סדרי דין

1. מבוא
מיוחדותה המשפטית של בקשה לעיכוב ביצוע, הינה בכובד המשימה המוטלת על בית-המשפט בעשותו את מלאכת איזון האינטרסים. על-כן עומדים בתי-המשפט על קיום דווקני של סדרי הדין.

צורתה של הבקשה, תוכנה, מידת הפירוט בה, דרך הצגת התשתית שביסוד הבקשה - עובדתית ומשפטית - כל אלה נבחנים בעין קפדנית על-ידי בתי-המשפט בבואם להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע.

בקשה לעיכוב ביצוע באופייה נמנית על קבוצת הסעדים הזמניים למיניהם, בהיותה סעד שאינו קובע זכויות מוחלטות, אלא מטרתו הינה שמירה על המצב הקיים.

אם תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החמירו לאחרונה, בתקנות מיוחדות הדנות בסעדים זמניים, את הדרישות העומדות ביסוד בקשה לסעד זמני, כמו גם בתי-המשפט בפסיקותיהם, הרי ההקפדה וההחמרה לגבי מתן הסעד של עיכוב ביצוע, הינם ברורים.

בפרט נובעת ההחמרה מן הבדלים המהותיים שבין המבקש עיכוב ביצוע של פסק-דין, שם מדובר בעיכוב זכות מוחלטת ולאחר ניהול המשפט, לבין סעד זמני כגון צו מניעה זמני, המושתת על זכות לכאורית, בשלב המוקדם טרם בירור הזכויות לגופן בהליך משפטי מדוקדק.
2. צורתה של הבקשה והדיון בה
בקשה לעיכוב ביצוע מוגשת כבקשה בכתב על-פי מצוות תקנות סדר הדין האזרחי. הדיון בה אף הוא בדרך הדיון בבקשה בכתב. לעניין זה קובעות תקנות 240 עד 246 לתקסד"א כדלקמן:

"240. בקשה תהא בכתב
כל בקשה תוגש בכתב אם אין הוראה מפורשת אחרת בתקנות אלה או בכל דין אחר.

241. הגשת בקשה בכתב והדיון בה
(א) בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה; תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה לא יצורף לה אלא ברשות בית-המשפט.
(ב) הוגשה בקשה בכתב, יומצא עותק מהבקשה לבעלי הדין הנוגעים בדבר, יחד עם הודעה ערוכה לפי טופס 25.
(ג) המשיב רשאי להשיב לבקשה תוך עשרים ימים מיום שהומצאה לו או בתוך מועד אחר שקבע בית-המשפט או הרשם; בתשובתו יפרט את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לתשובה; תצהיר שלא צורף לתשובה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית-המשפט.
(ג1) המבקש רשאי להשיב לתשובת המשיב בתוך עשרה ימים או בתוך מועד אחר שקבע בית-המשפט או הרשם ויחולו על התשובה, בשינויים המחוייבים, הוראות תקנת-משנה (ג).
(ד) בית-המשפט או הרשם רשאים להחליט על יסוד הבקשה והתשובה בלבד או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם.
(ה) נדחתה בקשה בכתב ובעל דין הגיש מחדש אותה בקשה או בקשה דומה, יציין בבקשה את פרטי הבקשה הקודמת.

242. דחיית בקשה כשלא ניתנה הודעה מספקת
ראה בית-המשפט או הרשם, בשעה שהוא דן בבקשה בכתב, כי לא ניתנה הודעה מספקת או לא ניתנה הודעה לאדם שצריך היה לקבלה, רשאי הוא לדחות את הבקשה או לדחות את הדיון בה על-מנת שתינתן הודעה כאמור לפי הוראות שייראו לו.

243. דחיית הדיון
בית-המשפט או הרשם רשאי לדחות מזמן לזמן את הדיון בבקשה בכתב מטעמים מיוחדים שיירשמו ולפי תנאים שייראו לו.

244. צו על-פי צד אחד
(א) נוכח בית-המשפט או הרשם, שהשהייה הכרוכה בדיון בדרך הרגילה עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור, רשאי הוא, בלי שניתנה הודעה למשיב, ליתן צו על-פי צד אחד, עם הוראות בעניין הוצאות ובעניינים אחרים לרבות ערובה לשיפוי המשיב, ככל שייראה לו.
(ב) בעל דין שנפגע על-ידי הצו רשאי לבקש ביטולו תוך שלושים ימים מיום שהומצאו לו עותק הבקשה והצו.

245. סדר הדין
בדיון בבקשה בכתב תהא למבקש הזכות להתחיל, ובכפוף לכך יהא סדר הדין כסדרי הדין הנוהגים בדיון בתובענה, ובשינויים המחוייבים לפי העניין; אולם אין לשמוע עדים שתצהיריהם לא צורפו לפי תקנה 241, אלא-אם-כן בית-המשפט או הרשם הורה על-כך מטעמים מיוחדים שיירשמו.

246. הסתמכות על ראיות שבהליך ביניים
(א) ראיה שהובאה בהליך ביניים רשאי בעל דין להסתמך עליה במהלך הבאת ראיותיו בכל הליך אחר שבתובענה.
(ב) בעל הדין שכנגד רשאי להתנגד להבאת הראיה מטעם שבדין, ואם הובאה הראיה בדרך של עדות, בעל-פה או בתצהיר, רשאי הוא גם לדרוש חקירת העד, והכול בין אם עשה כן בשעת הבאת הראיה בהליך הביניים ובין אם לאו.
(ג) בית-המשפט רשאי שלא להרשות חקירה נוספת של עד בנושא שכבר נחקר עליו, אם ראה בכך משום הארכת הדיון שלא לצורך."

