אימוץ

1. הגורמים המעורבים בתהליך האימוץ
ישנם ארבעה גורמים עיקריים שהינם בעלי אינטרסים בנושא האימוץ: הילד הזקוק לאימוץ, המשפחה הביולוגית, המשפחה המאמצת והמדינה.
א. אימוץ ילד - הילד הזקוק לאימוץ
אימוץ הינה דרך לפתור בעיות חברתיות של גידול ילדים שאין להם בית או שהמסגרת בה הם גדלים אינה מספקת להם את הצרכים הבסיסיים לקיומם. בדרך פתרון זו מסייעים לילדים למצוא הורים חדשים שיגדלו אותם, כאילו היו הוריהם הטבעיים ויעניקו להם את המסגרת המשפחתית החסרה להם. השיקול העיקרי של בית-המשפט הדן בנושא אימוץ הוא טובתו של הילד הזקוק לאימוץ, לכל שאר השיקולים והגורמים המעורבים יש ערך משני.
ב. המשפחה הביולוגית
במקרם מסוימים אימוץ מתבצע לאור בקשת ההורים הביולוגיים או בעקבות הסכמתם. ישנם מקרים בהם האימוץ מתבצע נגד רצונם. במקרים אלו בית-המשפט נדרש לשקול את הכאב שלהם בניתוק ילדם והעברתו למשפחה מאמצת.
ג. המשפחה המאמצת - אימוץ ילדים
שיטת האימוץ באה לפתור בעיה של זוגות אשר אינם יכולים להביא ילדים לעולם, להפוך להורים ולגדל ילדים. שיקול ההורים המאמצים הינו שיקול משני בחשיבותו בהחלטה על אימוץ שכן השיקול העליון הוא טובת הילד, אך אין להתעלם משיקול זה של סיוע להורים חשוכי ילדים.

ד. המדינה
אינטרס המדינה היא, כי כל ילד יגדל במשפחה אשר תעניק לו תנאים נאותים לקיום ולחינוך. המדינה מחויבת לשמור על הילדים שלא יהפכו לאובייקט סחר בשל בצע כסף או בדל כל שיקול אחר תוך התעלמות מטובת הילדים.
2. קריטריונים מוקדמים לאימוץ
על-פי חוק האימוץ קיימות מספר דרישות אשר בני-הזוג חייבים לעמוד בהם לצורך אישור בקשת האימוץ, והם:
1. ביצוע אימוץ - אימוץ יבוצע אך ורק על-ידי צו של בית-המשפט על-פי בקשת המאמץ. לא מתאפשר ביצוע אימוץ בצורה פרטית. בית-המשפט המוסמך לדון בבקשה הוא בית-המשפט המחוזי. השופט נדרש בראש ובראשונה לשקול האם צו האימוץ הינו לטובת המאומץ. לבית-המשפט סמכויות נרחבות מאד להחלטה, לדוגמא: האם להעניק צו אימוץ גם ללא הסכמת ההורים, להעביר את המועמד לאימוץ לרשות המאמץ עד להכרעה, לבדוק את פער הגילים בין המאמץ למאומץ.
2. הסכמת מאומץ - נדרשת הסכמת המאומץ והוריו. באם הילד מסוגל להבין ולדבר בית-המשפט מחויב להיות משוכנע, כי המאומץ אכן מעוניין באימוץ על-ידי המאמץ הספציפי שהגיש את הבקשה. לא מספיקה הסכמה כללית לאימוץ אלא הסכמה למאמץ ספציפי. במקרים מיוחדים בלבד יכול בית-המשפט להחליט על האימוץ ללא הסכמת המאומץ או ידיעתו, זאת באם מתקיימים שלושת התנאים הבאים: המאומץ אינו יודע כי המאמץ אינו ההורה שלו, כל הסימנים מעידים על כך שהמאומץ מעוניין בהמשך הקשר עם המאמץ ושטובת המאומץ דורשת שלא לגלות לו את דבר האימוץ.
3. צו אימוץ - צו אימוץ ניתן לאשר לילד שלא מלאו לו 18 שנה. מטרת האימוץ היא להעניק לילד אווירה משפחתית חמה בבית ההורים ולכן מעל גיל 18 אין עוד צורך בכך. בית-המשפט במקרים חריגים סוטה מהוראה זו.
4. תקופת מבחן - חייבת להיות תקופת מבחן של לפחות ששה חודשים בו המאומץ יהיה בביתו של המאמץ לפני מתן צו האימוץ.
5. חוק אימוץ - החוק מורה, כי בדרך-כלל האימוץ יהיה רק על-ידי בני-זוג נשואים. סטייה מכלל זו מותרת כאשר אחד מבני-הזוג המאמצים הוא ההורה הביולוגי של הילד ובמקרה זה ניתן צו האימוץ למאמץ יחיד וכאשר אחד מבני-הזוג נפטר.
6. אימוץ ופער גיל - פער גילים המינימאלי בין המאמץ למאומץ יהיה 18 שנה.
7. אימוץ ודת - המאמץ והמאומץ נדרשים להיות בני אותה דת. מהוראה זו החוק לא מאפשר לסטות.
בנוסף לדרישות אלו קיימים דרישות נוספות הנדרשות על-ידי השירות למען הילד:
1. גיל המאמצים מוגבל בבקשה לאימוץ תינוק: גיל האישה לא יעלה מ- 40 וגיל הגבר לא יעלה מ- 46.
2. לזוג ההורים אסור שיהיה ילד ביולוגי משותף.
3. בני-הזוג המאמצים צריכים להיות בעלי השכלה של לפחות שמונה שנים.
4. בני-הזוג צריכים להוכיח שיש להם הכנסה קבועה.
5. בני-הזוג צריכים להיות בריאים בנפשם ואינם חולים במחלות מסוימות שמונעות ביצוע האימוץ.
זמן ההמתנה הממוצע לביצוע אימוץ הוא שש שנים. ניתן לאמץ ילד שני ובתנאי שהזמן העובר בין האימוצים הוא לפחות שנה וחצי.
3. תהליך האימוץ
מבחינת מעמדם המשפטי כהורים, אין ספק, כי התוצאות החמורות והמרחיקות-לכת ביותר של הימנעות אב ואם מלמלא את חובותיהם כהורים, ובכלל זה חובת המשמורת, הן במסירת ילדם לאימוץ, אף ללא הסכמתם. זאת, מאחר שהאימוץ מביא להפסקה כמעט טוטאלית של החובות והסמכויות שבין המאומץ לבין הוריו שאר קרוביו, ושל הסמכויות הנתונות להם ביחס אליו.
סעיף 16 לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981, (להלן: חוק האימוץ) קובע:
"16. האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים לבין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן סמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם; הוא מפסיק את החובות והזכויות בין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות ביחס אליו."
צו אימוץ שבית-המשפט לא צמצם את תוצאותיו ולא סייג אותן, מכוח סעיף 16(1) לחוק האימוץ[276] הקובע: "רשאי בית-משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות", משתית כאמור, את הקשר בין הילד לבין מאמציו על בסיס שווה לזה שקיים, בדרך-כלל, בין ילד לבין הוריו, שהם אופטרופסיו הטבעיים. לפיכך ההיקף והתוכן של חובות המאמצים וזכויותיהם, שווים לאלו שהוגדרו בחוק לגבי הורים שהם אפורטרופסים טבעיים, ואמת המידה למילוי החובות לטובת המאומץ תהיה אף היא שווה לזו שחלה על הורים טבעיים:
סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מגדיר מהם תפקידי ההורים וקובע, כי:
"15. אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו."
סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, מסכם את הנושא בקובעו, כי:
"17. באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין."
על רקע המהות הגורלית של הליך האימוץ, הבהירו בתי-המשפט בישראל, כי אין להעלות על הדעת שייעשה בו שימוש נרחב לפתרון הבעיות בכל אותם מקרים שבנסיבות אובייקטיביות או סובייקטיביות שונות - גדל הקטין בבית שאין בו תנאים נאותים הנקבעים על-פי הצפוי מהורים דואגים ומסורים, המעניקים לקטין בית חם וטוב.
