כי על הרשעה בעבירת תעבורה בהעדר נאשם חל סעיף 130(ח) ו- (ט) לחוק.
סעיף 130(ח) הוא שמקנה את אפשרות ביטול פסק-הדין שניתן בהעדר נאשם.
המערערת הגישה בכל אחד מהערעורים שלפנינו בקשה לביטול פסק-הדין, ומשבקשתה נדחתה המשיכה והגישה, בפרוצדורה תמוהה ובלתי-חוקית, את אותה בקשה שוב ושוב. רק לאחר שבקשותיה המשיכו להידחות והודעות לתשלום הקנס והודעות לתשלום קנס וריבית נשלחו אליה, וחלפו חודשים רבים ואף שנים מאז המצאת פסק-הדין, רק אז טרחה המערערת להגיש ערעורים לבית-משפט זה. למותר לציין כי לא טרחה להגיש בקשה להארכת מועדים, בהתאם לסעיף 201 לחוק.
רק מטעם זה יש לדחות את הערעורים על-הסף.
6. למעלה מן הצורך אוסיף כי החלטותיו של בית-משפט קמא ניתנו כדין – הן בעת שהרשיע את המערערת בשל אי-התייצבות והן כשדחה את בקשותיה לביטול פסק-הדין. המערערת לא טרחה לברר בזמן תוכן החלטות בית-המשפט ואף לא שעתה לדרישות בית-המשפט להמציא הסכם שכירות חתום, ותחת זאת ניהלה מעת לעת התכתבויות עם בתי-המשפט בפרוצדורה שאיננה מקובלת (והשוו עם רע"פ 9142/01, פ"ד נז(6) 793 הנ"ל).
באותן הודעות, ששלחה המערערת לבית-המשפט, טענתה העיקרית היתה שבמועד ביצוע העבירה הרכב היה מושכר לפלוני או אלמוני – ועל-כן יש לזמן אותו לדין.
טענה זו היתה צריכה המערערת להשמיע בפני בית-המשפט ולא להסתפק בהודעה, שכן אין כל ביטחון ששוכר הרכב הוא שנהג בו כל עוד לא הציגה המערערת בפני בית-המשפט במועד את הסכמי השכרת הרכב כשהם חתומים כדין על-ידי השוכר.
המחוקק היה מודע לבעייתיות העשויה להתעורר עם רישום דו"ח על-פי מספר הרישוי ולא בהתחשב בזהות הנהג ולכן קבע בסעיף 27ב לפקודת התעבורה:
'(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על-פי חיקוק, לפי העניין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן: המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.
(ב) הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב תחול החזקה האמורה בסעיף-קטן (א) על המחזיק.
(ג) הוכיח המחזיק כי מסר את החזקה ברכב לאדם אחר, תחול החזקה האמורה בסעיף-קטן (א) על אותו אדם.'
המחוקק לא איבחן בין חברות להשכרת רכב ובין בעלים אחרים ברכב ולפיכך היה על המערערת שלא להסתפק בדרך של משלוח הודעות לבית-המשפט, אלא היה עליה להתייצב ולהוכיח כי מסרה את החזקה ברכב לאחר. אז ניתן היה לפנות לאותו "אחר", שהפקודה מקנה לו את האפשרות להוכיח כי לא הוא היה המחזיק.
7. אמנם אין להתעלם מכך כי ב- ע"פ 70920/02 רשומות נקודות התעבורה על שמו של האדם, ששכר את הרכב מידי המערערת במועד ביצוע העבירה נשואת כתב האישום שם. בתיק בית-המשפט אין החלטה המורה על רישום שכזה ואין כל הסבר או סיבה כיצד נעשה הדבר.
אף אינני יודעת אם אותו נהג פנה לערכאות לביטול רישום זה.
ברור שהמצב לפיו יורשעו הן החברה והן הנהג בגין אותה עבירה איננו מתקבל על הדעת, אך אין בכך כדי להשליך בדיעבד על התנהגותה של המערערת, כמפורט לעיל.
8. ראוי להפנות את תשומת-ליבו של המחוקק למצב, שבו חברות השכרת רכב מוצאות עצמן מטפלות בקנסות ודוחות תעבורה – המגלים על פניהם עבירות חמורות של נהגים, שלהם הושכר רכב, המסכנות חיי אדם – מבלי שנהגים אלה באו על עונשם. אותם נהגים מסתמכים על כך, שבהיותם נהגים זמניים ברכב, יד החוק לא תיפגע בהם, שכן בית-המשפט, גם אם ירשיע את חברת ההשכרה, לא יוכל לפגוע אלא בכיסה.
מצב זה איננו רצוי מבחינת האינטרס הציבורי ודורש אולי שינוי בחקיקה. מאידך, כל עוד לא שונה החוק, אין החברות להשכרת רכב יכולות לעשות דין לעצמן, לא להופיע לדיונים בבית-המשפט, לבזבז כספי הציבור באין ספור התכתבויות עם בית-המשפט ומערכות אחרות ולקיים דיוני סרק מאוחרים.
9. אני מסכימה עם המערערת, כי האינטרס הציבורי דורש, שעבריייני תנועה יועמדו לדין ומי שנהג ברכב הוא העבריין. יחד עם זאת, האינטרס הציבורי אף מחייב, שהמערערת תופיע בבית-המשפט ותציג את עמדתה כראוי, על-מנת שלא היא תחוייב בקנסות והנהגים הם שיתנו את הדין על מעשיהם.
המערערת כחברה איננה יכולה להסתפק במשלוח מכתבים לבית-המשפט תוך שהיא איננה עוקבת אחר תוצאות הגשת בקשותיה ונזכרת לפעול רק לאחר שמתקבלות אצלה דרישות לתשלום מוגדל.
אשר-על-כן, אני דוחה את הערעורים על-הסף מחמת הגשתם באיחור ואני מחליטה להטיל על המערערת הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח לתשלום בתוך 30 יום.
אי-תשלום במועד יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין."

[170] רע"פ 10200/03 דביר שחוח נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4) 59,9.
[171] רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא ואחרים נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3) 2077.
[172] ע"פ (י-ם) 006554/02 שחר ערן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(4) 456.
[173] ע"פ (ת"א) 70999/04 דודו דבאח נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(3) 936.
[174] ע"פ (ב"ש) 7026/04 אלעוברה אסמעיל נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(1) 3467.
[175] ע"פ (י-ם) 6663/02 גבאי יוסף נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(1) 3632.
[176] ע"פ (ת"א) 70672/03 מזרחי יפתח נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(1) 3802.
[177] ע"פ (חי') 3267/03 מדינת ישראל נ' רומן ברונפמן, תק-מח 2003(2) 9965.
[178] ב"ש (פ"ת) 1321/04 דוד פרץ נ' מדינת ישראל, תק-של 2004(3) 9.
[179] ע"פ (חי') 1237/04 מנקוביץ ארטור נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(2) 4532.
[180] ע"פ (ת"א) 70920/02 דן רנט א קאר בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(3) 170.