botox

צווי הריסה

נדגיש כי ביום 11.4.13 תוקנה תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי ותקנות 468, 469 ו- 471 לתקנות סדר הדין האזרחי - בוטלו. לפיכך, יש לקרוא פרק זה בכפוף לתיקונים שבוצעו בתקנות סדר הדין האזרחי {ראה גם פרקים 4 ו- 5 בחיבור זה הסוקרים את הדין החדש}.

עיכוב ביצוע של צו הריסה הינו חזון נפוץ. ההליך המשפטי להשגת מטרת העיכוב הינו מגוון ומקבל צורות שונות. האחת, צו עיכוב ביצוע של צו ההריסה, השנייה, צו מניעה זמני נגד הרשות המינהלית, השלישית, ערעור או ערר על-פי הוראות הדין בנדון.

מקורו של הצו הוא הנותן לגבי הדרך הן לתקיפת הצו והן לעיכוב ביצועו או להתלייתו.

יש להבחין בין צו הריסה מינהלי, פרי ידיה של רשות התכנון המוסמכת, לבין צו הריסה שיפוטי פרי החלטת בית-המשפט.

עקרונות עיכוב הביצוע של הצו בשני המקרים הינם דומים ובמהותם דומים לעקרונות העיכוב הכלליים.

אין ספק שמלאכת האיזון כאן הינה קשה שכן ברור הוא שאם לא ייעתר בית-המשפט ויעכב את ביצועו של הצו הבניין או חלקו ייהרס, דהינו הנזק בלתי-הפיך.

ואולם סופיות של ההליכים שתוצאתם פסק-דין או מצב של היעדר היתר או בניה ללא היתר או כל הפרה של הוראות חוק התכנון והבניה שתוצאתם מבנים או שימוש ללא היתר, בצד ההקפדה על קיום הוראות תכנון ובניה, גורמים לא אחת לגישה מחמירה ביותר של בתי-המשפט בבואם להחליט אם לעכב ביצועו של צו אם לאו.

שאלת קיומו של הנזק הבלתי-הפיך פחות משמעותית כמו שאלת סיכוייו של המבקש בטענותיו כלפי רשות התכנון או כלפי צו בית-המשפט.

התייחסות בתי-המשפט בסוגיית עיכובם של צווי הריסה שונה ממקרה למקרה, הן על-פי היקף הבניה הבלתי-חוקית, התנהגות מבקש עיכוב הביצוע, משכם של ההליכים המשפטיים, סיכויי המבקש בקבלת היתר וכיוצא באלה.

ב- רע"פ 124/01 {זאב ניקר נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 621 (2002)} נדון ערעור, על-פי רשות שניתנה, על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שקיבל את ערעורה של המדינה על פסק-דין של בית-המשפט לעניינים מקומיים. בית-המשפט המחוזי הורה למערער להרוס קיר של 10 מטרים שנבנה ללא היתר. בית-המשפט קבע:

"9. נראה לי כי השוני בין גישת בית-המשפט לעניינים מקומיים לבין גישת בית-המשפט המחוזי בענייננו הוא בשאלה מהי נקודת המוצא בבקשה לצו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק" או "חוק התו"ב"). נקודת המוצא של בית-המשפט המחוזי היא שיש להרוס מבנה משנמצא שהוא נבנה שלא כחוק, אלא אם יראה המחזיק בו, או בעליו טעם טוב שלא לעשות כן. לשיטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים נקודת המוצא היא כי על המדינה - מבקשת הצו - להראות טעם לכאורה לביצוע ההריסה. אם כך תעשה, על המתנגד להראות טעם מדוע בכל זאת לא תבוצע הריסה. שוני זה בנקודת המוצא עולה גם מעיון בהודעת הערעור שהגישה המדינה לבית-המשפט המחוזי.
10. בשאלה היכן "נקודת המוצא" לגבי צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק אמר בית-משפט זה את דברו בפרשת יצחק:

'כאשר מדובר בהריסה מכוח הסמכות שבסעיף 205 לחוק התכנון, די לה לתביעה בקיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר, והכלל שקבע בית-משפט השלום כנקודת מוצא למתן צו ההריסה במקרה דנן - 'אכן בדרך-כלל בניין שנבנה ללא היתר דינו להיהרס' כוחו יפה בעניין זה.
ברם, כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה - לפי סעיף 212 לחוק התכנון - שונים פני הדברים. בעניין זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי 'העניין הציבורי' גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד' (עמ '142-141).'

דברים אלה - מקובלים עלי. לעניין סעיף 212 - להבדיל מסעיף 205 לחוק - לא די למדינה להראות כי הבניה היא ללא היתר. עליה להראות "הצדקה" להריסה. למתנגד לצו לפי סעיף 212 האפשרות להראות מדוע לא "מוצדק" הוא להרוס את המבנה, ובית-המשפט - מכריע. לא בכדי תיקנה המדינה את בקשתה בבית-המשפט לעניינים מקומיים לאחר פסק-הדין בעניין יצחק; אלא שהאחרון לא היה מוכן לקבוע על יסוד חוות-דעתה של המהנדסת ברקוביץ שהמבנה מסוכן הוא.

11. ואולם, ראוי להדגיש: לעיתים השיקולים התומכים במתן צו הריסה עולים בעליל מנסיבות המקרה והנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל מאוד. כך, למשל, ב-ע"פ (ב"ש) 271/75 טייב נ' מדינת ישראל, פ"מ תשל"ו(ב) 291, ניתן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק לגבי דוכן שנבנה ללא היתר שעמד על מדרכה שיועדה לשמש מעבר להולכי רגל; וב-ע"פ (ת"א) 518/68 יחזקאל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מחוז ת"א, פ"מ ע"ב 68, הוצא צו הריסה למבנה שהוקם שלא כדין שעמד בניגוד מוחלט לתוכנית הבינוי במקום, כשהמבנה עיכב הקמתו של אולם התעמלות בבית ספר סמוך. לגבי מבנה זה צויין שם כי אין שמץ סיכוי שאי-פעם יינתן היתר.

ניתן להעלות על הדעת דוגמאות נוספות בהן הנטל המוטל על המדינה להראות לכאורה הצדקה להריסה הוא קל עד למאוד. ואולם בענייננו המדינה לא הראתה אלא שמדובר בבניה ישנה בלתי-חוקית. ניסיונה לטעון כי המבנה מסוכן התבסס רק על-כך שמדובר בבניה לא חוקית, ולא על בדיקה קונקרטית. הערכאה הראשונה לא קיבלה, בנסיבות כאלה, שמדובר במבנה מסוכן. ככל שעולה מהראיות המבנה איננו פוגע בצד ג' כלשהו, ואין הוא מהווה מטרד למאן דהוא. הקיר הוא בתחום קווי הבניין. המערער מצידו עמד על-כך שמדובר בחדרה של בתו שנספתה לפני כ-10 שנים, ועל-כך שנכדיו עושים שימוש בחדר זה. ככל הנראה חויב המערער בארנונה על מלוא השטח. על יסוד קביעותיו של בית-משפט זה בעניין יצחק - אני סבורה שיש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולהחזיר על כנו את פסק-דינו של בית-משפט השלום.

12. כדי להסיר כל ספק: הימנעות ממתן צו הריסה לפי סעיף 212 איננה שקולה למתן היתר. אם יסתבר בעתיד כי הקיר מסוכן, או יתגלה נתון נוסף כגון פגיעה באחוזי בניה של שכנים, או כל נתון אחר ה"מצדיק" צו הריסה - אין מניעה להגשת בקשה חדשה למתן צו כזה.

13. אציע לחברי לקבל את הערעור ולהחזיר על כנו את פסק-דינו של בית-משפט השלום, בלא צו להוצאות."

ב- בג"צ 9943/01 {רצון עמיהוד נ' הוועדה המקומית לתכנון, תק-על 2002(1), 824 (2002)} נדונה בקשת העותרים להורות למשיבה להימנע מלבצע צו הריסה שיפוטי המתייחס לחלק מבית מגוריהם, כל עוד לא יבוצעו צווי הריסה קודמים שהוצאו נגד שניים משכניהם, וכל עוד לא ינקוט המשיב 2 הליכים משפטיים נגד שכנים אחרים שבנו ללא היתר כדין.

לטענת העותרים, מפלה אותם המשיבה לעומת השכנים האמורים, בין היתר בשל היות חלקם מקורבים לגורמים שונים בעירייה. בדחותו את העתירה קבע בית-הדין הגבוה לצדק:

"טענת האפליה באשר לאי-נקיטת הליכים משפטיים נגד אחרים נדונה בהרחבה ונדחתה על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים, אשר הוציא את צו ההריסה נגד העותרים במסגרת דיונו באישום שהוגש נגדם. הדרך להשיג על פסק-דין זה היא בהגשת ערעור עליו ולא בעתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק. די בכך כדי לדחות טענה זו על-הסף. למעלה מן הצורך אציין, כי גם לגופה אין בטענה כל ממש.

נותרה, איפוא, רק הטענה המופנית כלפי שיקול-דעתה של המשיבה בקביעת סדר הקדימויות לביצוע צווי ההריסה. לעניין זה בלבד ביקשתי (ביום 19.12.01) את תגובת המשיבה והוריתי על עיכוב ביצועו של צו ההריסה. בתגובת המשיבה הוסבר כי שלוש סיבות עיקריות עומדות ביסוד רצונה לבצע את צו ההריסה נגד העותרים לפני ביצוע צווי ההריסה האחרים: ראשית, בניגוד לצווים שהוצאו נגד שני השכנים, אשר הטילו את מלאכת ההריסה רק על הנאשמים עצמם, מטיל הצו בעניינם של העותרים את ביצועו על המשיבה אם העותרים לא יעשו זאת בעצמם תוך ארבעה חודשים (אשר כבר חלפו). שנית, המשיבה קבעה לעצמה סדר עדיפויות לטיפול בעבירות בניה, שלפיו ניתנת עדיפות לטיפול בבניה חדשה לעומת עבירות ישנות וצווים ישנים שהוצאו בגינן. ושלישית, בניגוד למבנים שבנו שני השכנים, העשויים לקבל היתר בניה בדיעבד, מצוי ביתם של העותרים על תוואי-דרך, ולפיכך לא יוכלו לקבל בגינו היתר בעתיד. לתגובה זו של המשיבה הגישו העותרים (ברשות) תגובה מטעמם, בה נטען כי השיקולים האמורים אינם השיקולים האמיתיים המדריכים את המשיבה.

דין העתירה להידחות. ככלל, אין עבריין שהורשע ועונשו נגזר זכאי לעיכוב ביצוע העונש רק משום שעונשם של אחרים מעוכב. הוא הדין ביחס לביצועם של צווים שיפוטיים אשר הוצאו במסגרת ההליך הפלילי. אמנם אין להוציא מכלל אפשרות, כי בנסיבות מיוחדות - כגון כשמובאות ראיות של ממש למשוא-פנים או לשיקולים פסולים אחרים מצד גורמי האכיפה - יוכל עותר להישמע בטענה כי הוא מופלה לרעה באופן שרירותי לעומת פורעי חוק אחרים. אולם נסיבות מיוחדות כאלה אינן מתקיימות בענייננו. בתגובת המשיבה יש לכאורה כדי להניח את הדעת כי שיקולי האכיפה בעניינם של העותרים אינם בלתי-סבירים, ומאידך אין בידי העותרים כל ראיה ממשית לקיומם של שיקולים פסולים. לאור זאת אין יסוד להתערבותנו.

העתירה נדחית וצו הביניים מתבטל."

ב- עת"מ (יר') 286/01 {שוקרי מוחמד שאקר נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, תק-מח 2001(2), 15469 (2001)} נדונה עתירה שהגישו המבקשים נגד יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים להימנע מביצוע צו הריסה מינהלי למבנה בלתי-חוקי. בדחותו את הבקשה קבע בית-המשפט:

"הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה. ואלה נימוקי:

א. קצרה היריעה מלתאר את כל ההליכים המשפטיים שהתנהלו בערכאות המשפטיות השונות בנוגע לצו ההריסה המינהלי שהוציאה הרשות נגד המבנה, צו שעד היום לא בוצע.


תחילתם של ההליכים לפני למעלה משנתיים ימים, ביום 5.5.99, כאשר הוצא צו הריסה מינהלי למבנה שנבנה ללא היתר בשכונת בית חנינה שבירושלים. הקבלן שהחל לבנות את המבנה הבלתי-חוקי, ביקש לבטל את צו ההריסה המינהלי בטענה כי המבנה הוקם כדי לפתור את מצוקת הדיור שלו ושל בני משפחתו וכי ניתן לקבל היתר בניה למבנה הבלתי-חוקי. בדיון שהתקיים בבית-משפט לעניינים מקומיים ביום 20.6.99 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה מניין 30 הימים לביצוע הצו יחל ביום 1.11.99. באותו מעמד הורה בית-המשפט לקבלן להימנע מביצוע עבודות נוספות במבנה. הצו השיפוטי לא הועיל שכן הקבלן ניצל את ארכת הזמן שניתנה לו והמשיך בבניית המבנה, תוך הפרה בוטה של הצו השיפוטי. נוכח זאת הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לבצע את צו ההריסה לאלתר. הקבלן פנה שוב לבית-המשפט (ביום 5.9.99), והוסכם כי צו ההריסה יבוצע על-פי החלטת בית-משפט מיום 20.6.99. הקבלן הצהיר בבית-המשפט כי הוא מודע לצו מניעת הפעולות במבנה, שנתן בית-משפט עוד ביום 20.6.99. הקבלן לא הסתפק בכך ועתר לבית-המשפט העליון (בג"צ 7631/99). בפסק-דין מיום 9.11.99 דחה בית-המשפט העליון את הבקשה (כב' השופט מ' חשין) וקבע:

'בשולי הדברים נוסיף כי למראה תמונות שהציגו המשיבים לפנינו נמצאנו למדים כי העותר בנה כ- 2000 מ"ר ללא היתר, מרביתם בתקופה בה צו המניעה היה בתוקף. הדבר עומד בסתירה משוועת למצוקת הדיור שהעותר טען לה ולמותר לומר שהעותר לא סיפר על-כך לבית-המשפט דבר וחצי דבר.'

הקבלן לא הסתפק גם בכך ושוב עתר לבית-המשפט לעכב את ביצוע צו ההריסה המינהלי והגיש ערעור לבית-משפט זה. בערעור ביקש הקבלן להסתמך על החלטת ועדת המשנה של הוועדה המקומית מיום 13.4.00 שעיקריה היו אישור התוכנית להפקדה והמלצה בפני הוועדה המחוזית בתנאים. בפסק-דין מיום 18.5.00 דחה בית-המשפט המחוזי את ערעור הקבלן וקבע:

'וביני לביני, עד שתאושר התוכנית, אם בכלל, יעברו שנים מיום הוצאת צו ההריסה המינהלי, והבניין שבנה המערער, שתחילתו בכ- 500 מ"ר של בניה וגדל בתקופה שבה קיים צו למניעת המשך הבניה לכדי 2,000 מ"ר, הכול בניגוד לחוק - יעמוד על תילו ויד החוק לא תשיגנו. נמצא "חוטא וטוב לו", והלא כבר אמרו בתי-המשפט, בכל ערכאותיהם, כי אין מדובר בבניה או בתוספת בניה כדי להתגבר על מצוקת הדיור, כי אם בבניין מידות גדול ומכובד, שאין בינו לבין סיוע לרש במצוקת הדיור שלו, ולא כלום' (ע"פ 2095/00).

ב. בינתיים העביר הקבלן את המבנה לידי המבקשים ואלה פנו לבית-המשפט לעניינים מקומיים ביום 16.1.01 וטענו כי רכשו את הדירות בתום-לב וכי לא ידעו על צו ההריסה. בהסכמת הצדדים ועל-פי המלצה של בית-המשפט, נדחתה הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי לגופה וביצוע ההריסה נדחה, בהסכמה, בהתחשב בתקופת החגים, עד ליום 1.5.01 (החלטה מיום 30.1.01).