"... זוהי בעיה חברתית גדולה וקשה, שעלינו להתמודד עמה. אבל האם יעלה על הדעת, שדרך פתרונה של בעיה זו היא במסירת הילדים לאימוץ, בבית חם ואוהב, ללא הסכמת הוריהם? זוהי דרך מוטעית, שבתחילתה אולי קלה ופשוטה היא, אבל בסופה מי ישורנה[277]."
הליכה בדרך זו טומנת בחובה "סכנה לא-מבוטלת של מציאותם של הורים טבעיים שיתהלכו בתוכנו בהרגשה שהחברה פגעה בזכות טבעית היקרה להם מכל, מציאות העלולה להיות, חס ושלום, לרועץ למוסד האימוץ עצמו[278]".
פתרון האימוץ לא נועד לאפשר התערבות ביחסים בין הורים לילדיהם, במגמה לשפר את איכות חיי הילדים. ההורים הביולוגים אינם בתחרות עם זרים המוכנים לאמץ.
פתרון האימוץ יעלה רק במקום בו מכלול הנסיבות מצביע על כישלון חמור במסוגלות ההורית וכאשר יתברר, כי שלומו הנפשי ו/או הפיזי של הילד נפגע או עלול להיפגע כתוצאה מהזנחה או חוסר טיפול או טיפול לקוי. אז ורק אז יעלה פתרון האימוץ על הפרק.
קיימת, כמובן, אפשרות, שההורים הביולוגים עצמם יגיעו למסקנה שאינם מתאימים ומוכשרים לתפקד כהורים, ויזמו תהליכי אימוץ.
4. אימוץ על-ידי קרובים וזרים
ההבחנה בין אימוץ על-ידי זרים ואימוץ על-ידי קרובים נעשית על-פי המטרות המרכזיות של האימוץ.
אימוץ על-ידי קרובים, נעשה בדרך-כלל כשההורה הטבעי נישא מחדש עם בן זוג שאינו הורהו של הילד, וכעת מבקש בן הזוג לתת תוקף משפטי למצב בפועל, כאשר הוא משמש למעשה כהורה דה-פקטו של הילד.
ישנם גם מצבים, נדירים יותר, שקרובי משפחה אחרים מבקשים לאמץ ילד שגדל אצלם, כתוצאה ממות הוריו.
בהיעדר הורה טבעי נוסף, אין קושי, בדרך-כלל, במתן גושפנקא חוקית למצב השורר בפועל, על-ידי מתן צו אימוץ. לעומת זאת, קיומו של הורה טבעי נוסף, מקשה על הסיכוי של בן הזוג לקבל צו אימוץ. למעט במקרים בהם האב הביולוגי אינו מתפקד בתור אב ואינו ממלא את חובותיו כלפי ילדיו.
באימוץ על-ידי זרים, המטרה שונה בתכלית. בנסיבות אלה תכלית האימוץ להעניק לילד הורים חלופיים, במקום אלה שאין לו, או אלה שכשלו לגמרי במילוי חובותיהם כלפיו. מסיבות אלה, אימוץ על-ידי זרים, אפשרי רק כאשר הדברים אמורים בזוג נשוי, ואילו אימוץ על-ידי קרובים יכול להיעשות על-ידי אדם יחיד, ובדרך-כלל, זה גם הדפוס הנהוג (אימוץ על-ידי בן זוגו של ההורה הטבעי).
5. מעמדו של פקיד סעד לחוק האימוץ
"פקיד הסעד לפי התובנה המשפטית הקלאסית הוא 'זרועו הארוכה' של השופט הדן בעניין. הוא אינו 'פקיד טכני' אלא הוא 'בעל דבר'. הוא המוציא ומביא את העניין שבתחום סמכותו לבתי-המשפט, והוא הוא המקבל הוראות מבית-המשפט כיצד לפעול. בבואו לבית-המשפט הוא מגיש תסקיר על מצבו של הקטין ובדיוני בתי-המשפט הוא המחויב לטעון טענות, וכמובן עליו מוטלת החובה להשיב לטענות שטוען בעל הדין שכנגד... מלבד זאת, תפקידו של פקיד הסעד הוא להציע דרכי טיפול לבית-המשפט, כדי שבית-המשפט ידע לבור לו את דרך הטיפול הנראית לו[279]."
פקידי הסעד לחוק האימוץ ממונים על נושא האימוץ על כל היבטיו (לרבות מעורבות בשלב הוצאת הקטין מרשות הוריו, הגנה על טובתו ומסירתו להורים מאמצים). הטיפול בהורים הביולוגיים והטיפול בהורים המאמצים.
הוראותיו של חוק אימוץ ילדים משנת 1981, חיזקו בשיעור ניכר את מעמדו של פקיד הסעד בכל הקשור להליכי אימוץ בין זרים ואף בין קרובים שאינם בני-זוגו של הורה המאומץ. פקיד סעד הוכר כגורם בלעדי שהוסמך בחוק למסור ילד למי שמתכוון לאמצו.
סעיף12(א) לחוק האימוץ קובע במפורש:
"12(א). לא יימסר ילד למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו, אלא באמצעות פקיד סעד: הוראה זו לא תחול על מסירה למאמץ שהוא בן-זוגו של הורה המאומץ."
הסנקציה שנקבעה למי שמפר את ההוראה הקבועה בסעיף 12(א) לחוק האימוץ, ומוסר ילד לאימוץ שלא באמצעות פקיד סעד, מעוגנת בסעיף 33 לחוק האימוץ והעונש הוא מאסר שנה. בנוסף לכך, קובע סעיף 32 לחוק האימוץ, שהעונש על מתן או קבלה של תמורה כלשהי בעד אימוץ, או תיווך לאימוץ - הוא מאסר עד שלוש שנים.
סעיפי החוק הללו מעניקים לפקיד הסעד מעמד ייחודי, מונופוליסטי בכל הקשור למסירת ילדים וקבלתם למטרות אימוץ. מעמד מכריע ובלעדי מעין זה לא קיים בשיטות משפט במדינות מערביות כגון צרפת, ארצות הברית ואנגליה.
בישראל, פועלים פקידי הסעד לענייני אימוץ במסגרת שירות ממלכתי כלל ארצי. פקידי הסעד בשלושת המשרדים המחוזיים כפופים במישרין לפיקוחו ולהנחייתו של פקיד סעד ראשי, הן בדרך-כלל והן לגבי החלטה בעניין מסויים, כאמור בסעיף 36(ב) לחוק האימוץ:
"36(ב). מבין פקידי הסעד כמשמעותם בחוק שירותי הסעד, התשי"ח-
1958, יסמיך שר העבודה והרווחה לעניין חוק זה פקיד סעד ראשי ופקידי סעד אשר יפעלו לפי הנחיותיו של פקיד סעד ראשי, בדרך-כלל או לעניין מסויים."
להבדיל מעובדי רווחה אחרים, הכפופים מבחינה מנהלית לרשות המקומית שבה הם פועלים, פקידי הסעד לחוק האימוץ כפופים לרשות המרכזית, והם אינם נתונים לביקורת ולפיקוח. הנחיות משרד העבודה והרווחה כלליות מאוד ומשאירות מקום רב לשיקול-דעת אישי וערכי.
השירות למען הילד הינו שירות ריכוזי, שהחוק מבטיח את אחריותו ומעורבותו המלאות בכל יוזמה וביצוע של הליך אימוץ (למעט אימוץ על-ידי בן-זוגו של הורה המאומץ). מעמד כזה מונע, להלכה ולמעשה, את האפשרות להשלמת הליך אימוץ חוקי בין זרים, שלא באמצעות פקיד הסעד. מעורבות מכרעת זאת של פקידי הסעד חלה בכל השלבים ולגבי כל ההיבטים של הליך האימוץ ותוצאותיו.
