בזיון בית-משפט

נדגיש כי ביום 11.4.13 תוקנה תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי ותקנות 468, 469 ו- 471 לתקנות סדר הדין האזרחי - בוטלו. לפיכך, יש לקרוא פרק זה בכפוף לתיקונים שבוצעו בתקנות סדר הדין האזרחי {ראה גם פרקים 4 ו- 5 בחיבור זה הסוקרים את הדין החדש}.

נקיטת הליכים משפטיים נגד הממרה החלטה או צו של בית-המשפט על-פי פקודת בזיון בית-משפט הינה צעד דרסטי וחמור. לא בנקל נזקק בית-המשפט להטלת סנקציות שמטרתן כפיית הצד הממרה לקיים את החלטתו.

העיקרון המנחה את בתי-המשפט בבואם לדון בבקשות לעיכוב ביצוע הינו כי קיימות נסיבות בהן עיכוב ביצוע של החלטה הכופה צד לקיים החלטה כמוה כמתן "פרס" לצד הממרה ובעצם הענקת מלוא הסעד למבקש העיכוב.

ב- בש"פ 62/89 {בנימין פולק נ' שלום יעיש ואח', פ"ד מד(3), 449 (1989)} בדונו בבקשת עיכוב ביצוע של החלטה המטילה סנקציות בגין אי-קיום צו, קבע בית-המשפט:

"2. ביום 12.12.88 נתן בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' אליעז) תוקף של החלטה להסכמת המשיבים אשר לפיה הוסכם כי הסכום של -.200,000$, בו הודה המבקש שהוא חייב, יחולק בין המשיבים בחלקים שווים. בהחלטתה הורתה השופטת כי התשלום יבוצע לאלתר והבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה. על אותה החלטה ערער המבקש, וכן הגיש בקשה לעיכוב ביצוע (בש"א 18/89 הנ"ל).

בניגוד להחלטה האמורה לא שולמו הכספים, והמשיבים פנו לבית-המשפט המחוזי בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט.
בהחלטה מנומקת היטב סקרה השופטת המלומדת כל שאירע בעניין, ובסיום ההחלטה נאמר:

'...במקרה שבפנינו אין אני מהססת מעשיית שימוש בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, שכן פולק הטעה לאורך כל הדרך כשהצדדים שוקלים כיצד לחלק את 200 אלף הדולר בדרך הטובה והיעילה, ומשהגיעו להסכמה התברר שאין הכסף בשליטתו... מאז שניתנה ההחלטה ב- 12.12.88 חלפו כ- 35 יום. לא יופקד הסכום האמור בהחלטה בקופת בית-המשפט תוך 30 יום - ייאסר פולק, למחרת היום ה- 30 מהיום...'

כנגד החלטה זו הגיש המבקש ערעור. כן ביקש המבקש לעכב את ביצוע ההחלטה עד למועד שמיעת הערעור, ובקשה זו מונחת עתה בפני.

3. בטרם אבחן אם גילה המבקש עילה לעיכוב ביצוע ההחלטה ברצוני לציין כי לאחר ששמעתי באריכות את טענות בא-כוח בעלי הדין ועיינתי בכל החומר שהוגש, נראה לי כי, בנסיבות העניין, עיכוב ביצוע ההחלטה נשוא הדיון יהא בו משום מתן "פרס" למי שממרה צו של בית-משפט, ויהא בו, למעשה, משום הענקת מלוא הסעד למבקש.

יחד-עם-זאת שומה עלי לבחון אם יש ממש בטענות המבקש, שהרי כלל בידינו הוא כי הליכים על-פי פקודת בזיון בית-המשפט לא נועדו להעניש את הממרה, אלא להביא לידי ביצוע פסק-הדין (ראה למשל ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 187 (1983)).

