חברות - ביטול פסקי-דין והחלטות בעניינים שונים

1. ע"א 463/73[209] נפסק מפי כב' השופט ח' כהן:
"על-פי בקשת המשיב מס' 5 (פקיד השומה) ציווה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 24.5.71 על פירוק המשיבה מס' 1 (רוזנטל, חברה לבניין בע"מ). בחודש דצמבר 1972 הוגשה לבית-המשפט המחוזי על-ידי המשיב מס' 2 (ע' רוזנ- טל), שפעל כפי הנראה בעצה אחת עם המשיבה מס' 1 ומטעמה, בקשה לביטול צו הפירוק. בהחלטתו מיום 9.1.73 נענה השופט המלומד לבקשה זו וביטל את צו הפירוק – ראשית, באשר מצא שהמשיבה מס' 1 לא הוזמנה לדין בשמה הנכון, ואף הפרסומים המוקדמים הדרושים לפי תקנה 18 לתקנות החברות (פירוק), 1936, לא נקבו בשמה הנכון של החברה; ושנית, באשר הסכימו פקיד השומה וכונס הנכסים הרשמי לביטול צו הפירוק. כנראה הניח השופט המלומד, כדבר מובן מאליו, שהיתה בידיו הסמכות לבטל צו, ולו גם צו פירוק, שניתן שלא במעמד בעל-הדין הנוגע בדבר.
ואולם משהגישו המערערים דנן את בקשתם-לבית-המשפט המחוזי לבטל את צו הביטול, החלו הספיקות מכרסמים בלב השופט המלומד שמא ביטל את צו הפירוק ללא סמכות. ספיקות אלה ניזונו במה שכתוב באחד הספרים החשובים (Company Palmer's Precedents, 17th ed., vol. 2, p. 96) ובמה שנפסק בפסק-דין המובא שם Re Lyric),(Syndicate, (1900), שצו פירוק חברה אינו ניתן לביטול (אלא בדרך ערעור בלבד). (.Re Lyric Syndicate, Ltd.; (1900), 17 T.L.R. 162) בסופה של החלטה מנומקת רבת עניין והתלבטות, נדחו ספיקותיו של השופט המלומד, אם מוסמך היה לבטל את צו הפירוק, מפני ספיקותיו אם מוסמך הוא לבטל את צו הביטול; וספיקות אחרונים אלה הכריעו את הכף לדחיית בקשתם של המערערים.
כשמתעורר ספק בלב שופט בדבר סמכותו הדיונית, ייטיב עשות אם ילך בתלם התקדים – ועד שיפליג לאנגליה, יבדוק נא אם אין ביערות הפסיקה הישראלית אילן להיתלות בו. והנה כבר נפסק אצלנו שמקום שאין בתקנות החברות (פירוק), 1936, הוראה אחרת, הולכים גם בענייני פירוק חברות לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963; ובסוגיה המיוחדת של ביטול צו שנעשה במעמד צד אחד בלבד, חלה גם בענייני פירוק חברות תקנה 227 לתקנות סדר הדין האזרחי (המר' 161/64 ששון רג'ואן, ואח' נ' דיינה די, פ"ד יח(3) 316); וראה זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה רביעית, בעמ' 6). ולא זו בלבד אלא מטיב היה השופט המלומד עשות אילו בחר ללכת לפי התקדימים שקבעו נשיאיו הנכבדים של בית-משפטו שלו לעניין זה (ראה: ת"א (ת"א) 6544/65 יוסף מטלון נ' ירדן כחול בע"מ, פי"ם מחוזיים נא 110, 112), ו- המ' (ת"א) 264/60 מוריס הגלר נ' מקבל הנכסים הרשמי, המפרק, פי"ם מחוזיים כג 148).
על-כן צדק השופט המלומד, אם כי לא מטעם ספיקותיו, בסירובו לבטל את צו הביטול, באשר היה גם היה מוסמך לעשותו (בין אם גם בית-משפט באנגליה מוסמך ובין אם לאו).
והנה צועקים המערערים ככרוכיה שביטול צו הפירוק פוגע קשות בזכויותיהם וגורם "לעיוותים רבים" – וכל כך למה, שאם הם מצידם יצטרכו עתה להגיש בקשת פירוק חדשה, יפסידו כל טובת הנאה אפשרית מהוראות הסעיפים 220ב ואילך לפקודת החברות, מפני שבינתיים עברו חלפו להן התקופות האמורות שם. זעקת שוא היא, ומקורה בטעות יסודית. יש רק לתמוה על כך שלא השופט המלומד ולא אף אחד מן הפרקליטים המלומדים גילו טעות זו מייד.