כאשר ההורים הביולוגים יוזמים הליכי אימוץ מכיוון שחשים הם, סובייקטיבית, שאין הם מסוגלים לגדל את ילדם וכי ראוי וטוב יהיה לו באם יימסר לאימוץ, חייבים הם לעשות זאת באמצעות פקיד סעד. אסור להורים להתקשר עם צד שלישי על-מנת שיתיווך בינם לבין מי שמתכוון לאמץ. אימוץ פיראטי אינו חוקי (סעיף 33 לחוק האימוץ), אפילו נעשה בין קרובים (למעט בן-זוגו של ההורה הטבעי).
למעשה, פקידי הסעד מהווים כתובת טיפולית בלעדית בכל המקרים שבהם מתבררת האפשרות, כי הורה טבעי יזום הליכי אימוץ. הדברים אמורים בלידה מחוץ לנישואין, או בנסיבות קשות אחרות, בהן עולה האפשרות למסור ילד שנולד, או שעומד להיוולד, לאימוץ.
פקיד הסעד מעורב בסאגה המשפחתית עוד בטרם הוחלט למסור את הילד לאימוץ ומעורבותו מתפרשת גם בתהליכי קבלת ההחלטה עצמה. החלטה בנוגע למסירת ילד לאימוץ, מטבעה, הינה החלטה קשה וכואבת וכרוכה בהתלבטות אין קץ. מכיוון שכך, עצם מעורבותו של פקיד הסעד ככתובת טיפולית, בשלב קריטי זה, מעניקה משקל רב לעמדתו בעניין ועמדתו זו עשויה להיות מכרעת לגבי ההחלטה אליה יגיע ההורה בשאלה הגורלית: האם למסור את ילדו לאימוץ, או לגדלו בעצמו?
יתרה מזאת, לפקיד הסעד נועד תפקיד מרכזי, כיוזם הליכים לשחרור ילדים לאימוץ. כאשר הורה טבעי מתנגד למסור את ילדו לאימוץ, ואלו פקיד הסעד שוכנע, כי בנסיבות האמורות נתמלאו תנאים מוקדמים, כמוגדר בחוק, לשחרור ילדים לאימוץ בלא הסכמת ההורה, הופך הוא לגורם היוזם את ההליך השיפוטי הדרוש. בלא נקיטת יוזמה מצד פקיד הסעד, למסירת ילד-אימוץ, יוקפא המצב והילד יישאר בחזקת הורהו הטבעי, או לחלופין, יישאר הילד באומנה או חוסה במוסד.
האחריות להחלטה הגורלית, לנקוט הליכים שתכליתם להכריז על ילד בר-אימוץ, בנסיבות שנקבעו בחוק, רובצת אפוא כולה על כתפיהם של פקידי הסעד בשירות למען הילד. הדברים בולטים שבעתיים לגבי נקיטת יוזמה במקרה שאינו סובל דיחוי, והנסיבות מחייבות ניתוק מיידי של הילד מהורהו הטבעי ומסירתו - אף ללא קבלת אישור מוקדם לכך מבית-המשפט - למשפחה שבכוונתה לאמצו. בנסיבות כאלה, מסמיך החוק, בסעיף 12(ג) לחוק האימוץ, את פקיד הסעד לפעול על-פי שיקול-דעתו המקצועי, ולהוציא ילד ללא הסכמת הורהו, אך פעולתו זו דרושה אישור בית-המשפט בתוך 14 יום, על-מנת לתת לה גושפנקא חוקית:
"12(ג). ראה פקיד סעד שהמקרה אינו סובל דיחוי והנסיבות מחייבות זאת, רשאי הוא, אף ללא הסכמת ההורים או הכרזה שהילד בר-אימוץ, לקבוע את מקום הימצאו או למסרו למי שהסכים לקבלו בביתו בכוונה לאמצו ; פעולה לפי סעיף זה טעונה אישור בית-המשפט תוך 14 ימים מיום עשייתה ; אישור כאמור יכול שיינתן על-פי צד אחד בלבד."
משהופעל סעיף 12(ג) לחוק האימוץ, הנגישות הבלעדית לילד נתונה בידי פקיד הסעד. לכאורה, פקיד הסעד יכול ליצור מצבים שיקדמו את עמדתו בבית-המשפט. הצורך בהגבלתו של סעיף 12(ג) לחוק האימוץ נדון לא פעם בבתי-המשפט, ונקבע, כי יש לפרש סעיף זה בצמצום.
סעיף 15(א) לחוק האימוץ, קובע:
"15(א). הורה שנתן הסכמתו לאימוץ ילדו או שבית-משפט הכריז על הילד כבר-אימוץ, ולא נתמנה לילד אפוטרופוס - זכויותיו, חובותיו וסמכויותיו של ההורה כלפי הילד יהיו נתונות, עד להחלטה אחרת של בית-המשפט, לפקיד סעד אשר פקיד סעד ראשי קבע לכך, כאילו נתמנה פקיד הסעד לאפוטרופוס לילד במקום אותו הורה."
מלשון החוק עולה, כי בשלב הביניים, עד לקבלת צו אימוץ, זכויותיו, חובותיו וסמכויותיו של ההורה הטבעי כלפי ילדו הקטין, מוקפאות ומוענקות בשלמותן לפקיד הסעד, כל עוד בית-המשפט לא החליט אחרת, וזאת בשלושה מקרים:
1. ההורה נתן הסכמתו לאימוץ ילדו.
2. בית-המשפט הכריז על הילד בר-אימוץ (ולא מונה לילד אפוטרופוס על-ידי בית-המשפט).
3. פקיד הסעד נקט פעולת חירום על-פי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ ומסר את הילד למי שהסכים לקבלו לאימוץ.
פקיד הסעד, אינו צריך מינוי מיוחד כאפוטרופוס על הילד, המינוי מגיע אוטומטית והופך את פקיד הסעד למעין הורה של הילד.
פתרון זה בא למנוע מצבים של חוסר, בהם הילד יישאר ללא מבוגר אחראי עליו. בדרך זו מתמלא החלל הריק שנוצר עד לקבלת צו האימוץ. מעמד זה מטיל אחריות כבדה לגורלו של הילד, על פקיד הסעד ולמעשה מקנה לו מעמד של הורה לכל דבר. גם מבחינת הילד, ברגע שהוכרז כבר-אימוץ, עד לקבלת צו האימוץ, משמש פקיד הסעד כאפוטרופוסו לכל דבר ועניין.
על פקיד הסעד לפקח אישית על הקטין ולהבטיח, כי כל צרכיו יסופקו, עד אשר מתקבל צו האימוץ, המעביר את האחריות במלואה להורים המאמצים.
מינויו של פקיד הסעד כאפוטרופוס, נועד להכניס לתמונה גורם חיצוני שאינו מעורב רגשית, במקרים שבהם צפויים קשיים שמקורם במשבר נפשי קשה, או בחוסר שיתוף פעולה, או בהתנהגות לא עקבית מצד ההורים הטבעיים.
מינוי פקיד הסעד כאפוטרופוס מחזק את מעמדו, הופך אותו לצד רשמי בהליך האימוץ, שתפקידו להגן על האינטרסים של הילד המאומץ, עד לקבלת צו האימוץ.
בנוסף, מוקנה לפקיד הסעד שיקול-דעת רחב ומוחלט בקביעת התאמתם ומסוגלותם של זוג המבקשים לאמץ. פקיד הסעד רשאי לקבוע שהורים מסוימים אינם כשירים לאמץ ילד, ובהחלטה זו נסתם הגולל על יכולתם לאמץ ילד בארץ (למעט ייבוא ילדים מחו"ל). בחוק לא נקבעו דרכים לערער על החלטה כזו של פקיד הסעד, למעט עתירה לבג"צ.
