חברות

נדגיש כי ביום 11.4.13 תוקנה תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי ותקנות 468, 469 ו- 471 לתקנות סדר הדין האזרחי - בוטלו. לפיכך, יש לקרוא פרק זה בכפוף לתיקונים שבוצעו בתקנות סדר הדין האזרחי {ראה גם פרקים 4 ו- 5 בחיבור זה הסוקרים את הדין החדש}.

עיכוב הביצוע בנושאי חברות משתרע על מגוון יחסים משפטיים המאפיינים את חיי החברות לסוגיהן.

בצד כללי העיכוב והחלתם בתחום היחסים הפנימיים שבין בעלי המניות בחברה אנו מוצאים כי הוראות הדין קבעו כללי עיכוב מיוחדים הן בתחום פירוק החברות והן בתחום האמצעים שבידי דירקטור להגשת תביעה בחברה ציבורית.

ראינו כבר בתחילת דיוננו כי העיקרון המנחה הינו שאין בהוראות הספציפיות כדי לפגוע בסמכות בית-המשפט לנהוג ולהחיל את כללי עיכוב הביצוע החלים מכוח סדר הדין האזרחי.

ב- ע"א 4076/00 {חברת ניצחון צפורה בראשון בע"מ נ' חברת מירם, תק-על 2000(2), 274 (2000)} נדונה בקשה לעיכוב הביצוע של פסק-דין הצהרתי שנתן בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בסכסוך שבין המערערת לבין המשיבה, המאוגדות שתיהן כחברות.

הסכסוך נסוב על הבעלות בארבע מניות בחברה שלישית {הצלחת יואל בע"מ}, המחזיקה בזכויות במקרקעין באיזור ראשון לציון {להלן: המניות}.

המניות רשומות על-שם המערערת, אך המשיבה טענה כי רכשה אותן מאת המערערת בהסכם משנת 1974. היא ביקשה מבית-המשפט המחוזי, בהמרצת פתיחה, הצהרה כי מניות אלה מצויות בבעלותה.

המערערת הודתה בקיום ההסכם, אך טענה כי המשיבה לא שילמה לה את התמורה המלאה על-פיו, ולפיכך אין היא זכאית לקבל את המניות.

נוסף לכך, טענה המערערת, גם אם היו למשיבה זכויות במניות, התביעה למימוש זכויות אלה התיישנה עוד לפני שהמשיבה הגישה, בשנת 1998, את התובענה לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט שמע עדויות ועיין במסמכים, ופסק לקבל את התובענה ולהצהיר, כפי שנתבקש, כי המשיבה היא הבעלים של המניות.

בדרכו להצהרה זאת בית-המשפט קבע, מבחינה עובדתית, כי המשיבה שילמה את מלוא התמורה על-פי ההסכם, וכי, מבחינה משפטית, אין יסוד לטענת ההתיישנות שהעלתה המערערת.

המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין. היא טוענת בערעור כי בית-המשפט המחוזי טעה הן בניתוח העובדתי {של שאלת קיום ההסכם על-ידי המשיבה} והן בניתוח המשפטי {של שאלת ההתיישנות}.

המערערת פנתה, קודם שהגישה את הערעור, אל בית-המשפט המחוזי וביקשה ממנו לעכב את הביצוע {ליתר דיוק: את הנפקויות המשפטיות} של פסק-הדין עד להכרעה בערעור.

בית-המשפט המחוזי דחה בקשה זאת, ביום 4.6.00, על יסוד שני טעמים: האחד, הערעור מכוון בעיקר נגד קביעות מהימנות, ולפיכך סיכויי הצלחתו "קטנים למדי"; השני, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, ששילמה את התמורה בעד המניות עוד לפני 26 שנים.

לאור החלטה זאת הגישה המערערת לבית-משפט זה את הבקשה לעיכוב הביצוע. היא טוענת בבקשה זאת כי סיכויה לזכות בערעור רבים וכי עיכוב הביצוע חיוני כדי למנוע ממנה נזק שלא יהיה ניתן לתיקון.

המשיבה, בתגובה לבקשה, כופרת בשתי הטענות, ומאמצת את הנימוקים של בית-המשפט המחוזי לדחיית הבקשה לעיכוב הביצוע.

בית-המשפט בחן את הטענות למניהן וקבע:

"2. אני מוכן להניח, לצורך הדיון, כי סיכויי ההצלחה של הערעור, לפחות על יסוד טענת ההתיישנות, אינם ניתנים לביטול, וכי מבחינה זאת היה מקום לשקול בחיוב את עיכוב הביצוע. אולם, כידוע, סיכויי הצלחה של ערעור אינם תנאי מספיק כדי לעכב ביצוע של פסק-דין העומד לביקורת בערעור. תנאי נוסף הוא שעיכוב הביצוע חיוני למניעת נזק ממשי הצפוי למערער, וכי נזק זה לא יהיה ניתן לתיקון אם פסק-הדין יבוצע ולאחר מכן הערעור יתקבל. המערערת טוענת כי גם תנאי זה מתקיים במקרה הנדון, ומפרטת את הנזק העלול להיגרם לה כתוצאה מכניסה מיידית לתוקף של פסק-הדין: פסק-הדין מאפשר להעביר את המניות משם המערערת אל שם המשיבה; כתוצאה, המשיבה תוכל להעביר את המניות לצד שלישי; במצב כזה, אם פסק-הדין בערעור יקבע כי המשיבה אינה הבעלים של המניות, לא תוכל המערערת לקבל את המניות חזרה לבעלותה מידי הצד השלישי.
בתשובה לשאלה שהפניתי אל המשיבה, הודיעה המשיבה כי היא אכן מעוניינת להעביר את המניות לצד שלישי 'בהקדם האפשרי, אף אם יהא זה בטרם מתן פסק-הדין בערעור'. אם כך, האפשרות עליה מבוססת הבקשה אינה ערטילאית. אולם, גם אם כך, האם המערערת צודקת בחששה מפני חוסר היכולת להשיב את המצב לקדמתו במקרה של העברת המניות מידי המשיבה לידי צד שלישי?

3. התשובה לשאלה תלויה במידת הכפיפות של הצד השלישי לזכויות במניות שהמערערת טוענת להן במסגרת הערעור. לשון אחרת, אם פסק-דין של בית-משפט זה, שיקבל את הערעור ויקבע כי המערערת היא הבעלים של המניות, יקנה למערערת זכות לקבל חזרה את המניות גם מידי הצד השלישי, או אז המערערת אינה צפויה לנזק ממשי, ומכל מקום לא לנזק בלתי-הפיך, כתוצאה מהעברת המניות אל הצד השלישי לפני ההכרעה בערעור. מהו, אם-כן, המצב המשפטי הצפוי, במקרה של קבלת הערעור, בעימות שבין המערערת לבין הצד השלישי?

בנסיבות המקרה הנדון אין צורך לגבש פתרון עקרוני לעימות מסוג כזה. כיוון שהמשיבה לא העבירה עדיין את המניות לצד שלישי, אלא רק מעוניינת לבצע העברה כזאת, ניתן ורצוי לנקוט בפתרון מעשי, שיבטיח כפיפות של הצד השלישי להכרעה הסופית בערעור בשאלת הבעלות במניות. פתרון כזה יקיים איזון נכון בין האינטרס של המשיבה שלא להמתין עד לסיום ההליכים בערעור כדי לקטוף את פירות הזכייה בבית-המשפט המחוזי, לבין האינטרס של המערערת למנוע את סיכול הדיון בערעור כתוצאה מהעברת המניות לגורם אחר. פתרון כזה מוצדק גם לאור העובדה שהמשיבה, שנתבקשה להגיב לבקשת המערערת לעיכוב הביצוע, לא הציעה להעמיד לרשות המערערת בטוחה כספית, בגובה השווי של המניות, למקרה שהערעור יתקבל לאחר שהמניות יועברו לצד אחר.
4. בהתאם לכך אני מחליט לדחות את בקשת המערערת לעיכוב הביצוע, תוך שאני מתנה את דחיית הבקשה בכך שהמשיבה לא תעביר את המניות אלא לאחר שתיידע את מקבל ההעברה על קיומו של ערעור זה, ותקבל את הסכמתו בכתב לשתיים אלה:

ראשית, שיימנע מהעברת זכות במניות לצד אחר עד למתן הכרעה בערעור זה; ושנית, שיקבל על עצמו את התוצאה הנובעת מפסק-הדין שיינתן בערעור זה לגבי הבעלות במניות. אם המשיבה לא תקיים תנאי זה, אין לה זכות להעביר את המניות לצד אחר לפני ההכרעה בערעור זה."