התוצאה של ביטול החלטה לפי תקנה 227 לתקנות סדר הדין האזרחי היא, כידוע, שחוזרים למצב שהיה קיים לפני מתן ההחלטה (ראה זוסמן, שם, סעיף 568) – כלומר, הדיון שהתקיים קודם לכן "על-פי צד אחד" בלבד, יתקיים עתה מחדש על-פי שני הצדדים, וההחלטה שניתנה בדיון הקודם כאילו לא ניתנה. כיוצא בזה פשוט הוא שהתוצאה של ביטול צו הפירוק היא שבקשת הפירוק תלויה עתה ועומדת בבית-המשפט המחוזי, וכאילו לא ניתן בה עוד כל צו: עתה צריך לקיים את הדיון בה, ככל הכתוב בתקנות החברות (פירוק). יש לעשות את הפרסומים הדרושים לפי תקנה 18, ויש להזמין כדין את החברה שאותה מבקשים לפרק; ומי שרוצה להתנגד לפירוק, יצטרך להגיש תצהיר לפי תקנה 26. והיה אם פקיד השומה, המבקש המקורי, לא ירצה עוד בפירוק ויחזור בו מבקשתו, כי אז יוכלו המערערים לבקש, מאת בית-המשפט שישתמש בסמכותו לפי תקנה 27 וירשה להם לבוא במקום המבקש המקורי.
נמצא שאם יעשה בית-המשפט, לאחר דיון חדש כאמור, צו פירוק חדש נגד המשיבה מס' 1, כי אז תהא תחילתו של הפירוק, לפי סעיף 153(1) לפקודת החברות, ביום 4.3.71. הוא יום הגשת הבקשה המקורית של פקיד השומה.
אנחנו דוחים את הערעור.
המערערים ישאו בהוצאות המשיבים מס' 1 ומס' 2 יחדיו בסכום כולל של 500 ל"י, ובהוצאות המשיבים מס' 5 ומס' 6 יחדיו בסכום כולל של 500 ל"י."
2. ת"א (ת"א) 2560/01[210] נפסק מפי כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל:
"א. עובדות רלבנטיות
בתאריך 28.11.01 הוגשה תובענה לבית-משפט זה ובקשה לצידה להכיר בתובענה כתובענה יצוגית.
נושאה של העתירה היה דרך גביית דמי האחזקה של המלון, והקבוצה המיועדת היתה:
'כל מי שהינו או היה בעל "זכות נופש" במלון הידוע כ"מלון אילת קלאב-הוטל" אשר שילם לנתבעות או למי מהן דמי אחזקה שנתיים במהלך התקופה הנדונה בתביעה בין השנים 1998 ואילך או אשר רשום בספרי הנתבעת כמי שחייב להן כספים בגין דמי אחזקה שנתיים לגבי אותן שנים.'
התובענה התבססה על חוק הגנת הצרכן חוק ההגבלים העסקיים, חוק החברות ותקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי.
בתאריך 21.5.02 התקיים דיון ראשוני בבית-משפט זה בבקשה.
בתאריך 18.12.02 התקיים דיון נוסף, בו הודיעו הצדדים לבית-המשפט כי הגיעו להסכם פשרה ביניהם.
במהלך הדיון בבית-המשפט נמסר כי תמצית הסכם הפשרה היא השתתפות הנתבעות בדמי האחזקה בקלאב-הוטל אילת ובקלאב-אין אילת, לפי נוסחה שנקבעה בהסכם הפשרה ביחס לשנים 1997 עד 2001.
אחד מהתנאים המתלים על-פי הגדרתו בהסכם הפשרה היה כי במידה ויתקבלו מעל 400 התנגדויות להסכם הפשרה, לאחר פרסומו בעתונות, תהיה הזכות לקלאב-הוטל אילת, לבטל את הסדר הפשרה.
כן ביקשה הנתבעת הוספת תובע יצוגי נוסיף לקלאב-אין אילת וחברות נילוות, שאמורים להיות גם כן חלק מהסדר הפשרה. גם במקרה זה נקבע בהסכם כי במידה ויתקבלו מעל 100 התנגדויות להסכם הפשרה, הזכות לנתבעות קלאב-אין אילת, לבטל את הסכם הפשרה. הסכם הפשרה הוגש כאמור לעיל, תובע ייצוגי נוסף צורף, לעניין קלאב-אין אילת, ולהסכם ניתן תוקף של פסק-דין על-ידי בית-המשפט.