בקשת עיכוב ביצוע המוגשת לבית-משפט של ערעור הינה במהותה החלטת ביניים בערעור וככזו חלים עליה סדרי הדין הקבועים בתקנה 465 לתקסד"א הקובעת:

"465. בקשה להחלטת ביניים
(א) בקשה להחלטת ביניים שבערעור תוגש בכתב במספר עותקים מספיק לבית-המשפט ולשם המצאה למשיבים, תפרט בצורה תמציתית את הנימוקים שעליהם סומך המבקש את בקשתו, תציין את האסמכתאות הנוגעות לעניין ויצורף אליה העתק של כל מסמך הנוגע לעניין; אין לצרף לבקשה תצהיר אלא לשם אימות עובדות המשמשות יסוד לבקשה.
(ב) החליט בית-המשפט, לאחר שעיין בבקשה, שאין היא מצריכה תשובה, ידחנה מייד.
(ג) החליט בית-המשפט שהבקשה מצריכה תשובה, רשאי הוא להורות על טענות לפניו בעל-פה או על תשובה בכתב; עשה כן, תומצא הבקשה למשיב; הורה בית-המשפט על תשובה בכתב, על המשיב להגישה תוך חמישה-עשר ימים מיום ההמצאה או במועד אחר שקבע בית-המשפט, בצורה תמציתית, ויציין את האסמכתאות שהוא מסתמך עליהן.
(ד) נתקבלה תשובת המשיב בכתב, רשאי בית-המשפט להורות על טענות נוספות לפניו בעל-פה.
(ה) בתום ההליכים שנתקיימו לפי תקנות-משנה (ג) ו- (ד), או בתום התקופה שנקבעה לקיומם, יחליט בית-המשפט אם לקבל את הבקשה או לדחותה; החלטת בית-המשפט תומצא לבעלי הדין ואין צורך להשמיעה, אלא-אם-כן הורה על-כך בית-המשפט.
(ו) הוראות תקנה 244 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בקשה לפי תקנה זו."

על הבקשה בכתב לעיכוב ביצוע לענות על שתי דרישות מהותיות הבאות:

האחת, עליה להיות נתמכת בתצהיר לאימות העובדות העומדות ביסוד הבקשה. בדרך-כלל, בקשה לעיכוב ביצוע מושתתת על עובדות ועל-כן חובת צירוף תצהיר הינה מיסודותיה החשובים של הבקשה.

השנייה, פירוט וצירוף אסמכתות משפטיות לביסוס טענות המבקש בבקשה.

ברור גם שבקשה המסתמכת אך ורק על טיעונים משפטיים בבקשה בכתב כגון למחיקה על-הסף או כדומה לה אינה צריכה מעצם טיבה להיות נתמכת בתצהיר.

כפי שנראה להלן, גישת בתי-המשפט לצורניות, תוכן ומבנה של בקשה בכתב, מבליטה מספר עקרונות:

הראשון, לבית-המשפט סמכות טבועה לדחות על-הסף בקשה בכתב כשעל פניה אין הוא סבור שיש לה סיכוי להתקבל וזאת אף מבלי להמתין לתשובת המשיב {ראה למשל בש"א (יר') 4625/00 אררט חברה לביטוח נ' סעיד שלאלדה, תק-מח 2000(3), 10288 (2000)}.

השני, קבלת צו במעמד צד אחד מחייבת את המבקש, כמצוות תקנה 244 לתקסד"א, להצביע תוך פירוט העובדות, כי הזמנת המשיב עלולה לגרום לו נזק שאין לו תקנה או נזק חמור {ראה למשל בר"ע 59/73 מרדכי לוי ואח' נ' מאיר מיכלין ואח', פ"ד כז(1), 827 (1973); בר"ע 90/82 לוי נ' לוי, פ"ד לו(1), 671 (1982)}.

השלישי, משסבור בית-המשפט שאין ליתן צו במעמד צד אחד והבקשה על פניה אינה ממין אלו שיש לדחותן על-הסף, כאמור לעיל, על בית-המשפט לקבוע דיון במעמד שני הצדדים. בית-המשפט אינו יכול לדחותה ללא דיון, אלא אם יפעיל את סמכותו על-פי תקנה 241 לתקסד"א ויחליט על-סמך הבקשה, תגובת המשיב ותשובת המבקש לתגובת המשיב {ראה למשל רע"א 6408/93 אסתר בוזגלו נ' דוד בוזגלו, פ"ד מח(1), 702 (1994)}.

הרביעי, בחלוף המועד הנקוב בתקנה 241(ג) לתקסד"א - קרי, תגובת המבקש לתשובת המשיב - בית-המשפט יכול לפסוק על-סמך הבקשה והתשובה לה בלבד. בהיעדר תצהיר לאימות עובדות וטענה סתמית בדבר קיום נזק - בית-המשפט גם ידחה בקשה לעיכוב ביצוע {ראה למשל בש"א (יר') 2334/00 כלל חברה לביטוח נ' רבקה שטרן, תק-מח 2000(2), 9334 (2000)}.