ב- בש"א 2422/92 {י' רוזנהויז יבוא נ' OPERATION B.V, תק-על 92(2), 1546 (1992)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע של הליך פירוק בית. בית-המשפט קבע:

"קראתי את פסק-דינו של בית-משפט קמא, את כתבי הטענות שהוגשו בערעור ואת כתבי הטענות שהוגשו בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין. הכלל הוא - וזו נקודת המוצא לכל הדיון כולו - שהגשת ערעור אין בה כדי לעכב את ביצוע פסק-הדין נושא הערעור: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אכן, בית-המשפט קנה סמכות להורות על עיכוב ביצוע - עיכוב מלא או עיכוב חלקי - כאמור בתקנה 467 לתקנות, אך לא נמצא לי שיש הצדק בענייננו להורות על עיכוב ביצוע. אם כך ככלל, לא כל שכן שהמבקשת (הנתבעת-המערערת) מסרבת ליתן ערבות בנקאית על סכום פסק-הדין, ערבות שתהיה ניתנת למימוש רק אם יידחה ערעורה.

אין בהחלטתי זו, כמובן, כדי לומר דבר וחצי-דבר לבית-משפט שלפירוק אשר יפעל על-פי דין ועל-פי שיקול-הדעת המוענק לו בדין.

הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין - נדחית."

ב- בש"א 345/89 {הברוש (סוכנות סונול בישראל) בע"מ בפירוק נ' נחמיה גוטמן ואח', תק-על 89(3), 353 (1989)} נדונה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע של פסק-דין של בית-המשפט המחוזי, בה החליט לאשר העברת נכסי חברת הברוש {סוכנות סונול לישראל} בע"מ בפירוק למשיב מס' 2.

בדחותו את הבקשה לעיכוב קבע בית-המשפט:

"ההסכם בין החברה בפירוק למשיב ה- 2 נחתם ביום ה- 30.12.88 ואת ההעברה לפי ההסכם מהחברה בפירוק למשיב השני אישר בית-המשפט ביום 2.1.89.

בתיק 2332/89 עתר המבקש לבית-המשפט לביטול אישור ההסכם הנ"ל בין החברה בפירוק לבין המשיב השני, כשטענתו העיקרית היא שכאילו נעשתה קנוניה, שכתוצאה שלה זכה המשיב השני לרכוש את נכסי החברה בפירוק במחיר נמוך.

הבקשה נדחתה על-ידי בית-המשפט ביום 28.7.89, וביום 17.8.89 הגיש המבקש ערעור על פסק-הדין, אשר דחה את בקשתו כאמור. לאחר שבקשתו לעיכוב ביצוע פסק-הדין נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, בקשתו בתיק זה, בקשה שהוגשה ב- 30.8.89, היא לעיכוב ביצוע העברת הנכסים מהחברה בפירוק למשיב השני.

3. בבואי לשקול אם להיעתר לבקשה לעיכוב אם לאו, מן הראוי שאתייחס לשאלת סיכויי הערעור של המבקש. אך ברור הוא, שאין בדעתי בהחלטה זו להכריע חד-משמעית בשאלת הסיכוי כאמור, אך נראה לי שבנסיבות המקרה אוכל לומר, שהמדובר בסיכוי שאינו רב ביותר. הטענה העיקרית, טענת הקנוניה שבפי המבקש, הנה טענה עובדתית ובית-המשפט קמא קבע בה ממצא עובדתי ברור. סיכומו בנקודה זו היה, שהוא דוחה את טענת הקנוניה כטענה חסרת שחר. לא נראה לי, שיש סיכוי רב, שבית-המשפט של הערעורים יתערב בממצא עובדתי זה.

4. לכך יש להוסיף, שמאז אושר ההסכם על-ידי בית-המשפט נעשו פעולות ביצוע משמעותיות של החוזה, והמשיב השני שילם במזומן סכום העולה על 1.6 מיליון ש"ח ונתן ערבות בנקאית בסכום של 1,74 מיליון ש"ח, בנוסף להוצאות אחרות שהיו לו. יש להזכיר בהקשר זה, שהמבקש גם השתהה יתר על המידה בפעולותיו לביטול ההסכם. על-אף שהעובדות שנוגעות לטענת הקנוניה שבפיו היו ידועות לו עוד קודם לאישור ההסכם ב- 2.1.89, רק כעבור כחודשיים הגיש את הבקשה לביטול אישורו של ההסכם. ועל-אף שפסק-הדין ניתן ב- 28.7.89 רק כעבור כשלושה שבועות הגיש את הערעור, והבקשה לעיכוב ביצוע בית-משפט זה הוגשה כעבור למעלה מחודש מיום מתן פסק-הדין נשוא הערעור.

5. המבקש ידע או היה עליו לדעת שבמשך הזמן בו השתהה נעשים דברים על-פי ההסכם, וככל שהוא משתהה בנקיטת פעולות לביטול ההסכם, בינתיים נעשים דברים, והנזק העלול להיגרם, אם יבוטל ההסכם, הולך וגדל.

אכן כפי שיכולתי ללמוד מטיעונו של בא-כוח הכנ"ר עורך-דין קליבץ, החוב של החברה בפירוק לנושה מובטח הולך וגדל. המדובר בחוב לבנק אשר הינו נושה מובטח, הגדל מדי חודש ב- 75,000 ש"ח בשל ריבית חריגה, ומאז ינואר 89 גדל החוב בלמעלה ממחצית המיליון שקלים.

בנסיבות אלה, כל עיכוב נוסף בביצוע ההסכם ומימושו יגדיל את חובות החברה בפירוק, וממילא יקטין את הסכום אשר הנושים הבלתי-מובטחים יקבלו בפירוק. עמדתו של כונס הנכסים הרשמי הייתה, על-כן, שגם מטעם זה אין לעכב את ביצוע ההסכם. גם למשיב השני עלול להיגרם נזק ניכר עכב עיכוב הביצוע בשל אי-יכולתו לתפוס חזקה בנכסים ולתפעל אותם.

6. על-סמך כל האמור לעיל, ועל-אף טענותיו של המבקש לעניין נזק העלול להיגרם לו, נראה לי, שלא היה מקום להיעתר לבקשה הן בהתחשב בסיכויי הערעור של המבקש, והן בשל נזק העלול להיגרם גם למשיב השני וגם לנושי החברה בפירוק, אם הייתי מחליט על עיכוב כזה.

אשר-על-כן החלטתי לדחות את הבקשה."

ב- בש"א 4335/90 {מעדני אוז אקסקלוסיב נ' עורך-דין רן גיסמר, תק-על 90(3), 86 (1990)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית-המשפט המחוזי בה ניתן אישור לכונס הנכסים של החברה המבקשת למכור פרטי ציוד מסויימים, וזאת עד לדיון בבית-משפט זה בערעור או בבקשה לרשות ערעור.

בית-המשפט קבע:

"2. לחברה המבקשת מונה כונס נכסים (המשיב מס' 1), והלה קיבל הצעות לקניית פרטי ציוד של החברה המבקשת. בתאריך 15.2.90 פנה כונס הנכסים לבית-המשפט המחוזי (המר' 2141/90) בבקשה לקבלת אישור לביצוע עסקאות בציוד האמור.

מנהלה של החברה המבקשת התנגד לבקשתו של הכונס וטען, בין השאר, כי ביכולתו להביא הצעות טובות יותר.

מסיבות שונות נדחה הדיון בבית-המשפט המחוזי עד ליום 1.10.90. בעת הדיון הסתבר, שבשל חלוף הזמן חזרו בהם כמה מן המציעים ונותרה הצעה אחת לרכישת חלק מהציוד.
לאחר שבית-המשפט המחוזי בחן לגופו של עניין את טענותיו של מנהל המבקשת הוא החליט כדלקמן:

'...אני מאשר לכונס עורך-דין גיסמר, למכור את פרטי הציוד המנויים בהצעה של מפעלי קאונוס זלגריס בע"מ במחירים המופיעים באותה הצעה.
הכונס מוסמך לפנות לקבלת הצעות לרכישת יתרת הציוד. המכר של יתרת הציוד יהיה כפוף לאישור בית-משפט.'