עד למתן צו האימוץ, לא מוכרים ההורים המאמצים כבעלי מעמד משפטי כלשהו כלפי הילד המאומץ. חוסר סטאטוס חוקי זה יוצר אצל ההורים המאמצים לעתיד, חוסר ביטחון ותלות כמעט מוחלטת בפקידי הסעד.
לדעת פרופ' ד' שניט, פתרון לכך מצוי, במיסוד חוקי של הליכי הערר על החלטה שדוחה בקשת מאמצים, לקבל ילד לאימוץ. במקביל ראוי להכיר בזכותו של מי שקיבל ילד לחזקתו למטרות אימוץ, להגיש תביעה לבית-המשפט, שתכליתה למנוע החלטה שרירותית מצד רשויות האימוץ כלפיו[280].
6. סדרי דין בבית-המשפט
על פניו, נראה, כי אין הבדלים בין אימוץ על-ידי קרובים לבין אימוץ על-ידי זרים, מבחינת ההליכים בבית-המשפט[281]; חובת התסקיר חלה בשני המקרים[282], חובת ההודעה לפקיד סעד בפתחה של תקופת המבחן[283], חלה גם היא, וגם אפשרות מינויו של פקיד הסעד כאפוטרופוס על הילד חלה גם כן[284]. אולם, עדיין ישנם הבדלים במידת המעורבות של פקיד הסעד בהליכים המתקיימים בבית-המשפט.
באימוץ על-ידי קרובים תפקידו של פקיד הסעד מסתכם בהגשת תסקיר לבית-המשפט. סעיף 22 לחוק האימוץ קובע, כי: "לא יתן בית-משפט צו לפי חוק זה אלא לאחר שקיבל תסקיר בכתב מאת פקיד סעד".
במקרים אלה לתסקיר אופי טכני. הילד כבר נמצא בבית אחד מהוריו הביולוגים וכעת מבוקש לקבל צו הנושא גושפנקא חוקית למצב השורר בפועל.
על-פי סעיף 6 לחוק האימוץ נדרשת תקופת ניסיון של חצי שנה, אשר במהלכה יבחן פקיד הסעד את התאמת הילד להורה המאמץ, וכלשון הסעיף:
"6. לא יתן בית-משפט צו-אימוץ אלא אם היה המאומץ סמוך על שולחן המאמץ לפחות ששה חדשים לפני מתן הצו ; תקופה זו תימנה מן היום שבו ניתנה הודעה לפקיד סעד שהוסמך לעניין חוק זה כאמור בסעיף 36 (להלן - פקיד סעד), שהמאמץ קיבל את המאומץ לביתו בכוונה לאמצו."
החל מרגע ההודעה לפקיד הסעד, כאמור בסעיף 6, מתפקידו לפקח על הלך הרוחות בבית, על תהליך ההסתגלות של המאומץ להורה המאמץ, ומתוך התרשמותו לגבש את התסקיר ואת עמדתו לגבי האימוץ.
סעיף 12(א) לחוק האימוץ, קובע:
"12(א). לא יימסר ילד למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו, אלא באמצעות פקיד סעד; הוראה זו לא תחול על מסירה למאמץ שהוא בן זוגו של הורה המאומץ."
הווה אומר, במקרים בהם מדבר הסעיף, במידה ואין התנגדות מצד קרובי משפחה אחרים של הילד, תפקידו של פקיד הסעד מסתכם בהכנת תסקיר ובו תשתקף עמדתו לגבי מידת ההתאמה בין הילד המאומץ להורה המאמץ.
באימוץ על-ידי זרים, ההליך נפתח בבקשתם של ההורים המאמצים לבית-המשפט, למתן צו אימוץ. ההליך נעשה בתיאום מראש עם פקיד סעד ומתן אישור ממנו להמשך נקיטת הליכים. נקיטת יוזמה חד-צדדית, בניגוד לעמדתו המקצועית של פקיד הסעד, עלולה לפגוע בהמלצות שיכללו בתסקיר ובסיכויים לקבל את צו האימוץ בסופו של יום.
בהקשר זה, חשוב להזכיר, כי הילד בשלב הביניים נמצא באחריותו של פקיד הסעד המשמש כאפוטרופוסו עד למתן צו האימוץ. אי-שביעות רצון מדרך תפקוד ההורים המאמצים בתקופת המבחן, יכול להסתיים בהוצאת הילד מביתם, בלי שיש להם מעמד חוקי כלשהו להתנגד לכך.
שונים הדברים, כאשר מדובר באימוץ על-ידי בן זוגו של ההורה הטבעי, במקרה כזה הילד נמצא ממילא בחזקתו החוקית של אחד מהוריו הטבעיים, ולפקיד הסעד אין עילה חוקית לשנות מצב זה ולהוציאו מביתו[285].
לסיכומו של עניין, באימוץ על-ידי זרים, תפקידו של פקיד הסעד מכריע ומשמעותי, הוא מעורב בכל ההליכים ולוקח חלק פעיל ודומיננטי בשמירה על זכויות הילד. באימוץ על-ידי בן-זוגו של ההורה הביולוגי, תפקיד פקיד הסעד מסתכם בהגשת תסקיר בו משתקפת חוות-דעתו לגבי האימוץ.
7. הסכמת ההורה הטבעי וחזרה מהסכמה
למתן הסכמה לאימוץ על-ידי ההורים הטבעיים, השלכות מרחיקות לכת. סעיף 15 לחוק האימוץ קובע כי עם מתן ההסכמה, עוברות הזכויות, החובות והסמכויות של ההורה כלפי ילדו לפקיד הסעד, וכלשון הסעיף:
"15(א). הורה שנתן הסכמתו לאימוץ ילדו או שבית-משפט הכריז על הילד כבר-אימוץ, ולא נתמנה לילד אפוטרופוס - זכויותיו, חובותיו וסמכויותיו של ההורה כלפי הילד יהיו נתונות, עד להחלטה אחרת של בית-המשפט, לפקיד סעד אשר פקיד סעד ראשי קבע לכך, כאילו נתמנה פקיד הסעד לאפוטרופוס לילד במקום אותו הורה."
(ב) הוראות סעיף-קטן (א) יחולו גם כלפי ילד שפקיד סעד פעל לגביו כאמור בסעיף 12(ג)."
במקביל, מתן ההסכמה מאפשר לבית-המשפט לתת צו אימוץ המנתק את הקשר ההורי בין הילד להוריו הטבעיים ומעביר את החובות והזכויות הקיימות בין הורים וילדיהם מההורים הטבעיים להורים המאמצים[286].
חזרה מההסכמה למסור הילד לאימוץ, אפשרית רק באישור בית-המשפט ולפי התנאים הקבועים בחוק, כאמור בסעיף 10 לחוק האימוץ:
"10. לפי בקשת הורה רשאי בית-משפט לפסול הסכמתו שניתנה לפני לידת המאומץ או שהושגה באמצעים פסולים, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להרשות להורה לחזור בו מהסכמתו כל עוד לא ניתן צו האימוץ."
7.1 מתן אפשרות לחזור מהסכמה
סעיף 10 לחוק האימוץ קובע את הסייגים לחזרה מהסכמה.
"הסעיף מסמיך את בית-המשפט, להרשות להורה לחזור בו, מהסכמתו לאימוץ ילדו, כל עוד לא ניתן צו אימוץ. לפי לשונו, הסעיף מעניק שיקול-דעת לבית-המשפט, וברור שכאשר בית-המשפט מתבקש להשתמש בסמכות זו, עליו בראש ובראשונה לשקול מה דורשת טובת הילד בנסיבות הקיימות.
מאחר והילד כבר נמסר למאמציו ושהה אצלם, על בית-המשפט לשקול במיוחד את מידת הסתגלותו של הילד אל ההורים המאמצים בתקופת היותו אצלם והאם ניתוקו מהם והעברתו לחיק הוריו הטבעיים אינו עלול לגרום לו זעזוע או נזק נפשי רציני, שקשה יהיה לתקנו[287]."