החמישי, מקום שאין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, בית-המשפט אינו מחוייב בקיום דיון ובחקירת המצהירים ויכול ליתן את החלטתו בלא קיום הדיון אלא על-סמך הבקשה ותגובת המשיב {רע"א 3542/99 מלם מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל – המשרד, תק-על 99(2), 1260 (1999); והשווה גם רע"א 2508/98 מתן י' מערכות תקשורת נ' מילטל תקשורת, פ"ד נג(3), 26 (1998) שם נקבעה ההלכה המחייבת בסוגיה של סירוב בית-המשפט לאפשר חקירת מצהירים על תצהיריהם. כאן נקבעה המדיניות המשפטית שצריכה לנהוג בכלל במתן סעדים זמניים}.

השישי, בעיקרון, זכותו של בעל דין שמורה לו – מכוח חוק חרות – לקיים חקירה שכנגד של יריבו, בין כשהמדובר בהליך העיקרי ובין כשהמדובר בהליכי ביניים; והוא - בסייגים הקבועים בחוק, כגון כשבית-המשפט שוכנע שהחקירה אינה רלבנטית. אכן, כשהמדובר בהליכי ביניים נותר שיקול-דעת בידי בית-המשפט להגביל את היקף החקירה ואין להפוך את החקירה שכנגד בהליכים אלה לחזרה כללית לקראת המשפט. יחד-עם-זאת, מקום שהגרסה העובדתית הבסיסית שנויה במחלוקת בין בעלי הדין אין לשלול מבעל דין את זכותו לקיים חקירה שכנגד של תצהירי יריבו, בין כדי לערער את גרסתו של הלה ובין כדי לאמת באמצעות החקירה את גרסתו של החוקר {ראה למשל בר"ע (ת"א-יפו) 2961/02 ימנה בע"מ נ' עזריה מולא, תק-מח 2003(2), 7489 (2003)}.

לסיכום, הבאנו בקליפת אגוז עקרונות בולטים בכל הקשור לדרך הדיון בבקשה בכתב. עיונים אלה, חשיבות להם בדרך ההגשה של בקשות לעיכוב ביצוע ודרכי הדיון בהם, בהיותם נמנים על קבוצת הסעדים הזמניים.

3. בית-המשפט המוסמך - תיקון תשע"ג
בעבר, היה על המבקש לפנות קודם כל לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין או ההחלטה שאת עיכובה מבקשים, בין שמדובר בבקשה בעל פה ובין שמדובר בבקשה בכתב.

בית-משפט של ערעור לא יזקק לבקשה לעיכוב ביצוע, אלא אם הצביע המבקש באורח ברור בבקשתו בפני בית-משפט של ערעור על קיומה של פניה קודמת לבית-המשפט שעל פסקו מערערים.

כלומר, פניה קודמת כאמור הינה תנאי בל יעבור וחלק מעילת הבקשה לעיכוב ביצוע {ראה למשל, ע"א 6197/00 אביגדור פלדמן נ' אהרון אמינוף-שופט, תק-על 2000(3), 2011 (2000); בש"א 3755/96 גוראב עקיבא נ' אסתר פינקל, תק-על 96(2), 916 (1996)}.

ביום 11.4.13 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי באופן ששינה, בין היתר, את המסגרת הדיונית להגשת בקשה לעיכוב ביצוע. במסגרת התיקון, בוטלו תקנות 468, 469 ו- 471 לתקסד"א תוך שנוסח תקנה 467 שונתה כדלקמן:

"467. עיכוב ביצוע וסעד זמני (תיקון: התשע"ג)
(א) בית-המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מייד לאחר שימוע ההחלטה.
(ב) הוגש ערער או בקשת רשות לערער, רשאי בית-המשפט של ערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו.
(ג) בית-המשפט רשאי לצוות על מתן סעד או על עיכוב ביצוע לפי תקנה זו בתנאים שייראה לו, לרבות מתן ערובה מאת המבקש להבטחת נזק העלול להיגרם בשל הצו."

במסגרת התיקון נקבע כלל שונה מזה שנקבע בעבר לפיו עד להגשת ערעור או בקשת רשות לערער על פסק-הדין נתונה הסמכות לעכב את ביצועו לערכאה הדיונית, ואילו לאחר הגשתם עוברת סמכות זו לידי ערכאת הערעור.

מעת התיקון ובניגוד למצב ששרר בעבר, לא רשאי צד להגיש בקשות לעיכוב ביצוע, באופן ששתיהן תיחשבנה כבקשה ראשונה של בקשה לעיכוב ביצוע, כמצב ששרר טרם תיקון התקנות.

כל עוד ולא הוגש ערעור, הסמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע מוקנית לערכאה הדיונית, וככל שהוגש ערעור, הסמכות מוקנית לערכאת הערעור {ע"א (ירושלים) 14077-08-13 מדינת ישראל - משרד הבטחון נ' גמאל מוסטפא מוחמד, פורסם בתקדין (10.9.13); ת"א (צפת) 23830-01-12 רבקה סמגי נ' מרגליות מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ, פורסם בתקדין (16.10.13); ס"ע (נצרת) 27869-04-11 עלי מוסא נ' אחמד מוסא, פורסם בתקדין (15.10.13); ע"א (תל-אביב-יפו) 14005-06-13 מרדכי לוסיאן קריאף ואח' נ' מרדכי פלד, פורסם בתקדין (10.6.13)}.