המבקשים לא הסתפקו גם בכך ופנו פעם נוספת לבית-משפט לעניינים מקומיים.

בקשתם זו נדחתה לאחר שבית-המשפט קבע כי הוא משולל סמכות עניינית לדון בעילות עליהן מבוססת הבקשה (החלטה מיום 24.6.01).

ג. תיארתי רק מקצת ההליכים שנייהלו הקבלן והמבקשים בעניינו של צו ההריסה המינהלי שהוצא על המבנה באופן שעומדים אנו היום בנקודת ההתחלה כשצו ההריסה המינהלי לא בוצע עד היום.

מצב דברים זה אין לקבל. צו הריסה מינהלי מטרתו ברורה והוא נועד לעצור את הבניה הבלתי-חוקית בעודה באיבה לפני שייווצרו עובדות מוגמרות בשטח. הניסיון מלמד שעם חלוף הזמן, העובדות בשטח הולכות ומתעצמות ואין בהליכים הפליליים כדי לתת מענה נכון ולהביא לביטול העובדות שנוצרו בשטח. התוצאה היא כי לא הושגה המטרה של סיכול הבניה הבלתי-חוקית.

ד. בענייננו, מדובר במקרה מובהק שבו הצדדים ניצלו לרעה את ארכות הזמן שניתנו על-ידי בית-המשפט. לאחר שהוצא צו הריסה מינהלי למבנה ובעוד צו שיפוטי האוסר להמשיך ולבנות תלוי ועומד, ראו הצדדים חירות לעצמם "לצפצף" על החוק ולהמשיך לבנות באופן שמבנה של 500 מ"ר הפך להיות מבנה של 2000 מ"ר. זאת ועוד, הקבלן העביר את המבנה לידי אחרים ואלה המשיכו את עבודות הבניה במבנה ואף ראו חירות לעצמם לאכלסו. יש לדחות את טענת המבקשים כי לא ידעו דבר על אודות המבנה הבלתי-חוקי. צו ההריסה תלוי ועומד בקשר למבנה וקשה לקבל כי אדם רוכש מבנה בלתי-גמור ואינו יודע כי אין בידו היתר בניה כחוק. העותרים ידעו היטב כי מדובר בבנייה בלתי-חוקית או למצער עצמו עיניים. הם המשיכו בעבודות הבניה ואכלסו את המבנה בלא היתר כחוק ואינם יכולים היום להישמע בטענה כי צו ההריסה המינהלי נגוע בחוסר סבירות קיצונית.

ה. בתי-המשפט חזרו וקבעו כי צו ההריסה הוצא כדין והעובדות החדשות שיצרו הצדדים בשטח, תוך צפצוף בוטה על החוק אינם יכולים לשמש להם מגן מפני ביצוע הצו. צו הריסה מינהלי נועד לעצור את פעולות הבניה בשטח בעודן באיבן ולא ניתן להשלים עם מצב דברים לפיו בחסות צווים של בית-המשפט הולכת הבניה ומתעצמת והיום מבקשים לעשות בכך שימוש כדי לפסול את הצו המינהלי שהוצא כחוק ושאושר מזה זמן על-ידי כל הערכאות השיפוטיות. יש לדחות גם את טענתם של המבקשים כי מדובר במבנה שבעתיד ניתן יהיה לקבל עליו רישיון. עניין זה כבר נדון ונדחה על-ידי בתי-המשפט (ראה פסק-דינו של בית-משפט זה מיום 28.5.01, ב-ע"פ 2095/00). ההתקדמות שחלה בינתיים אין בה כדי לשנות שכן אין מדובר במקרה בו הבניה מצויה בהישג יד מיידי ורק עיכוב פורמאלי מעכב אותה.

ו. טענת המבקשים כי צו ההריסה נגוע באפליה אינה מבוססת ודינה להידחות.

בענייננו מדובר במבנה שהוקם תוך הפרה בוטה של החוק ותוך התעלמות מצווים של בית-משפט ופסקי-דין סופיים של כל הערכאות. לא ייתכן שבהעברת המבנה לידי אחרים יתחיל כל מעגל ההתדיינות מחדש. קבלת הבקשה, כמוה כ"מתן פרס" להפרת החוק בריש גלי ושכר לחוטא. ראוי לזכור כי בניה בלתי-חוקית מגלמת בחובה לא רק הפרה של החוק, היא מהווה גם סיכון חמור לביטחונו של הציבור שכן אך ברור הוא שמדובר במבנה שאוכלס בלא שהיה פיקוח אלמנטארי של הרשות, על תכנונו ובטיחותו.

לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית וצו המניעה הזמני יבוטל. תקופת 30 הימים לביצוע הצו תחל ביום 15.7.01."

ב- רע"פ 1498/00 {מחמד קואסמה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, תק-על 2000(1), 278 (2000)} נדונה בקשה לעיכובו של ביצועו הריסה. בית-המשפט קבע:

"המבקש פנה לבית-המשפט לעניינים מקומיים בבקשה לעכב את ביצועו של צו ההריסה המינהלי, אשר הוצא כנגד בניין שבנה ללא היתר בניה כדין, בשכונת בית-חנינה. בית-המשפט לעניינים מקומיים דחה את הבקשה, בקבעו, כי סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, המתיר לבית-המשפט להתלות או לבטל צו הריסה מינהלי, אינו מסמיך את בית-המשפט לעכב ביצועו של צו כזה.

בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור) דחה את ערעורו של המבקש, לאחר שקבע, כי אמנם הסעיף מסמיך את בית-המשפט גם לעכב את ביצועו של צו ההריסה, ולא רק להתלותו או לבטלו, אולם בעניינו של המבקש אין ביסוס לעיכוב ביצוע צו ההריסה, שכן כלל לא ברור אם יקבל המבקש, בסופו של הליך, את היתר הבניה שביקש.

בית-המשפט המחוזי קבע כך, על-אף שהוצגה בפניו הצהרתו של מר יוסף אללו, חבר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, לפיה אישור התוכנית המפורטת החלה, על האיזור בו נבנה הבניין ללא היתר, נמצא בשלבים מתקדמים, ובעקבותיו גם הטיפול בהיתר הבניה של המבקש.

מכאן בקשת הרשות לערער שבפניי, בגדרה טען המבקש, כי מרגע שקבע בית-המשפט המחוזי כי בית-המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לעכב את ביצועו של צו ההריסה עד למתן החלטה בבקשה להיתר בניה שהגיש, מן הראוי היה לעכב ביצועו של צו זה.

המשיב התנגד בתגובתו לעיכוב ביצוע צו ההריסה, בטענה שחלף זמן רב מאז הוצא הצו, והמבקש מנסה לעכב את ביצועו מזה זמן רב, מבלי שצפויה החלטה בעניין בקשתו להיתר בניה בקרוב.

החלטתי לקבל את הבקשה, ולדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה אכן מסמיך את בית-המשפט לעניינים מקומיים לעכב את ביצוע צו ההריסה המינהלי, ולא רק להתלותו או לבטלו. משכך, וכיוון שלאחר ביצוע צו ההריסה לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמתו, באם יקבל המבקש את היתר הבניה, יש לאפשר למבקש למצות את כל ההליכים החוקיים העומדים לזכותו, בטרם ייהרס ביתו.

מעדותו של חבר הוועדה המקומית לתכנון ובניה עולה, שאכן מנסים לקדם את עניינו של המבקש ככל שניתן, אולם אף אם יעבור עוד זמן מה בטרם תידון הבקשה להיתר בניה, רצוי להמתין עד קבלת ההחלטה בבקשה זו, ולא לבצע מעשה בלתי-הפיך כהריסת מבנה העומד על-תילו.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הערעור, ומורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי שהוצא כנגד המבקש בתאריך 5.5.99, וזאת עד למתן החלטה בבקשה שהגיש למתן היתר בניה."

ב- ב"ש (יר') 1141/00 {מחמד בדוי קואסמה נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, תק-מח 2000(1), 102 (2000)} קבע בית-המשפט:

"בפני בקשה לעיכוב צו הריסה מינהלי במסגרת ערעור שהוגש על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, מיום 22.02.00, בה נדחתה בקשתו של המבקש מטעמים של חוסר סמכות.

ביום 5.5.99 חתם המשיב על צו הריסה מינהלי (להלן: "הצו") של בניין אותו בנה המבקש ללא היתר כדין. ביום 20.5.99 עתר המבקש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בבקשה להורות על ביטול הצו, אולם ביום 20.06.99 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תידחה הבקשה לביטול הצו וכי מניין הימים לביצוע הצו יחל רק מיום 01.11.99.

בינתיים, עתר המבקש לבית-המשפט העליון ביושבו כבית-משפט גבוה לצדק למנוע את הריסת הבית, אך בהחלטה שניתנה ביום 09.11.99 נקבע כי בג"צ אינו הערכאה הנכונה לתקיפת הצו.

המבקש פנה לבית-המשפט לעניינים מקומיים בבקשה להפעיל סמכותו ולהורות על עיכוב הביצוע, ובהחלטה מיום 22.02.00 דחה בית-המשפט קמא את בקשתו מטעמים של חוסר סמכות.

טענות בא-כוח המבקש לעניין טענת חוסר הסמכות, טוען בא-כוח המבקש כי טעה בית-המשפט קמא בהחלטתו כי אין בסמכותו לדון בעניין בשלב זה. לטענתו, לבית-המשפט סמכות לבחון את התנאים הקבועים בסעיף 238א לחוק התכנון והבניה (להלן: "חוק התו"ב"), וזאת אף בעת ביצוע הצו המבוקש.

קיים סיכוי סביר מאוד לקבלת היתר בניה, ולחיזוק טענה זו הביא המבקש תצהיר מידי חבר בוועדה המקומית לפיו התוכנית עדיין לא הוגשה לוועדה המקומית אולם ייעשה מאמצים על-מנת שהתוכנית תוגש לסדר היום של הוועדה המקומית לכשתגיע.

אם ייהרס הנכס עתה, יעמוד המבקש בפני שוקת שבורה וכל השקעתו תרד לטמיון.

טענת בא-כוח המשיב בא-כוח המשיב חולקת על הטענה כי למבקש סיכוי טוב להשגת היתר. לדבריה, עדיין לא הוגשה התוכנית לוועדה המקומית וכי תהליך זה יארך לכל הפחות כשנה וחצי. לטענתה, עד כה נגרמו נזקים רבים עקב העיכוב המתמשך בביצוע הצו.

ההסדר בחוק התו"ב הסמכות לבטל או להתלות את צו ההריסה המינהלי מוסדר בסעיף 238א(ח) לחוק התו"ב, הקובע כי 'לא יבטל ולא יתלה בית-המשפט צו הריסה מינהלי, אלא אם הוכח לו שהבניה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת'.

יש לשים-לב כי סעיף 238א מגביל את שיקול בית-המשפט בשני טעמים בלבד, ואם מתקיים האחד מן השניים, הרי שקמה לבית-המשפט הסמכות להפעיל את שיקול-דעתו ולבטל או להתלות את הצו. על העילות בסעיף זה, כבר נאמר כי הינן רשימה ממצה ואין אפשרות לבטל את צו ההריסה המינהלי בשל טעם שאינו אחד משניים אלו. (רע"פ 47/92 אבו טיר נ' יו"ר הוועדה המקומית בירושלים, דינים עליון כ"ג 887 (1992); ר"ע 273/86 חנניה פרץ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד מ(2), 445, 447 (1986)). עם-זאת בית-המשפט יתערב גם במקרים בהם צו ההריסה נגוע בפגם חמור העושה אותו בטל מעיקרו (רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב-יפו נ' עורקבי, פ"ד מח(2), 397, 401 (1994)).

יש לציין, כי אין הסעיף אוסר על בית-המשפט להורות על עיכוב צו ההריסה להבדיל מהתליתו או ביטולו. ההבחנה בין המונחים לעיל הובהרה ב- רע"פ 2293/90 טדי קולק, יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים נ' מוסד היתומים פ"ד מד(3), 173, 175 (1990)). שם נקבע, כי יש לפרש את המונח התליה אשר בסעיף 238א(ח) כ"קביעת תלותו של דבר אחד בדבר אחר, במובן זה שקיומו של האחד תלוי בחברו, ואין לו קיום עצמאי". משמע, כל אימת שבית-המשפט קובע כי הצו לא יהיה תקף אלא-אם-כן יתקיים תנאי כלשהו, הרי שזו התליה.

מכאן שעיכוב ביצוע הצו עד לקבלת היתר בניה מן הוועדה משמעו בפועל התליה של הצו, המותר אך בתנאיו של סעיף 238א(ח). עניין דומה נדון בפרשת עותמאן נגד עיריית ירושלים (ב"ש 287/95 לא פורסם) אליה הפנתה בא-כוח המשיב. שם נקבע כי דחיית ביצוע של צווי הריסה כדי לאפשר למי שבנו שלא כחוק להגיש בקשה לשינוי תוכניות מתאר הינו בלתי-סביר לחלוטין וכי יש בו כדי לסכל את כוונת המחוקק.

העילות להתליה או ביטול
העילה הראשונה עניינה האם הבניה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין. במקרה זה, אין ספק שהיתר בניה כלל לא ניתן והבניה נעשתה שלא כדין, ייתכן אף תוך מודעות לקיומם של צווים האוסרים את המשך הבניה. אף העילה השנייה אשר עניינה בשאלה האם הצו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת, אינה מתקיימת במקרה זה. אין ספק, כי ביתו של המבקש הינה עובדה מוגמרת אותה מנסה הצו למנוע. בא-כוח המבקש לא טען לפגם חמור היורד לשורשו של הצו, ובכך מתמצות העילות לבחינת הצו.

לעניין טענת חוסר הסמכות של בית-משפט קמא
סעיף 238א(ח) קובע כי לא יורה בית-המשפט על ביטול או התליית הצו אם '...ביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת'. עולה מלשון הסעיף כי בסמכות בית-המשפט לבחון האם מתקיימים התנאים לביטול או התליה של הצו בכל עת בו הוגשה לפניו בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה, ולכאורה שגה בית-המשפט קמא בקובעו כי אין לו סמכות לדון בבקשה. עם-זאת, לגופו של עניין הגעתי לכלל מסקנה, כי אין בטענה זו כדי לעכב את ביצוע צו ההריסה.

אין כל מחלוקת כי ביצוע צו ההריסה יסכל את הערעור, אולם נראה כי סיכויי התובענה הינם קלושים, עד שאין בהם כדי להצדיק עיכוב ביצוע הצו.

כל שעולה מהתצהיר שהוגש על-ידי בא-כוח המבקש הנה התחייבותו של חבר הוועדה המקומית לעשות כל מאמץ שהתוכנית תוגש לסדר היום של הוועדה. אולם, תוכנית זו טרם הוגשה, ולא הוכח לבית-המשפט אימתי אכן תוגש תוכנית זו, או משך הזמן עד להשגת היתר הבניה המבוקש. למבקש אין היתר בניה ואין לראות בכל הבטחה זו או אחרת, הגם של חבר הוועדה כבאה במקום היתר על-פי החוק, אפילו העובדה שמוגשת בקשה לקבלת היתר, אין פירושה עדיין כי הבניה בוצעה כדין אף אם נצא מתוך נקודת הנחה שהייתה סמכות לבית-המשפט קמא לדון בשאלת ביצוע הצו, הרי שלא הוכח במידה סבירה שהמבקש היה זוכה בתביעתו בסופו של דבר.

לאור כל הנאמר לעיל, ולאחר ששקלתי האם להורות על עיכוב הצו במספר חודשים, כבקשת בא-כוח המבקש, הגעתי למסקנה שאין אלא להורות על דחיית הבקשה לעיכוב צו ההריסה."

ב- בש"א (ת"א) 33237/99 {אייל ארליך נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-מח 99(2), 1160 (1990)} נדונה בקשה לצו מניעה זמני לעיכוב הריסה. בית-המשפט קבע:

"ב-8.2.99 נשלח המהנדס חובל שוטה ממחלקת ההנדסה בעיריית תל-אביב לבצע ביקורת במבנה בן 3 קומות ברח' העלייה השנייה בית מס' 71, גוש 7086, חלקה 4.