על-פי רישומים שנערכו בלשכתי מספר ההתנגדויות שהגיע במועד הוא 467 (שחלק הארי הם זוגות כלומר; (X 2 ביניהם המועצה לצרכנות והיועץ המשפטי לממשלה.
עניין התובענה הייצוגית ואישורה פורסמו בעתונות בתאריך 22.12.02 בתאריך 21.1.03 כתבה המועצה הישראלית לצרכנות ליועץ משפטי לממשלה השגות כנגד אישור התובענה היצוגית ואישור הסכם הפשרה. בתאריך 5.2.2003 הגיש היועץ משפטי לממשלה בקשה לבית-המשפט במסגרת בש"א 23736/01 לבטל את אישור הסכם הפשרה בתובענה היצוגית.
היה זה המועד האחרון, על-פי המודעה שפורסמה בעתונות, להביע התנגדות להכלל במסגרת הסכם הפשרה שנערך בין הצדדים. אין מחלוקת שבאותו מועד חלף עבר לו המועד להגשת ערעור על פסק-הדין שניתן.
בתאריך 5.3.2003 נערך דיון בבקשה. בדיון נכחו גם בא-כוח המועצה לצרכנות וכן מתנגדים נוספים מסיבות שונות, ששמותיהם והתנגדותם פורטו בפרוטוקול במהלך הדיון, ואתייחס לכך להלן.
ב. היש סמכות לבית-המשפט לבטל פסק-דין?
בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה עורך-הדין מימון היתה ערה לבעייתיות של ביטול פסק-דין בפשרה בפני אותו הרכב שנתן את פסק-הדין. בתשובה לשאלת בית-המשפט מהיכן מקור הסמכות לביטול פסק-דין במקום הגשת ערעור על פסק-הדין, התקבלה תשובה, שבהיות הנושא חשוב, בהתהוות, יש לנקוט ביצירתיות לעניין זה.
היצירתיות שנבעה מטיעוניה של עורך-הדין מימון היתה במספר מישורים:
- ביטול מן הצדק.
- ביטול מאחר וקיימת "לקונה" בסוגיה.
- לבית-המשפט סמכויות לנקוט בדרך זו אם יגיע למסקנה שיש בכך צורך לאור חשיבות הנושא.
- ביטול, שהייתי מכנה אותו ביטול מחמת חוסר רלבנטיות. לעמדתה, לאור דעה שהביעה פרופ' נינה זלצמן בספרה, מעשה בית-דין, ייתכן שיש לאמץ את הגישה שספק רב אם פסק-הדין שיינתן בתובענה היצוגית יחייב אפילו את אלה הכפופים להסדר, וזאת לאור עניינו הפרטני של כל אחד ואחד מהם; ויהיו מקרים, כך גרסה, שאפילו הצדדים הם חלק מההסדר, בכל זאת ייתכן ובית-המשפט ימצא לנכון להחריגם ממנו, כך שהסכם הפשרה לא יהווה מעשה בית-דין בעבורם.
- ביטול פסק-דין שניתן בהעדר.
ג. תפקיד היועץ משפטי לממשלה בבקשה לאישור תובענה כתובענה יצוגית
לא אוכל לפתוח בדיון מבלי להתיחס להתנהלותו של היועץ המשפטי, ולתפקיד שהמחוקק הטיל עליו בדין.
ייתכן, שהתנהלות זו גם המריצה את עורך-הדין מימון מטעמו לחפש נוסחאות יצירתיות, כלשונה, לביטול פסק-הדין.
אקדים ואומר, שאילו היועץ היה מתערב בזמן אמת, כשקיבל את הבקשה; אילו היועץ היה מבקש מהצדדים או מבית-המשפט להעביר לידיו את הסכם הפשרה עובר לאישורו; אילו היועץ היה מבקש להיות נוכח בעת הדיון – לא היה צורך ביצירתיות.
נראה שגם אילו לא עבר מועד הגשת ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט, – לא היה צורך ביצירתיות כדי לבטל פסק-דין של ערכאה על-ידי אותה ערכאה, מבלי "להיזקק" לערעור.