משכך, ככל שבחר מבקש עיכוב ביצוע לפנות בבקשתו לערכאה הדיונית, טרם הגשת הערעור, ובקשתו סורבה, אין הוא רשאי לפנות - כבעבר - לערכאת הערעור לאחר הגשת הערעור, ולהגיש בקשה כבקשה ראשונה, אלא הדרך הפתוחה בפניו, להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת הערכאה הדיונית.

הנה כי כן, תנאי להגשת בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור, כבקשה ראשונה, שהמבקש לא הגיש בקשה שכזו טרם לכן, לערכאה הדיונית {ע"א (מחוזי-ת"א) 14005-06-13 קראיף נ' פלד, טרם פורסם (10.6.13; רע"א 2717/13 דבי נ' עיריית תל-אביב יפו, פורסם בתקדין (5.5.13)}.

לפיכך, מעת שהוגשה הבקשה כבקשה ראשונה, ולא הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט קמא, אשר דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, דין הבקשה, שהוגשה לערכאת הערעור, להידחות על-הסף {דברי בית-המשפט ב- עמ"ש (מחוזי-ת"א) 39025-08-13 פלוני נ' פלונית, טרם פורסם (12.9.13)}.

רואים אנו, כי לאחר תיקונה של תקנה 467 לתקסד"א תכליתה של התקנה אינה עיכוב ביצוע לכל מטרה, אלא למטרה ברורה והיא עד יתברר הליך הערעור על פסק-הדין. לעניין זה, בית-המשפט ב- תא"ח (פתח-תקוה) 35306-04-13 {מאיר שמעון בניסטי נ' אפריים דור, פורסם בתקדין (11.9.13)} קבע כי היותה ובמקרה הנדון חלף המועד להגשת ערעור, והנתבע בחר שלא להגיש ערעור על פסק-הדין שניתן בין הצדדים, אין עוד מקום להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין.

ב- ת"א (קריות) 46120-04-13 {טל קריידמן ואח' נ' חיה ישינסקי ואח', פורסם בתקדין (9.9.13)} הוגש ערעור על פסק-הדין. בית-המשפט, בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, קבע כי הסמכות ליתן סעד זמני לתקופת הערעור נתונה לבית-המשפט המחוזי - לו הוגש הערעור.

4. סעד זמני בתקופת הערעור - ביטול תקנה 471 לתקסד"א (תיקון תשע"ג) והאם ההלכות ואמות המידה הנוגעות למתן סעד זמני לתקופת הערעור, שחלו ערב תיקון התקנות, ממשיכות לחול גם לאחריו?
בעבר, נוסחה של תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קבעה כדלקמן:

"471. סעד זמני בתקופת הערעור (432)
(א) בית-המשפט שנתן החלטה המבטלת, במפורש או מכללא, החלטה אחרת של בית-המשפט, רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכל עוד לא הוגש ערעור או לא הוגשה בקשת רשות לערער, להורות שההחלטה המתבטלת תעמוד בתקפה, בלי שינויים או בשינויים, הכול עד להכרעה בערעור או בבקשת הרשות לערער, או לתקופה קצרה מזו, או לתת כאמור סעד זמני אחר לפי פרק כ"ח.
(ב) בקשה למתן סעד על-פי תקנה זו אפשר שתידון ללא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה המבטלת.
(ג) הוגש ערעור או הוגשה בקשת רשות לערער, יהיו הסמכויות על-פי תקנת-משנה (א) נתונות לבית-המשפט שלערעור.
(ד) בית-המשפט רשאי לצוות על מתן סעד על-פי תקנה זו בתנאים שייראו לו, לרבות מתן ערובה מאת המבקש להבטחת נזק העלול להיגרם על-ידי הצו וקביעת מועד להגשת הערעור או בקשת הרשות לערער."

ביום 11.4.13 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי במסגרתם בוטלה תקנה 471 לתקסד"א.

אם כן, הסמכות להורות על עיכוב ביצועה של החלטה וכן על מתן סעד זמני לתקופת הערעור, מוסדרות כיום - לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון תשע"ג) - בהוראות תקנות 467(ב) ו- 467(ג) לתקסד"א.

תקנות אלה החליפו, בין היתר, את תקנה 471(א) לתקסד"א, אשר קבעה {ערב התיקון כאמור}, כי סעד זמני לתקופת הערעור יינתן "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הכלל שלפיו סעד זמני לתקופת הערעור יינתן, בעיקרון, אך "מטעמים מיוחדים", הניח כי לאחר שטענותיו של מבקש הסעד הזמני התבררו ותביעתו נדחתה בערכאה הדיונית, בעקרון אין בנמצא תשתית מוצקה להיענות לבקשתו.

גישת הפסיקה היתה משנדחתה תביעתו של מבקש הסעד הזמני, פוחתת ההצדקה למתן הסעד הזמני ונקודת האיזון משתנה, ככלל, לטובת המשיב {ראה למשל ע"א 361/11 עזאם נ' המועצה המקומית גוש חלב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

לפיכך, בהלכה נקבע כי על מי שמבקש סעד זמני לתקופת הערעור להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, סיכויים טובים לקבלת הערעור. השני, נטייה של "מאזן הנוחות" באופן ברור לטובתו.