טובת הילד היא השיקול העיקרי שעל בית-המשפט להתחשב בו ואין להורים הטבעיים זכויות שיש בכוחן לגבור עליו. הורים המבקשים להחזיר את הגלגל אחורנית ולחזור בם מהסכמתם למסור ילדם לאימוץ, חייבים לשכנע את בית-המשפט, כי טובתו של הילד דורשת הימצאותו בחזקתם, ואין הם יכולים לסמוך יותר על זכותם כהורים טבעיים.
בית-המשפט יוכל לאשר חזרה מהסכמה בשל שינוי נסיבות ומטעמים מיוחדים שיירשמו הקשורים בטובת הילד. כדברי כב' השופט מ' שמגר[288]:
"כאשר ניתנה הסכמה, והורים מבקשים לחזור בהם ממנה, מציבים טובתו של הילד כשיקול עיקרי וקובעים, בראש וראשונה, לאורו, מה המסקנה המתחייבת בנסיבות העניין על-פי מטרה זו. אין פירושו של דבר, שבית-המשפט יימנע ממתן דעתו לנתונים, המתייחסים להורים הטבעיים או להורים המאמצים, שהרי לא ניתן לנתק ולמדר מערכת עובדתית, בה משולבים כדרך הטבע פרטים רב-גוונים, ומה גם שיש לכל אלה השלכה על עניין טובתו של הקטין. אך הראיה הכוללת מטרתה לדלות מן המכלול המתואר את המסקנה מה מחייבת טובתו של הקטין, ודבר זה נעשה תוך הקניית מעמד דומיננטי לשיקול האמור."
גם לפי גישת כב' השופט ברק[289], אין לתת עדיפות להורה הטבעי בסוגיית החזרה מהסכמה לאימוץ, השיקול העיקרי שלאורו תוכרע הסוגיה הוא טובת הילד, ובלשונו:
"הסכמתם של ההורים הטבעיים לאימוץ ילדם אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול את זכותם למילוי חובתם כלפי ילדיהם (תמ"א (ת"א) 61/80, בעמ' 66). זכותם של ההורים הטבעיים נשללת רק עם מתן צו האימוץ עצמו, אשר מעמיד תחת ההורים הטבעיים, כבעלי הזכות האמורה, את ההורים המאמצים (סעיף 16 לחוק אימוץ ילדים). עם זאת, מקום הבכורה, שיש לה לזכות ההורים, העומדת על רגליה שלה גם אם יש בה משום התנגשות בטובת הקטין עצמו, שוב אינו קיים. שוב אין ההורה יכול לומר 'זכותי שלי היא למלא חובתי, גם אם יוכח כי במילוי החובה על-ידי אחר ייטב לבני.' בשל ההסכמה שניתנה השתנו סדרי העדיפות. טובתו של הילד היא העומדת במרכז, ואילו זכותם של ההורים הטבעיים, אף שהיא ממשיכה להתקיים, הופכת להיות משנית. אם אמרנו, כי בטרם הסכמה אין עושים השוואות ואין נותנים ציונים להורים, אם טובים הם אם רעים (ע"א 137/60, בעמ' 1424), ואף הורים "גרועים" רשאים לגדל את ילדיהם (ע"א 680/77), הרי לאחר מתן הסכמה לאימוץ עושים גם עושים השוואות, ונותנים ציונים להורים כדי להשוותם לציוני המבקשים לאמצו, כדי לראות איזהו ציון גבוה יותר."
בית-המשפט העליון, מפרש מהם ה"טעמים מיוחדים" הנזכרים בסעיף 10 לחוק האימוץ ומבהיר, כי יש כמה שיקולים שיש להתחשב בהם; בראש ובראשונה עומד עיקרון טובת הילד והוא מורה הדרך, אחריו יש לקחת בחשבון את האינטרסים של ההורים הטבעיים שילדם יוחזר להם, מצד אחר עומד השיקול, כי יש לעודד את מוסד האימוץ, מוסד שעלול להיפגע פגיעה אנושה, אם הורים טבעיים יוכלו לחזור בהם מתי שיחפצו - עד למתן צו האימוץ. בלשונו של כב' הנשיא
ברק[290]:
"על-פי הוראתו של סעיף 10 לחוק אימוץ ילדים - ובעקבות המלצת ועדת עציוני - דרושים "טעמים מיוחדים" למתן רשות להורים הטבעיים לחזור בהם מהסכמתם. בגיבושם של "טעמים מיוחדים" אלה יש להתחשב בשתי כיתות של שיקולים. מחד גיסא עומד השיקול, כי אם טובתו של הקטין היא, שיחזור להוריו הטבעיים, יש לעשות כן, הן משום זכותם היסודית של ההורים הטבעיים והן משום האינטרס הציבורי בקיומו של קשר טבעי זה (ראה: תיק אימוץ (ת"א) 29/59, בעמ' 12; תיק אימוץ (ת"א) 96/60, בעמ' 26). מאידך גיסא עומד השיקול, כי יש לעודד את מוסד האימוץ, ויש ליצור מערכת נורמאטיבית, שיהיה בה כדי לטפח את רצונם ונכונותם של הורים מאמצים ליטול על עצמם את מלאכת האימוץ (ראה י' אנגלרד, "אימוץ ילדים בישראל - הגשמת החוק למעשה" משפטים א (תשכ"ט) 317 ,308). מערכת כזו עשויה להיפגע, אם הורים טבעיים יוכלו לחזור בהם בכל עת עד לזמן צו האימוץ מהסכמתם לאימוץ, שכן לאור הפגיעה הנפשית והחומרית הקשה בהורים המאמצים, עשויים אלה לחשוש מעצם מעשה האימוץ בשל אפשרות החזרה של ההורים הטבעיים. אמת, למבקשים לאמץ אין זכות משפטית, כל עוד לא ניתן צו אימוץ, אך ציפייה יש להם, וזהו אינטרס חברתי שלא לפגוע בהם. על שיקולים אלה עמד כב' השופט ויתקון בע"א 680/77, בעמ' 398 באמרו:
"בבואנו לקבוע 'מדיניות' בענייני אימוץ עלינו לזכור שהחברה מעוניינת בעידוד המוסד הזה הנותן לילדים רבים תקווה ובסיס לחיים תקינים, ושקשה יהיה למצוא מועמדים לתפקיד של הורים מאמצים ולדרוש מהם לקשור קשרי אהבה עם הקטין ולתת לו בית חם, אם צפויים הם, כעבור מספר שנים, להיפרד מהילד שכבר ראוהו כבנם לכל דבר."
אותם השיקולים חזרו גם אצל השופט שמגר, ב- ע"א 623/80 הנזכר, בעמ' 77, באמרו:
"הרי יקשה ביותר להשלים אימוצו של קטין, אם על אף מתן הסכמתם של ההורים, יהיה צורך לחשוש או לצפות, בבוקרו של כל יום במשך החודשים החולפים בהכרח בין מתן הסכמת ההורים ועד למתן צו האימוץ, שמא ישנו ההורים הטבעיים לפתע את דעתם, מרצונם או בהשפעתם של אחרים, יהיו שיקוליהם או טעמיהם אשר יהיו."
מטעמים אלה יש שיטות משפט, השוללות את יכולת ההורים הטבעיים לחזור בהם מהסכמתם (ראה פיסקה 6 לעיל). המחוקק הישראלי היה אף הוא ער לבעייתיות זו, ועל-כן קבע, כי אין ההורים הטבעיים רשאים לחזור בהם מהסכמתם בלא אישור בית-המשפט. במתן האישור על בית-המשפט להתחשב בשיקול זה. אכן, שתי כיתות השיקולים צריכות לעמוד לנגד עיני בית-המשפט, ועליו לאזן ביניהן. על בית-המשפט לנקוט את המדיניות המשפטית, המבקשת לקרב הורים טבעיים לילדיהם, אם הדבר לטובת הקטין. ועליו להתחשב במדיניות המשפטית, המבקשת לעודד את מוסד האימוץ ולתמוך בו.