התובעים ביקשו לאשר את התובענה כתובענה יצוגית מכוח חוק הגנת הצרכן חוק ההגבלים העסקיים, חוק החברות, התשנ"ט-1999 ותקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי.
חוקים אלה קובעים: מכוח סעיף 35ו' לחוק הגנת הצרכן; מכוח סעיף 208 לחוק החברות; ומכוח סעיף 46ו' לחוק הגבלים העסקיים, כי על מגיש בקשה לאישור תובענה כתובענה יצוגית, להגיש הודעה על כך ליועץ המשפטי לממשלה, כפי שהדבר נעשה גם כאן. היועץ משפטי לממשלה לא הגיב, ולא התייצב לדין.
שמעתי מבאת-כוחו המלומדת עורך-הדין מימון, כי:
'אנחנו לא מתייצבים לתביעות בודדות, כי בדרך-כלל התביעה מתבררת ואין ליועץ המשפטי עניין להתערב בתביעה. הנושא של הסכם פשרה הוא נושא אחר לגמרי. יכולה להיות תביעה שאין ליועץ המשפטי עניין להתייצב בה, וכך זה בדרך-כלל, ואם נפסק לפי הדין אז חזקה על בית-משפט שהוא יפסוק כפי שראוי לפסוק. זאת החזקה. אנחנו לא מתערבים בכל הליך והליך. הסכם פשרה הוא הסכם אחר...'
במילים פשוטות, מסתבר שאי-ההשתתפות היועץ בדיון המשפטי נעשתה פשוט מחמת עומס עבודה, וחוסר עניין.
התפלאתי למשמע נימוקים אלה: המחוקק הביע עמדתו שהיועץ משפטי לממשלה כנאמן הציבור מעורב בהליך האישור של התובענה היצוגית, והכיצד לזה האחרון אין זמן לכך? זה מחד גיסא.
מאידך גיסא, ההליך השיפוטי לא נזקק לתמיכתו המוסרית או האחרת של היועץ משפטי לממשלה, שגם בלעדיה בית-המשפט פועל על-פי דין.
עוד שמעתי מפי באת-כוח היועץ משפטי לממשלה כי:
'החקיקה לא קבעה נוהלים ראויים שיביאו לידיעת היועץ המשפטי לממשלה הסכמי פשרה קודם לאישורם, והדבר מכביד על בית-המשפט, כמו גם על היועץ המשפטי לממשלה והצדדים (אם כי בכוחם של הצדדים לפנות ביוזמתם גם ללא הוראה מחייבת). לאור ניסיון שהצטבר בעניין זה, נבדקת האפשרות של תיקון חקיקה גם בנקודה זו. כל עוד אין הסדר כזה אנו נאלצים להידרש להסכמי פשרה, כשהם נודעים לנו לאחר אישורם ופרסומם.'
מעבר לכך, שבמקרה הנוכחי היועץ משפטי לממשלה ידע את דבר הגשת הבקשה לאישור התובענה כתובענה יצוגית. החוקים לעיל גם קובעים מנגנון, אם כי לא מפורט, לגבי היועץ משפטי לממשלה, כיצד יתנהל הדיון, כיצד יתנהל האישור, כיצד יתנהל הפרסום וכיצד תוגשנה התנגדויות והחרגות; לכן, גם לא מדובר ב-לאקונה.
נראה שבמקום ליזום הליכי חקיקה, יכול היה היועץ משפטי לממשלה הממונה על אינטרס הציבור ועל טובתו, ליזום שיחת טלפון פשוטה למזכירות בית-המשפט או לבא-כוח הצדדים, ולבקשם שיודיעוהו במידה וקיים הסכם פשרה; ואם רוצים למסד נושא כזה, אזי כל אימת שהוא מקבל הודעה על-פי דין על הגשת תובענה יצוגית, יישלח חוזר מטעמו לשולח ההודעה ובו בקשה להודיעו מייד עם התגבשותו של הסכם פשרה, ולפני הגשתו לבית-המשפט.
כל כך פשוט, אם רק מקדישים לכך זמן ומחשבה, ואפילו לא יצירתיים, אלא פשוט סדרי מינהל תקינים וראויים.
מעיון בתגובות, ברי וברי כי היועץ משפטי לממשלה הומרץ להתיצב לדין על-ידי המועצה הישראלית לצרכנות. גם נימוקיו בבקשה לביטול פסק-הדין הינם חזרה כמעט מדוייקת על הפגיעה בטובת הצרכן, שהעלתה המועצה הישראלית לצרכנות במכתבה.