בית-המשפט המחוזי גם דחה את בקשתו של מנהל המבקשת לעכב את ביצוע ההחלטה עד שתוגש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה. וכך קבע בית-המשפט המחוזי:

'אינני רואה מקום לעיכוב ביצוע. הבקשה לאישור מכירת הציוד הייתה תלויה ועומדת מעל 7 חודשים ומר סוסנוביק (מנהל המבקשת - ג'ב') לא הציע או לא גרם שאחרים יציעו הצעות שמעל לאלה שהוגשו לכונס. אינני רואה כל הצדקה לגרום נזקים נוספים לבעל הבטוחה על-ידי דחיית המכר. מה גם שגם היום אין בידי מר סוסנוביק להציע דבר ממשי.'

3. לאחר הדברים האלה, ובטרם הוגשה בקשת עיכוב ביצוע לבית-משפט זה, נמכרו פרטי הציוד שמכירתם אושרה על-ידי בית-המשפט המחוזי. לפחות לגביהם נשמט איפוא הבסיס לבקשת עיכוב הביצוע. אשר-על-כן מבקש מנהלה של המבקשת כי יינתן צו עיכוב ביצוע לגבי ייתרת הציוד הנזכר בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

4. בנסיבות שנוצרו, כפי שפורט לעיל, דומני שאין מקום להיענות לבקשה. חלק מהציוד כבר נמכר, ולגבי יתרתו עומדת עדיין קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה 'המכר של יתרת הציוד יהיה כפוף לאישור בית-המשפט'. עולה מכך, שלגבי יתרת הציוד יש הכרח באישור בית-המשפט המחוזי, בטרם יימכר. כתוצאה מכך, במידה ותוגשנה הצעות למכירתה של היתרה, ידון בהן בית-המשפט המחוזי ויחליט על-סמך הנתונים שיוכחו במועד הדיון.

מוחלט איפוא לדחות את הבקשה."

ב- ב"ש 396/86 {שי שטיין נ' יעקב חזן ואח', פ"ד מ(3), 133 (1986)} הגיש המבקש ערעור על החלטה ופסק-דין שניתנו בבית-המשפט המחוזי שם נדחתה בקשתו ליתן לו רשות להתגונן כנגד התביעה, בסדר דין מקוצר, שהגיש נגדו המשיב מס' 1, וניתן נגדו פסק-דין על מלוא סכום התביעה.

המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד לגמר בירור הערעור. בית-המשפט קבע:

"2. העובדות הצריכות לענייננו הן כדלהלן:

א. הצדדים לבקשה היו, החל בשנת 1977, בעלי מניות בחלקים שווים, 25% כל אחד, בחברה בשם" "סנטרקס יבוא ושיווק בע"מ" (להלן: "החברה").

ב. בשנת 1978 התנהלו מגעים בין הצדדים לקניית חלקו של המשיב 1 על-ידי המבקש ומשיבים 2, 3. המגעים קבלו ביטוי במוסמך, המתקרא "סיכום פגישה", שנחתם ביום 18.12.78 (להלן: "המסמך"). המסמך פותח במילים:

'סוכם כי מר יעקב חזן (המשיב 1) מוכר את מניותיו בחברת סנטרקס בע"מ תמורת סכום של 800,000 ל"י.'
(ראה נספח "ב" לסכומים בכתב מטעם המבקש).

ג. המבקש הגיש בקשה, בדרך של המרצת פתיחה, לסעד הצהרתי, בה נתבקש בית-המשפט המחוזי בתל-אביב להצהיר על שלושת אלה:

1. כי העסקה המפורטת בסיכום הפגישה בטלה ומבוטלת.

2. כי על המשיב להחזיר לחברה סחורות שנטל הימנה בתמורה למניותיה.

3. כי המשיב הינו מנהל ובעל מניות בחברת סנטרקס בע"מ. התובענה נדונה בהמרצת פתיחה 526/81. כב' הנשיאה ח' אבנור דחתה את העתירות 1 ו- 3 וקיבלה את העתירה 2. (ראה: ההחלטה בהמרצה 1553/85 המצטטת את כב' הנשיאה ב- המ"פ 526/81).

ד. בדצמבר 1984 הגיש המשיב 1 תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום כספים המגיעים לו לטענתו, מהמבקש ומהמשיבים 2, 3 תמורת מניותיו בחברת סנטרקס בע"מ ועל-פי סכום הפגישה.
ה. בתגובה ולמרות התוצאה ב- המ"פ 526/81 הגיש המערער המרצה (שמספרה
(1553/85) שכללה את העתירות הבאות:

1. עיכוב הליכים בתביעה והעברת ההליך לבוררות.

2. מחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" מכתב התביעה.

3. מתן רשות להתגונן כנגד התביעה.

ביום 9.6.85 דחתה כב' השופטת ר' אליעז את העתירות 1 ו- 2 תוך שהיא קובעת, לעניין עתירה מס' 1, כי המסמך אינו כולל סעיף בוררות, ולעניין העתירה מס' 2, כי התביעה אכן ראויה להידון בסדר דין מקוצר. ביום 30.3.86 נדחתה גם עתירה מס' 3 תוך קביעה, כי למסמך תוקף חוזי מחייב בין הצדדים.

כתוצאה מהחלטה זו נטל המשיב פסק-דין בתובענה והמבקש חוייב לשלם את מלוא סכום התביעה. מכאן הערעור, שהוגש על-ידי המבקש, ובקשתו זו לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לאחר שיוכרע גורל הערעור.

3. על-פי הכלל שבתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אין הגשת ערעור מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים.

עם-זאת, תקנה 468 מקנה לבית-משפט של ערעור סמכות לעכב את ביצוע פסק-הדין בהתקיים 'נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהכלל דלעיל' (ב"ש 981/82 גבריאלי נ' מילצ'ן ואח', פ"ד לז(1), 90, 91 (1982)).

נסיבות מיוחדות העשויות להצדיק עיכוב ביצוע קימות למשל כאשר מתברר בעליל כי אם יבוצע פסק-הדין שוב לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו כגון שדייר שנצטווה לפנות יאבד קורת גג, כי מבנה קיים ייהרס וכיוצא באלו עניינים שבהם ביצוע פסק-הדין ייצור מצב שבו לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורנית והזוכה בערעור לא יוכל לממש את פרי זכייתו. (ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנצ'יק ואח', פ"ד לח(4), 572, 576 (1984)). גם במקרים כאלה יש משמעות לסיכויי ההצלחה של הערעור, אם כי בשלב זה די לפעמים בסיכויים לכאורה כפי שמתגלים בבדיקה ראשונית של פסק-הדין ונימוקי הערעור כדי לצאת ידי החובה בנדון.

מלבד שני השקולים דלעיל על בית-המשפט גם לבחון ולשקול את מאזן הנזקים או מאזן הנוחיות והאינטרסים של הצדדים ואת התוצאות שתיגרמנה לכל אחד מהם כתוצאה מההחלטה. כאשר נזקו של האחד יהא קשה ואילו לצד שכנגד ייגרמו רק השהיה או נזק שניתן לפצות עליו תיגבר הנטייה שלא ליצור עובדות מוגמרות ולעיתים ניתן יהא להסתפק בערבות המתאימה שימציא הצד המבקש עיכוב ביצוע (כב' השופט מ' בייסקי, שם, 576).

4. על-פי מבחנים אלה דין בקשה זו להידחות:

א. המדובר הוא בחיוב כספי בסך 71,000 ש"ח. על כגון דא כותב י' זוסמן בספרו:

'אילו עובדות ישמשו לבית-המשפט עילה להיעתר לבקשת עיכוב? לא מצבו הקשה של המבקש שאין ידו משגת לפרוע את החוב שכן עם הידחות הערעור יפוג ממילא תקפו של הצו ובית-המשפט לא יעכב את ביצועו של פסק-הדין רק כדי לדחות את הקץ.' (ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 4), 659)

ב. העובדה כי מדובר בתביעה כספית היא הנותנת כי אין מדובר במצבים בלתי-הפיכים, כמו למשל זה שנדון בפרשת ב"ש 646/82 כהן נ' הלחמי ואח', פ"ד לו(4), 15, 18 (1982), מול האות ו'). כאן, אם אכן יינתן פסק-דין לטובת המבקש בערעור ניתן יהיה, ככל הנראה, לממשו.