במסגרת איזון זה נראה לי, כי עצם שינוי דעתם של ההורים הטבעיים בוודאי אינו טעם מיוחד. כדי שיתקיים טעם מיוחד, צריך שיחול שינוי במערכת העובדתית מאז ניתנה ההסכמה. שינוי זה יכול שיתבטא, למשל, בנישואי ההורים הטבעיים, אם בעת הלידה האם הייתה פנויה, או בשינוי התשתית הכלכלית של ההורים הטבעיים, או בשינוי עמדה של הורים ותומכים. דומה, כי שינוי זה, כדי שיהווה "טעם מיוחד" צריך שיהא שינוי שאינו של מה בכך, ונדרש ששינוי זה יהיה רציני ומשמעותי. עם זאת, יש להימנע מקביעת אמות מידה נוקשות, שהרי המציאות עשירה מכל דמיון, ויש להשאיר תחום זה, ככל האפשר, להכרעה על-פי נסיבות החיים המשתנות." (ע"א 680/77 הנזכר, בעמ' 398)
8. אימוץ בניגוד להסכמת ההורים
זכות מוגנת להורים הביולוגיים שילדם לא יימסר לאימוץ ללא הסכמתם, אלא בנסיבות מיוחדות. ילד יימסר לאימוץ רק במידה והוריו הסכימו לכך, או כאשר החליט בית-המשפט שנתקיימו התנאים החריגים המנויים בחוק למסירתו לאימוץ ללא הסכמת הוריו הביולוגיים.
גם באותם המקרים, בהם מתיר החוק ניתוק ילד מהוריו, ראה בכך בית-המשפט החלטה קשה וחמורה, שאין לנקוט אותה אלא כהכרח בל יגונה, שהרי צריכה להיות סיבה מיוחדת וכבדת משקל, שתשלול מן ההורה את זכותו הטבעית לגדל ולחנך את ילדו[291]. "משפט הטבע הוא, שילד יגדל בבית אביו ואימו: הם שיאהבו אותו, הם שיאכילו וישקו אותו, הם שיחנכו אותו, הם שיעמידו אותו על רגליו עד אם גדל והיה לאיש. זו זכותם של אב ואם, וזו זכותו של הקטן[292] .
משהחיים והמציאות מכתיבים אחרת, וההורים אינם יכולים/רוצים/ מסוגלים לגדל את ילדם בביתם, וההכרעה בעניינו של הילד מובאת לפתחו של בית-המשפט, עליו לעשות שימוש בכל הכלים שבידיו על-מנת למזער את הפגיעה בהם ככל הניתן[293].
סעיף 8(א) לחוק האימוץ קובע:
"8(א) לא ייתן בית-משפט צו אימוץ אלא אם נוכח שהורי המאומץ הסכימו שהילד יאומץ, או שהוא הוכרז כבר-אימוץ לפי סעיף 13."
הסכמת ההורים היא תנאי הכרחי כדי לאפשר אימוץ, אלא אם קבע בית-המשפט כי מולאו התנאים שפורטו בחוק, להכריז על ילד כבר-אימוץ חרף התנגדותם של הוריו הביולוגים, במסגרת סעיף 13 לחוק האימוץ.
כאשר, מצד אחד, הורים אינם מקיימים את חובותיהם הבסיסיות כלפי ילדם, ומהצד השני אינם מסכימים למסורו לאימוץ, מתעוררת דילמה קשה.
מצד אחד ניצבת קדושת המשפחה והקשר המיוחד והעמוק בין ילד להוריו הטבעיים, ומהצד השני ניצב הערך המקודש לא פחות, הגנה ושמירה על גופו ונפשו של הילד, על החברה מוטלת החובה להבטיח הגנה על שלמות גופו ונפשו של הקטין וכן להבטיח לילד בית חם לגדול בו.
בהקשר זה מתעוררת השאלה, באילו נסיבות ותנאים נראה בקשיי תפקוד ההורים עילה להתערבות באוטונומיה המשפחתית, שתוצאתה הקשה היא הרחקת הילד מהוריו לצמיתות?
סעיף 13 לחוק האימוץ מונה רשימה סגורה של עילות שבהתקיימותן ניתוק הקשר בין הורה לילדו נראה כמחויב המציאות והילד יוכרז כבר-אימוץ, חרף התנגדות ההורה.
לצורך כך, לא די בהוכחה שמדובר בהורים שאין לצפות כי בעתיד הנראה לעין יוכלו להקנות בית חם ויציב לילד, ועל-כן דורשת טובתו את מסירתו לאימוץ ללא דיחוי, בנוסף צריך להוכיח, להנחת דעתו של בית-המשפט כי מולאה אחת העילות שנקבעו בחוק להכרזת ילד כבר-אימוץ.
רשימת העילות מנויה בסעיף 13 לחוק האימוץ, וזה לשונו:
"13(א). באין הסכמת הורה, רשאי בית-משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה:
(1) אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו ;
(2) ההורה הוא אבי הילד אך לא היה נשוי לאמו ולא הכיר בילד כילדו, או אם הכיר בו - הילד אינו גר עמו והוא סירב ללא סיבה סבירה לקבלו לבית מגוריו ;
(3) ההורה מת או הוכרז פסול דין או שאפוטרופסותו על הילד נשללה ממנו ;
(4) ההורה הפקיר את הילד או נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך ששה חדשים רצופים קשר אישי אתו ;
(5) ההורה נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך ששה חדשים רצופים את חובותיו כלפי הילד, כולם או עיקרם;
(6) הילד היה מוחזק מחוץ לבית הורהו במשך ששה חדשים שתחילתם בטרם מלאו לו שש שנים וההורה סירב, ללא הצדקה, לקבלו לביתו;
(7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו;
(8) הסירוב לתת את ההסכמה בא ממניע בלתי מוסרי או למטרה בלתי חוקית.
(ב)(1) החלטת בית-המשפט בבקשה להכריז על ילד כבר-אימוץ, תינתן בתוך 12 חודשים מיום הגשת הבקשה להכרזה כאמור; ואולם רשאי בית-המשפט לדחות את מועד מתן ההחלטה למועד אחר שיקבע, מנימוקים שיפרט.
(2) הודעה על החלטת בית-המשפט לעניין דחיית המועד כאמור בסעיף-קטן (א), שניתנה על-ידי שופט שאינו נשיא בית-המשפט או סגנו, תימסר לסגן נשיא בית-המשפט, ואם ניתנה ההחלטה על-ידי סגן נשיא בית-המשפט - תימסר ההודעה לנשיא בית-המשפט."
כל עוד לא הוכח, להנחת דעתו של בית-המשפט, כי מולאה אחת העילות שנקבעו בחוק להכרזת ילד כבר-אימוץ, לא ניתן לשחררו למטרות אימוץ, אפילו שוכנע בית-המשפט שהדבר רצוי ביותר לטובת הילד[294].
9. טובת הילד המאומץ
"קשים הם מקרי האימוץ, קשים הם, משום שתוצאתם היא "קיומית", שהרי יש בהם הכרעה בשאלה, אם יקוים או ינותק - לתמיד ולא לשעה - הקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם. קשים הם, משום שהמבחן על-פיו הם נחתכים "טובת המאומץ" - סבוך הוא, והנסתר בו מרובה מהגלוי. אכן, ההחלטות בענייני אימוץ החלטות בדיני נפשות הן, ועל השופט להכריע בהן כמיטב הכרתו ומצפונו[295]."
כאשר בתי-המשפט שוקלים מהי "טובת הילד" מתבוננים הם במציאות החברתית ובוחנים איך על הורה מסור לנהוג.
סעיף 16 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות[296] מדריך את בתי-המשפט ומגדיר מהי חובת ההורים כלפי ילדם: "לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין".