במקרה הנוכחי מגן הציבור, נרדם בשמירתו. את אותם דברים שראתה המועצה הישראלית לצרכנות, היה אמור היועץ מכוח תפקידו לראות ולהגיב במידת הצורך, ובזמן אמת; ואכן חלפה מחשבה בראשי, שמא לפחות בענייני צרכנות, יש ליתן למועצה הישראלית לצרכנות, אפשרות לא רק להיות "צרכן ותובע ציבורי" אלא גם להצטרף, במתכונת ההצטרפות של היועץ משפטי לממשלה בשם כל הציבור לדיון בבית-המשפט, בכל שלב.
ולסיום, הכיצד זה עתה, בדיעבד, לאחר אישור הסכם הפשרה שבין הצדדים, ומתן פסק-הדין, – פתאום נוצר זמן לדון ולהתייחס לבקשה מעין זו?
מעבר להערות אלה אבדוק הנושא לגופו.
ד. שיקולי בית-המשפט בבואו לבטל פסק-דין ניתן לסכם את ההלכות הנוגעות לביטול פסק-דין במספר ראשי פרקים
- העיקרון הכללי -ביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד.
- ביטול מחובת הצדק.
- ביטול על-פי שיקול-דעת.
ד.1 ביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד ו/או מחובת הצדק מעיון בפסיקה עולה שלא אמורה להיות מחלוקת, שראש פרק זה אינו חל לענייננו. (בפרוטרוט על ביטול פסק-דין ראה א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 7, עמ' 280-284).
ביטול פסק-דין בעילות אלה ענייננו בנתבע שלא קיבל הזמנה לדין, וניתן פסק-דין בהעדרו. (ע"א 64/53 יששכר כהן נ' שלום יצחקי, פ"ד ח(1) 395, 397 וראה גם ע"א 464/71 אמסלם נ' שטיינברג, פ"ד כו(1) 328).
השופט זוסמן (כתוארו אז) בעניין יששכר כהן קבע:
'ואלה הם הכללים: פסק-דין אשר ניתן שלא כהלכה – דרך משל, מבלי שהנתבע הוזמן כחוק. רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק... פסק-דין כזה פגום הנהו, ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק-דין, אפילו פסק-דין נכון וצודק אלא בדרך משפטית תקינה.'
ובעניין ר"ע 526/83 פרושינובסקי נ' שירסון כלל, פ"ד לז(4) 485, 486 נקבע:
'לו הצביע המבקש על פגם בהליכי ההזמנה אשר בעטיו חייב היה בית-המשפט להימנע ממתן החלטה מעיקרא, זכותו היא, שההחלטה תבוטל מתוך חובת הצדק, שהרי מקובל עלינו מאז ומתמיד, כי פגם בהליך האמור משמש כשלעצמו עילה מספקת לביטול ההחלטה.'
הפועל היוצא הוא כי פגם בהליך ההמצאה משמש כשלעצמו עילה לביטול החלטה, אולם כאשר אין מדובר בפגם כזה, אין מקום להורות על ביטול החלטה מחובת הצדק.
אשר-על-כן מכוח עילות אלה לא ניתן לבטל את פסק-הדין, וכך אני קובעת.
ד.2 יטול מכוח שיקול-דעת כשפסק-הדין אינו פגום, סמכות בית-המשפט לבטל את פסק-הדין הינה בשיקול-דעתו.
לעניין שיקול-הדעת מציבים שתי שאלות: (ראה א' גורן לעיל, בעמ' 283, 282, וההלכות המצוטטות שם).
- סיבת מחדלו של הנתבע להתייצב או להתגונן.
- סיכויי ההצלחה.
השופט א' גורן מציין כי הסיבה השניה היא החשובה יותר.
כלומר גם במקרה מעין זה, יש צורך באיזשהו מחדל של הנתבע שגרם למתן פסק-דין כנגדו.
קשה לאמר כי הלכות אלה חלות באופן ישיר לענייננו, וספק אם באופן עקיף. התקנות והפסיקה מתייחסות לנתבעים שלא התייצבו ולביטול פסק-דין נגדם, ולא לאלה הסבורים שהסדר שהשתכלל אינו הסדר טוב. הם גם לא מתיחסות לצד ג' "בעל עניין", כמו היועץ משפטי לממשלה המעוניין לריב את ריבם של התובעים הפוטנציאליים ואשר מיוזמתו בחר שלא להיות צד לדיון, לפני אישור הסכם הפשרה.