4. המבקש העלה טענות שונות הן כנגד פסק-הדין אשר טרם בוצע, והן כנגד ההחלטה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. בין היתר טען כי קיימת דרך אחרת לאכיפת פסק-הדין והיא על-ידי נקיטת הליכי הוצאה לפועל, ומטעם זה אין מקום לסנקציות על-פי פקודת בזיון בית-משפט; כן נטען כי פסק-הדין אינו סופי ועוד טענות מטענות שונות. מקומן של טענות אלה יגיע בשעת הערעור, ואיני רואה בהן משום נימוק לעיכוב ביצוע.

5. הטענה היחידה שיש לעיין בה עתה היא הטענה כי אין כיום באפשרותו של המבקש למלא אחר ההחלטה, והלכה היא כי חוסר אפשרות למלא אחר פסק-הדין מהווה הגנה טובה בהליכים על-פי פקודת בזיון בית-משפט (ראה ע"פ 221/88 פנחסי נ' חזקי, פ"ד מב(2), 722 (1988)). טענה זו מקומה אמנם בשעת הערעור, אך נראה לי כי ראויה היא להישקל גם בבקשה לעיכוב ביצוע.

6. בתצהיר הנגדי שהגיש המבקש בבית-המשפט המחוזי, לא נטען כלל כי אין באפשרותו לשאת בתשלום בו חוייב ומשום כך לא נתבררו העובדות הצריכות לעניין, ומאמציו של עורך-דין חורי, בא-כוח המבקש, להוכיח כאילו טען טענה זו אין בהם ממש. טענה זו נטענה לראשונה בפני, והמשיבים חולקים על-כך מכל וכל. כל שנטען בבית-המשפט המחוזי הוא כי הכספים נשוא הצו שועבדו בינתיים לבנק, ובדין נקבע כי:

'אולם הטענה שאין הכסף בשליטתו (של המבקש - מ.א.) אף היא אינה מדוייקת. איזו זכות יש לו להשתמש בכספים שהוא מונע השבתם לשם הבטחת בניה במסגרת עסקיו? יואיל למצוא לו ערבות אחרת...'

יתכן, איפוא, שהכספים נשוא הצו משועבדים כיום, אך ניתן להסיר שיעבוד זה על-ידי כספים אחרים, וברי כי אין לו לבנק עניין דווקא ב- 200,000$ אלו ולא אחרים. המבקש הוא קבלן במקצועו, והמשיבים טוענים כי הוא בעל נכסים מרובים. לא היה מקום להעלות בפני לראשונה את הטענה בדבר חוסר מקורות כספיים, ואיני סבור כי מקום יש לעכב את ביצוע פסק-הדין בהתבסס על נימוק זה.

7. טענה נוספת אותה העלה המבקש היא כי אם לא יעוכב ביצוע ההחלטה, תסוכל מטרת הערעור. איני משוכנע כי כך הם פני הדברים. מכל מקום, איני סבור כי לאור נסיבות העניין ולאור האמור בסעיף 3 להחלטתי יש בטענה זו כדי להכריע בבקשה שבפני.

8. בשל סמיכות הזמנים שנוצרה, מן הראוי ליתן למבקש אורכה קצרה נוספת לצורך ביצוע ההחלטה. אשר-על-כן, ניתנת בזאת למבקש אורכה נוספת של שבוע ימים מיום המצאת החלטה זו לצורך ביצוע התשלום, והחלטת בית-המשפט המחוזי תעוכב למשך שבוע זה.

10. כפוף לאמור בסעיף 8 לעיל נדחית הבקשה."