ג. באשר לסכויי הערעור
בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע אין, כמובן, כל אפשרות לדון באופן יסודי בסיכוייו של כל צד בערעור (ב"ש 25/81 גולדנברג ואח' נ' בנט ואח', פ"ד לה(2,) 360, 363 (1981)).

מבדיקה ראשונית אינני יכול לומר בשלב זה כי יש משגים כאלה בפסק-הדין ובהחלטות של בית-המשפט המחוזי שיהיה בהם כדי לקבוע כי סיכוייו של המערער טובים (ראה המ' 25/81 לעיל, בעמ' 364, פסקה 5).

המבקש עיכוב ביצוע לשכנע את בית-המשפט: כי בנוסף לסיכוייו הטובים לזכות בערעורו 'עלול להיגרם לו על-ידי ביצוע פסק-הדין נזק לאלתר אשר עולה על הנזק העלול להיגרם למשיב אם הביצוע יעוכב.' (ב"ש 981/82 גבריאלי נ' מילצ'ן ואח' פ"ד לז(1), 90, 91 (1982)).

בעניין זה לא זו בלבד שהמבקש לא הוכיח סיכויים טובים לזכות בערעור, אלא אף הנזק שייגרם לו אין בו כדי להטות את מאזן הנזקים עד כדי הצדקת הענות לבקשה.

5. לפיכך, מבחינתי, דין הבקשה להידחות. בישיבה מיום 27.5.86 הצהיר בפני עורך-דין גולן כי יהיה מוכן לעיכוב תשלום מחצית סכום פסק-הדין באם תופקד ערבות בנקאית מתאימה. אשאיר אשרות זאת להסדר בין הצדדים. מבחינתי לא ראיתי כל הצדקה להורות כך.

הבקשה נדחית."

ב- המ' 137/81, ע"א 132/81 {גי בי מורס בע"מ ואח' נ' ג'ורג' חאייק ואח', מאגר תקצירים סביר כרך י"ז חוברת 6} קבע בית-המשפט:

"בית-המשפט המחוזי בנצרת ציווה על תיקון פנקס בעלי המניות בחברה בע"מ לאחר שקבע שאין תוקף להודעה בדבר הקצאת מניות ולרכישות שבאו לאחר מכן ואין תוקף להעברת 12 מניות שבוצעה. המבקשים הגישו ערעור לבית-המשפט העליון ומבקשים עיכוב ביצוע פסק-הדין ולחילופין צו האוסר קיום אסיפות כלליות בחברה הנדונה עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה בחלקה. כאן המבקשים טוענים כי אם המשיבים יקיימו אסיפה כללית לפי יחס הכוחות הנובע מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וישנו את הרכב ההנהלה יביא הדבר להידרדרות החברה שהצלחתה וקיומה תלויים בעיקר בהנהלתו של המבקש השני ואחיו. לעומת זאת טוענים המשיבים שאין סכנה לביצוע פסק-הדין ולהיפך העיכוב ישתק את החברה ויגרום נזקים ויאפשר למבקש ולאחיו לעשות בחברה כבתוך שלהם ולהמשיך לנצל את המשיבים. לאחר עיון בכל נסיבות המקרה הוחלט לעכב את ביצוע פסק-הדין ושימוש במה שנקבע בו למטרת שינוי הרכב ההנהלה עד להכרעה בערעור, ובתנאי שעיכוב זה והוראה כללית של איסור שינוי הרכב ההנהלה יחייבו גם את המבקשים. כמו-כן על המבקשים להגיש ערבויות שונות לפיצוי המשיבים במקרה שייגרם להם נזק כתוצאה מעיכוב הביצוע."
ב- בש"א (ב"ש) 5746/01 {י.פ.ע.ם שיווק והפצה בע"מ נ' עדית אחזקות (1971) ואח', תק-מח 2001(1), 1356 (2001)} נדונה החלטה בדבר ביטול החלטת פירוק.

בית-המשפט קבע:

"10. צו לפירוק החברה, משמעותו פסק-דין סופי שקמה הזכות לערער. בית-המשפט אמנם ממשיך ומטפל בהליכי פירוק, אך תוצאת צו הפירוק אינה החלטת ביניים ובית-המשפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו הוא.

כפי שאומרת פרופ' צ' כהן בספרה פירוק חברות, מציינת בעמ' 227 כי 'החלטת בית-המשפט להוציא צו לפירוק החברה הוא פסק-דין שניתן לערער עליו בזכות שכן בית-המשפט סיים מלאכתו בבקשה לפרק החברה וזאת על-אף שהליכי הפירוק ימשכו'.

ההפניה של בא-כוח החברה ל- ע"א 805/80 שוילי נ' שוילי, פ"ד לה(4), 384 אינה תומכת בעמדתו שכן בפסק-דין זה מדובר בשינוי החלטת ביניים ולא בשינוי המהותי של צו פירוק שאינו בגדר החלטת ביניים ולעניין זה נקבע בפסק-דין זה:

'כל עוד לא באו הליכי הפירוק לקיצם לא נסתיים תפקידו של בית-המשפט ורשאי הוא להיענות לבקשת של בעלי הדין לשינוי החלטות קודמות שניתנו על ידו אם ימצא שמן הראוי ומן הצדק לעשות כן. כמובן, שבין היתר, מביא בית-המשפט בחשבון אם אחד מבעלי הדין פעל בינתיים על-פי ההחלטה הקודמת ושינוייה יגרום לו נזק.'

11. בא-כוח החברה מסתמך בסיכומיו גם על סעיף 271 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג-1983, בבקשה לא התבקש בית-המשפט לעכב ההליכים והעניין בא לידי ביטוי לראשונה רק בסיכומיו אך גם אם נתעלם מפגם זה, אין בטענה זו ממש.

סעיף 271 קובע:

'ראה בית-המשפט לאחר מתן צו פירוק, על יסוד בקשה מאת נושה, משתתף, מפרק או הכונס הרשמי ועל-סמך ראיות המניחות את דעתו, שיש לעכב את הליכי הפירוק, רשאי הוא לצוות על עיכוב ההליכים לחלוטין או לזמן קצוב בתנאים שיראו לו.'

מנוסח סעיף זה ניתן ללמוד שאין לבית-המשפט סמכות לבטל צו פירוק, יש הסמכות לעכב ההליכים לחלוטין, שמשמעותם למעשה ביטול צו הפירוק, אך לשם כך צריך ראשית כל להגיש בקשה.

פרופ' צ' כהן בספרה דיני חברות, בעמ' 228 מציינת כי:

'שימוש בסמכות זו של עיכוב הליכי הפירוק נעשה במקרים שבהם החברה פרעה את מלוא החובות לנושים, הגיעה להסדר עם הנושים או שהתברר כי בקשת הפירוק הוגשה בידי אדם, שהתיימר לפועל בשם המבקש הנקוב בבקשה, כאשר בפועל לא הייתה לו סמכות כזו או כאשר הבקשה לפירוק לא נמסרה לחברה.'

רק בנסיבות מיוחדות יורה בית-המשפט על עיכוב הליכי פירוק. בפני לא הונחה כל תשתית ראייתית לעיכוב ההליכים. לא מצאתי ראיות להנחת-דעתי לעיכוב ההליכים ולאלה אין כל ביטוי בבקשה, במיוחד משקבעתי שמימוש הערבות הבנקאית נועד לכיסוי הוצאות המשיבים בערעור בבית-המשפט העליון.

12. סוף דבר, אני דוחה הבקשה."

ב- בש"א 2122/96 {ביוטיקס סחר בע"מ נ' ח' ויצמן חברה, תק-על 96(2), 5 (1996)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי, בו ניתן צו לפירוק החברה המבקשת.

צו הפירוק ניתן, שנה לאחר שהוגשה בקשת הפירוק, בשל אי-תשלום של שיקים על-ידי המבקשת בסכום של מאות אלפי שקלים.

המבקשת ביקשה מבית-המשפט קמא, במועד בו ניתן צו הפירוק, שיעכב את ביצוע הצו, אך הבקשה נדחתה על אתר.

בית-המשפט קבע:

"המבקשת הגישה לבית-משפט זה ערעור על פסק-הדין (ע"א 2121/96) וכן ביקשה מבית-משפט זה לעכב את ביצוע הפירוק עד להכרעה בערעור. בקשת העיכוב מתבססת בעיקר על טענה של נזק בלתי-הפיך למבקשת (שיגרם בשל פקיעת הסכם הפצה בלעדי שיש למבקשת עם חברה צרפתית) ועל טענה שקיים סיכוי גבוה כי הערעור על צו הפירוק יתקבל על-ידי בית-משפט זה.