מכאן צא ואמור, שאין אפשרות ולו אנלוגית להיעזר ברעיון של ביטול פסק-דין שניתן לענייננו הכא.
לפני שאבדוק את הדין המתאים לסוגיה ברצוני להתיחס לצירוף תובע ייצוגי נוסף ושלוש נתבעות, להסכם הפשרה שבין הצדדים, שאושר כתובענה יצוגית.
ה. התובענה היצוגית לעניין קלאב-אין אילת בתאריך 18.12.02 כשהודיעו הצדדים לבית-המשפט על רצונם לצרף את קלאב-אין אילת וחברות נילוות לעניין ניהולו, כנתבע נוסף, באמצעות התובע היצוגי לעניין זה מר אילן ארגס, "שכחו" לדווח לבית-המשפט כי נכון לאותו מועד קיימת תביעה שהוגשה על-ידי מר משה דרכי ב- ת"א 1049/02 בש"א 1915/02 שהוגשה כבר בתאריך 13.1.02, דהיינו כשנה לפני ההסדר שבין הצדדים, כנגד שלוש חברות המייצגות את ההחזקות והניהול של קלאב-אין אילת ומר דב הלפרין שירותי נאמנות ובטיחות בע"מ. התביעה לעניין קלאב-אין אילת, נדונה בפני הרכב אחר.
גם שם בית-המשפט התבקש לאשר את התביעה כתביעה יצוגית, כשהנושא זהה: עניין תשלום דמי אחזקה. יש לציין שבא-כוח המשיבה כאן, היה גם בא-כוח שלוש המשיבות המייצגות את הניהול והאחזקות של קלאב-אין אילת, שם.
רק בעת הדיון בביטול פסק-הדין, הובא לידיעת בית-המשפט כי בישיבה שהתקיימה בפני הרכב אחר בתאריך 2.3.02 נמחקה בקשה לאישור תובענה יצוגית כנגד קלאב-אין אילת.
היו זמנים, ולא בתקופת דבורה הנביאה, שבתי-המשפט סברו שעורך-הדין הם קציני בית-המשפט, במובן זה שלפחות הם מביאים לפני בית-המשפט את כל העובדות הידועות להם ואשר יכול שתהיינה חשובות לבית-המשפט, עובר למתן החלטתו.
כלום סבר מי מהצדדים כי עניין בקשה לאישור תובענה יצוגית תלויה ועומדת על-ידי תובע ייצוגי אחר, לגבי אותם נתבעים נוספים שצירופם התבקש, בעניין זהה, לא מן הראוי לציין באוזני בית-המשפט???
דבר כזה לא יעלה על הדעת.
טעם זה כשלעצמו לבד, מביא אותי למסקנה, שמכח סמכותי הטבועה יש מקום לבטל את פסק-הדין לעניין קלאב-אין אילת, וכך אני קובעת.
בשולי הדברים אעיר, והערה זו טובה לקלאב-אין אילת כמו לקלאב-הוטל אילת.
מהדיון שנערך בבקשה לביטול הסתבר שבין רוכשי יחידות הנופש גם אנשים מבוגרים וגם כ- 6000 משפחות של דוברי רוסית.
כשהם רכשו את יחידות הנופש, אני סמוכה ובטוחה שלנתבעות היו מספיק משאבים להסביר להם בצורה שהם יבינו, בין בשפתם ובין במילים פשוטות, את עיקר תנאי הרכישה.
אבל עכשיו כשמתנהלת תובענה שיכולה להשפיע על זכויותיהם, וכשהנתבעות מדוורות להם במהלך תקופה של כשנתיים בוודאי חומר, לרבות הודעות תשלום, הן לא מצאו לנכון להודיע להם בדרך מובנת, בדיוק באותה דרך שבה הסבירו להם על תנאי הרכישה, אודות התביעה שהוגשה.
אכן בא-כוח הנתבעות טען כי אין הוא מחוייב לעשות זאת על-פי דין, וכי המחוקק קבע בחוק את הדרך שבה יש להודיע אודות התובענה היצוגית. נכון.
אבל המחוקק גם יצא מנקודת ההנחה, שמא שצריך להנחות צדדים בהתקשרויות זה תום-לב ודרך מקובלת, הן בשכלול החוזה על-פי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) והן בהמשך הפעלתו, מכוח סעיף 39 לחוק. הוראות אלה שהן הוראות על המצטרפות לכל הסכם ופעולה משפטית, נרמסו ברגל גסה כאן.