להלן ממצאיו: גושי בטון מתפוררים מהעמודים, מהקירות, מהקרניזים ומתקרת חדר המדרגות הצפוני. הברזל גלוי, חלוד ואכול בשטחים נרחבים. אובחנו סדקים וקילופי טייח בקירות הבניין.

בדו"ח הביקורת הביע מר שוטה את חוות-דעתו כי מצב הבניין מהווה סכנה מיידית, ועל-כן יש להרוס את המבנה מיידית ולפנות את פסולת ההריסה (נספח ב' לבקשה). למחרת, ב- 9.2.99, חתם מר שוטה על-פי האצלת סמכות מראש העירייה על צו הריסה (נספח א' לבקשה), על-פי סעיף 4ג לחוק עזר לתל-אביב-יפו (הריסת מבנים מסוכנים), התשל"ב-1971 (להלן: "חוק העזר").

בפני בקשה לצו זמני שימנע ביצוע ההריסה עד למתן פסק-דין ב- ה"פ 10241/99 שעניינה עתירה לפסק-דין הצהרתי בדבר בטלות צו ההריסה.

הצדדים להליך הם מר אייל ארליך המתגורר בדירה בבניין, המדינה כבעלת המבנה ועיריית תל-אביב.

במרכז התובענה בתיק ה"פ 10241/99 הטענה כי צו ההריסה ניתן ממניעים זרים שאין בינם ובין מצב המבנה ולא כלום ועניינם רצונה של העירייה להגדיל את טיילת נמל יפו, כשסילוק המבנה דנן דרוש לשם מימוש התוכנית.

עוד נטען כנגד תקפו של הצו, שלא קדמה להוצאתו בדיקה ראויה, ולא נשקלה האפשרות להורות על מתן צו שפגיעתו פחות חמורה המחייב את בעל המבנה לבצע עבודות לחיזוק המבנה על-פי סעיף 3 לחוק העזר, וכי המבנה אינו מצוי במצב של סכנה מיידית למחזיקים או לציבור, ועל-כן לא קמה הסמכות ליתן צו הריסה על-פי סעיף 4ג לחוק העזר.

סיכויי המבקש לזכות בתובענתו שיקולים זרים בישיבת 11.4.99 נחקר על תצהירו מר דוד צור, חשב נמל יפו מטעם משרד האוצר. בעדותו דווח על ישיבה במשרדו מ-8.2.99 בה שמע במישרין מפיו של מהנדס העיר על רצון העירייה להרוס את המבנה כדי לפתור בעיות תנועה באיזור, ועל כוונה להוציא לשם כך צו הריסה.

אכן, בתצהירו שהוגש לקראת הישיבה אין זכר לדברים אלו, והעד לא הציע לכך הסבר, אולם הדברים נאמרו בעדות בבית-המשפט והעירייה לא ראתה לזמן את מהנדס העיר כדי להכחישם.

יצויין, כי מהנדס העיר זומן לישיבת בית-המשפט לבקשת המדינה אולם לא התייצב.

בנסיבות אלו המסקנה הינה שהונחה תשתית לכאורית לביסוס חשד להוצאת צו ההריסה ממניעים זרים.

אי-מידתיות פעולת רשות הפוגעת בזכות הזולת נבדקת, בין השאר, על-פי עיקרון המידתיות.

הריסת מבנה מסוכן פוגעת בזכות הקניין של בעליו, המעוגנת בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, ומקום שאין מנוס מפגיעה בזכות הקניין יש לעשות זאת בדרך המשיגה את התכלית תוך מינימום פגיעה בזכות הקניין.

תכלית חוק העזר להגן על הצבור מפני סכנת היפגעות ממבנה מסוכן, אם פגיעה תוך התמוטטות או אף פגיעה מהמבנה שלא אגב התמוטטותו.

יש ומצבו של מבנה מסוכן כה חמור עד כי הדרך האחת היעילה להשגת התכלית של הגנת הצבור מפגיעה הינה הריסתו המיידית. למצב דברים כזה נועדה הוראת סעיף 4ג לחוק העזר עליה ביססה העירייה את צו ההריסה דנן. חוק העזר מעמיד לרשות העירייה סמכויות אחרות שתכליתן לענות למצב בו מבנה אמנם מסוכן, אך הגנת הציבור יכולה לבוא על תיקונה בצעדים פחות דרסטיים מצו הריסה, דוגמת סעיף 3 לחוק העזר המאפשרת מתן צו המורה על ביצוע עבודות לחיזוק המבנה.

אין ספק שהמבנה דנן מסוכן, כך עולה גם מחוות-דעת עליהם מסתמכים המשיבים, אולם ספק אם בטרם הוחלט על הוצאת צו הריסה על-פי סעיף 4ג לחוק העזר נשקלה האפשרות להסתפק בצו לביצוע עבודות לחיזוק המבנה.

אם האפשרות נשקלה אין לכך תימוכין, ולא מתקבל על דעתי שהתקיים דיון בשאלה כה חשובה, ללא תיעוד במסמכים.

אם לא התקיים דיון ראוי באפשרות להסתפק בחלופה שפגיעתה בזכויות הבעלים פחותה מהפגיעה הנגרמת על-ידי צו הריסה, אין לשלול את האפשרות שצו ההריסה יפסל בשל חוסר מידתיות.

לאור האמור לעיל דעתי היא שהוכח במידה הצריכה לסעד זמני סיכוי לזכייה בתובענה.

מאזן הנוחיות הנזק מדחיית הבקשה קשה ביותר וברור מאליו.

הנזק מקבלת הבקשה הינו פגיעה אפשרית בגוף או ברכוש במקרה של קריסת המבנה או חלקים ממנו.

אני סבור שניתן למנוע את הסכנה לציבור בתקופה שעד למתן פסק-הדין על-ידי התנאת עיכוב ביצועו של צו ההריסה בביצוע מיידי של עבודות לחיזוק המבנה.

לפיכך אני מורה כדלקמן:

עד להכרעה בתובענה יעוכב ביצועו של צו ההריסה בתנאים הבאים:

א. המבקש יחתום על ערובה לא מוגבלת בסכום לכל נזק שייגרם ואשר היה נמנע אלמלי נדחה ביצוע צו ההריסה.

ב. המהנדס י' אכברט יגיש בתוך 7 ימים הנחיות מפורטות באשר לעבודות חיזוק המבנה הנדרשות למניעת כל נזק מהמבנה, וינקוב בפרק הזמן הנדרש לביצוע מהיר של עבודות אלו, וזמן סביר לתחילת ביצוע בפועל.

בחלוף המועד יבדוק מר אכברט את המבנה. אם ימצא שכל העבודות בוצעו להנחת-דעתו, והוסר החשש לפגיעה מיידית מהמבנה, יאשר זאת בכתב בהודעה לבית-המשפט ולצדדים.

אם ימצא שהעבודות בוצעו אולם עדיין יש צורך בתיקונים או השלמות, ימסור על-כך בכתב לצדדים, וינקוב בפרק הזמן הנדרש לביצוע מהיר של התיקונים או ההשלמות. בחלוף הזמן יבדוק את מצב המבנה, ויעלה את ממצאיו על הכתב בהודעה לצדדים.

אם לא יוחל בביצוע העבודות תוך זמן סביר לאחר הוצאת ההנחיות אשר נקבע על-ידי מר אכברט, או לא תבוצענה כל עבודות החיזוק על-פי הנחיות מר אכברט, תוכל העירייה לעתור לביטול הצו הזמני."

ב- רע"פ 3454/97 {דעיייף מוחמד נ' ד"ר חיים קופלמן ואח', פ"ד נג(5), 49 (1999)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה שדחה את ערעורו על פסק-דינו של בית-משפט השלום שדחה את בקשת המבקש לבטל או להתלות צו הריסה מינהלי שיצא מלפני משיב מס' 1. בית-המשפט קבע:

"2. במסגרת בקשה זו ביקש המבקש עיכוב ביצוע פסק-הדין עד לדיון בבקשת רשות הערעור. המשיבים קיבלו שהות להגיב לבקשה לעיכוב הביצוע ובהמשך, קבלו הם ארכה להמציא תגובתם.

3 המועדים שנקבעו (בהחלטתי מיום 4.6.97 ובהחלטת הרשמת מיום 14.12.98), חלפו ותגובה לא הגיעה.

4. במצב דברים זה, נענית אני לבקשה ומורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור."

ב- ע"פ (ת"א) 3868/98 {אליעזר ליפר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תק-מח 98(3), 9328 (1998)} נדון ערעור על החלטת בית-משפט השלום, אשר בה נדחתה בקשתו של המערער לבטל או להתלות את צו ההריסה המינהלי, שהוצא על-ידי יו"ר הוועדה המרכזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז. כמו-כן קיימת עתירה יוצאת דופן לעיכוב ביצוע כסעד מן הצדק. בית-המשפט קבע:

"2. המבנה נשוא הבקשה, הוא מבנה בלוקים ובטון גם גג אסבסט בשטח של 310 מ"ר + שטח בטון של 450 מ"ר (להלן: המבנה) בחלקות 43, 44 בגוש 6439, אשר נבנה על קרקע חקלאית ובתוך שטח שהוכרז כגן לאומי (אפק).

בתאריך 10.3.97 דחתה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פ"ת, בקשה שהוגשה על-ידי אחד הבעלים הרשומים דאז, להיתר בניה למחסן בשטח של 311 מ"ר, מן הטעם שהמבנה המבוקש מצוי בתחומי פארק לאומי.

3. בתאריך 13.1.98 הוצא צו הפסקה מינהלי לעבודות הבניה של המבנה.

בתאריך 20.1.98 הוצא צו הפסקה שיפוטי, על-ידי בית-משפט השלום בפ"ת, לאחר שנתברר כי עבודות הבניה של המבנה נמשכו למרות צו ההפסקה המינהלי.

4. משסברה המשיבה, בעקבות ביקורת של מפקחיה, כי עבודות הבניה נמשכות, למרות שני הצווים הנ"ל, המינהלי והשיפוטי, שהומצאו לאחד הבעלים הרשומים של המקרקעין - הוציא יו"ר המשיבה את צו ההריסה המינהלי (להלן: הצו) נשוא דיון זה, מכוח סמכותו בסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה).

5. המערער טען, כי הוא ואחיו הם הבעלים של המקרקעין עליהם נבנה המבנה.

אך לפי נסח רישום מקרקעין, שהיה לפני בית-משפט קמא - המערער ואחיו, הם בעלים של מחצית המקרקעין בלבד ואילו הבעלים של המחצית האחרת הוא ברינג יצחק, שצווי ההפסקה המינהליים והשיפוטיים, הנזכרים בסעיף 3 לעיל, הומצאו לידיו.

6. בית-משפט קמא שמע ראיות, קיבל מוצגים ודחה, כאמור, את הבקשה.

בערעור שלפנינו חוזר בא-כוח המערער על נימוקי הבקשה ואף הוסיף נימוקים נוספים של אפליה ועתירה לסעד מן הצדק.

לפני שאדון בנימוקי המערער, מן הראוי להזכיר, כי סמכותו של בית-המשפט לביטול או לעיכוב צו הריסה מינהלי, שהוצא מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, הוגבלה וצומצמה בסעיף-קטן (ח) לשתי עילות מוגדרות, והן בלבד:

'(ח) לא יבטל ולא יתלה בית-המשפט צו הריסה מינהלי אלא אם הוכח לו שהבניה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת.'

מובן שבתי-המשפט דנים גם בעילות מתחום המשפט המינהלי, המאיינות את פעולתו של הגוף המינהלי, כמו חוסר סמכות, או חריגה מסמכות וכד'.

7. טענה אחת של המערער היא, כי הצו בלתי-חוקי, שכן התצהיר שהיווה בסיס להוצאת הצו 'לא תקף... פגום'. וכל כך למה? משום שיש בו טענות חלופיות.

בסעיף 7 לתצהיר נאמר, 'שלא נסתיימה הקמת הבניין או שנסתיימה לא יותר משישים ימים לפני יום הגשת תצהיר זה'; ואילו בסעיף 8 נאמר, כי 'אין הבניין מאוכלס או שאינו מאוכלס תקופה שאינה עולה על שלושים ימים'.

8. דינה של טענה זו להידחות. מקובל עלי ההסבר של בא-כוח המשיבה, לפיו המהנדס החותם על התצהיר לפי סעיף 238א(א) מציין את העובדות הכלולות בו, "לפי ידיעתו", לאחר שהדרישה לידיעה "האישית", נמחקה בשנת תשנ"ה.

"הידיעה" מבוססת, בין היתר, על דו"חות הביקורת של המפקחים. הואיל ולעיתים קיים פער זמנים כלשהו בין מועד הביקורת לבין מועד החתימה על התצהיר, שבמהלכו ייתכן שמקים הבניין יזדרז לסיים את הבניה או לאכלס את המבנה - צויינו "החלופות", כביכול, כנוסחן בסעיפים 238א(א)(2) ו-(3), שמשמעותן למעשה: אם הקמת הבניין נסתיימה בינתיים, מאז הביקורת, טרם חלפו 60 ימים; אם הבניין אוכלס בינתיים, טרם חלפו 30 ימים.

9. אכן, סבורני, כי עדיף היה לוותר על עובדות חלופיות; ולחלופין - לציין במילים מפורשות את המשמעות האמורה לעיל. ברם, לא מצאתי כל הצדקה לקביעה מרחיקת לכת, לפיה התצהיר פגום מיסודו ולא תקף, בשל ניסוחו כאמור ואף המערער לא ביסס את טענתו זו על אסמכתא כלשהי.

מכל מקום, לפי כל אחת מן ה"חלופות" העובדתיות שבתצהיר, הוא כשר ובעל נפקות משפטית מלאה כבסיס להוצאת צו הריסה מינהלי.

10. טענה נוספת של המערער היא, כי בנייתו של המבנה נסתיימה הרבה לפני יום עריכת התצהיר.

בבית-משפט קמא טען המערער, כי רכש את המקרקעין בשנת 1997, כאשר המבנה, כפי שהוא, ניצב עליהם. בנייתו של 'המבנה נסתיימה לפני שנתיים לפחות'; המערער לא ביצע מעולם 'כל עבודות בניה הטעונות היתר', אלא איטום של פתחי חלונות המבנה ושל הרווח שבין הקירות לבין הגג בבלוקים, כדי למנוע פריצות למבנה, לאחר שעבר להתגורר במבנה (אגב, איטום פתחים חיצוניים והגבהת קירות חיצוניים, הן עבודות הטעונות היתר על-פי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, וכבר מטעם זה, מתברר, כי המערער חתם על תצהיר שקרי, כאילו מעולם לא עשה כל עבודה הטעונה היתר במבנה).
והנה, למרבה ההפתעה, בהודעת הערעור נאמר, 'שטרם בניית המבנה והמשטח, הייתה קיימת קודם לכן על המקרקעין סככה חקלאית ישנה, שנהרסה על-ידי המערער על-מנת להקים מבנה זה'.

נפלא בעיני כיצד מתיישבת טענה זו, עם הטענה שהמערער רכש את המבנה, הקיים כשנתיים לפחות, וכי לא עשה כל עבודה הטעונה היתר.

11. בית-משפט קמא דן בהרחבה בטענות המערער לעניין זה. הוא שמע עדים ועיין בתצלומים. בהסתמך על מכלול הראיות, לרבות חוות-דעתה ועדותה של מפענחת תצלומי אוויר, כי הטענה בדבר קיומו של המבנה מזה שנתיים לפחות, נסתרה, וכי בשנים 92' ו- 97' 'לא נמצא כל מבנה במקרקעין', למעט סימנים ליישור השטח ב-1997. גם הטענה, כי בנייתו של המבנה נסתיימה, לפני עריכת התצהיר ואף לפני ביקור המפקחים בשטח - "נסתרה" והראיות 'מוכיחות כי בתקופה הנדונה טרם נסתיימה בניית המבנה'.