כב' השופט ג' בך, שדן בבקשת העיכוב, ביקש את תגובת המשיבים והורה, בהחלטתו מיום 21.3.96, על עיכוב הביצוע של פסק-הדין, נשוא הערעור, עד למתן החלטה סופית בבקשה זאת.
המשיבים מתנגדים לבקשת העיכוב. הם מעלים בתשובתם טענות מטענות שונות, ובין היתר, כי המבקשת מבריחה את נכסיה באופן המתואר בתשובה. שקלתי את טענות הצדדים ואת מאזן הנוחות והגעתי למסקנה כי אין הצדקה לעכב את ביצוע פסק-הדין בדבר פירוק המבקשת עד להכרעה בערעור על-ידי בית-משפט זה.

עם-זאת, ייתכן שיהיה מקום לעכב את ביצוע הפירוק עד להכרעה בערעור אם המבקשת תפקיד ערבות בנקאית לטובת המשיבים בגובה סכום החוב (בצירוף הצמדה ורבית) או ערבות אחרת להנחת-דעתם של המשיבים או להנחת-דעתו של בית-המשפט. המבקשת רשאית אם רצונה בכך, לפנות בבקשה להפקדת ערבות כאמור, ולעיכוב הביצוע, אל בית-המשפט קמא.

הבקשה נדחית."

ב- רע"א 3616/96 {לוי דוד ובניו בע"מ (בפירוק) נ' עיריית חדרה, תק-על 96(3), 280 (1996)} המבקשת, חברה בפירוק, הגישה לבית-המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות לפיהן העסקה בה רכשה המשיבה מאת המבקשת את הנכסים הידועים כחלקות 135-128 בגוש 10054 שבחדרה, הינה בטלה ומבוטלת, ולחילופין להורות כי למשיבה זכות אובליגטורית בלבד כלפי המבקשת, ולפיכך דינה כדין כל נושה רגיל אחר של המבקשת.

המשיבה מצידה הגישה בקשה לבית-המשפט קמא לאישור העסקה בהתאם להוראת סעיף 268 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983. בית-המשפט קמא קבע כי עסקת המכר בטלה ומבוטלת. הנכס הינו חלק מנכסי החברה שבפירוק והמפרק זכאי למכרו לכל צד ג' שהוא באישור בית-המשפט.

המשיבה ערערה לבית-משפט זה על ההחלטה הנ"ל וערעורה תלוי ועומד. בד-בבד עם הגשת הערעור ביקשה המשיבה מבית-המשפט קמא להורות על עיכוב ביצוע החלטתו עד למתן פסק-דין בערעור. בית-המשפט קמא נעתר לבקשת המשיבה, ועל-כך הוגשה בקשת רשות הערעור.

בית-המשפט קבע:

"לטענת בא-כוח המבקשת טעה בית-המשפט קמא בהחלטתו לעכב את ביצוע פסק-הדין. הותרת עיכוב הביצוע על כנו תגרום נזק לקופת הפירוק, אשר תאלץ לשלם מס רכוש בגין התקופה שמיום פסק-הדין עד מתן פסק-הדין בערעור. המבקשת טוענת שעיכוב ביצוע פסק-הדין ניתן עקב היות החברה בפירוק ובית-המשפט קמא קבע בהחלטתו קריטריון שונה בהלכת עיכוב הביצוע למתדיינים רגילים ולמתדיינים שהצד הזוכה בהם הינה חברה בפירוק. מנגד טוען בא-כוח המשיבה כי נסיבות המקרה מצדיקות עיכוב ביצוע פסק-הדין, שכן אם יבוצע פסק-הדין וימכרו המקרקעין, שוב לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו.

עיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה. נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בית-המשפט קמא קבע בהחלטתו לעכב ביצוע פסק-הדין, כי:

'... מאחר שגם במקרה שהמגרשים היו נמכרים על-ידי המפרק היה מקום להשאיר את הכספים מופקדים עד למתן פסק-דין בערעור, לא תהיה למעשה תועלת לקופת הפירוק ממכירת המגרשים בשלב זה...'

לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו הנ"ל של בית-המשפט קמא התואמת את המדיניות הנקוטה באשר לעיכוב ביצוע פסק-דין.

הבקשה נדחית."
ב- ב"ש 575/82 {רוחמה רובינשטיין נ' פרץ רוזנברג, פ"ד לו(4), 632 (1982)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע של צו פירוק. בית-המשפט קבע:

"1. המשיב והמבקשת הינם אח ואחות, והם הבעלים היחידים, שווה בשווה, של המניות בחברה פרטית בשם "עין טל בע"מ". בספטמבר 1979 הגיש המשיב בקשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו למתן צו פירוק של החברה האמורה, ובתאריך 15.7.82, לאחר דיונים ממושכים ומתישים, החליט בית-המשפט (כב' השופטת ח' אבנור) להיעתר לבקשה ולצוות על פירוק החברה.

ביום 21.7.82 הגישה המבקשת ערעור על פסק-הדין הנ"ל של כב' השופטת ח' אבנור (ב- ע"א 478/82), ובו-זמנית פנתה גם לבית-משפט זה בבקשה, הנדונה לפניי כעת, לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד למתן ההכרעה בערעור.

2. הדיון בבקשה לפירוק החברה לא היווה את ההליך היחידי, שהתנהל בין המבקשת לבין המשיב. בין אח ואחות אלה קיים סכסוך ממושך, אשר העסיק ערכאות משפט רבות, בנצרת, בתל-אביב ובירושלים, והמרירות ביניהם וההאשמות ההדדיות הלכו והחריפו במשך הזמן. חברת "עין טל בע"מ" הנ"ל הוקמה כדי לייצר מוצרים תוך ניצול פטנטים, שהומצאו על-ידי המשיב. ניהול העסק היה בידי המבקשת, וטענת המשיב היא, כי המבקשת השתלטה על החברה יותר ויותר, דחקה אותו לקרן זווית ולמעשה הפכה את השתתפותו ובעלותו החלקית בחברה לאות מתה.

מאידך גיסא טוענת המבקשת, שהמשיב משתדל להכשיל את החברה ולגרום לחורבנה, וכל זאת במטרה לנצל לאחר מכן את המצאותיו במסגרת אחרת, ללא שיתוף המבקשת. הדיונים המשפטיים הנ"ל התייחסו בעיקר להתדיינות בדבר זכות השימוש בפטנטים האמורים ולהיבטים השונים של ניסיון המשיב להביא לידי פירוק החברה, ניסיון, שהמבקשת השתדלה בכל כוחותיה להכשילו.

3. כב' השופטת ח' אבנור ביססה את החלטתה בעיקר על העויינות הנ"ל וקבעה, כי החברה לא תוכל בשום פנים ואופן להמשיך ולהתקיים במתכונת הנוכחית. השופטת הדגישה, כי אין היא רואה צורך לקבוע ממצאים בדבר כל ההאשמות ההדדיות של הניצים. די לה בקביעה, כי המבקשת והמשיב לא יוכלו לנהל את החברה ביחד, ומאחר שמדובר בחברה פרטית, המורכבת אך ורק מאותם שני בעלי מניות, חייבת קביעה זו להוביל למסקנה האחת והיחידה, שדין חברה זו להתפרק.

4. התרשמות דומה בדבר הסיכויים הקלושים להביא לשיתוף פעולה הרמוני בין שני בעלי המניות האלה הייתה גם למ"מ הנשיא בבית-משפט זה, השופט י' כהן (כתוארו אז), כאשר התיק הובא לפניו, עוד חודשים מספר לפני מתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי, בקשר לשאלה, אם יש לתת פרסום לעצם הגשת הבקשה לפירוק החברה. בהחלטתו בנדון (ב- בר"ע 110/82, ב"ש 132/82), כתב כב' השופט י' כהן, בין היתר:

'ככל הנראה, הקרע, שנוצר בין בעלי הדין, אינו ניתן לאיחוי, ולכאורה, נוצר מבוי סתום בענייני החברה...'

5. במועד שימוע פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי נתבקש בית-המשפט על-ידי בא-כוח המבקשת לצוות על עיכוב ביצוע פסק-הדין בהתאם להוראות תקנות 428 ו-431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963 (להלן: התקנות).