לעניין טובת הילד המאומץ, נקודת המוצא היא שמדובר בטובה רוחנית המשלבת טובה כלכלית וחומרית. כב' השופט שמגר היטיב לנסח זאת, באומרו[297]:
"הביטוי טובתו של קטין אינו מכוון רק לתנאים כלכליים או כספיים; מקום בו מתבקשת הכרעה על-פי אמת המידה האמורה, משווה בית-המשפט נגד עיניו את מכלול התנאים ובראש וראשונה את טובתו של הקטין מן הבחינה הנפשית והרגשית. הגורם המטריאלי יכול ויהווה אחד מן היסודות בתוך מערכת שיקולים מורכבת יותר, אך אין לייחס לו בתור שכזה משקל דומיננטי הדוחה מפניו כל אינטרס אחר; משמע, אין מכריעים בגורלו של ילד רק על-פי המענה לשאלה איפה ירווח לו יותר מן הבחינה הכלכלית או מבחינת הנוחיות האישית."
כב' השופט חיים כהן[298] מנתח את תפקידי ההורים תוך התייחסות למצבם הכלכלי, באומרו:
"טול אב עני, למשל, שאינו מקיים חובתו לזון ולהלביש את ילדיו, אבל מקרבם אליו ומחזק אותם או משגיח עליהם - פשיטא שאין בית-המשפט רשאי לוותר על הסכמתו למתן צו אימוץ. או טול אב עשיר הזן ומלביש את ילדיו כדבעי, אך אינו מתעניין בהם ואינו מדבר אליהם ואינו נפגש עמם - אב רע הוא, שאינו מקיים כלפי ילדיו את כל החובות המוטלות עליו..."
בית-המשפט יבחן מהי הסיבה לחוסר מסוגלותו של ההורה, מתוך התבוננות בתנאי חייו. כאשר אין סיבה מוצדקת לסירובו של הורה להחזיק את ילדו בביתו או לקיים איתו קשר אמיתי ויציב של הורה וילד, נאמר שלא מילא חובותיו ללא סיבה מוצדקת. אולם, כאשר מדובר בהורה שנסיבות חייו הקשות מונעות בעדו מלתפקד כהורה סביר ומסור, אין לראות בהימנעותו ממילוי חובותיו ללא סיבה סבירה ויש לשקול את המקרה במסגרת אי-מסוגלות לדאוג לילדו כראוי.
בטרם החלטה, האם יש להכריז על ילד כבר אימוץ בגין אי-מסוגלות הורית, יש לבחון האם התקיימו שני תנאים מצטברים: האם קיים סיכוי לשינוי המצב בעתיד הנראה לעין ובנוסף, האם חוסר סיכוי זה קיים על אף הנכונות לקבלת עזרה כלכלית וטיפולית סבירה, כמקובל ברשויות הסעד.
בית-המשפט חייב להשתכנע, כי רשויות הסעד עשו ניסיון של-ממש לסייע להורה במשבר שבו הוא נתון, קודם לאשר כי מדובר באי-מסוגלות[299].
10. תפקידו של פקיד הסעד בהליכים להכרזה על קטין כבר-אימוץ
פקיד סעד ממלא תפקיד מרכזי בנקיטת הליכים שיכשירו את הקרקע למסירת קטין לאימוץ.
על פקיד הסעד לענייני אימוץ מוטלת אחריות לאתר משפחות שאינן מסוגלות להקנות לילדיהם תנאים מינימאליים החיוניים להתפתחותם הרגשית, הפיזית והנפשית. במקרים בהם ההורים מסרבים למסור את ילדם לאימוץ, על פקיד הסעד, לפנות לבית-המשפט ולהמציא צו להוצאת הילד מהוריו.
הסמכויות הרחבות שמרכז פקיד הסעד בשאלה גורלית זו, הגובלת בדיני נפשות, מותירות מקום נרחב להחלת ערכיו ותפיסת עולמו. המטען הערכי שנושא עמו פקיד הסעד הצריך להחליט בשאלה אם ליזום הליך להכרזת קטין כבר-אימוץ בנסיבות המקרה, הוא שמכריע במידה רבה את הכף לצד שיבחר. מובן שההחלטה ליזום הליך להכרזת קטין כבר-אימוץ, טעונה אישור של בית-המשפט, המעביר את המקרה תחת שבט ביקורתו הקפדן. אבל לעצם ההחלטה של פקיד הסעד, ליזום הליך כזה, או להימנע מליזום אותו, יש משקל רב. שכן החלטה שלא לנקוט צעד שיכריז על קטין כבר-אימוץ, חורצת את גורלו של הילד שלא לגדול במשפחה מאמצת. אין גורם אחר, שיכול ליזום הליך כזה, למעט פקיד הסעד לענייני אימוץ.
בהנחה שהחלטת פקיד סעד לפתוח בהליכי אימוץ, נשענת על ראיות מוצקות לגבי כישלונם התפקודי של ההורים במסגרת העילות המוזכרות בסעיף 13 לחוק האימוץ, רבים הסיכויים, כי הילד יוכרז כבר-אימוץ ויימסר למשפחה מאמצת.
בנוסף לכך, מוקנת לפקיד הסעד סמכות חירום, במצבים בהם המצב בהול ומיידי, יש בסמכותו להוציא את הילד, ללא צו בית-המשפט, וחרף התנגדות ההורים, ובלבד שתוך 14 יום יומצא צו כזה[300] (דיון כזה יכול להתקיים בנוכחות פקיד הסעד בלבד). על-פי אותו משקל, נושא פקיד הסעד באחריות אם נמנע מהוצאת קטין מביתו, כאשר קיים צורך אקוטי כזה.
בתקופת הביניים, בטרם ניתן צו-אימוץ, בה שוהה הילד במחצית המשפחה העומדת לאמצו, יכול וירקם ביניהם קשר משמעותי שיש להתחשב בו. בסופו של תהליך, במידה ובית-המשפט ופקיד הסעד מחליטים, כי אין לתת את צו האימוץ המיוחל, משמעות החלטה כזו היא טלטול וזעזוע נוסף בחיי הילד, שבחייו הקצרים ידע משברים וחווה אובדן של משפחתו הטבעית, ניתוק בפעם השניה יכול להוות עבור הילד פצע שלא יגליד.
מכאן שכאשר יש חוות-דעת שמעידה על קליטה טובה בבית המשפחה המאמצת, ניצבת בפני בית-המשפט דילמה חדשה: האם לנתק את הילד ממשפחתו הטבעית, על-ידי הכרזתו כבר-אימוץ, או לנתקו ממשפחתו החדשה שמעניקה לו בית חם, ובכך לגרום לו למשברים חדשים בעקבות הניתוק החוזר?
לא אחת, פקידי הסעד יוצרים את המציאות במעשיהם ובדרך זו מחייבים את בית-המשפט להכריע בדרך מסוימת. דרך פעולה זו זוכה לביקורת נוקבת מצד בתי-המשפט. דוגמא לכך ניתן למצוא בפסק-דין בו נדון מסירתה של קטינה לאימוץ[301]:
להורי הקטינה היו 10 ילדים בעת הולדתה ולפני שמיעת הערעור נולד להם ילד נוסף. האם סבלה מדיכאונות ואושפזה לעתים קרובות בבתי חולים פסיכיאטריים ואת האב פקדו מחלות שונות.
אין חולק, כי ההורים נמנעו דרך קבע מלמלא חובותיהם כלפי הקטינה ונתקיימו התנאים שבחוק האימוץ למסירת הקטינה לאימוץ.
במשך שש שנות חייה עברה הקטינה ממוסד למוסד, כאשר מפעם לפעם, נטלו אותה ההורים הביתה ובסוף נמסרה למשפחה אומנת לקראת אימוץ.
לאחר שחלפה שנה מאז שנמסרה למשפחה האומנת, על-פי תסקירי פקידת הסעד, חל שיפור ניכר במצבה ; "עם בואה למשפחה היתה דגנית ילדה מופנמת, חששה ליצור קשר עם אנשים בסביבה, היתה תלויה באם האומנת חששה לעזוב את הבית...