12. מסקנותיו של בית-משפט קמא, בעניין זה, מבוססות ומעוגנות היטב במכלול הראיות. אין ספק, כי התמונות הרבות שהוגשו לבית-המשפט, שגם אנו עיינו בהן, מוכיחות ללא צל של ספק, כי המבנה היה בעת ביקור המפקחים בתהליך בניה.

בין שאר העדויות די לציין את תצהירו של המפקח סמי אלקלעי, שראה במקום 'כ- 10 פועלים אשר עסקו באופן נמרץ בבניית קירות המבנה' - בביקור הראשון; ואילו בביקור הנוסף כעבור 10 ימים, כבר היו 'עסוקים הפועלים במקום בעבודות טיח פנים וחוץ ובהנחת צנרת חשמל'.

אין ממש איפוא, בטענות המערער בדבר היות המבנה גמור.
13. נימוק ערעור נוסף, של המערער, הוא, שהמבנה היה מאוכלס, שכן המערער התגורר בו בפועל, כטענתו בבית-משפט קמא, כ- 6 חודשים לפני הוצאת הצו. בהודעת הערעור הוסיף - מה שלא נאמר על ידו בבית-משפט קמא - שהוא מתגורר ב-3 חדרים בחלקו העליון של המבנה.

גם טענה זו, נדחתה על-ידי בית-משפט קמא, בצדק, כטענה שקרית, שאין בה ממש. בית-המשפט ציין, ש"לאור חומר הראיות כפי שפירטתי לעיל עולה כי נסתרה טענת המבקש על-כך שהתגורר במבנה שישה חודשים. כן אציין כי ברי מהתמונות שאין להתגורר במבנה. הפיגומים הנראים במבנה, המחסור בחלונות ובדלתות, העבודות המתבצעות במבנה, איזור המקרקעין, הבקשה למתן אישור לפתוח פאב והעדר ראיות מצידו של המבקש על מחיה במקום באים ומצביעים על מסקנה אחת: אי-אכלוסו של המבנה".

14. בית-משפט קמא דחה, אף זאת בצדק, את טענתו של המערער, כי המפקחים והמהנדסים שביקרו במקום, לא ראו שהוא מתגורר במקום, שכן הם לא נכנסו לתוך המבנה.

לדעת בית-המשפט, 'כלל לא היה צורך להיכנס למבנה עצמו בכדי להוכיח את אשר הסיקו עדי המשיבה וזאת מפאת היות המבנה פרוץ לכל עבר, ללא חלונות או דלתות ואף לא מחובר לרשת מים או חשמל'.

יש לציין כי טענה זו של המערער (על אי-כניסת המפקחים למבנה) - אינה מדוייקת. המפקח סמי אלקלעי, הצהיר, כי נכנס (יחד עם שני מלוויו) אל תוך המבנה, וערך בו, בתוכו, מדידות 'על כל שטח המבנה לאורכו ולרוחבו... ולמעט אותם פועלים (כ-10 שעסקו במרץ בבניית הקירות - ז' ה') המבנה היה ריק מאדם או מחפץ כלשהו המשמש למגורי אדם'. גם בביקור הנוסף 'לא ראיתי בחלקו הפנימי של המבנה סימן כלשהו למגורי אדם במבנה'.

15. עיון בתמונות שהוגשו בבית-המשפט, מחזקות את המסקנה כי אין ממש בטענתו הסתמית של המערער, על מגוריו במקום; והאמור בהודעת הערעור, על מגוריו בחלקו העליון של המבנה, אף מעלה גיחוך, שכן דווקא חלקו העליון, כמחצית מכלל גובהו של המבנה, היה בתאריך 14.1.98 פרוץ לחלוטין, ללא קירות חיצוניים.

גם בנימוק ערעור זה, איפוא, אין ממש.

לאור מסקנה זו, איני מוצא צורך לדון בשאלה אם לינתו או אפילו "מגוריו" של אדם במבנה מסחרי המיועד לפאב, מהווה "אכלוס" המבנה, כמשמעותו בסעיף 238א(א)(3) לחוק התכנון והבניה.

16. עוד מתלונן המערער על "איפה ואיפה", בהתנהגותה של המשיבה כלפיו, הואיל ולדבריו, 'היום המקום הזה יש עשרות מפעלים, כולל אולמות אירועים' נגדם לא הוצאו צווי הריסה מינהליים.

אקדים ואומר, כי "איפה ואיפה" אינה מקנה לבית-המשפט, בבקשה לביטול הצו לפי סעיף 238א, סמכות לבטל את צו ההריסה המינהלי. כפי שצוטט לעיל, סמכותו של בית-המשפט מוגבלת לשתי עילות בלבד. לא ניתנה סמכות לבית-המשפט לעשות כן, בנסיבות אחרות ש"ימצא לנכון", או ניסוח בדומה לכך. גם אין בכך כדי להוות טענה כנגד סמכותו של מוציא הצו: לא חוסר סמכות ולא חריגה מסמכות ולא עילה אחרת המאיינת או מבטלת מעיקרו את הצו. ייתכן שהתרופה תמצא בפניה לבג"צ.
17. זאת ועוד, לנימוק זה לא הונחה כל תשתית ראייתית שהיא. העובדות שביסודו אינן מצויות בידיעתו השיפוטית של בית-המשפט.

די בכל אלה, כדי לדחותו, בלי להיזקק כלל לעובדות הסותרות, שהובאו מפי בא-כוח המשיבה (בתשובה לטיעוני בא-כוח המערער). אציין רק, כי לדברי בא-כוח המשיבה, רק מבנה אחד נוסף, נבנה בשטח הפארק או הגן הלאומי. מפאת מיקומו וריחוקו מן הכביש, בנייתו לא נתגלתה מבעוד מועד. המשיבה איחרה איפוא, את המועד להוצאת צו הריסה מינהלי, ועל-כן ננקטו הליכים פליליים של כתב אישום על-פי חוק התכנון והבניה. שאר המבנים או העסקים שהוזכרו על-ידי בא-כוח המערער, מצויים על אדמה חקלאית (אך לא בשטח הגן הלאומי), ונגדם הוגשו כתבי אישום ונתבקשו צווים מתאימים. מדובר במבנים חקלאיים שנבנו כדין, ורק השימוש בהם חורג למטרות מסחריות. תוכנית חדשה הנמצאת בהפקדה, תאפשר שימושים מסחריים; אך לא כן לגבי המבנה נשוא ערעור זה. לא ניתן יהיה לקבל היתר, גם לפי התוכנית החדשה.

18. לחלופין, עותר המערער 'לעיכוב ביצוע כסעד מן הצדק'.

כאשר ציטטתי בסעיף 6 לעיל, את סעיף 238א(ח) ציינתי שגם הסמכות להתלות (כלומר לעכב) את ביצוע הצו מוגבלת ומוגדרת לשתי עילות בלבד, וסעד מן הצדק אינו נמנה ביניהן.

מכל מקום אני סבור שעתירה זו, בנסיבות העניין, דינה להידחות מכל וכל.

19. לא רק שהמבנה אינו כשר, בלשון המעטה, אלא מעבר לכך:

א. לא די שנבנה ללא היתר, על אדמה חקלאית, אלא בתחומו של גן לאומי מוכרז כדין;

ב. לא די שנבנה ללא היתר, אלא בניגוד ולמרות ועל-אף שני צווי הפסקת עבודה, לרבות צו שיפוטי של בית-המשפט, תוך זלזול בוטה.

המערער טען אומנם בבית-משפט קמא, שמר ברינג יצחק, שקיבל את הצווים לידיו לא טרח להעביר לו אותם או ליידע אותו על-כך. אך בית-משפט קמא, רשאי היה בצדק להביע תמיהה על טענה זו. הרי אותו ברינג יצחק הוא שותף במחצית המקרקעין, היינו: שותף בכל אתר ואתר, כאמור בסעיף 27 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

לא נטען, כי המערער בנה ללא רשותו או ללא ידיעתו של ברינג, שותפו לבעלות במקרקעין. חוסר העניין וחוסר המעש, כביכול, שגילה ברינג, עם קבלת שני הצווים, מתמיהה לאור העניין שגילה בהליכים בבית-משפט קמא ונוכחותו בישיבות בית-המשפט, כפי שמתואר בהחלטת בית-המשפט.

כדי "להרחיק" את ברינג יצחק מן המקרקעין ומן המבנה, אמר המערער בחקירתו, כי קנה גם את חלקו של ברינג במקרקעין, למרות שאפילו הערת אזהרה לא נרשמה על-כך בלשכת המקרקעין, אף שחלפו כ- 9 חודשים מאז.

המערער התחייב להציג בבית-המשפט את הסכם הרכישה (עמ' 7 מישיבת יום 8.3.98) אך לא עשה כן, והדבר אומר דרשני. בצדק ציין בית-משפט קמא, שאילו הוצג חוזה הרכישה של המערער, ניתן היה ללמוד הימנו אם רכש מקרקעין ריקים או מקרקעין שעליהן בנוי מבנה כלשהו, כטענתו.

ג. בית-המשפט אמור לאכוף את החוק ונורמות התנהגות חוקיות וראויות על הציבור; בית-המשפט אינו צריך לתת לגיטימציה ולנהוג בסלחנות כלפי מפירי חוק למיניהם, הפוגעים באינטרס הציבור למען התעשרותם שלהם, רק משום הטענה שרבים נוהגים כך ולרשויות האכיפה קשה להתמודד עם כל מפירי החוק.

התייחסות סלחנית של בית-המשפט, תהווה מסר מוטעה לציבור, לפיו משלימים בתי-המשפט עם הפקרות בתחום התכנון והבניה, לא כל שכן, במקרים של זלזול בצווים שהוצאו כדין ובפגיעה בגן לאומי מוכרז.

ד. מי שמבקש מבית-המשפט "סעד מן הצדק" - מן הדין שיבוא בשערי בית-המשפט בתום-לב ובידיים נקיות.

המערער טען, הצהיר והעיד עובדות שקריות (בדבר קיומו של המבנה מזה כשנתיים, העבודות המבוצעות ומגוריו בו) - ובקשתו לסעד מן הצדק, בנסיבות העניין (לרבות הזלזול בצווים שהוצאו), היא בבחינת עזות מצח.

20. בנסיבות העניין - הואיל וההליך אינו פלילי ממש, שכן הוצאת צו הריסה מינהלי ובקשה לביטולו אינם הליך פלילי (אלא מינהלי) - אני מציע להטיל על המערער, לשלם למשיבה את הוצאות הבקשה והערעור בסך 5,000 ש"ח."

ב- ב"ש (יר') 2302/98 {רחל בר ואח' נ' מאיר ויזל ואח', תק-מח 98(2), 1680 (1998(}נדונה בקשה להתליית צו הריסה. בית-המשפט קבע:

"5. אין זאת כי אם עוד ניסיון של המבקשים "להרוויח זמן" ולדחות את קץ הבניה האסורה שהם הביאו על עצמם במו-ידיהם, והכול במטרה להכשיר את הטרף בכל דרך.

שמעתי את טענות בא-כוח הצדדים, ורמזתי רמזים עבים מאוד למבקשים שישקלו אם בכוונתם לחזור בהם מן הערעור ולבקש את מחיקתו, שאם-לא-כן אתן את החלטתי היום.

ביני לביני הודיע עורך-דין אדם פרומקין, בא-כוח המבקשים, כי המבקשים החלו לנהל משא-ומתן עם נציגי ועד המושב (בית זית) ועם חלק מחברי המושב – 'הכול על-מנת לקבל את הסכמתם להגדלת שטח המגרש של המבקשים'. דא עקא שבינתיים התפטר ועד המושב והוועד שנתמנה על-ידי רשם האגודות אינו מוסמך להחליט בעניין זה, אלא בעניין הבחירות לוועד בלבד.

לפיכך, מתבקשת הארכת מועד, דהיינו עיכוב ביצוע צו ההריסה - עד להחלטה בערעור.

6. ואולם, מתברר, כי אחרי הדיון בבית-המשפט זה (ביום 1.6.98) ועוד לפני שוועד המושב התפטר מתפקידו, השיב מזכיר המושב לבא-כוח המבקשים שביקש להעלות את עניין "הריסת הבריכה" לפני מיצוי ההליכים, כי 'ועד האגודה החליט לדחות את בקשתך. במעשה הזה יש משום גזילת שטח ציבורי'.

7. בין כך ובין אחרת, אין כל הצדקה לעכב את הביצוע של צו ההריסה, הגם שמשמעות ההריסה היא ייתור הליך הערעור.

אולם, מי שבונה כל בניה שהיא, ובענייננו בריכה, גדרות, קירות תמך ומסלעה בממדים נכבדים, על קרקע שאינה שלו, ועוד יותר מכך בשטח ציבורי - חקלאי, ובלא היתר כדין, צריך שיידע ששם כספו על קרן הצבי ועשוי לעמוד לדין על הפרות בוטות ומשמעותיות של הוראות חוק התכנון והבניה.

השיטה של בניה שלא כדין, ועוד יותר מכך בניה בשטח ציבורי מתוך "תקווה" שהכתבת עובדות יביאו את הרשויות, אם מתוך חסד ורחמים ואם מתוך שיקולים זרים או פסולים - להכשיר את הטרפה - היא שיטה פסולה, ובית-המשפט לא יושיט סעד ועזרה למי שנוקט שיטה זו, ואין נפקא מינה שייגרמו למבקשים נזקים כספיים.

אם מדובר בקורת-גג כך המצב, לא כל שכן כשכל עניינם של המבקשים הוא בבריכת שחיה פרטית, שכולה רווחה ואיכות חיים.

8. לאור כל אלה, אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצועה של החלטת בית-המשפט קמא, שניתנה ביום 21.5.98, שלפיה נדחתה הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי או להתלייתו."

ב- בש"פ 983/89 {רובין אהרון ואח' נ' עיריית תל-אביב, תק-על 90(1), 825 (1990)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה. בית-המשפט נעתר לבקשה וקבע:

"לבקשת המשיבה, ניתן בבית-המשפט לעניינים מקומיים, צו הריסה ללא הרשעה (לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965). על פסק-דין זה הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי. כמו-כן הוגשה לבית-המשפט המחוזי בקשה לעכב ביצועו של צו ההריסה, וזאת לאחר שמועד עיכוב הביצוע שניתן בבית-המשפט לעניינים מקומיים פג. בית-המשפט המחוזי החליט לדחות הבקשה. על-כך הוגשה בקשה למתן רשות לערער. לבקשה זו התנגד בא-כוח המשיבה. לטענתו, אין ערעור - לא ברשות ולא בזכות - על החלטתו של בית-המשפט המחוזי שלא ליתן צו עיכוב ביצוע ההריסה. לדעתי, טענה זו דינה להידחות. החלטתו של בית-המשפט המחוזי הינה החלטה (ולא פסק-דין) בעניין אזרחי (שאינו פלילי), ועל-כן היא ניתנת לערעור ברשות בית-משפט זה. (סעיף 41(ב) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984). פשיטא, שהחלטתו של בית-המשפט המחוזי אינה "פסק-דין", שהרי כל עניינה אינו אלא הליך ביניים במסגרת ערעור שטרם הסתיים. נראה לי כי זו החלטה בעניין "אזרחי", שהרי צו ההריסה אינו עונש (ראה בג"צ 28/50 מינצר נ' הוועדה המקומית לבניה ותכנון עיר תל-אביב, פ"ד ד' 492, 495 (1950); ע"א 71/69 מנחם נ' עיריית תל-אביב, פ"ד ד' 749, 750 (1950); ע"פ 365/67 מדינת ישראל נ' קוברסקי, פ"ד כא(2 780, 782 (1967)), והוא ניתן בהליך שאין בו הרשעה או זיכוי. הליך כזה מן הראוי הוא 'לסווגו', לעניין הערעור, כהליך "אזרחי" (וזאת חרף האמור בסעיף 250 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, החל על שלב קודם), אשר דיני הערעור לגביו קבועים בחוק בתי-המשפט. (השווה גם סעיף 251 לחוק התכנון והבניה).