מחמת המאמצים הכנים שעשו המבקשים-לביצוע החלטת בית-משפט נעתר בית-המשפט, ב- ע"פ 6788/93 {גבריאל אדלר ואח' נ' שרלוט הורביץ ואח', תק-על 96(1), 812 (1996)} לאורכה נוספת וכדברי בית-המשפט:

"…לפיכך לא היה מקום לאכוף עליהם בקנס לציית לפסק-הדין, שאין ביכולתם לבצעו מטעמים שאינם תלויים בהם. שכן, 'אין תחולה לסעיף 6 (לפקודת בזיון בית-המשפט - א.ג.) מקום שאכיפת ההוראה שוב אינה אפשרית, וגם בעתיד לא תהא אפשרות לביצוע מצד המערערים מבחינה פיסית ומשפטית, למרות שמדובר לכאורה 'בהפרה נמשכת' של הצו מבחינת המערערים'.

10. ער אני למצב אליו נקלעו המערערים. בחתימתם על הסכם המכר כאחראים וכערבים לביצוע התחייבויותיהם של המוכרים, ביקשו להיטיב עם האחרונים, ונמצאו מרעים עם עצמם. אולם זו מהותה של ערבות, ואין המערערים יכולים לרחוץ עתה בניקיון כפיהם, לאחר שהמשיבה הסתמכה על אחריותם וערבותם, שעה שחתמה על חוזה המכר.

אכן, אילו נתברר באופן מוחלט כי אכיפת פסק-הדין אינה בת-ביצוע וכל צו אכיפה יהיה צו סרק, לא היה מקום ליתן את החלטת האכיפה. שכן 'אין בית-המשפט נותן צו לאכיפה אלא-אם-כן שוכנע שהצו יהיה יעיל ואפקטיבי... ואין בית-משפט מפעיל את סמכויותיו לפי הפקודה אלא למטרת כפיה ולא למטרת ענישה' (ע"א 422/77 בן ארי נ' שפירא, פ"ד לב(2), 309, 319). והלכה היא 'שחוסר יכולת לבצע חיוב שבפסק-דין משמש הגנה מפני הליכים של בזיון בית-המשפט' (ע"פ 221/88 פנחסי נ' חזקי, פ"ד מב(2) 722, 724 (1988)).

11. אולם לא שוכנעתי כי אין בידי המערערים להוציא את פסק-הדין מן הכוח אל הפועל. ראיה לדבר היא אמנם ראיה שבדיעבד, דהיינו, זו העולה מן ההתפתחות שחלה מאז שניתנה החלטת האכיפה, אולם בכגון דא יש בראיה מאוחרת כדי להשליך על מידת האפקטיביות של ההחלטה מלכתחילה.

התפתחות זו מפורטת: בבקשותיו של בא-כוח המערערים (ב- בש"פ 709/95 וב- בש"פ 5055/95) להגיש ראיות נוספות בערעור; בהודעה שהגישו הצדדים לבית-המשפט ביום 9.4.95 כי 'חלה התקדמות רבה ומשמעותית בכל הנוגע לקידום רישום הבית המשותף'. זאת לאחר החלטתנו מיום 7.2.95 לדחות את הדיון בעקבות דבריו של בא-כוח המערערים 'כי נוצרה הזדמנות לסיום הסכסוך באופן מעשי'; ולאחרונה ב- בש"פ 290/96 מיום 10.1.96, בו ביקש בא-כוח המערערים להגיש ראיה נוספת בערעור המלמדת כי 'פסק-הדין יבוצע בימים הקרובים'. זאת לאחר 'שכל המסמכים הדרושים לרישום הבניין הנדון כבית משותף ולרישום דירת המשיבה על שמה יוגשו ללשכות הרישום בימים אלה'.

12. הנה-כי-כן, המסקנה העולה מקבלת בקשותיו של בא-כוח המערערים להגיש לפנינו ראיות הנוספות, שעל אמיתותן לא חלק בא-כוח המשיבה, היא, כי מאמצם של המערערים לבצע את פסק-הדין נשא פרי, ובידם להשלים את המלאכה.

13. נוכח התפתחות זו אין מקום לקבל את הערעור על החלטת האכיפה, אולם המאמץ הבלתי-נלאה מצד המערערים לקיים את פסק-הדין מצדיק מתן אורכה נוספת עד שתיכנס החלטת האכיפה לתוקפה.