אותו עיקרון שהנחה את הנתבעות לטפל במתקשרים חדשים בכלים המובנים להם, צריך להנחות אותן, מכוח עיקרון תום-הלב והדרך המקובלת, לטפל בהם גם כשיש "איום אפשרי" על זכויותיהם או שינוי בהן.
ואם שגיתי במסקנותי אלה לצורך ביטול פסק-הדין, כי אז יחולו על פסק-הדין לעניין קלאב-אין אילת כל הקביעות המפורטות להלן, לחלופין.
ו. משמעות הצטרפות היועץ המשפטי היועץ המשפטי לממשלה הינו קול העם המופקד על האינטרסים שלו.
בהצטרפותו לדיון הוא בעצם נוטל על עצמו את יצוג הקול השקט של אותם שלא שמעו אודות התובענה היצוגית, שלא קראו עליה, ואם קראו, לא הבינו.
כשם שהתובע חובש את כובע התובע הייצוגי בשם הקבוצה, כך היועץ משפטי לממשלה – בהתנגדותו – ובהצטרפו לתובענה מכוח הדין – חובש את הכובע של שאר בעלי יחידות הנופש שלא הגיבו.
היועץ המשפטי לממשלה הוא: "עורך-הדין של הציבור" והלקוח שלו הוא: "הציבור הרחב" (ראה א' ויינרוט "שניות בתפקידי היועץ המשפטי לממשלה", המשפט, בטאון בית הספר למשפטים המכללה למנהל, כרך ג' (1996) עמ' 85, 93).
הוא גם נתפס כפועל לטובת הציבור במובן הרחב. (א' רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, מהד' 5, כרך ב' (1996) בעמ' 764).
במקרה הנוכחי היועץ המשפטי לממשלה רשאי להצטרף לכל הליך הן לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]; והן מעצם העובדה שלפי חוק הגנת הצרכן חוק ההגבלים העסקיים וחוק החברות, נשלחות אליו הודעות על תובענה ייצוגיות.
ההודעות נשלחות, הן למטרת השתתפות אקטיבית בדיון והן למטרת החרגה מפסק-הדין.
מנגנון התובענה היצוגית מאפשר לכל פרט ופרט מהציבור הרלבנטי, להחריג עצמו מפסק-דין של פשרה שניתן, אף ללא כל נימוק מיוחד. כך עשו כמעט כל 467 ההחרגות שהגיעו לבית-המשפט, אם כי ברור מהדיון שנערך בבית-המשפט שאלה אורגנו על-ידי עורך-דין דורון חכם המייצג את ועד ארגון בעלי היחידות.
אלה שהסבירו את מניעיהם היו מר דרכי שהגיש את התובענה הייצוגית לעניין קלאב-אין אילת (ראה תגובה מפורטת).
אלה שפרטו את ההתנגדות היתה המועצה הישראלית לצרכנות, שאת נימוקיה כאמור, ללא טענה בדבר פלגיאט, אימץ היועץ המשפטי לממשלה. (ראה גם כן שם).
חלק מנימוקים אלה אכן עשוי לעורר מחשבה שניה כמו:
האם קיימת אפשרות, במסגרת אישור תובענה כתובענה ייצוגית, לבצע הבהרות בחוזים קיימים, בנושאים שהתובענה הייצוגית לא התייחסה אליהם?
האם הצהרות שניתנו במהלך הדיון ואשר אינן עולות בקנה אחד עם הכתובים, מצטרפות לחוזים קיימים וגוברות עליהם?
אלה שאלות שהדיון בהם מתייתר, לאור אופיה וצביונה של ההתנגדות, שכאמור לא חייבת להיות מנומקת. מהו הפועל היוצא מכל האמור לעיל?
כזכור, הוגשה התובענה הייצוגית מכוח מספר הוראות דין. בהוראות דין אלה קיים שוני לעניין הפרסום וזמנו, בהשוואה לאישור ההסכם. חוק הגנת הצרכן אינו מפרט אם הפרסום אמור להיעשות לפני אישור ההסכם, או לאחריו (ראה סעיף 35ד' לחוק); כנ"ל גם חוק ההגבלים העסקיים. מחוק החברות, – ניתן להסיק שעל הפרסום להיות לפני אישור הפרסום. (סעיף 213(ב)). תקנה 29 שונה במהותה מכל החוקים, מכיון שלפיה מי שלא הצטרף באופן פוזיטיבי לתביעה, גם אינו חלק מפסק-הדין.