לגוף העניין, הנני סבור כי יש ליתן רשות שערעור, ובדוני על-פי הרשות האמורה, הנני סבור גם שיש להיענות לה. הטעם לכך הוא, שאם לא יינתן צו עיכוב הביצוע, לא ניתן יהיה להשיב המצב לקדמותו, והערעור כולו יהא חסר כל ערך. (השווה ב"ש 396/86 שטיין נ' חזן, פ"ד מ(3), 133, 135 (1986); ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק, פ"ד לח(4), 572, 576 (1984)).

התוצאה היא, כי אני נעתר לבקשות שבפני, ומורה על עיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המקומי עד להחלטת בית-המשפט המחוזי בערעור שהוגש בפניו בעניין זה."

ב- ר"ע 1/84 {אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד לח(1), 494 (1984)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שדחה ערעור המבקשים נגד החלטתו של בית-משפט השלום, שהחליט שלא לעכב ביצועו של צו הריסה מינהלי לפי חוק התכנון והבניה. בית-המשפט קבע:

"2. גלגולו הראשון של העניין היה ב- ב"ש 7719/83 של בית-משפט השלום בירושלים. הדיון הנ"ל בבית-משפט השלום התייחס לצו הריסה מינהלי, שניתן על-ידי ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ביום 7.12.83 בהתאם לסעיף 238א לחוק.

בית-משפט השלום ציין, כי לצורך החלטתו עליו לפנות להוראותיו של סעיף
238א(ח) לחוק, אשר לפיו:

'לא יבטל ולא יתלה בית-המשפט צו הריסה מינהלי אלא אם הוכח לו שהבניה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת.'

אשר למרכיב הראשון הנ"ל, קבע בית-המשפט, כי אין חולק, שלא ניתן היתר בניה לגבי הבניה, אליה מתייחס צו ההריסה המינהלי. המבקשים שלפניי לא חלקו על ממצא זה ואף אישרוהו. בהתייחסו לתיאורו של המבנה, עליו ניתן צו ההריסה, ציין בית-משפט השלום כדברים האלה:

'מדובר במבנה שתואר בתצהיר המהנדס שצורף לצו וכן בטופס 'בדיקת מצב מבנה המיועד להריסה' בהאי לישנא:

'בצמוד לבניין קיים הוגבהו קירות קיימים בגובה 2.50 מטר לערך. הקירות בנויים מאבן עם גג ביטון. מעליהם נוצקה תקרת ביטון גג ביטון. מעליהם נוצקה תקרת ביטון עם ברזל ועם פתח. אין מים, חשמל ואין משקופים. מבנה זה משמש ככיסוי למדרגות. קירוי חדר מדרגות פתוח. יש עדיין תמיכות לתקרה; לא נבנה מעקה מעל התקרה היצוקה שטח המבנה כ- 15 מ"ר.
בביקור במקום ראיתי את הבניה של קירות הבלוקים שמצופים באבן, את התקרה ועמוד באמצע המשטח הישן עד התקרה. קיימים פתחים, ובאף אחד אין משקופים וחלונות וקיים גם פתח נוסף מן הרצפה ועד לכ- 40 ס"מ מן התקרה. בשטח לפחות בשתי פינות קיימות ערימות של בלוקים חומרי בניה ואף שולחן עבודה של פועלים. כנראה פועלי הבניה. מעל גרם המדרגות הישן ישנו פתח שבא-כוח המבקשים (מפי אנשי הישיבה במקום) נועד בעתיד להיות עליית גג לצורך קידוש לבנה.
אין ספק ספיקא ששני פרטים מכל אלה הם ישנים - המדרגות ומעקה אבן עד לגובה הרצפה, שהגן על המדרגות והמשטח שמעליו נבנתה התוספת.'

בית-המשפט דחה את הטענה, כי הצו אינו ברור על פניו, מאחר שאין כאילו הגדרה ברורה של המבנה, שהצו אמור לחול עליו. התיאור היה לדעת בית-המשפט מספיק, ולא יכול היה להיות ספק בקשר לכך, מה ישן במקום ומה נבנה עתה כחדש.

אשר למסירת הצו, הרי סבר בית-המשפט, שהמשיב יצא ידי חובתו בהצגתו במקום כמצוות החוק, ומה גם שעצם הערעור מצביע על-כך, שהמבקשים ערים להוראת הצו ולמשמעותו.

לעניין שלב הבניה ציין בית-המשפט:

'לדעתי הבניה עודנה באיבה ולא ניתן לומר על מבנה כזה שאין בו חלונות ומשקופים ופתח הדלת שלו לקיר חיצון סגור מעץ דיקט מעין הנחה של דיקט על הפתח כשחומר הבניה עודנו מוערם - כי מבנה זה הסתיימה בנייתו. גם אם תרצו לומר כי השימוש שלו ייעדו המבקשים את הבניה - בניה כזו מתאימה לו ומספיקה לו, הרי שלא ייתכן גם במבנה של קירות וגג לומר שנסתיימה בנייתה בצורתה זו כפי שראה בית-המשפט היום. הפירוש שיש לתת לסיום בניה לפי סעיף 238א(ח) לחוק - הוא סיום כל השלבים של הבניה שיאפשרו את האכלוס כמקובל על-ידי בני אדם. לא ייתכן לומר על מבנה כי גמור הוא אם עדיין יש בו ערימות של חומר בניה, פתחים חשופים והקירות ללא כוחלה וממראה עיני ראיתי שאלמלא צו הפסקת עבודת בניין ביום 29.11.83 לגבי אותו מבנה - ייתכן שהמבנה היה נראה היום אחרת - גמור ואולי מושלם.
לכך בדיוק כיוון המחוקק בהפסקה בניה בעודה באיבה על-ידי צו הריסה המינהלי.
לדעתי גם אכלוס אין כאן. כפי שנקבע ב- ע"פ 58/83 מאירוב נ' קסלר, תק-על 86(4), 103 (1986) יש לייחס פירוש של אכלוס כמקובל וכרגיל אצל בני אדם.
העובדה שמשטח המבנה הזה שמש גם קודם למעבר לכניסה לחדר הלימוד של הישיבה וכי על גבי משטח זה היה קיים ברזים לנטילת ידיים וכי זהו השימוש שייעדו למקום גם אחרי סגירתו בגג וקירות - אינה צריכה ללמד על האכלוס.
המבנה הזה נבנה כמקום סגור, מעין טרקלין מקורה של חדר המדרגות והמעבר לבית המדרש והלימוד - וזהו אכלוסו המקובל. כדי שיאוכלס בתור שכזה צריך שבניית המבנה תסתיים ויאוכלס כחדר מדרגות מקורה.
עצם העובדה שנעשה בו אותו שימוש קודם ותו לא, צריכה ללמד דווקא שהשימוש החדש עדיין לא החל. כדי שיהיה אכלוס במבנה כזה צריך יותר מאשר מעבר ונטילת ידיים. לדעתי - כעולה מהטענות, זהו שלב אחד של בניה עתידה שעליה מלמד הפתח שבגג התוספת הזאת - מעין מעלה נוסף לגג.'

עד כאן דבריו של בית-משפט השלום.

3. הסמכות לצוות על הריסה של מבנה, שנבנה שלא כדין, הוקנתה למי שהוקנתה כדי למנוע התפשטותה של בניה בלתי-חוקית, ובנסיבות, שתוארו לעיל, ראה בית-המשפט את הפעלת הסמכויות כראויה וכמתאימה, ולא ראה כל הצדקה להתערבותו למען ביטולו של צו המניעה.

4. בבית-המשפט המחוזי, שדן בערעורים שהוגשו נגד החלטתו הנ"ל של בית-משפט השלום, נטען כלהלן:

(א) שיקולים זרים היו מונחים ביסוד מתן הצו.

(ב) הצו אינו מתחשב בסיכון למבנה, היכול לנבוע מביצועו.

(ג) לא הוענקה למערערים זכות טיעון טרם הוצאת הצו.

(ד) תיאור המבנה שנועד להריסה לא היה מספיק.

(ה) הבניה הסתיימה, ומכל מקום היה אכלוס של המקום.

בית-המשפט דחה את כל הטענות פרט לזו הנוגעת לתיאור המבנה: לא נתגלה לבית-המשפט, שהיו שיקולים זרים כנטען; תוקפו של הצו אינו תלוי בשאלה איך יבוצע, ואך מובן הוא, שבעת ביצועו אין לגרום נזק לחלקים אחרים של המבנה, אשר עליהם הצו אינו חל; אין זכות שמיעה בשלב הטרומי, ולמי שרואה עצמו נפגע שמורה זכות הפניה לבית-המשפט, כפי שאף נעשה במקרה דנן; בית-המשפט המחוזי גם אימץ את מסקנתו של בית-משפט השלום לעניין האכלוס, כפי שצוטטה לעיל. בקשר לתיאורו של המבנה אמר בית-המשפט:

'הצו הוצא כשחלק המבנה שיש להרסו מתואר כך:
תוספת המבנה הנמצא בעיר העתיקה, רחוב מעלות חאלדיה 32 ירושלים... במקום המסומן בתרשים המצורף בזה באדום סעיף-קטן (ד) 311 ל-238 א' מחייבים כי: 'בצו הריסה מינהלי יפורטו:
(1) 'המקרקעין שעליהם הוא חל'.
(2) 'הבניין או החלק ממנו שהצו מסמיך להרסו, לפרקו או לסלקו'.
לא בכדי טרח המחוקק והתנה את עצם תקפו של הצו בתיאור כזה, שהרי לא יעלה על הדעת שסנקציה דרסטית כזו תבוצע מבלי שכל המעוניינים (בין אלו שהם צדדים: להליך משפטי ובין אחרים למשל: שכנים, שוכרים, בעה"ב וכיו"ב) ידעו בדיוק למה מכוונים הדברים. לפיכך ולאור חומרת התוצאות וקיצוניות הסמכויות הנתונות לרשות אין הצו יוצא ידי חובת החוק אלא אם מי שנוטל הצו לידו יכול למקרא הצו, ללא פירוש ודרוש, לדעת במדוייק איהו ואיזהו המבנה או החלק ממנו שאותו יש להרוס.
המעיין בצו שניתן ידע אמנם אל נכון את מיקום המבנה בו מצויה התוספת אותה מבקשים להרוס, ואולם לא יכול שידע את תיאור התוספת.'

בית-המשפט סבר, כי התיאור אינו מלא ומדוייק במידה מספקת. והוסיף וקבע:

'ניצחון זה של המערערים עלול להתגלות, כניצחון' פירוסי משום... (ש)עדיין פתוחה הדרך בפני הרשות המוסמכת לחזור ולהוציא צו כדין ובכך להשיג את מטרת החוק.
אי-לכך, ערעור זה מתקבל ואנו מבטלים את מה שמתיימר להיות צו הריסה ומורים כי לא יבוצע.'

5. על עניין זה הוגש על-ידי המשיב ערעור ברשות לבית-המשפט הזה, וערעור זה עדיין תלוי ועומד.

6. העניין חזר לבית-משפט השלום, משהוצא ביום 19.12.83 צו הריסה חדש, ובו תיאור מפורט יותר של המבנה המיועד להריסה. המבקשים שבו ופנו לבית-משפט השלום (ב"ש 404/83), ובית-המשפט כאמור ציין כדברים האלה:

'השיקולים להוצאת הצו נשוא הבקשה לא התגבשו שנית ומחדש לאחר החלטת בית-המשפט המחוזי ולאורה אלא נשארו במהותם אותם השיקולים.
מטרת הצו הינה זהה למטרת הצו שבוטל. כל הטענות בדבר שיקולים זרים, זכות הטיעון, אי-התחשבות בגורם הסיכון הבטיחותי, ביצוע ההריסה, שאלת אכלוס המקום וסיום הבניה, כל אלה עלו בפני בית-המשפט המחוזי ונדחו על ידו. אלא, שדווקא בשל חומרת התוצאות וקיצוניות הסמכויות הנתונות לרשות פסק בית-המשפט המחוזי כי אין הצו יצא ידי חובת החוק אלא אם מי שנוטלו יכול למקרא הצו לדעת במדוייק, איזה חלק מהמבנה יש להרוס.
פגם שנפל בתיאור הנכס בצו שהוא מפרטו, פגם זה תוקן, כפי שאף צפה בית-המשפט המחוזי ולא נטען בפני כי התיאור הזה של חלק מהמבנה שחייב בהריסה לא היה מספיק. אני רואה עצמי פטור מלהיכנס לעמקן ולמלוא התוכן של טענות בא-כוח המבקשים לאחר שמטרת הצו, המניע והשיקולים שבהוצאתו לאור מטרות המחוקק נבחנו על-ידי בית-המשפט המחוזי ולא נמצא בהם כל דופי; ועל כל פנים אני מקבלת ומאמצת את מסקנות בית-המשפט המחוזי בשאלות אלה.
כאמור לעיל הפגם היחיד שנמצא בצו הקודם תוקן וכל שחפצים המבקשים באמצעות הליך זה לאחר הוצאת הצו על-ידי ראש העיר ביום 19.12.83, הוא לזכות בחסד של זמן נוסף טרם ביצוע הצו.'

עד כאן החלטתו השנייה של בית-משפט השלום.

7. המבקשים פנו שוב לבית-המשפט המחוזי, אשר אימץ את נימוקיו בפסק-דינו הקודם, ככל שאלו התייחסו לטענות של המבקשים, שנדחו בערעור הקודם. בית-המשפט הוסיף והדגיש, כי אין גם מקום לקבל את הטענה, כאילו נסתיימה הבניה, או כאילו המקום שנבנה אוכלס כבר. "אכלוס" לעניין זה הוא אכלוס, שמתאים למבנה שבו מדובר, ושימוש במבנה בלתי-גמור אינו נופל בגדר דרישותיו של סעיף-קטן 238א(ח). יתרה-מזו, הסמכות, לפי הוראות החוק, דרושה דווקא לצורך אותם מקרים, בהם יש למנוע יצירתן של עובדות מוגמרות על-ידי שימוש במבנים בלתי-גמורים.

על-כן נדחה הערעור, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

8. המבקשים העלו לפני בית-משפט זה את כל הטענות, אותן הביאו בערכאות שקדמו לנו, אך לא מצאתי בהן כל ממש.

אין חולק, כי הבניה נעשתה שלא כדין, וכפי שמתברר, גם אין מדובר על מקרה, בו נמצא הרישיון לבניה בהישג יד מיידי, ורק עיכוב פורמאלי חסר משמעות הוא שמעכבו זמנית.

המבקשים טענו, בין היתר, נגד אימוצם על-ידי בית-המשפט של הטעמים, אשר שימשו את בית-משפט השלום או את בית-המשפט המחוזי, לפי העניין, בגלגולו הקודם של דיון זה. טענתו של עורך-דין דרורי, פרקליטם המלומד של המבקשים, הייתה, כי מאחר שהצו נפסל בשל חוסר בהירות, בטלים גם כל ההליכים, ואין לאמץ כל חלק מהם. אין כל ממש בתיאור שניתן על-ידי בא-כוח המבקשים להחלטות של בתי-המשפט שקדמו לנו ולהתייחסותם להחלטותיו של בית-משפט השלום ושל בית-המשפט המחוזי בגלגול הראשון של פרשה זו. בית-המשפט לא שילב הליך כלשהו של הדיון הקודם לתוך הליכים שלפניו ולא פטר עצמו, כביכול, מקיומה של חוליה כלשהי במהלכיו. כל שעשה היה, כי לגבי טענות, אשר שבו וחזרו על עצמן, לא נהג כאילו הושמעו לראשונה ולא שב ופירט את כל נימוקיו אלא הפנה לנימוקים ולטעמים, שהועלו כבר בעבר על הכתב, בדיון קודם, ואשר אותם אימץ לא מן הבחינה הפורמאלית אלא לגופם ועל-פי תוכנם. בכך אין כל פסול.
בתי-המשפט בשתי ערכאותיהם גם צדקו במסקנתם, כי ביצוע הצו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת.