כב' השופטת ח' אבנור סברה, כי אין היא מוסמכת לדון בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה לפרק חברה במסגרת התקנות, מהטעם שחל על בקשה כזו חיקוק ספציפי, והוא סעיף 157 לפקודת החברות (להנמקה זו עוד אחזור בהמשך החלטתי). חוץ מזה החליטה השופטת, שתפסוק בעניין עיכוב הביצוע האפשרי רק לאחר קבלת דו"ח מכונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר), וכמו-כן מינתה את רואה החשבון, מר יחזקאל פלומין, כמנהל מיוחד של החברה, אשר ימשיך בהפעלת החברה תחת פיקוח הכנ"ר.

6. הצדדים הופיעו לפניי לראשונה ביום 8.8.82, במסגרת הבקשה הנוכחית של המבקשת לעכב את ביצוע פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור, והחלטתי באותו מועד לדחות את הדיון לפניי עד לאחר מתן החלטתה של כב' השופטת ח' אבנור בקשר לשאלת עיכוב הביצוע.

7. החלטת כב' השופטת ח' אבנור ניתנה ביום 1.9.82. הוא החליטה לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע צו הפירוק ונימקה זאת כך:

'במשך 3 שנים ביקש המבקש את פירוקה של החברה, והמשיבה אחותו - הצליחה לזכות ולנהל 3 שנים את החברה, היא לבדה וליהנות מפירותיה והכנסותיה. עתה משזכה המבקש בצו הפירוק - ואם תענה בקשת העיכוב, הרי זכתה גב' רובינשטין בכל מה שניסיתי למנוע: המשך הניהול על ידה והוצאת המבקש מכל קשר או רווח בחברה. כידוע בית-המשפט העליון עמוס למדי, ועד שיתברר הערעור יעבור עוד זמן לא מועט, ואיזה צדק הוא שבו זכה המבקש, אם הכול יישאר כפי שהיה.'

באותה החלטה ניתנו על-ידי השופטת גם מספר הוראות לכל הגורמים הנוגעים בדבר, וביניהן צו, המעכב את פרסום צו הפירוק עד יום 21.9.82.

כמו-כן הורתה, כי:

'עד לתאריך 21.9.82 ימשיך המפעל לעבוד באותה דרך בה נקט מר פלומין. מתאריך זה ואילך תופסק עבודתה של גב' רובינשטיין כמנהלת וימונה מנהל מקצועי אחר במקומה. אם לא ימצא הכנ"ר או המנהל אפשרות להחליף את הכוח המקצועי הנ"ל - תופסק עבודת המפעל.'

השופטת גם ציינה בהחלטתה, שתוך זמן זה, היינו עד יום 21.9.82, 'יקויים משא-ומתן עם כל גורם אפשרי לשם קבלת הצעות למטרת מכירה ו/או הפעלה'.

8. חידשתי את הדיון בבקשה הנדונה ביום 15.9.82, ובאותו יום שמעתי את טענותיהם המפורטות של באי-כוח הצדדים וכן השתתפו בדיון, על-פי הזמנתי, הכנ"ר והמנהל המיוחד מר פלומין, והשמיעו לפניי את הערותיהם ואת הצעותיהם.
לאחר שמיעת הטיעונים דחיתי את התיק לעיון ולמתן החלטה והוריתי, בתור צו ביניים, כי עד למתן חהלטה סופית בעניין הבקשה, תעוכבנה הפעולות שבהתאם להחלטת כב' השופטת ח' אבנור היו צריכות להתבצע בתאריך 21.9.82 או אחרי תאריך זה. כמו-כן קבעתי, כי מר פלומין ימשיך בינתיים בפעולות הניהול של החברה והפיקוח עליה, וכי יוכל לנהל בירור ומשא-ומתן עם קונים פוטנציאליים של המפעל, בלי שיביא משא-ומתן כזה לסיום ולהחלטה מחייבת.
9. לפני שאקבע את עמדתי לגופו של עניין, עלי לדון בשאלה, שהתעוררה בעת שמיעת הבקשה, והיא נוגעת לסמכותי לדון בבקשה לעיכוב ביצוע צו הפירוק במסגרת התקנות 429 ו- 431 לתקנות.

הספק התעורר עקב קיומו של סעיף 157(1) לפקודת החברות, אשר אלה הוראותיו:

'רשאי בית-המשפט בכל עת שהיא אחרי הינתן הצו לפרוק עסקים, אם הוגשה לו בקשה מכל נושה או משתתף או מאת מפרק העסקים או מאת מפרק העסקים הרשמי וכשהוגשו לו הוכחות באופן המניח את דעתו שצריך לעכב את כל עניין פירוק העסקים, ליתן צו המעכב את כל עניין הפרוק בין בכלל או לתקופה מוגבלת באותם התנאים שבית-המשפט ימצא לנכון.'

כבר הזכרתי לעיל, כי כב' השופטת ח' אבנור סברה, כי בשל סעיף 157 האמור, המהווה הוראת חוק ספציפית בנושא זה, אין בסמכותו של בית-המשפט לדון בבקשה דומה לעיכוב הביצוע על-פי התקנות הכלליות של "סדרי הדין האזרחי".

אם דעה זו היא נכונה, הרי חייבת המבקשת, אם רצונה לערער על סירובה של כב' השופטת ח' אבנור לתת צו עיכוב ביצוע על-פי סעיף 157 הנ"ל, להגיש בקשה לרשות לערער לבית-משפט זה על החלטתה האמורה של השופטת, ואין היא רשאית לפנות בבקשה על-פי תקנה 429 לתקנות.

הגעתי למסקנה, כי המדובר בסמכויות מקבילות, וכי אין הסמכות לדון ולהחליט על-פי סעיף 157 לפקודת החברות מבטלת את הסמכות של בית-משפט זה לתת צווים על-פי תקנות 429 ו- 431 לתקנות.
על-פי סעיף 157 לפקודת החברות רשאי בית-המשפט, מנימוקים שונים ולמטרות שונות, לתת צו לעיכוב החלטת הפירוק ללא כל קשר עם הגשת ערעור על עצם מתן פסק-הדין, המורה על הפירוק. ברור גם, שבמסגרת הדיון בבקשה על-פי הסעיף הזה לפקודה אין מקום לעורר את הטענה, שהחלטת הפירוק עצמה בטעות יסודה.

מאידך גיסא, סמכותו של בית-המשפט לדון בעיכוב הביצוע על-פי תקנות 431-428 לתקנות קשורה ומותנית כל כולה בהגשת ערעור על פסק-הדין, אשר את ביצועו מבקשים לדחות או להתלות. ואחד הנימוקים העיקריים, עליהם מבוססת בקשה כזו בדרך-כלל, מתמקד בהתקפה על פסק-הדין גופו, תוך ניסיון להראות, כי סיכויי המבקש לזכות בערעור הינם טובים, וכי על-כן מן הדין והצדק הוא שלא לבצע את פסק-הדין עד למתן ההכרעה בערעור.

מצב דומה במקצת התעורר ב- המ' 369/81 (ע"א 367/81), כאשר בית-משפט זה דן על-פי תקנה 429 לתקנות בבקשה לעיכוב ביצוע צו כינוס נכסים עד שמיעת הערעור, וזאת לאחר סירובו של בית-המשפט המחוזי לעכב את הליכי הכינוס על-פי סעיף 190 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), אשר הוראותיו מקבילות להוראות סעיף 157 לפקודת החברות. אך באותה המרצה לא נדונה בעיית הסמכות המקבילה, אלא בית-המשפט דן בשאלה, לאיזה בית-משפט צריך המבקש להפנות את הבקשה הראשונית על-פי סעיף 190 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש).

10. בא-כוח המבקשת ריכז את טענותיו לפניי בעיקר בשתי נקודות:

א) כי החלטת בית-המשפט לצוות על פירוק החברה לא הייתה נחוצה והייתה מוטעית, וכי סיכויי הצלחת המבקשת בערעור הינם סבירים.
ב) אם ביצוע פסק-הדין לא יעוכב, והוראות בית-המשפט המחוזי תתבצענה לאלתר, אזי ירוקן הדבר את הערעור מכל תוכן, שכן לא תהיה כל אפשרות להחזיר אחר-כך את המצב לקדמותו, אף אם המבקשת תזכה בערעורה.