שני התנאים הללו שלובים זה בזה, כך שככל שהמבקש מצביע על סיכויי ערעור טובים יותר, כך יפחת משקלו של התנאי בדבר נטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך. נוסחת איזונים זו מוכרת בפסקיה כ"מקבילית כוחות" {ראה למשל ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

נעיר כי, ככלל, נטל השכנוע להראות שחל אחד החריגים בגינו יש לעכב ביצוע, מוטל על המבקש {ראה למשל ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ(1), 668, 672 (1996); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5), 403 (1997)}.

ביטולה של תקנה 471 לתקסד"א והיעדר דרישה לקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו" בהוראת תקנה 467 לתקסד"א בנוסחה כיום, עשויים לעורר את השאלה אם ההלכות ואמות המידה הנוגעות למתן סעד זמני לתקופת הערער, שחלו ערב תיקון תקנות תקסד"א, ממשיכות לחול גם לאחריו?

אנו סבורים, כי לא חל שינוי מהותי בקריטריונים, אף כי ייתכן שמותנה במקצת הדרישה ל"טעמים מיוחדים". ונבהיר.

התיקון שבוצע בתקנות סדר הדין האזרחי הינו "דיוני" במהותו.

התיקון נועד ליצור הסדר אחיד ולהבהיר את חלוקת הסמכותיו בין הערכאה הדיונית לבין ערכאת הערעור, בנושאים של מתן סעד זמני ועיכוב ביצוע.

זאת ועוד. אין בדברי ההסבר לתיקון התקנות אינצידקציה לכך שמחוקק-המשנה התכוון לשנות מהמצב המשפטי שנהג בכל הנוגע לאופן הפעלת שיקול הדעת ולאמות המידה שצריכות להנחות את ערכאת הערעור בבואה להכריע בבקשות לעיכוב ביצוע המונחות לפתחה {ראה לעניין זה גם ע"א 9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד אייל ארנברג הנאמן על נכסי אברהם וייס, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); ע"א 8488/12 יורשי המנוח ח'טיב נ' יורשי המנוח יאסין, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

משכך, אנו סבורים כי הקריטריונים באשר לאופן שיקול הדעת ואמות המידה, כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקת בתי-המשפט ערב התיקון, נשארו על כנם {ראה גם ע"א 427/13 אבי דעוס נ' נפתלי דופני, פורסם בתקדין (28.8.13)}.

5. תשתית עובדתית מפורטת
קיומה של תשתית עובדתית מפורטת הינה תנאי בל יעבור העומד ביסוד בקשה לעיכוב ביצוע. היעדרה של תשתית ראויה כאמור תביא לדחיית בקשה לעיכוב ביצוע.

לא די בתשתית עובדתית מפורטת, אלא, חובה על המבקש עיכוב ביצוע להציג בפני בית-המשפט את מלוא האינפורמציה ללא כחל ושרק, לרבות תמונת מצב של הליכים קודמים ואחרים בעלי נפקות לעניין הבקשה לעיכוב ביצוע.

כלומר, אין מקום לעכב ביצועו של פסק-דין כספי אלא-אם-כן מונחת בפני בית-המשפט תשתית עובדתית, לפחות לכאורית, שעל-פיה ניתן לבסס את הטיעון, לפיו קיים חשש ממשי להיעדר האפשרות להשבת הכספים, אם המבקש לא יזכה בערעורו {כך לדוגמה, ב- ע"א 4447/96 בנק ישראל נ' רדיו אלחוט חב' למסחר שרות, תק-על 97(4), 664 (1997) נתקבלה החלטה בדבר עיכוב ביצוע לאחר שהונחה תשתית עובדתית מפורטת ומנומקת}.

טענה כללית ובלתי-מפורטת בבקשה לעיכוב ביצוע האומרת כי "חיובם לשלם כעת יזיק לעסקם" - לא מהווה תשתית הולמת על-פיה יינתן צו עיכוב ביצוע {ע"א 8502/00 אלוסים בע"מ נ' השחר העולה תעשיות ממתקים בע"מ, תק-על 2001(1), 276 (2001); ראה גם ע"א 2507/94 צביה חיים נ' מוסכי אברהם, תק-על 94(2), 1856 (1994)}.

כמו-כן גם טענה מסוג של "קיים חשש כבד וממשי שמא ייעשה שימוש לא נכון בכספי הפיצויים" הינה הצהרה כללית. בקשה לעיכוב ביצוע שנסמכה על אמירה כזו - נדחתה {רע"א 3880/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' יוסף נאור, תק-על 2001(2), 615 (2001)}.

כך גם הטענה כי "אם יבוצע פסק-הדין נשוא הערעור והמשיבים יפנו את הדירות ויקבלו מהמבקשת את הסכומים שנפסקו להם וירכשו בהם דירות חדשות, לא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו לכשהמבקשת תזכה בערעור אשר הגישה", הינה טענה כללית ובלתי-מפורטת {ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' דבורה ושמעון מלובנציק, פ"ד לח(4), 572 (1984)}.

קיומה של תשתית מפורטת בבקשת העיכוב ומולה היעדר תשתית הולמת נגדית מטעם המשיב, תביא לקבלת צו עיכוב {רע"א 8101/96 ניצה ליבנה נ' שלמה אריכא, תק-על 97(2), 914 (1997)}.