14. סיכומם של דברים, ע"א 1167/94 - נדחה, כן נדחה ע"פ 6788/93 בכפוף לכך כי החלטת האכיפה תיכנס לתוקפה ביום 1.7.96, אם לא יבוצע פסק-הדין עד למועד זה."

ב- בש"פ 877/95 {מ' בורוכוביץ בע"מ נ' שחם י' אריכא ובניו, תק-על 95(2), 1406 (1995)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע תשלום קנס בגין בזיון בית-משפט שהוטל על המבקשים בשל מכירת מוצרים "מפירי זכויות", בניגוד להוראת בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט קבע:

"2. ככלל, לא יינתן צו לעיכוב ביצוע אלא במקום שבו מראים המבקשים, כי טובים סיכוייהם להצליח בערעור וכי ביצוע הוראת בית-המשפט יגרום להם נזק בלתי-הפיך או קשה לתיקון.

בעניין המונח לפני, המדובר בתשלום קנס בסך של 70,000 ש"ח כשלצידו חיוב בתשלום על סך 10,000 ש"ח נוספים כהוצאות משפט. חומר הראיות המצוי בפני מלמד: כי המטרה שלשמה הוטל הקנס - דהיינו, מניעת המשך מכירתם של "מוצרים מפירים", הושגה ואין מקום לחשש ממשי כי המבקשים ירהיבו עוז בנפשם לחזור ולהפר את הוראת בית-המשפט; וכי מצבם הכלכלי של המבקשים הינו בכי רע, באופן שאכיפת תשלום קנס בסכום שהושת עליהם כרוכה בהשלכות שליליות מרחיקות לכת.

בהתחשב בכך שאין לומר כי אין למבקשים כל סיכוי לזכות בערעורם ולנוכח מצבם הכלכלי הקשה והעדר חשש של ממש להפרה נוספת - החלטתי להיעתר לבקשה והנני מורה על עיכוב תשלום הקנס עד למתן פסק-הדין בערעור.

3. בשולי הדברים רואה אני להוסיף, כי השתהותם של באי-כוח המשיבה בהגשת תגובתם לבית-משפט זה מלמדת בעליל כי המשיבה לא ראתה כל דחיפות בכפיית תשלום הקנס לאלתר; שאחרת - קשה להסביר שיהוי כה ארוך מקום בו נתבקשה תגובה תוך חמישה-עשר ימים.

4. תשלום הקנס יעוכב, איפוא, עד למועד מתן החלטה ב- ע"פ 31/95, כאשר למשיבים שמורה, כמובן, הזכות לחזור ולפנות לערכאות אם המבקשים יחזרו ויפרו את הוראות בית-המשפט."

אין ספק כי בתי-המשפט נטו לעכב ביצוע כאשר הצד הממרה אכן נקט בכל הצעדים לקיים את החלטת בית-המשפט גם אם הדבר אירע לאחר הטלת הסנקציות על-פי פקודת בזיון בית-משפט.

כך גם כאשר מתברר שאירועים מסויימים שהיו קריטיים בביצוע הצו לא אירעו ומשום כך לא היה מקום להמשיך ולאכוף החלטה על הממרה."

ב- בש"פ 8213/95 {קליף משה ואח' נ' יוסף דראי ואח', תק-על 96(1), 363 (1996)} קבע בית-המשפט:

"…ואולם בית-משפט קמא, דחה את הבקשה בלא שמיעתה, והחליט בזה הלשון:

'הבקשה נדחית. אין מקום לדון בבקשה שהוגשה שלושה ימים לפני תום הארכה שנקבעה, מבלי שניתן לקיים דיון במעמד הצדדים.'