ואמנם, הלכה פסוקה היא, כי הנימוק השני הנ"ל מהווה את השיקול העיקרי, שבעטיו ישקול בית-המשפט בחיוב היענות לבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין (ראה: ספרו של ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, התשל"ד), 661-659).

11. עם כל זאת הגעתי למסקנה, כי אין במקרה זה מקום לעיכוב ביצוע החלטתו של בית-המשפט המחוזי.

בבואי לפסוק בעניין זה חייב אני לשקול, זה מול זה, את הנזק, העלול להיגרם למשיב, אם איעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, לעומת התוצאות המזיקות האפשריות, העלולות להיגרם למבקשת ולחברה "עין-טל בע"מ", אם אדחה את הבקשה, ופסק-הדין יבוצע לאלתר.

תוצאותיו השליליות של עיכוב ביצוע צו הפירוק תוארו על-ידי כב' השופטת ח' אבנור, כאשר נימקה את סירובה להורות על עיכוב נוסף, ודבריה צוטטו על-ידי בסעיף 7 לעיל.

לזאת יש להוסיף, שאם היו היחסים בין המבקשת לבין המשיב גרועים ומתוחים למדיי לפני כן, הרי יש לצפות לכך, שעקב פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי והערעור עליו התלוי ועומד, מצב זה עוד יחריף. באווירה זו של האשמות והחשדות הדדיות באמת אין לקוות להחזרת החברה למסלול תקין והרמוני.
בצדק ציין בא-כוח המשיב, שבעצם איש מהצדדים, אשר השמיעו לפניי את עמדותיהם בנדון, לרבות הכנ"ר והמנהל המיוחד, לא טען, כי החברה יכולה להמשיך ולהתקיים בצורה ובמבנה הנוכחיים. ההצעה המעשית היחידה, המושמעת מפי בא-כוח המבקשת, ובה תנסה, כנראה, המבקשת לשים את הדגש בערעורה, היא, כי ניתן למצוא תרופה לבעיותיה של החברה ולהבריאה באמצעות השימוש שיעשה בית-המשפט בסמכויותיו על-פי סעיף 118א לפקודת החברות ("סעד במקרה קיפוח" על-פי הערת השוליים), בדרך של מתן צו לרכישת כל המניות על-ידי המבקשת או בדרך אחרת. השופטת דחתה הצעה זו על-סמך נימוקים משפטיים ועובדתיים כאחד, ומבלי לחוות דעה החלטית בנדון, עלי לציין, כי סיכויי הערעור המבוססים על ההצעה האמורה רחוקים מלהיראות בטוחים.

בנסיבות אלה עדיף בעיניי השיקול הפרגמאטי - שלא להאריך את המתח, עגמת הנפש ויתר הנזקים, הכרוכים בהובלת עגלת החברה על-ידי "צמד" בלתי-מתאים למטרה זו - על המגמה, הרצויה בדרך-כלל, לוודא, שלא תיווצרנה עובדות מוגמרות, אשר תקשינה על המערערת לקצור את פירות ערעורה במקרה של זכייה בו.

אשר-על-כן החלטתי לדחות את הבקשה."

ב- בש"א (חי') 2413/03 {יעקב חי ואח' נ' ד"ר שלמה נס ואח', תק-מח 2003(1), 2287 (2003)} דן בעיכוב ביצוע החלטה בדבר אישור בקשה להסדר נושים. נפסק מפי כב' השופטת ב' גילאור:

"1. ביום 16.2.03 הוגשה בקשת המבקשים לעכב מתן ההחלטה בבקשה לאישור הסדר נושים ב- 16 ימים כדי לאפשר לנציגי משפחת חי וחברת וילאר לבחון אפשרות לרכוש במשותף את השליטה בחברות במקומו של מר זוהר לוי, וזאת בתנאים טובים יותר מהתנאים המוצעים על-ידי המשקיע. הבקשה הוגשה לאחר הדיון שהתקיים ביום 12.2.03 בו נטענו טענות הצדדים לאישור ההסדר ונשמעו ההתנגדויות ובכללן התנגדות נציגי חי.

2. בהחלטתי מיום 13.2.03 נתבקש הנאמן להשיב על שאלות הקשורות בעיקר להיבט הכלכלי של העסקאות השונות שעשה המשקיע עם הבנקים והתשובות היו אמורות להימסר עד ה- 17.2.03. ניתנה רשות לעורך-דין מירון, עורך-דין אטיאס ועורך-דין חת להתייחס לשאלות והתשובות עד ה- 18.2.03 בשעה 12:00. כל זה בגלל דחיפות ההחלטה בבקשה לאישור הסדר הנושים על-פי המועדים שנקבעו שם ובמיוחד פדיון המשכנתא לבנק טפחות.

באותו יום, נמסרה הודעה טלפונית למתמחה בלשכתי כי בדעת נציגי חי להגיש בקשה לעכב מתן ההחלטה. זו כאמור הגיעה לעיוני רק ביום 16.2.03.

3. תשובת המשקיע הוגשה ב- 17.2.03 ובה טעמים רבים נגד העיכוב במתן החלטה שעיקרם: דחיית אישור הסדר הנושים עלולה להביא למצב בו לא תהיה עוד כדאיות מבחינת המשקיע לבצע את העסקה; גידול ביתרות בבנקים; חלק מההסדרים עם הבנקים יופקעו; הוצאות המימון הקשורות להסדרים עם הבנקים עלולות לפגוע ביציבות קבוצת המשקיע; אי-וודאות ברמת ההכנסות משכר דירה וסיכון חוזי השכירות עם הדיירים אם תדחה כניסתו של בעל שליטה חדש.

4. עוד נטען כי אם היה בידי נציגי חי ו/או וילאר לשפר באופן משמעותי את התשלום שישולם לנושי החברות, יש לדחות את ניסיונן להעלות את הצעתם ברגע האחרון לאחר שבמשך חודשים לא הביאו כל הצעה מטעמם, ואין לאפשר להם להגיש הצעה לאחר שגובש ונחתם כבר הסדר בין המשקיע לנושים.

באשר לוילאר טוען המשקיע כי וילאר הייתה מעורבות בהליכים הנוגעים לחברות מאז חודש נובמבר 2002 עת הגישה הצעה במכרז שפרסם כונס הנכסים מטעם בנק טפחות למכירת הנכס בבת גלים, ואחר-כך בחנה וילאר אפשרות לרכוש את השליטה בחברות ונציגה נפגשו עם נציגי הנאמן וקיבלו פרטים אודות החברה ונכסיה, באותו שלב כבר היו מגעים בין הנאמן למשקיע זוהר לוי. בסופו של דבר, הודיעה וילאר בדיון מה- 29.1.03 כי אין בכוונתה להתחרות על רכישת השליטה בחברות, למרות שאותו זמן לא ויתרה וילאר על העסקה שנעשתה בינה לבין בנק טפחות לרכישת הנכס בבת גלים.

5. הנאמן השאיר נושא עיכוב מתן ההחלטה לשיקול-דעתי, אם כי פירט את תגובות מחזיקים האג"חים ואת עמדת בנק מרכנתיל המתנגדים באופן נחרץ לעיכוב, כמתואר בנספחים א' ו- ב' של תגובתו מיום 17.02.03. כן טרח עורך-דין ברטוב, בא-כוח הנאמן, והביא לתשומת ליבי את השיקולים שראוי לשקלם בנסיבות המקרה, ובכללם ההגינות המסחרית כלפי המשקיע; הסיכוי הקלוש לגיבושה של הצעה חדשה שתהיה מקובלת על הבנקים; הצורך בכינוס אסיפה נוספת של בעלי האג"חים לאור הודעת המחזיק הגדול ביותר בעקבות החוב לאישור הסדר חליפי עם משקיע חדש; האישור שיידרש מכוח תקנות ניירות ערך לזימון אסיפת בעלי המניות להקצאת מניות למשקיע כמשקיע חדש, וכן בחינת העסקה כעסקה עם בעל עניין ובעל שליטה, בהיות יעקב חי בעל המניות הגדול ביותר בקרן פלד, שהיא לכאורה בעלת השליטה במניות של חי אחזקות; וחשש אמיתי שבו יוותרו הנושים מול שוקת שבורה ללא הסדר נושים כתוצאה מהתמשכות ההליכים על ההתפתחויות השליליות שיכולות להיגרם בתקופת ההמתנה כמו למשל מצב של מלחמה, או קשיים אחרים שפורטו בתגובת המשקיע.