נבהיר, כי מן הראוי שהמבקש עיכוב ביצוע יציג בבקשתו את כל ההליכים שננקטו על ידו בקשר עם ההחלטה נשוא הערעור וכן ההליכים שנקט לצורך בקשת עיכוב הביצוע, הכול כדי שלבית-המשפט תהא תמונה מלאה ולא חלקית על הליכים אלה {בש"א 6312/95 מסדה שביט ואח' נ' עיריית באר שבע ואח', תק-על 95(3), 710 (1995)}.

העלמת עובדות מבית-המשפט די בה כשלעצמה על-מנת להביא לדחיית בקשה לעיכוב ביצוע. משלא הניח מבקש הביצוע את התשתית הראויה לדיון בבקשת העיכוב, בין על-ידי תצהיר ובין על-ידי צירוף פרוטוקול של הדיון בבקשתו בפני בית-משפט קמא - תידחה בקשתו לעיכוב ביצוע {בש"א 3776/91 יצחק חכמי נ' חכמי דוד ואח', תק-על 91(3), 715 (1991)}.

נדגיש כי מוצגים שהוגשו במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע אינם חלק מן ההליך בבית-המשפט שעל החלטתו מערערים ועל-כן לא ניתן לעשות בהם כל שימוש במסגרת הערעור {ע"א 4670/03 י.מ.ש השקעות בע"מ ואח' נ' כלל (ישראל) בע"מ ואח', תק-על 2003(3), 351 (2003)}.

ב- בש"א (יר') 2334/00 {כלל חברה לביטוח נ' רבקה שטרן, תק-מח 2000(2), 9334 (2000)} קבע בית-המשפט כי המבקשת לא הניחה תשתית בפני בית-המשפט ואף לאחר שבית-משפט השלום ציין זאת במפורש בהחלטתו, כל שנעשה הוא, שהמבקשת חזרה על אותה בקשה, כמעט מילולית, מבלי כל ניסיון למלא את החסר בנדון. לאור הנ"ל, קבע בית-המשפט כי די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

ב- ע"א 3130/99 {שובל הנדסה ובנין (1988) נ' י.ש.מ.פ. חברה, תק-על 99(2), 791 (1999)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע ונדחתה מחמת העובדה שהמבקש התמקד בשאלת סיכויי הערעור ולא הניח תשתית עובדתית לפירוט הנזקים.

בית-המשפט קבע כי בתצהירה, בחרה המבקשת להתמקד בהתנהגותו של בנק דיסקונט {היינו בסיכויי הצלחת ערעורה} ולא בנזקים הצפויים לה. המבקשת לא הניחה, איפוא, תשתית עובדתית של ממש לטענותיה בדבר ההתמוטטות הכלכלית הצפויה לה, לכאורה, אם הערבויות הבנקאיות ימומשו. מאידך, בנק דיסקונט הראה בתצהירו כי נזקו גדל והולך עם כל יום שעובר, הואיל והערבויות הבנקאיות מכסות רק את סכום הקרן של חובה של י.ש.מ.פ. לבנק.

ב- ע"א 2279/97 {אזמור חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' יוסף שחר, תק-על 97(2), 254 (1997)} קבע בית-המשפט כי לא הייתה כל מניעה כי המבקשים ינמקו מדוע לאחר העברת הסכומים שנפסקו לזכותם לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. משנמנעו המבקשים מלעשות כן - דין בקשתם להידחות.

6. תצהיר
חובת צירוף תצהיר לאימות עובדות הבקשה לעיכוב הינה ברורה וקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, הדנות בבקשה בכתב {לעניין זה ראה גם תקנה 521 ו- 522 לתקסד"א}.
ברור כי תצהיר יש לצרף כאשר קיימות עובדות המשמשות בסיס לבקשה לעיכוב ביצוע. כמובן יש נסיבות בהן אין צורך בצירוף תצהיר. כאשר הבקשה מושתתת על טענות משפטיות בלבד, או כאשר, למשל, מבקש עיכוב הביצוע מסתמך על דברי המשיב עצמו {לעניין האחרון ראה בש"א 198/92 קופת חולים של ההסתדרות נ' מחמד עאזם עבד, פ"ד מו(1), 642 (1992)}.

בתצהיר המצורף לבקשת העיכוב הביצוע חייב המבקש לפרט את הנסיבות המורות, כי ביצועו המיידי של פסק-הדין עלול להסב לו נזק שאין לו תקנה. בית-המשפט לא יסתפק בהצהרתו הסתמית, כי אומנם כן הוא הדבר, ללא פירוט וללא תיאור העובדות, אלא-אם-כן המסקנה עולה מטבע העניין, כגון שהיה פסק-הדין פסק פינוי, או פסק הריסת בית {י' זוסמן ז"ל סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995)}.

המבקש את עיכוב הביצוע, חייב להניח בפני בית-המשפט תשתית עובדתית מספקת לטענותיו, הן בדבר היעדר יכולתו לשלם את חובו שלא מתוך הנכסים שאת מימושם הוא מבקש לעכב והן באשר לנזקים שייגרמו כתוצאה ממימוש הנכסים, באשר למהותם ולאפשרות תיקונם. לצורך כך על המבקש להגיש תצהיר, בו יפורטו היטב העובדות עליהן נסמכות טענותיו ומובן כי עליו להיות מוכן להתייצב ולהיחקר על תצהירו {בש"א 3158/91, ע"א 2464/91 פלאטו שרון ואח' נ' קומפני פריזיין, פ"ד מה(5), 499 (1994); בש"א (חי') 910/01 המאגר הישראלי לביטוח נ' פורמן רון, תק-מח 2001(1), 11134 (2001)}.