מאחר והבקשה לאישור ההסכם הוגשה מכוח כל הדינים לעיל, שהסדריהם כאמור שונים – בחר בית-המשפט בדרך של אישור הסכם הפשרה לאחר בדיקתו, ומתן אפשרות החרגה ממנו לכל מעוניין, לאחר פרסומו בעיתונות ובזמן הנקוב בפרסום. בא-כוח היועץ משפטי לממשלה אומנם טען לביטול פסק-הדין, ברם במעשיו וברוח בטיעוניו, הכוונה היא בעצם להחרגת הציבור מההסכם שאושר. כפי שציינתי לעיל, ההחרגה לא חייבת לנקוט בטעמים, אלא משמעה היא הודעה, שאין עניין להיות חלק מההסכם.
הפועל היוצא הוא, שגם מבלי להיכנס לכל סיבה טובה או לא טובה שנתן היועץ המשפטי לממשלה, הרי בהצטרפותו ובטענו כנגד ההסכם,יש לראותו כעושה שימוש בזכות ההחרגה, מטעם כל הציבור אותו הוא מייצג. הציבור שהוא מייצג, לצורך העניין, הוא כל אותם בעלי יחידות הנופש הקיימים.
לאור זאת אני קובעת שכל בעלי יחידות הנופש הן בקלאב-הוטל והן בקלאב-אין, הוחרגו מההסכם אליו הגיעו הצדדים המקוריים בהסכם הפשרה. אין צורך לאמר כי בכך, הסכם זה אינו ממלא את יעודו, והוא נותר הסכם בין שני צדדים בלבד.
אומר, בחוכמה שלאחר מעשה, כי בעת קריאת ההסכם ולאור העובדה שמדובר ב "אפשרות מילוט" של הנתבעות אם יהיה התנגדויות של למעלה מ -400 איש, לגבי קלאב-הוטל אילת ו- 100 התנגדויות לגבי קלאב-אין אילת, סברתי לתומי, כי מספר כה רב של התנגדויות, שאינן חייבות להיות מנומקות, עשוי לגרום לנתבעות, לאחר מחשבה שניה, להגיע למסקנה שאין זה הגון וכדאי להישאר "מחוברים" להסכמות, כשמספר כזה של התנגדויות צץ להן. המספר כשלעצמו, ללא מתן פרטים נוספים על סה"כ בעלי היחידות, נראה מספר גבוה.
בעת הדיון בבקשה לביטול פסק-הדין כשנשאל בא-כוח הנתבעות על-ידי בית-המשפט אם לאור המספר הרב של המתנגדים הוא עושה שימוש בזכות שניתנה לו לחזור מההסכם, הוא השיב בשלילה, וציין כי המדובר בסה"כ ב 2% – 3% מסה"כ בעלי יחידות הנופש.
אם זו התשובה, התפלאתי ביני לביני, מדוע מספר של כ -3% (אם נלך לצד הרוב) היה בסיס להתנאה מסוג כזה בהסכם הפשרה, התנאה שיצרה את הרושם שזה מספר נכבד המחייב לפחות שקילה נוספת של ההסכם, ואילו במהלך הדיון בבית-המשפט הודגש כי המדובר בסה"כ בכ -3%.

ולסיום:
למרות שהצדדים גרסו, שאין סמכות לבית-משפט זה לבטל את ההסכם – לעניין קלאב-הוטל אילת – ועמדתי שונה, אזי במידה ובית-המשפט יתבקש לעשות זאת, לאור התוצאה של הצטרפות היועץ המשפטי להחרגת הציבור במלואו מההסכם – אשקול בקשה מעין זו.
כל צד ישא בהוצאותיו."[211]

[209] ע"א 463/73 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ ואח' נ' רוזנטל, פ"ד כח(2) 599.
[210] ת"א (ת"א) 2560/01 דני בירנבוים נ' קלאב-הוטלס, תק-מח 2003(1) 5671.
[211] כמו-כן ראה בש"א (י-ם) 15101/04 השמירה בע"מ נ' קוגן לאניד, תק-עב 2004(2) 1822 (פירוט פסק-הדין מופיע בסעיף 2.1.11 לעיל).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חברות - ביטול פסקי-דין והחלטות בעניינים שונים