6. בתגובתו מיום 17.02.03 לא התנגד בנק דיסקונט לעיכוב. בנק לאומי הותיר ההחלטה לשיקול-דעת, בכפוף לכך שאם יינתן העיכוב יש להתנותו בהפקדת ערבויות בנקאיות בשיעור של 10% משווי העסקה שתחולט במקרים שפורטו בתגובה מיום 8.2.03.

7. בתגובת יחידי חי שנמסרה בהתייחס לתשובות שנמסרו על-ידי הנאמן לשאלותיי בהחלטה מ- 13.2.03, הייתה התייחסות גם לתגובת המשקיע ב- בש"א 2413/03 בה נטען (בפרק ד' סוף דבר) כי מאחר והחלטה הייתה ליתן תגובה לעניין עיכוב ביצוע ההחלטה, לא היה מקום שהמשקיע יחרוג מהמסגרת שנקבעה ויטען לגוף העניין טענות שלוחות רסן כמו חוסר תום-לב וכיוצא בזה שעוד תהיה לכך התייחסות נפרדת. אין בדעתי לאפשר התייחסות נפרדת לגוף העניין כי נימוקי הבקשה לעיכוב מתן ההחלטה פורטו על-ידי המבקשים בבקשתם. כנגד ההתנגדות לדחיית מתן ההחלטה נטען שלא יגרם שום נזק בעיכוב של 16 יום שכן טפחות ווילאר נתנו את הסכמתם לאורכה גם לעניין פדיון המשכנתא בנכס בבת גלים, ואם וילאר וטפחות מוכנים לתת אורכה למיצוי ההסדר הטוב יותר לנושים, לא ברור מדוע התהפכו היוצרות והנאמן והמשקיע טוענים שארכה מינימאלית עלולה לגרום לנזק בלתי-הפיך.

עוד נטען כי עד למתן התגובה של הנאמן, לא היה ידוע לחי כי קיימת תביעה כלשהי מטעם המחזיק הגדול של אגרות החוב, וממילא, במסגרת הסדר נושים לא התבקש וגם לא מתבקש כל הפטר מטענה או דרישה של המחזיק אלטשולר-שחם. עוד נטען כי אם קבוצת חי אינה יכולה להיות שותפה להליך של הצעת ההסדר ורכישת השליטה, מוכנה וילאר להגשת להליך כאמור ותעמוד בו לבדה, והיא מוכנה אף להציע ערבויות להבטחת התחייבות לבצע כל סעיף וכל התחייבות על-פי ההסדרים אשר הוצעו על-ידי המשקיע והנאמן, ובנוסף כי ישולם סכום של מיליון ש"ח. וילאר אינה מוכנה להעמיד ערבות שתהיה התחייבות מראש, שלפיה תגיע להסדרים או הסכמות חדשים ושונים מאלה של המשקיע הנוכחי כי מדובר בערבות שלא ניתן לעמוד בה.

8. אני דוחה בקשה לעכב מתן החלטה בקשר לאישור נושים.

בפתח הדברים ברצוני להדגיש שלא היה מקום להשתית את היוזמה לבחינת אפשרות שקבוצת חי ווילאר או אחד מהם, יציעו הצעה להיכנס בנעלי המשקיע על הערה שהועלתה על-ידי במהלך הדיון ב- 12.2.03. אני מניחה שיחידי קבוצת חי כמו קבוצת וילאר אנשי עסקים מנוסים ביותר, ולא היו צריכים להמתין עד אשר תועלה באולם בית-המשפט הערה בדבר אפשרות כניסתם במקום המשקיע, בהתייחס לעמדת חי באשר לשחרורם מערבותם האישית.

לא אוכל להתעלם מכך שוילאר בחנה אפשרות רכישת השליטה בחברות כמתואר לעיל, ויותר מכך יחידי חי וקבוצת חי היו מודעים, או צריכים להיות מודעים מזמן למצב הקשה אליו נקלעו החברות שחייבה את הגשת הבקשה להקפאת הליכים, את דרישות הנאמן ובאי-כוחו באשר לערבויותיהם האישיות שאינן מוסדרות במסגרת ההסדר המתגבש בין המשקיע לנושי הקבוצה, ובעוד שצו הקפאת ההליכים הראשון ניתן ב- 14.2.02 והסכמה עקרונית בין המשקע לנושים העקרוניים הושגה ב- 12.11.02 והסכם מותנה נחתם ב- 11.12.02, פנו חי לראשונה בהתנגדות להסדר הנושים במתכונת הנוכחית ב- 27.1.03 בבקשתם ב- בש"א 1452/03, שעיקר התנגדותם לכך שערבויותיהם האישיות לא הוסדרו.

9. אני מקבלת את הטענה, שפורטה בתגובת המשקיע מ- 17.2.03, כי השתלשלות העניינים מלמדת שלמרות שצו הקפאת ההליכים ניתן כשלושה חודשים לפני שהמשקיע הציע את הצעתו הראשונית, וכ- 4 חודשים לפני ההתקשרות הראשונה בין המשקיע לנאמן, לא העלו המבקשים אפשרות לרכוש את השליטה בחברה על ידם, וגם משפנו בכתב ב- 27.1.03, יומיים לפני הדיון שנקבע להסדר הנושים העלו טעמי התנגדות לאישור ולא הצעה לרכישת השליטה בחברה או הצעה חלופית להסדר שהוצע על-ידי המשקיע. בכל החודשים מאז הציע המשקיע את הצעתו הראשונית, ניהל מגעים עם כל הגורמים המעורבים כמתחייב מנסיבות המקרה המיוחד של החברות, ועם כל בנק ובנק בנפרד, עד שגובשו ביניהם ההסכמים שהובאו לדיון ב- בש"א 1246/03 ולמעשה גובש ונכרת הסדר בין המשקיע לנושים שהיה מקובל על הנאמן, לאחר שבחן את משמעותו לגבי מסת הנושים בכלל וכל קבוצה וקבוצה בנפרד.

לאור התנגדות חי ובנק דיסקונט לאישור ההסדר, היה הדיון ב- 12.2.03 מיועד בעיקרו לשמיעת ההתנגדויות והתשובות להן, אחר-כך נדרשו להשיב על שאלות עליהן אתייחס בהחלטה נפרדת בבקשה לאישור הסדר הנושים.

אומנם המגמה להעשיר את קופת הנושים חשובה ונכבדה במיוחד כאשר החברות נקלעו לקשיים הגיעו למצב של חדלות פירעון שהצריך התארגנות במסגרת הקפאת הליכים לקראת גיבוש הסדר נושים ותהליך הבראה. מוסכם על הכול יש לו יתרון ממשי על פני הליכי כינוס או פירוק אך מגמה זו 'אינה חזות הכול ואינה תכלית שלשמה ניתן לפעול בכל דרך... ועשוי להיות כי מגמת העשרת קופת החייב תתנגש עם חובת תום-הלב כלפי צד שלישי שעמו התנהל משא-ומתן חוזי ונקשרה עסקה...' ע"א 509/00, אילן לוי נ' מ. ברכה נאמן בפשיטת רגל, פ"ד נה(4), 410 (2001).
אין בדעתי להיכנס לספקולציות שפורטו בתגובת המשקיע באשר לתוצאה המסתברת של הארכה וכאילו כל כולה מיועדת לאפשר לוילאר לרכוש את הנכס בבת גלים אשר רק בו יש לה עניין מלכתחילה, אם כי יש באלו טעם כי כאמור לעיל היו חי ווילאר מעורבים בהליכים הנוגעים לחברות זה מכבר.

10. על פני הדברים, ניתן לומר כי אין בהודעת המבקשים משום הצעה מחייבת לרכוש את השליטה בחברות או שיש סיכוי סביר שיושג הסדר בינם לבין מריבית הנושים ובמיוחד לאור התנגדות נחרצת שהביעו כבר עכשיו חלק מהבנקים וכן סירוב הבנקים לשחרר את חי מערבויותיהם האישיות בתמורה לסכום שהוצע על ידם או דומה לו.

כך גם ספק רב אם ניתן יהיה בתקופת 16 הימים לגבש הסדר נושים כי לפחות הניסיון עם המשקיע, זוהר לוי, מלמד שהדברים נמשכו מספר חודשים, למרות שיכולותיו הכלכליות, כנראה לא היו שנויות במחלוקת גם על הבנקים הנושים המובטחים.

אשר-על-כן, אני דוחה את הבקשה לעיכוב."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חברות