עובדה שלא אומתה בתצהיר לא ניתן יהא לסמוך עליה ובית-המשפט יתעלם הימנה בהחלטתו {י' זוסמן, שם, 671 }. המצהיר רשאי להצהיר על עובדות כאשר אינן בידיעתו האישית אלא "למיטב ידיעתו". חובתו לציין את המקור לידיעה זו. אי-ציון המקור כאמור יאיין את העובדה מתצהירו {י' זוסמן, שם, 673}.

משלא הופיע מצהיר לחקירה על בית-המשפט להתעלם מתצהירו.

הימנעות צד מלחקור מצהיר על תצהירו מותירה את התצהיר בלתי-נסתר. ברור כי כאשר התצהיר מגלה תשתית סתמית ובלתי-מפורטת יש והיעדר חקירה פועל טקטית לטובת מי שנמנע מחקירת המצהיר.

הוספת תצהיר משלים יכול ותיעשה על-ידי הגשת בקשה לתיקון הבקשה ואף זאת בזמן מוקדם ובלבד שאין בכך כדי לפתוח בדיון מחדש.

ב- בש"א 3158/91 {שמואל פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון ואח', פ"ד מה(5), 499 (1991)} נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע מחמת שתי סיבות: האחת, מחמת אי-צירוף תצהיר. השנייה, לאחר שהיה תצהיר - מחמת סתמיותו של התצהיר.

ב- רע"א 3880/01 {מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' נאור יוסף, תק-על 2001(2), 615 (2001)} קבע בית-המשפט כי טענת המבקשת כי קיים חשש כבד וממשי שמא ייעשה שימוש לא נאות ולא נכון בכספי הפיצויים הינה הצהרה כללית שאינה נתמכת כאמור בתצהיר. לפיכך, דין הבקשה - להידחות.

ב- בש"א 8774/96 {יוסף שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ, תק-על 97(1), 767 (1997)} נדחתה בקשה לעיכוב מחמת היעדר תצהיר. בית-המשפט קבע כי הדין עם המשיבה שכן, המבקש אפילו אינו תמך את טענתו בתצהיר.

7. עיון חוזר
כלל ידוע הוא, כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה-בית-דין ולפיכך, הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה, רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה {ראה ע"א 161/73 ארדה נ' סמסונוב, פ"ד כח(2), 228 (1974); ע"א 37/68 גינז נ' מאירי, פ"ד כב(1), 525 (1968); המ' (ת"א) 7237/93 אדוארד סוויל נ' גדעון הרמן, פ"מ תשס"ד(א), 434}.

פשיטא, שנסיבות חדשות, אשר התרחשו לאחר מתן ההחלטה המקורית, פותחות פתח לשינוייה על-ידי הערכאה שנתנה אותה. ואולם, אף אם לא חל שינוי בנסיבות, נתונה לערכאה שנתנה את החלטת הביניים הסמכות לשנותה, אם כי הדבר ייעשה אך במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית-המשפט כי נתן החלטה מוטעית ואין בה כדי לפגוע בזכויותיו של בעל הדין שכנגד - מה שאינו נכון בעניינו {ראה גם ע"א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' זנגי, פ"ד נה(3), 537 (2001); ע"א 3537/03 זאב בר בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נט(4), 568 (2005); ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4), 505 (2002)}.

כמובן, שקיים חשש כי בעל דין יעשה שימוש בלתי-נאות באפשרות הנתונה לו לבקש שינויה של החלטת ביניים. במקרים מתאימים, רשאי בית-המשפט לדחות את הבקשה, מן הטעם שיש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט, במיוחד אם מדובר בבקשות חוזרות {ראה גם רע"א 8420/96 מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3), 789 (1997)}.

ב- רע"א 5168/01 {עליזה ראובני נ' יעקב בן הרוש מוסך שיא פוינט בע"מ, דינים עליון, כרך סב, 787 (2001)} קבע בית-המשפט כי "הכלל הוא שבהיעדר שינוי מהותי בנסיבות, או התגלותן המאוחרת של עובדה או עובדות אשר יכולות להביא לשינוי בהחלטה, אין מקום לשוב ולדון באותו עניין עצמו. הטעם לכך נעוץ בעובדה, שלבעל דין המבקש פטור כאמור ניתנת זכות טיעון מלאה להציג את עמידתו ולבססה כראוי בפני בית-המשפט. הגשת בקשות חוזרות, אשר תכליתן להוות 'מקצה שיפורים' על הקשה המקורית, מטילה עומס מיותר על בית-המשפט. הידרשות כדבר שבשגרה לבקשות חוזרות מעין אלה מכבידה, על-כן, על יכולתו של בית-המשפט ליתן שירות לכלל המתדיינים שבפניו".