בניה שלא כדין היא לא רק תופעה, החותרת תחת התכנון הנאות של הבניה, אלא השלכותיה מרחיקות לכת יותר: היא בין התופעות הבולטות, הפוגעות בהשלטת החוק. מי שעושה דין לעצמו פוגע באופן הגלוי והברור בהשלטת החוק, והשיקול של בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי, כי יש למנוע עובדות מוגמרות, המעוגנות במעשה בלתי-חוקי, אין לגלות בו פגם.

על-כן החלטתי לדחות את הבקשה לרשות ערעור."

ב- ב"ש (יר') 4744/03 {אבו סביח אלהאם נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה של עיריית ירושלים, תק-מח 2003(3), 98 (2003)} קבע בית-המשפט:

"1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה שהוצא לביתה של המבקשת בבית חנינה, בגוש 30605 חלקה 107. בבקשה נטען בתמצית שמאזן הנוחיות נוטה לטובת המבקשת ושאם ייהרס הבניין שנבנה ללא היתר, מן הנמנע יהיה להשיב את המצב לקדמותו.

באשר לטענת בא-כוח המשיבה כי המבקשת הסכימה לדחיית צו ההריסה עד ליום 1.8.03, טען בא-כוח המבקשת, כי המבקשת כאשר הופיעה בבית-המשפט לעניינים מקומיים ביום 13.05.03 הבינה שמשמעות ההסדר היא מתן דחיה נוספת לצו ההריסה.

2. המשיבה מתנגדת למתן צו לעיכוב ביצוע צו ההריסה. לטענתה, מדובר בצו שהוצא ביום 19.05.02 וכי הוא לא בוצע עד היום עקב בקשות דחייה שונות שהוגשו על-ידי המבקשת. יתרה-מזאת, ביום 13.05.03 התקיים דיון בפני כב' השופט בן עטר בתיק ב"ש 5337/02 שבו נכחו עורך-דין שריג בא-כוחה הקודם של המבקשת ובעלה, עורך-דין דוד בא-כוח המשיבה וכן מתורגמן בית-המשפט מאיר שמעון שתרגם למבקשת ולבעלה לשפה הערבית את מהלך הדיונים. באותה ישיבה נכתבו בפרוטוקול הדברים הבאים:

'בא-כוח הצדדים: הגענו להסדר לפיו הבקשה לביטול ו/או עיכוב ביצוע צו ההריסה תדחה לגופה ומניין תקופת שלושים הימים לביצוע צו ההריסה יחל ביום 01.08.03 על-מנת ליתן למבקשת זמן התארגנות להשלכות ההריסה... אנו מבקשים לאשר את ההסדר וליתן לו תוקף של החלטה.'

בית-המשפט לעניינים מקומיים נתן להסדר האמור תוקף של החלטה באותו יום.

בראשית אוגוסט הוגשה בקשה בשמה של המבקשת שלא על-ידי בא-כוחה ובה נאמר ברישא 'על-פי ההסדר שהושג בפני בית-המשפט בהליכים אלה רשאי המשיב לבצע את צו ההריסה המנהלי החל מיום 01.08.03.'

על-סמך נתונים אלה טענה בא-כוח המשיבה שאין מקום למתן ארכה נוספת מהטעם שהמבקשת הסכימה לעיכוב ביצוע אך ורק עד ליום 01.08.03.

3. יתרה-מזו, התכלית של סעיף 238א לחוק התכנון והבניה היא להצמית בניה בלתי-חוקית על-ידי מתן צווי הריסה מנהליים כאשר החריג הוא שצו ההריסה המינהלי יתבטל כאשר היתר הבניה בהישג יד או שקיימת תוכנית בניין עיר שעומדת להתאשר בתקופה סמוכה או שהוכח לבית-המשפט שהבניה שבגללה ניתן הצו, בוצעה כדין. לא כך הם פני הדברים במקרה שלנו, מפני שאם הוגשה התוכנית בניין עיר הסיכוי לקבלתה, אם בכלל, יהיה רק כעבור למעלה משנה ואם תינתן דחייה כה ארוכה יהיה בכך משום סיכול כוונת המחוקק כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 238א לחוק התכנון והבניה.

4. דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

5. ההסדר שאליו הגיעו בא-כוח הצדדים מונע מהמבקשת להעלות טענות נגד תוקפו.

כפי שעולה מהרשום בפרוטוקול הסביר מתורגמן בית-המשפט למבקשת ולבעלה את מהותו של ההסדר. המבקשת לא הגיבה ולא התנגדה לדברים שנרשמו בפרוטוקול באותו מעמד. יתרה-מזאת, כפי שעולה מבקשה נוספת שהוגשה בשמה בראשית אוגוסט 2003 המבקשת אכן הייתה מודעת להסכמה שאליה הגיעו בא-כוח הצדדים בישיבת בית-המשפט ביום 13.05.03.

6. התכלית של סעיף 238א לחוק התכנון והבניה היא להילחם בנגע הבניה הבלתי-חוקית שפשה ברחבי הארץ. כדי להלחם בנגע זה ביעילות העניק המחוקק את הסמכות הקיצונית של הריסת בניין ליו"ר ועדה מקומית לתכנון ולבניה בכפוף להגבלות שנקבעו באותו סעיף. המטרה של הסעיף היא כאמור להפעיל את סמכות ההריסה במהירות וביעילות על-מנת למנוע עובדות מוגמרות. לפיכך, כדי לקדם את התכלית הזו אין לדחות את ביצוע הצו לתקופה ארוכה. (רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נ' עורקבי, פ"ד מח(2), 397, 404-403 (1994); רע"פ 6034/99 כהן נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נד(1), 438, 447-446 (2000); ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד לח(1), 494 (1984)).

7. בפסקה (ח) בסעיף 238א נאמר:

'לא יבטל ולא יתלה בית-המשפט צו הריסה מנהלי אלא אם הוכח לו שהבניה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת.'

בעבר הגישה לביטול צו הריסה שיפוטי הייתה נוקשה, כפי שנאמר ב- ר"ע 1/84 מפי כב' הנשיא מ' שמגר שבית-המשפט לא יבטל ולא יתלה צו הריסה אלא אם ההיתר לבניה נמצא בהישג יד מידי ורק עיכוב פורמאלי חסר משמעות הוא שמעכבו זמנית. ברם לאחרונה הגמיש בית-המשפט העליון את המבחן הזה בשתי החלטות שניתנו לאחרונה.

ב- רע"פ 198/00 קואסמה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, דינים עליון נ"ז 626 נאמר מפי השופטת ד' דורנר שמכיוון שלפי עדות של חבר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מנסים לקדם את עניינו של המבקש וכי יחלוף עוד זמן מה בטרם תידון הבקשה להיתר בניה. במקרה אשר כזה, קבעה כב' השופטת ד' דורנר שמאזן הנוחיות מטה לעכב את ביצוע צו ההריסה משום שאחרת לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם המבקש יקבל היתר.

ב- רע"פ 5738/00 סלאמה נ'יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים, דינים עליון נ"ח 443, ניסו להסתמך על ההחלטה שניתנה ב- רע"פ 14598/00 ובית-המשפט העליון החליט לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע באומרו מפי השופט מצא:
'צו מינהלי, להריסת מבנה שהוקם ללא היתר, מהווה אחד האמצעים החשובים לאכיפתם של דיני התכנון והבניה... וככלל, אין לעכב את ביצועו מעבר לפרק הזמן שבאופן סביר נדרש לבעל המבנה לעשיית הסידורים הכרוכים בפינוי המבנה לקראת הריסתו. בית-המשפט רשאי אמנם, להשהות את ביצועו של צו ההריסה לפרק זמן ארוך יותר, אך זאת יטה בית-המשפט לעשות – כחריג לכלל הרגיל – רק בהתקיים נסיבות בעלות משקל המקימות סיכוי ממשי להכשרת הקמתו, בדיעבד, של המבנה. כך, למשל, אם נוכח בית-המשפט כי לא נתבקש היתר להקמת המבנה, ושאילו נתבקש קרוב להניח שגם היה ניתן, עשוי בית-המשפט להעניק לבעלים ארכה להשגת ההיתר, שאם יושג, יתבטל הצו. והוא הדין אם הוברר לבית-המשפט, כי התוכנית שחלה על השטח בזמן ביצוע הבניה, השתנתה בינתיים, וכי על-פי התוכנית החדשה, עשוי הבעלים לזכות בהיתר בניה, שנמנע ממנו בזמן תחולתה של התוכנית הקודמת. בפרשת קאווסמה, עליה הסתמכו המבקשים, הוברר כי בעל המבנה הגיש בקשה להיתר בניה, שהטיפול בה עוכב עד לאישורה של תוכנית מפורטת החלה על האזור. עם-זאת הוכח, בעדות מפי חבר הוועדה המקומית, כי אישורה של התוכנית נמצא בשלבים מתקדמים, ושעם אישורה, תידון הבקשה להיתר בניה. בנסיבות אלו, קיבלה כב' השופטת ד' דורנר את עמדתו של חבר הוועדה המקומית 'שאכן מנסים לקדם את עניינו של המבקש ככל שניתן, אולם אף אם יעבור עוד זמן מה בטרם תידון הבקשה להיתר בניה, רצוי להמתין עד לקבלת ההחלטה בבקשה זו, ולא לבצע מעשה בלתי-הפיך כהריסת מבנה העומד על תילו'.'

8. עיננו הרואות שגם לפי המבחן הגמיש של שתי ההחלטות שיצאו מתחת ידו של בית-המשפט העליון לאחרונה, אין מקום לעיכוב ביצוע צו ההריסה, משום שבהעדר תב"ע, לא ניתן להעניק למבקשת היתר בניה בזמן הקרוב וגם אין הסיכוי שבעתיד הקרוב תאושר תב"ע חדשה שתאפשר למבקשת לקבל היתר בניה על פיה.

מאחר ומדובר בתוכנית שאין יודע אם היא תאושר ומתי, ובהתחשב במטרת סעיף 238א ותכליתו, אין מקום לעיכוב נוסף של צו ההריסה.

9. לאור האמור, יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע הן משום שהמבקשת הסכימה לדחות את מועד ביצוע צו ההריסה עד ליום 1.8.03 ותו לא והן משום שלא נתקיימו התנאים שבסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965."

ב- עע"ם 2601/03 {עזבון אברהם בר אור ז"ל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, תק-על 2003(2), 1956 (2003)} נדון עיכוב ביצוע של צו הריסה בנסיבות מיוחדות. נפסק מפי כב' השופטת א' חיות:

"1. המבקשים הינם הבעלים של בית מגורים, המצוי על מקרקעין הידועים כחלקה 1 בגוש 15421, בישוב מסד. כנגד המבקשים תלוי ועומד צו הריסה מנהלי. צו זה הוצא בגין תוספת בניה שבנו המבקשים על גג ביתם, ללא קבלת היתר על-פי הוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

הליכים משפטיים, אותם ניהלו המבקשים במשך שנים מספר, בניסיון להביא לביטולו של צו ההריסה, לא נשאו פרי, אולם, לבסוף הושגה הסכמה בין הצדדים, אשר קיבלה תוקף של פסק-דין ב- ה"פ 277/99, והובילה להקפאת ההליכים כנגד המבקשים, ולהגשת תוכנית נקודתית חדשה, בקשר לתוספת הבניה כאמור.
תוכנית זו הובאה לאישורה של המשיבה מספר 1 (להלן: "הוועדה המחוזית"), אשר לאחר שמיעת ההתנגדויות, שהוגשו מטעם המשיבה מספר 2 (להלן: "הוועדה המקומית"), ומטעם המשיב מספר 3 (להלן: "ועד הישוב מסד"), החליטה לתת תוקף לתוכנית, תוך קביעת מספר תנאים לקבלת היתר הבניה המבוקש.

כנגד החלטת הוועדה המחוזית, הגישו המבקשים עתירה מינהלית לבית-המשפט המחוזי בנצרת. עתירה זו נדונה בפני כב' השופט ממן, אשר קבע בפסק-דינו כי התנאים שנקבעו להכשרת תוספת הבניה, בהם לא עמדו המבקשים, קרי, הריסת 15 מ"ר משטח תוספת הבניה והריסת המדרגות החיצוניות המובילות לתוספת הבניה – בדין נקבעו, ומשום כך, אין להתערב בהחלטת הוועדה המחוזית.

בקשה להתליית תוקפו של פסק-הדין ולעיכוב ביצוע צו ההריסה, שהובאה בפני כב' השופט ממן, נדחתה.

2. על פסק-דינו של בית-משפט קמא מערערים המבקשים במסגרת עע"ם 2601/03, והערעור עתיד להישמע בפני בית-משפט זה. בינתיים, חוזרים המבקשים ועותרים בבקשה שבפני, להורות על עיכוב ביצועו של צו ההריסה.

3. המשיבה 2 מסכימה לעיכוב הביצוע המבוקש, ואילו המשיבים 1 ו- 3, מתנגדים לכך. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בבקשה לעיכוב הביצוע, ובתגובות המשיבים לבקשה זו, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל.

עסקינן בבית מגורים שנבנה על-ידי המבקשים בשנת 1987. מספר שנים לאחר מכן נבנתה, כאמור, תוספת בניה ללא היתר כדין, על גג בית המגורים. במסגרת ההליכים שהתקיימו בין הצדדים הושגו הסכמות, אשר בחלקן אף קיבלו, כאמור, תוקף של פסק-דין. טענות המבקשים, כפי שהן עולות מהודעת הערעור, מופנות, בין היתר, כנגד האופן בו פירש בית-משפט קמא את ההסכמות שהושגו בינם לבין הוועדה המחוזית, וכן כנגד סמכותה של הוועדה להתנות את אישורה של תוכנית נקודתית, בהריסת גרם מדרגות, אשר בנייתו נעשתה מכוח היתר, שלטענת המבקשים ניתן כדין עוד בשנת 1988.

טענותיהם אלה של המבקשים ראוי כי תתבררנה, מבלי שיבוצע, בינתיים, צו ההריסה, שכן ביצועו יגרום לשינוי בלתי-הפיך במצב הדברים הקיים והדבר עלול לייתר את הערעור כולו.

לפיכך, מורה אני על עיכוב ביצועו של צו ההריסה, עד למתן פסק-הדין בערעור."

ב- ע"פ (חי') 3162/03 {קריידן חנן נ' הוועדה המקומית לתכנון, תק-מח 2003(2), 10661 (2003)} נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע של צו הריסה תוך השתת הוצאות גבוהות על המבקשים בשל התנהגותם. בית-המשפט קבע:

"1. לפנינו ערעור על החלטה מיום 5.3.03, שניתנה על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה בתיק ב"ש 58/99, לפיה נדחתה בקשתם של המערערים להורות על עיכוב ביצוע מיידי של צו הריסה מינהלי מיום 18.7.98 ועל ביטולו.

2. בית-משפט קמא כתב בהחלטתו, עליה הערעור, כי 'המבקשים מגישים ללא הפסקה בקשות שכולן נדחו עד היום בכל הערכאות. גם בקשה זו הינה בקשה חסרת בסיס שכל מטרתה להביא לעיכוב ביצוע צו הריסה מינהלי שהיה צריך להיות מבוצע זה מכבר'.

דעתנו היא, שקביעותיו אלה של בית-משפט קמא, נכונות הן. כך היא החלטתו, שהמערערים חוזרים ומגישים בקשות חדשות לבקרים, שמטרתן אחת, שלא לאפשר להרוס את תוספת הבניה, שבנו ללא היתר כדין, על-אף שצו ההריסה, לאחר שנבדק מספר פעמים עקב טענות שונות של המערערים, הן על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים והן על-ידי ערכאת הערעור, הפך להיות חלוט. כך היא גם החלטתו של בית-משפט קמא, שגם הבקשה האחרונה, כמו קודמותיה, חסרת בסיס משפטי או עובדתי.