אודה שלא זכיתי להבין החלטה זו. הבקשה הוגשה ביום 28 בדצמבר 95, סמוך לאחר שנתקבלה אצל המבקשים החלטת הוועדה המחוזית, המאפשרת בניית גג משופע. ואם לא ניתן לקיים דיון במעמד הצדדים לפני תום הארכה (למשל, ביום 31 בדצמבר 95), מה מונע את שמיעת הבקשה לאחר תום הארכה?! ואולם לעניין זה אשוב בסוף הדברים.

2. בבקשות לעיכוב ביצוע, יש לשקול הן את סיכויי הערעור והן את מאזן הנוחות. הלכה פסוקה היא שאף-על-פי שאין צו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט בבחינת עונש, אלא הוא בא לאכוף את הציות להבא, מכל מקום יש בו אלמנט עונשי, והערעור עליו הוא אכן ערעור פלילי. לפיכך, אין אוכפים מכוח פקודה זו אלא צווים והחלטות שמובנם חד-משמעי. צו או החלטה הניתנים ליותר מפירוש אחד, אינם נכנסים בגדר האכיפה לפי הפקודה (ע"א 128/59 (המ' 162/59) שרגנהיים נ' אוניברסיטת בר-אילן, פ"ד יג 1448, 1451 (1959)).

מבחינה זו, אין לומר שסיכויי המבקשים בערעור - מבוטלים. המבקשים טוענים בערעור, שהחלטת כב' השופט א' גורן מיום 24 באוקטובר 96, שאת הציות לה באה החלטת כב' השופט ג' קלינג לאכוף, אינה חד-משמעית.

המבקשים טוענים שהם הבינו בתום-לב, שכב' השופט א' גורן התיר להם להמשיך בפעולות הבניה, ובלבד שפעולות אלה לא יחרגו מהנחיות הוועדה המחוזית. ניתנת האמת להיאמר שקריאה כזו של החלטת כב' השופט א' גורן היא בהחלט אפשרית. שאם-לא-כן, היה נאמר בה שצו המניעה הארעי יעמוד בעינו עד שישיגו המבקשים מן הוועדה המקומית היתר בניה מתוקן. תחת זאת מודגש בהחלטה דווקא דבר ביטולו החלקי של צו המניעה הארעי. אילו היה מדובר בבניה שלאחר השגת היתר בניה מתוקן, לא הייתה כל רבותא בביטול צו המניעה. די באפשרות הסבירה של קריאה כזו - אם היא תתקבל על דעת בית-המשפט שלערעור, כפי שהתקבלה על דעתי - שהחלטת האכיפה לפי הפקודה, תבוטל. גם מאזן הנוחות נוטה במקרה כזה במובהק, לצד עיכוב ביצוע החלטתה האכיפה (בש"פ 877/95 מ' בורוכוביץ בע"מ ואח' נ' י' אריכא ובניו בע"מ, תק-על 95(2), 1406 (1995)).

יתרה-מזו, מאז החלטת האכיפה התחדש משהו. החלטתה הוועדה המחוזית מיום 26 בדצמבר 95, מאפשרת, כאמור, קיומו של גג הרעפים המשופע, בגבולות שנקבעו באותה החלטה. החלטה זו נתקבלה עוד בטרם חלפה תקופת הארכה להסרת הגג. בנסיבות אלה, אילו נזקק בית-משפט קמא לבקשת הארכה הנוספת, ייתכן שהיה נעתר לה.
לאור האמור, אני מחליט להיעתר לבקשה ומורה על עיכוב ביצוע החלטת האכיפה מיום 6 בדצמבר 95 ב- ה"פ 1603/95 (ב), וזאת עד להכרעה ב- ע"פ 8212/95, ואני מחייב את המשיבים בתשלום הוצאות בקשה זו בסך 5,000 ש"ח.

האמור לעיל אין בו משום מניעה כי המבקשים יחדשו את בקשתם בפני בית-משפט קמא לשינוי החלטת האכיפה או אף לביטולה, לאור מצב רישוי הבניה העדכני."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

בזיון בית-משפט