ב- ע"א 341/82 {מרדכי בר דרור נ' עו"ד מ' כסיף, פ"ד לז(3), 729 (1983))} קבע בית-המשפט כי "בקשה כזו לעיון מחודש יש לה מקום רק אם חל שינוי במצב או התבררה עובדה חדשה, שלא הובאה לידיעת בית-המשפט בעת הדיון המקורי, שאחרת יהא בפניה משום שימוש לרעה בהליך המשפטי."

החלטה בעניין עיכוב ביצוע היא החלטת ביניים. אכן, מדובר בהחלטת ביניים הניתנת לאחר פסק-הדין, אולם אין הדבר שולל ממנה את תכונותיה כהחלטת ביניים.

החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה-בית-דין, ועל-כן גם ניתן להביאה מחדש בפני אותה ערכאה שהחליטה בה לראשונה, וזו רשאית לשנותה אם השתנו הנסיבות מאלו שהיו קיימות עת ניתנה ההחלטה הראשונה.

לא נמצא כל טעם להבחין בין החלטה בעניין עיכוב ביצוע לבין החלטות ביניים אחרות. אמנם החלטה זו ניתנת לאחר מתן פסק-הדין, אולם החלטות כאלה נחשבות החלטות ביניים {ע"א 6146/00, רע"א 6480/00, 6199, 6151, 6150, בש"א 6248/00 עיריית תל-אביב יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', תק-על 2000(3), 2459 (2000)}.

יודגש כי המקרים בהם ישנה בית-המשפט מהחלטת ביניים שנתן ללא שינוי בנסיבות הם נדירים ביותר ובית-המשפט לא ייתן ידו לשימוש לרעה בהליך החריג של עיון חוזר, אך אין לומר כי אין בידי בית-המשפט סמכות לשוב ולעיין בהחלטתו - הדבר נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט.

כך, למשל, רשאי בית-המשפט לחזור בו מהחלטת ביניים, ובכלל זה החלטת ביניים שעניינה מתן סעד זמני, אם נוכח לדעת שטעה {ע"א 37/68 גינז נ' מאירי, פ"ד כב(1), 525, 528 (1968); ע"א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות נ' אלי זנגי, תק-על 2001(1), 1630 (2001)}.

בהיות בקשה לעיכוב ביצוע מעצם מהותה סעד זמני חלים עליה דיני הסעד הזמני ובכללם העיקרון לפיו בכל מקרה של שינוי נסיבות יכול המבקש עיכוב ביצוע לחזור ולעתור בשנית לסעד של עיכוב ביצוע.

ככלל, הבקשה לעיון מחדש אינה הליך של ממש והגיעה העת להגביל את השימוש הנרחב בדרך דיונית זו, שאינה מבטאת אלא חוסר נכונות להשלים עם החלטות שיפוטיות שכבר ניתנו.

נעיר כי אין ביסוד הבקשה לעיון מחודש כדי "להתווכח" בשנית עם החלטה שיפוטית שכבר ניתנה ועם דרכי קבלתה {בש"א 9179/00 רפאל עמיאל נ' י. ש. עמירון בע"מ, תק-על 2001(1), 188 (2001)}.

8. שיהוי או איחור
איחור או שיהוי בהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע או בהגשת ערעור או בקשת רשות ערעור יהוו נימוק מספיק לדחיית בקשה לעיכוב ביצוע.

איחור בהגשת רשות ערעור לאחר שבית-משפט הורה על עיכוב ביצוע וקבע מועד להגשת בקשת רשות הערעור, יהווה נימוק לדחיית בקשה לעיכוב ביצוע {רע"א 8528/00 חיים אביצור חיים ואח' נ' חפציבה חברה לבניין, תק-על 2000(4), 727 (2000)}.

כאמור פסיקות בתי-המשפט החמירו עם מבקש שזלזל או השתהה ארוכות או פעל בניגוד להחלטות בית-משפט, ולא נעתרו בשל סיבות כאלה לבקשות לעיכוב ביצוע {לעניין זה ראה גם בש"א 3701/96, ע"א 2617/96 יורם כהן ואח' נ' רוזלין זלר, תק-על 96(2), 448 (1996); בש"א 3553/95 ורדה ווהבה נ' שאלתיאל טסה, תק-על 95(3), 179 (1995); בש"א 2507/94, ע"א 2102/94 צביה חיים נ' מוספי אברהם, תק-על 94(2), 1856 (1994); בש"א 975/90 חיים מאור נ' מדינת ישראל, תק-על 90(1), 212 (1990); בש"א 1406/90 חיים מאור נ' מדינת ישראל, תק-על 90(2), 27 (1990); בש"א 439/90 קופ"ח מכבי נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, תק-על 90(1), 514 (1990)}.

9. צו ארעי לעיכוב ביצוע
חזון נפוץ הוא שבית-משפט של ערעור מורה על מתן צו ארעי לעיכוב ביצוע. צו כזה ניתן בעצם, על-פי הדחיפות הנגזרת מן הבקשה, וזאת בדרך-כלל עד להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע גופה.

יצויין שאין בקשה לצו ארעי כפופה מעצם טיבה לתנאים המוכתבים לגבי הבקשה לעיכוב ביצוע עצמה.

ב- רע"א 2527/01 {עבדאללאה שאור נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק, תק-על 2001(2), 1447 (2001)} נקבע מפורשות כי לכל בית-משפט הסמכות ליתן צו ארעי אף מבלי שצד טרח ופנה לבית-משפט שנתן את פסק-הדין עליו מערערים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סדרי דין