עומד לפנינו תיק עב כרס, שממלאות אותו בקשות חוזרות ונשנות, על רובן כתבו השופטים שישבו בדין, כי הבקשות הן חסרות בסיס, וכולן נדחו על-ידי השופטים השונים בבית-משפט קמא, ואף על-ידי בית-המשפט המחוזי ובית-המשפט העליון, שדנו בחלק מההחלטות כערכאות ערעור. הרושם הקשה שנוצר מקריאת התיק וההחלטות של בתי-המשפט הוא, שהמערערים ניצלו את הליכי בית-המשפט באופן בוטה, כאשר התוצאה היא שצו מינהלי שניתן כדין לפני כ- 5 שנים וצווים חוזרים ונשנים, חלקם גם הם מלפני מספר שנים, של בתי-המשפט שדחו כל בקשה לבטלו, נשארו כאות מתה על הנייר.

3. נביא סקירה של הבקשות וההחלטות בתיק זה, ויתכן שאף נשמטו מאיתנו אחת או שתיים בשל ריבויין.

א. ראשיתה של הסאגה הייתה בבקשה שהוגשה ביום 28.7.98 לביטול צו הריסה מינהלי, שניתן ביום 8.7.98 (בש"א 7299/98). הצו התייחס לעבודות בניה שעשו המערערים בגוש 1089 חלקה 599 ברח' יאיר כץ בחיפה. העבודות שנעשו על-פי הצו היו אלה: במרווח הקדמי והצדדי של הבניין הקיים, בצמוד לו, הם יצקו תשעה עמודים בגובה 3.1 מ' ומעליהם יצקו משטח בטון בשטח של כ-39.00 מ"ר מעל המשטח הם החלו לבנות ארבעה קירות חיצוניים מבלוקים. כמו-כן הם סגרו בקומת הקרקע מקלט בשטח של כ-32 מ"ר על-ידי אטימת ארבעה פתחים. יצויין עוד, כי מדובר בבית דו-משפחתי, וכי הבניה החורגת נעשתה על-אף התנגדותם של השכנים בבית המשותף.

כב' השופטת י' וילנר דחתה את הבקשה בהחלטה מנומקת מיום 4.8.98.

ב. המערערים ערערו לבית-המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 961/98). בעוד הליכי הערעור נמשכים, במטרה לאפשר למערערים להגיש בקשה להיתר, פנו המערערים לוועדה המקומית וביקשו היתר, אולם הוועדה דחתה את הבקשה בהחלטה מיום 21.12.98, בקובעה, כי המקלט והבניה במרווח הם בגדר סטייה ניכרת וכי מרפסת הזיזים שנבנתה מפריעה לשכנים.

ביום 4.5.99, מייד לאחר שבקשתם נדחתה, פנו המערערים בבקשה נוספת לוועדה, שנדחתה אף היא.

בינתיים פנו המערערים בבקשה חדשה לבית-המשפט לעניינים מקומיים (ב"ש 2543/99) וטענו כי מי שייצג את התביעה בהליכים עד הנה, לא היה מוסמך לייצגה.

כב' השופטת י' וילנר, דחתה בקשה זאת. ערעור על החלטה זאת נדון בבית-המשפט המחוזי בחיפה (ב- ע"פ 1147/99), ונדחה בפסק-דין מיום 25.5.2000.

באותה החלטה כתב בית-המשפט המחוזי, בין היתר, כי:
'התוצאה היא, שצו הריסה שהוצא ביום 8.7.98, ואמור היה להיות מבוצע תוך 30 יום, לא בוצע עד היום מחמת "תרגילים" שעושים המערערים כדי למנוע את הריסת מה שבנו ללא היתר, מבלי שיש להם עילת תקיפה כחוק נגד הצו ומבלי שיש להם סיכוי לקבל היתר לבניה. יש בכך ניצול לרעה של הליכי בית-משפט, וראוי שניצול זה יופסק.'

4. על פסק-דין זה הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון, והיא נדחתה בהחלטה מיום 16.10.00 (רע"פ 4709/00), כאשר בית-המשפט העליון כתב, כי 'אין סיכוי שערעור המבקשים יתקבל'.

עם מתן החלטה זאת הפך הצו להיות חלוט.

5. המערערים לא נרתעו מדחיות בקשותיהם והגישו בקשה נוספת לבית-המשפט לעניינים מקומיים, בטענה שהם הגישו תוכניות חדשות, וביום 28.8.01 ניתנה החלטה נוספת של כב' השופטת י' וילנר, אשר דחתה את הבקשה. השופטת ציינה כי הבקשה החדשה למתן היתר זהה לקודמותיה, למעט ויתור על מרפסת זיזית שאינה קשורה לצו ועל שטח של 4 מ"ר מתוך 38 מ"ר, שהמערערים הציעו להרוס. השופטת הדגישה, כי הבקשות הן בקשות סרק. לא מן המותר לצטט לעניין זה מהחלטתה של כב' השופטת י' וילנר:

'אין לאפשר למבקשים, אשר הפרו את החוק, להתחמק מביצוע צו ההריסה, על-ידי הגשת בקשות חוזרות ונשנות חדשים-לבקרים, שהרי אין לדבר סוף, ועל כל דחיית בקשה ניתן יהיה תמיד להגיש בקשה חדשה, שונה במשהו מקודמתה, ולבקש בעקבות כך, ביטול ו/או עיכוב צו ההריסה.'

6. המערערים חזרו והגישו ביום 24.9.01 בקשה נוספת, שגם היא נידונה לפני כב' השופטת י' וילנר. הפעם טענו המערערים, שהם הגישו תוכניות חדשות לאשרור למפרע של הבניה. גם בקשה זאת נדחתה, לאחר שבאת-כוחה של המשיבה הודיעה, כי תוכנית זאת זהה כמעט לחלוטין לתוכניות קודמות, שנדחו על-ידי הוועדות.

7. המערערים, בלא להרוס את הטעון הריסה על-פי הצו שאושר כדין, חזרו ופנו בבקשה, עליה נתנה שוב החלטתה של כב' השופטת י' וילנר הפעם מיום 24.10.01.

השופטת קבעה, שאין בבקשה זאת כל ממש. אמנם המערערים הגישו תוכנית לאישור, אולם התברר כי תוכנית זאת זהה כמעט לחלוטין לתוכניות הישנות שהוגשו ונדחו על-ידי הוועדות. השוני היחיד היה בכך שהם ויתרו על ממ"ד. בית-משפט קמא קבע, כי הוא שוכנע שהתוכנית החדשה איננה מהווה שינוי נסיבות.

בית-המשפט חייב את המערערים בהוצאות בסכום של 2,000 ש"ח בהביעו כך את תקוותו 'שייתכן ופסיקת הוצאות היא זו אשר תגרום למבקשים לחדול מהגשת בקשות חוזרות ונשנות'. נתברר כי תקוותה נכזבה.

8. לא עברה עת ארוכה, ובחודש נובמבר 2001, הגישו המבקשים בקשה נוספת לבית-המשפט לעניינים מקומיים. הפעם העילה הייתה שהריסת חלק הבניין עליו חל הצו, תגרום לנזקים בלתי-הפיכים לבניין. הם צרפו חוות-דעת של המהנדס קרמר לתמיכה בעמדתם זאת. כמו-כן טענו, כי יישארו בחזית האבן חריצים אשר יפגמו במראה החיצון של הבית. לפיכך הומלץ על-ידי המהנדס שלא להרוס את תקרת הבטון במרפסת. מנגד הוגשה חוות-דעת של מומחית מטעם המשיבה, הגב' נדל דנוטה, קונסטרוקטור ראשי של העירייה ומנהלת היחידה למעקב ובקרה על בניה ציבורית. לפי חוות-הדעת של גב' דנוטה, ניתן לבצע את צו ההריסה ללא כל סיכון למבנה. בחוות-דעתה גם ניתנו הוראות כיצד יש לבצע את ההריסה מבלי לפגוע במבנה, ויצויין, שלא עולה מהן כי מדובר באמצעים בלתי-סבירים, כאלה שלא ניתן לעמוד בהן בהוצאות סבירות ונמוכות.

בהתייחס לבקשה זאת ניתנה החלטתה של כב' השופטת י' וילנר מיום 18.4.02.

9. על ההחלטה האחרונה של כב' השופטת י' וילנר ערערו המערערים לבית-המשפט המחוזי, ובפסק-דינו מיום 11.7.02 (ע"פ 2378/02) דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור, תוך שהוא כותב, כי המערערים חוזרים ומטרידים את בתי-המשפט לערכאותיו וכפסע בינם לבין חיוב בהוצאות. לעניין הטענה, כי הריסת הבניה הבלתי-חוקית, תהווה סכנה לבניין כולו, כתב בית-המשפט המחוזי, כי:

'הגשת הבקשות החוזרות ונשנות על-אף מה שנפסק וגם הבקשה הנוכחית היה בהם ניצול לרעה של הליכי בית-המשפט והטרדת בית-המשפט שלא לצורך, על-אף זאת שקלה כב' השופטת י' וילנר את הנתונים שבפניה. היא הגיעה בצדק למסקנה שלא תהא סכנה לעבודת ההריסה באמצעות מסור יהלום ואף הלכה לקראת המערערים שקבעה שבליטת בטון מסויימת שמהווה לדעתם מקור סיכון לא תיהרס.'

רע"פ נדחתה על-ידי בית-המשפט העליון (רע"פ 637/02) ביום 14.8.02 מהנימוק שהמבקשים לא טרחו לצרף את ההחלטות עליהן ערערו.

10. לא יבשה הדיו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ועל החלטתו של בית-המשפט העליון, וביום 8.9.02 חזרו המערערים והגישו בקשה לביטול הצו, הפעם שוב בנימוק שבבוא העירייה לבצע את צו ההריסה ועם הסרת הקורה הראשונה, כך לטענתם של המערערים, נתגלע שיש סיכון למבנה אם ימשיכו בהריסה בשל כך שהופיעו סדקים.

11. כב' השופט א' אליקים ביקש חוות-דעתה של המומחית מטעם המשיבה, אשר נדרשה גם לבקר בבניין.

ביום 30.12.02 נתן כב' השופט א' אליקים החלטה, לפיה נדחתה שוב בקשתם של המערערים לבטל את צו המניעה. יצויין כי בישיבה שקבע בית-משפט קמא לשמיעת הבקשה, לא הופיעו המערערים ולא המצהיר מטעמם ואף לא המומחה מטעמם.

המערערים גם לא טרחו להגיש סיכומים מטעמם, על-אף שהמועד להגשת הסיכומים חלף עבר לו. בית-משפט קמא העדיף את עדותה של המהנדסת דנוטה נסל, אשר הצהירה, כי מהתבוננות בקיר החיצוני של הבניין הקיים, היא לא הבחינה בסדקים קיימים או חדשים וכן כי העבודה לא בוצעה בהתאם להנחיותיה.

המהנדסת נאלצה להסתפק בבחינה חיצונית של המבנה הלא חוקי, שכן המערערים סירבו לתת לה להיכנס לבניין.

בית-משפט קמא קבע שהמערערים גילו זלזול בבית-משפט וכל כוונתם לא הייתה אלא להשיג עיכוב ביצוע שלא כדין. השופט כתב לעניין זה:

'עיון בהליכים שקדמו לבקשה זו מראה כי לא מדובר בהתנהגות מקרית. כב' השופטת י' וילנר תארה בהחלטתה מיום 24.10.01 את דרכם של המבקשים בהגשת בקשות חוזרות ונשנות כדי להתחמק מביצוע צו הריסה, גם טענת המבקשים בדבר הסיכון למבנה כבר הועמדה לדיון והוכרעה בבית-המשפט זה, בבית-המשפט המחוזי ובבית-המשפט העליון ועל המבקשים היה לפעול בהתאם לאמור בהחלטת כב' השופטת י' וילנר מיום 18.2.02.'

בית-המשפט דחה את הבקשה והורה על ביצוע הצו תוך 30 ימים.

12. על ההחלטה מיום 12.2.03 הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי, שגם הוא נדחה על-ידי ערכאת הערעור.

13. המערערים לא נואשו גם הפעם, ועל-אף שגם פסק-דינו האחרון של בית-המשפט המחוזי הפך להיות חלוט, הם חזרו והגישו שלוש בקשות שונות לבית-המשפט קמא, בתאריכים 12.02.03 ,26.01.03 ו- 16.02.03.

הצו העומד לבדיקתנו, הוא הצו של השופט אליקים מיום 5.3.03 אשר הורה על הריסת המבנה באופן מיידי. החלטה זאת ניתנה על בקשה של המערערים לבטל את צו ההריסה כאשר הנימוק היה שהמהנדס מטעם המערערים חזר וקבע, לאחר שהחלו עבודות ההריסה על-ידי העירייה, כי יש סכנה למבנה כולו.


הנימוקים בערעור
14. טוענים המערערים כי עם התחלת ההריסה, כפי שעולה ממכתבו של המהנדס קרמר, התברר שוב, כי ההריסה מסוכנת. זאת כיוון שלאחר שהחלו בהריסה, נתגלו סדקים נוספים בבניין. המהנדס קרמר סבור, שקיימת סכנה כי ייווצרו סדקים נוספים, אשר עלולים להביא להתמוטטות. המהנדס גם טען, כי 'הברזלים נשארו גלויים וכתוצאה מהרטיבות יעלו חלודה שמסכנת את יציבות המבנה'.

לטענתו, ייתכן שבעת בניית הבניין היה בארץ חוסר בצמנט ובברזל, ובגין בניה בתנאים אלה, יש חשש שחוזק הבניין אינו עומד בדרישות התקן של היום.

לעמדתם של המערערים היה על בית-המשפט להורות על דחיית ביצוע צו ההריסה ועל קיום דיון נוסף בנוכחותו של המומחה קרמר והמערערים והיה על בית-משפט קמא לדון שוב בבקשתם, שנימוקיה מסתמכים על מצב חדש בשטח (של תוספת סדקים).

15. דעתנו היא שאין ממש בערעור. לא השתכנענו, כפי שגם לא השתכנע בית-משפט קמא, שיש סיכון ממשי או סיכון שלא ניתן להסירו בנקיטת אמצעים סבירים. כך טענתם של המערערים, כי זיזי ברזל, שיישארו חשופים, יחלידו. גם אלמלא ניתנה חוות-דעתה של המהנדסת נדל, כי ביצוע צו ההריסה של הבניה הלא חוקית, לא תגרום נזק למבנה הקיים, ניתן לקבוע, שקיימים ודאי פתרונות לבעיה זאת, כמו ציפויים בשכבה מגינה, אולי של בטון. כך גם טענתם של המערערים, כי הריסת המרפסת שנבנתה ללא היתר תפגע בבטיחות הבניין על-ידי יצירת סדקים, שגם יגבירו את הסכנה בעת רעידת אדמה. המערערים מתבססים על מכתב, סתמי למדי, של המהנדס קרמר, שניתן ביום 19.2.03. לא מצאנו טיעונים חדשים בחוות-דעתו. טענתו כי נתגלעו סדקים חדשים, אינה מבטלת את החלטתו החלוטה של בית-המשפט, שאין סיכון למבנה. יצויין גם שאין במכתב זה כל התייחסות לשאלה אם השקעה כספית מתאימה אינה יכולה למנוע את הסיכון של יצירת סדקים, או האם לא ניתן בהשקעה כספית מתאימה לסתום את הסדקים או לחזק את חלק המבנה, שיתערער (ואין בכך כדי להסכים שאכן הריסת המרפסת תערער את יסודותיו של המבנה). מבלי להכריע בשאלה, אם יש מקרים בהם מוצדק יהיה שלא לבצע צו הריסה, אפילו אושר בפסק-דין חלוט של בית-משפט, הרי אין המקרה שלפנינו נופל בגדרם. כאמור, מכתבו הסתמי של המהנדס קרמר, אינו מביא כל נסיבות חדשות המצדיקות סטייה מהכלל של סופיות הדיון.

בנסיבות אלה, צדק בית-משפט קמא משדחה בקשתם של המערערים להמשיך ולעכב את הביצוע של צו ההריסה עד לקיום דיון נוסף במעמד כל הצדדים ומתן החלטה חדשה. לשם מה צריך לזמן את הצדדים, אם יש החלטה חלוטה לפיה הריסה באופן מקצועי לא תסכן את הבניין?! מדגישים אנו: המערערים הם שיצרו את הסיכון, ככל שקיים סיכון כזה, ועליהם להסיר אותו על-ידי העסקת מהנדסים מיומנים, השקעת כספים, ככל שיידרשו על-מנת למנוע סיכון הבניין, בעיקר בהתחשב בדיירים הנוספים, והריסת הבניין תוך כדי פיקוח של מהנדסים מיומנים אם אין הם מסתפקים בהוראותיה של הקונסטרוקטורית של העירייה. מאחר והמערערים לא ביצעו את ההריסה, הרי היא תבוצע על-ידי העירייה, וחזקה עליה, שהיא תעשה כך בליווי של אנשי מקצוע על-מנת שלא יגרמו נזקים בניין.

16. לפיכך אנו דוחים את הערעור. אנו מורים למערערים להרוס את הבניין תוך 30 יום מהיום, שאם לא יעשו כן, תהא המשיבה רשאית להרוס את המבנה הבלתי-חוקי, הכול כמפורט בצו ההריסה ובהחלטות של בתי-המשפט, עד תום 90 מהיום.
הוצאות ההריסה יהיו על חשבון המערערים
17. בשל נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, בהתחשב בכך שלעירייה היו הוצאות בסכום של 7,880 ש"ח כאשר החלה להרוס את המבנה על-פי צו ההריסה, ופעולותיה הופסקו על-פי צו זמני של בית-משפט זה, שבדיעבד הסתבר שלא הייתה לו הצדקה, ומשום ששוכנענו כי הערעור, כמו הבקשה לפני בית-משפט קמא, היה ניצול מובהק של הליכי משפט, אנו מחייבים את המערערים לשלם למשיבה את הוצאותיה בערעור בסכום של 15,000 ש"ח + מע"מ."

ב- ב"ש (חד') 730/03 {פלוני נ' אלמוני, תק-של 2003(1), 1124 (2003)} נפסק מפי כב' השופט שאול מנהיים:

"מעבר להתייחסותו של בא-כוח המשיבה להוצאות, לא ביקשתי תגובה ואין בה צורך. דין הבקשה להידחות משורה ארוכה של טעמים, שכל אחד מהם בפני עצמו די בו כדי להצדיק את הדחייה.

אחל בכך שבהחלטתי הראשונה ב- ב"ש 5949/02 התניתי את עיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי בכך שלא יעשה כל שינוי במצבו של המבנה כפי שהיה עובר לצו המינהלי. די להציץ בתמונות שהוגשו במסגרת ב"ש 5949/02 ומשקפות את המצב בעת הדבקת הצו, ואציין שאין מחלוקת כי התמונות נכונות, מתייחסות לנכס ולזמן הנטען, לתמונות שצירף המבקש לבקשה הנוכחית כדי לראות שנעשו שינויים. כך למשל הוכנס ריהוט למקומות שלא נמצא בהם, ארונות נוספו והותקנו.
די בעניין זה בפני עצמו כדי להצדיק דחיית הבקשה. אי-אפשר לבקש סעד מבית-משפט בכלל וסעד כה חריג כביטול הסכם פשרה בפרט כאשר המבקש מפר צו שניתן באותו עניין עצמו.
הנקודה הבאה היא כי גם התמונות המוצגות על-ידי המבקש מלמדות לא על נכס מאוכלס כפשוטו של הביטוי אלא על נכס שבנייתו טרם הושלמה ובאופן מלאכותי נעשה ניסיון ליצור מצג של שימוש למגורים בו. נכס שבנייתו טרם הושלמה הוא נכס שארונות המטבח שלו עדיין אינם מותקנים בשלמותם, דלתותיהם עדיין אינן מורכבות, הריהוט שבו על פניו נראה כאלתור ואנשים לנים בו על גבי מזרונים, כמה וכמה אנשים בחדר אחד כשמדובר בבית שבמבט אחד על פני התמונות מספיק לגלות שיש בו חדרים רבים ואין כל הצדקה ששניים או שלושה אנשים יצטופפו בחדר אחד שלו. אין ספק שיש כאן מצג של מגורים, מצג כוזב ביודעין בניסיון ליצור עובדות מוגמרות כביכול על-מנת למנוע הפעלתו של צו מינהלי להריסה. אדגיש כי העובדה שאדם לן בבית ואפילו מבלה בו את ימיו אינה הופכת את הבית לעובדה מוגמרת בהכרח. כך למשל באתרי בניה רבים לן שומר באתר וכן מבלה בו את כל שעות הערות שלו, אוכל בו וכל כיו"ב, ולעיתים חל אותו דין גם על חלק מהעובדים באתר. האם ניתן לומר אם כך שאתר הבניה הוא כבר בגדר מבנה מוגמר לעניין השאלה האם עדיין ניתן להוציא לו צו הריסה מינהלי? ברור שהתשובה שלילית. לכך יש להוסיף שהמבקש הודה באוזניי כי החיבור לחשמל הוא חיבור מאולתר, באמצעות שכן. ללא ספק גם אם הדבר נכון הוא מעיד כאלף עדים שאין מדובר במבנה גמור, שלא לדבר על הסיכונים הבטיחותיים לרכוש ולחיים כתוצאה מדרך כזו של חיבור חשמל לבית מידות.

עוד אוסיף כי המבקש נוקט בשיטת הטפטוף, כאשר בכל הזדמנות הוא מוסיף עוד עובדות. בבקשה המקורית הגיש תצהיר מפורט אולם לא טרח לציין בו מתי אכלס את הבית כשם שלא ציין בו שגם חבריו מתגוררים בו. היום ידע לומר שהוא מתגורר בבית מחודש יולי וכי מתגוררים שם גם חבריו, שמספרם וזהותם נותרו עלומים. אגב, גם עניין החיבור לחשמל וזהותו של מי שנותן את החשמל נותרו עלומים.
כל אלה הם שיקולים נכבדים כנגד הבקשה אולם אינם העיקר. העיקר הוא שבנוכחותו של המבקש, אותה הקפיד להסתיר בבקשה ובתצהיר, הסכים בא-כוחו דאז בישיבת 26.12.02 כי הבקשה לביטול הצו תעבור מן העולם וביצוע הצו יעוכב עד 12.1.03 אלא אם עד אז תושג הסכמה אחרת או יינתן היתר. ללא ספק הסכמה זו הייתה מבוססת על ציפייה כזו או אחרת לכך שבמשך כשבועיים שבין 26.12.02 ל- 12.1.03 עשויה להיות הסכמה בין הוועדה המחוזית לבין גורם כזה או אחר, שבעקבותיה תסכים הוועדה שלא לבצע את הצו. העניין הוא רק שציפייה היא רק ציפייה. מה בעצם טוען המבקש? הוא טוען שהוועדה הסכימה לוותר על הצו המינהלי. זאת הפרשנות היחידה היכולה להתיישב עם טענתו לפיה לא הסכים לכך שהבית ייהרס אם לא תושג הסכמה אחרת עד 12.1.03. הבעיה היחידה היא שהטענה הזו איננה ניתנת לישוב לא רק עם השכל הישר אלא גם עם הטקסט הפשוט והברור של הדברים שנאמרו בישיבת 26.12.02 וההחלטה שניתנה.

שמעתי וראיתי את המבקש. מדובר באדם שהשכלתו על תיכונית, ושליטתו בשפה העברית מעל ממוצע לאזרח ישראלי בגיר. כך גם תבונתו ככל שניתן להתרשם.

פשוט אי-אפשר להאמין לדבריו, ואין הם אמת אלא ניסיון בוטה להפוך את האמת על-פיה. אני מוכן להאמין שהמבקש קיווה וציפה שהדברים יגיעו לפתרון שימנע או ידחה את ההריסה, אולם בין ציפייה ותקווה לבין עילה לביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף שיפוטי המרחק אינו ניתן לגישור. זאת ועוד, בבקשה ובתצהיר נאמר שהמבקש לא הבין את ההסכמה. במכתבו של עורך-דין שפריר למשיבה, נספח ב' לבקשה, נטען אחרת: נטען כי ההסכמה נעשתה מחמת טעות ועל-כן ניתנת לביטול והיא מבוטלת. בכל הכבוד, לא יעזרו כאן להטוטים משפטיים מפני שלא שאלה משפטית על הפרק אלא שאלה עובדתית פשוטה, לגביה אפשר רק לומר אמת או לשקר. השאלה העובדתית היא האם האיש לא הבין מה הוסכם, או שהבין היטב אולם טעה בהבנתו. בכל הכבוד, אלו דברים סותרים עובדתית. אני קובע עובדתית שהאיש הבין היטב אולם הבנה זו נתמכה בתקווה או בציפייה שנכזבה.

אדגיש כי לשון ההסכמה הייתה ברורה: נקבע במפורש וכך נוסחו ונאמרו הדברים בנוכחותו ולאוזניו של המבקש, כי הבית ייהרס במשך 15 יום שתחילתם ביום 12.1.03 אלא אם עד אז תושג הסכמה אחרת או יינתן היתר. מכאן שאפשרות ההריסה הוצגה כברירת המחדל ולא כעניין תיאורטי שלא צפוי להתרחש.

טענה אחרת ששמעתי היום נוגעת למסמך שצורף לבקשה המקורית (5949/02) כנספח ב', והיא מסמך ההבנות מיום 31.12.00 בעניין אדמות אלרוחא. לטענה זו לא היו ואין ידיים או רגליים. המסמך הזה הוא מסמך ארוך ומפורט, שבשום פנים ואופן אין בו דבר העשוי ללמד על-כך שדיני התכנון והבניה אינם מחייבים בשטח כלשהו מהשטחים נשוא המסמך. המסמך הזה עוסק בהסדרת השימושים הצבאיים, מחד, והחקלאיים אזרחיים, מאידך, באדמות מסויימות, ויש בו פרק המדבר על-כך שרשויות מקומיות סמוכות יוכלו לתבוע הרחבת שטח השיפוט שלהן בכפוף לכל דין ומבלי שתביעות אלו תועלנה בקשר למסמך זה (ראה סעיף 2 בעמ' 6 למסמך, תחת הכותרת "הוראות נוספות"). בכל מקרה, אין המסמך מתנה על הוראות חוק התכנון והבניה ובכל הכבוד אין בנמצא סמכות מאף אחד להתנות בהסכם על הוראות חוק התכנון והבניה.

עוד שמעתי היום טענות שהוצגו כטענות לבר משפטיות, אולם הושמעו במסגרת הליך משפטי ובית-המשפט התבקש להתחשב בהן. חוששני שהטענות הללו מוטב היה לולא נאמרו כלל, שכן המשמעות היחידה שלהן היא שיש מי שמקווה שניתן להלך אימים על רשויות החוק בכלל ועל בית-המשפט בפרט ולהרתיעו מאכיפת החוק רק מהטעם שיש אנשים העלולים להגיב בדרך כזו או אחרת על אכיפת החוק. כמו-כן, שמעתי את הטענה שלא ניתן לבנות דבר בהעדר תוכנית מתאר. בכל הכבוד, אין ידיעה שיפוטית על-כך, ומעבר לכך העניין איננו כאן עניין של בניה ללא היתר סתם. כאן מדובר בבניית בית מידות, כמעט ארמון, על קרקע שכרגע אינה שייכת לשום רשות מקומית (ויש על-כך תעודת עובד ציבור שהוגשה במסגרת ב"ש 5949/02 ולא נסתרה) ויעודה הנוכחי הוא חקלאי. מדובר אם-כן בסיפוח אדמה חקלאית, שינוי יעודה והפיכתה הלכה למעשה לחלק משטחה של רשות מקומית שבוודאי תידרש לתת שירותים לתושבי הבית. לא ניתן להשלים עם דרך כזו של קביעת עובדות בשטח, ובדיוק כדי למנוע תופעות כאלה נועדו הוראות החוק מרחיקות הלכת המקנות את הסמכות להוציא צו הריסה מינהלי בכפוף לביקורת שיפוטית מוגדרת ומוגבלת כפי שנקבע בחוק ובפסיקה לעניין זה.

עוד שמעתי את הטענה כי מדובר בהריסת מפעל חיים או חסכונות חיים. בכל הכבוד, מי שבוחר להשקיע סכום גדול בבניה שהוא יודע היטב שאין לה היתר והוא אפילו טוען בעצמו שאין סיכוי לקבל היתר בזמן הקרוב לביצועה, נוטל את הסיכון ואין לו אלא להלין על עצמו. כל בניה עולה כסף ועל-פי ההיגיון הזה אין להרוס בכלל בניה בלתי-חוקית, ולמען האמת לא רק בהליך מינהלי אין להרוס אלא גם במסגרת גזר-דין בהליך פלילי אין להרוס מפני שההריסה היא אותה הריסה וההפסד אותו הפסד. מובן שלא ניתן להשלים עם דרך טיעון כזו ואין סיכוי לקבלה.

התוצאה היא כי הבקשה נדחית. אוסיף כי מהדברים עולה יסוד סביר לחשד כי נעברו לפחות שתי עבירות פליליות, האחת הפרת הוראה חוקית שהיא ההחלטה הראשונה ב- ב"ש 5949/02 מיום 6.11.02, והשנייה עדות שקר.
בא-כוח המבקש עתר לכך שאם הבקשה תידחה, תינתן החלטה בדבר עיכוב ביצוע לימים ספורים לצורך הגשת ערעור. אין מקום לעשות כן. בכל הכבוד, לשיטת המבקש עצמו הבקשה לא הייתה צריכה להיות מוגשת אתמול, שלושה ימי עבודה בסה"כ לפני המועד שבו נכנס צו ההריסה לתוקף. לא מצאתי שום הסבר בפיו לכך שלא פעל מייד, פשוטו כמשמעו, לביטול אותה הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה ביום 26.12.02 אלא המתין כמעט ליום האחרון. זאת ועוד, פעם אחת כבר עיכבתי את הביצוע והתניתי את העיכוב בכך שלא יוכנס שום שינוי במצב ושכרי היה ששינוי הוכנס גם הוכנס והיום מבקשים להסתמך עליו. לפיכך, גם אם בתנאים אחרים היה מקום לשקול עיכוב קצר, הוכיח המבקש שאין הוא ראוי לאותה מידת חסד שהוא עותר לה היום אפילו במישור הזמני.

מקובלת עליי לחלוטין עמדת המשיבה כי מן הדין שהליכי סרק יהיו כרוכים בתשלום הוצאות. הדברים נכונים כעיקרון בכלל, ולא כל שכן כשעוסקים בהליכים שאפילו אינם מחייבים בתשלום אגרה. לא ייתכן שיהיה צד שיוכל לכפות על משנהו התדיינויות חוזרות ונשנות גם כאשר לדברים אין בסיס בחוק ואפילו כאשר הם מבוססים על עובדות שאינן אמת, בידיעה שאין לו מה להפסיד אפילו במישור הכספי. בהעדר סמכות מפורשת לחייב בהוצאות בהליכים מעין זה, אני סבור עדיין שיש סמכות טבועה לבית-משפט לחייב בהוצאות כל מי שנקט הליך שהתברר כהליך סרק.

כאמור לעיל, הבקשה נדחית והמבקש ישלם למדינת ישראל הוצאות בסך 2,500 ש"ח.

בשולי הדברים אומר רק כי הטענה שהצו נגוע בחוסר סמכות של הוועדה המחוזית שהוציאה אותו לא רק שאין לה שום בסיס, מכיוון שהיא מנוגדת לעובדה שלא נסתרה ולפיה אין מדובר במרחב תכנון מקומי וממילא הסעיף שבא-כוח המבקש דיבר עליו אינו חל כלל, אלא גם אין מקום להעלותה בהליך שבפניי. המבקש חזר בו בהסכמתו ובנוכחותו מבקשה קודמת שבה טען את הטענה הזו. היום השאלה היא רק האם מותר לו לחזור בו אפקטיבית מאותה הסכמה כלומר להביא לביטול ההחלטה שנתנה תוקף שיפוטי להסכמה הזו. רק אם היה עובר את המכשול הזה בשלום היה מקום לבדוק אם יש לו טענה טובה נגד הצו לגופם של דברים. הוא לא עבר את המכשול הזה בשלום, מה גם שהטענה לגופה פשוט אינה נכונה."