בחלוף שנה לשהותה במשפחה התגברה הקטינה על קשיי הדיבור שלה, היא הפכה לילדה עליזה, קושרת קשרים עם ילדים בני גילה ועם המבוגרים בסביבה, יש לה קשרים הדוקים עם המשפחה האומנת קוראת להם אבא ואמא. היא מרגישה הרגשת שייכות ונהנית מטיפול מסור והרבה חם".
בבית-המשפט המחוזי, הציעה האחות הבכירה של הקטינה, לטפל בקטינה עם נישואיה, אך בית-המשפט סבר שעניין הנישואין אינו רציני ונתן את צו האימוץ. בינתיים, נישאה האחות והייתה מוכנה לטפל בקטינה, אך, בית-המשפט העליון קבע, כי לאחר שהקטינה נמסרה למשפחה אומנת והסתגלה היטב למשפחתה החדשה, אין להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולעשות עוד ניסיון של הוצאת הילדה מבית המשפחה האומנת והעברתה לאחות.
כב' השופטת נתניהו מבקרת את פקידי הסעד בהזדרזם לסדר לקטינה (דגנית) משפחה אומנת למטרות אימוץ, באומרה:
"דגנית נמסרה למשפחה האומנת במטרת אימוץ ב-26.4.81, כשלושה חודשים לאחר מתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי, ושעה שערעור זה היה תלוי ועומד. שותפה אני לביקורת, שנמתחה על נקיטת צעד כזה, היוצר עובדה מוגמרת, כשהעניין ממתין להכרעת בית-המשפט (ראה: ע"א
88/77, מפי כב' השופטים אלון וויתקון). לביקורת נוספת ראויים פקידי הסעד, שעסקו בעניינה של דגנית, על שנקטו בדרך זו גם לאחר הדברים שנאמרו שם. עדה אף אני לכך, שהזמן עשוי להיות בעל חשיבות מכרעת, כשמדובר בנושא כה רגיש כעתידו של ילד רך, וכי צריך היה להוציא את דגנית מהמוסד ולמצוא לה בית, ומוקדם ככל האפשר. אך היא שהתה במוסד מעל לשלוש שנים, ותקופה קצרה נוספת של חודש-חודשיים עד לבירור הערעור (לא הוגשה בקשה נאותה לזירוז השמיעה) לא הייתה משמעותית.
אך משנוצרה העובדה, וגם אם בדרך פסולה, מהווה היא גורם, שאין, לדעתי, כל אפשרות להתעלם ממנו. כבר הוברר, שקליטתה של דגנית במשפחה האומנת עלתה יפה. ואילו לאילנה, עם כל הערכתי לכנותה ולנכונותה, לא ניתנה ההזדמנות להוכיח את עצמה. אם הניסיון אצל אילנה לא יעלה יפה, הוא יביא לטלטולים ולזעזועים נוספים לדגנית, על כל ההשלכות והמשברים שיהיו לכך על התפתחותה הרגשית והגופנית, והדבר יהיה עשוי גם להכביד על חבלי אימוצה, אם יתברר מאוחר יותר, שלא יהיה מנוס מאימוץ.
צר לי, שמסירתה של דגנית למשפחה אומנת חרצה למעשה את עתידה, מבלי שנתאפשר לדרגת הערעור לבחון תחילה את סיכויי קליטתה על-ידי אילנה ובעלה. אך בנסיבות שנוצרו איני רואה מנוס מהתוצאה, שאליה הגיע חברי הנכבד, השופט שינבוים, ואני מסכימה, שיש לדחות את הערעור".
מדברי כב' השופטת נתניהו עולה כי בית-המשפט ראה עצמו "אנוס" לתת גושפנקא רשמית לצעד שנקטו פקידי הסעד, בדרך של צו אימוץ. יכול להיות שאילולא מיהרו פקידי הסעד לסדר לילדה משפחה אומנת, והיו ממתינים עד לפסיקת בית-המשפט העליון בערעור, ההכרעה היתה שונה.
בפרשה אחרת חזר בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט אלון, וביקר את התנהלות פקידי הסעד ביצירתם עובדות מוגמרות, באומרו[302]:
"שלא ייתכן כי שאלה כה קשה וגורלית, הן להורים המערערים והן לילדתם הקטינה, תוכרע על-ידי יצירת עובדה על-ידי עובדי הסעד - כאשר מתן ההחלטה הסופית עדיין תלוי ועומד לפני בית-משפט זה - מבלי לקבל מראש על יצירת עובדה זו את ברכתו ואישורו של בית-המשפט. יודע אני היטב את עובדי הסעד, את כשרם וכישורם ואת מסירותם ויגיעתם למען טובת הקטינים. אך כאן נתפסו לכלל טעות. אביהם של יתומים - מבחינת סמכות ההכרעה הסופית בדבר גורלם - הוא בית-הדין, ובית-הדין בלבד, ואין הרשות נתונה לאחר, ותהא כוונתו רצויה ככל שתהא, ליצור עובדות שיאלצו אותנו להכריע על-פיהן..."
יצירת עובדות בשטח על-ידי פקידי הסעד, המחייבת את בית-המשפט לשקול, בנוסף על שאלת ניתוק הקשר מההורים הטבעיים, גם את שאלת ניתוק הקשר מהמשפחה האומנת, מותנית בראש ובראשונה בשאלה האם הבסיס לפעילותם של פקידי הסעד מעוגן בחוק. אם התשובה לשאלה זו שלילית, ופעולתם של פקידי הסעד נעשתה ללא בסיס חוקי, מבוטלת פעילותם מעיקרא void .
דוגמא לכך ניתן למצוא בפסק-דין של בית-המשפט העליון[303], שם פקידי הסעד נטלו ילד, ללא הסכמת אמו ומסרוהו למשפחה אומנת, ללא אסמכתא חוקית.
בית-המשפט העליון קבע, כי משום שהמעשה אינו חוקי, רשות הסעד חייבת להחזיר את הילד לאמו הטבעית.

11. "תינוק המריבה"[304]
פסק-דין בולט מהעת האחרונה, בסוגית האימוץ, הינו פסק-דין בנושא "תינוק המריבה", פסק-הדין מתייחס לנושאים רבים הקשורים לסוגיית אימוץ ילדים וחזרה מהסכמה לאימוץ.
בעניין זה, נדונה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי להשיב את "תינוק המריבה", קטין כבן שנתיים, להוריו הביולוגיים ולבטל את הכרזתו כבר אימוץ כלפי אביו הביולוגי.
השאלה המרכזית שנדונה בפסק-דין זה הייתה שמא טובת הקטין מחייבת השבתו לאביו הביולוגי או לחילופין שטובת הקטין מחייבת את השארתו אצל הוריו המאמצים.
אמו הביולוגית פנתה לרשויות הרווחה בבקשה למוסרו לאימוץ כחודש לפני הלידה, וכשמונה ימים לאחר הלידה חתמה האם על כתב הסכמה למסירת הקטין לאימוץ. האם לא חשפה את זהותו של האב הביולוגי, והצהירה כי מדובר באב יהודי שאינו קרוב משפחתה.
הקטין הועבר לרשות הוריו המאמצים בהיות הקטין כבן עשרה ימים, ומאז ועד היום נמצא בחזקתם.
כחודש לאחר מסירת הקטין לאימוץ התחרטה האם, והגישה בקשה לבית-המשפט לענייני משפחה לחזור בה מהסכמתה לאימוץ. בשלב זה מסרה האם לרשויות את זהותו של האב הביולוגי. במקביל, פתח האב בהליך נפרד לביטול ההכרזה על הקטין כבר אימוץ. בהמשך, אוחדו שני ההליכים.
בית-המשפט לענייני משפחה פסק כי יש לבטל את פסק-הדין אשר הכריז כי הקטין בר אימוץ כלפי האב, אך העברתו לחזקתו של האב עוכבה והוא נותר בחזקת הוריו המאמצים.
ההורים המאמצים הגישו בקשה להצטרף להליך והוחלט לדחות את בקשתם. הוחלט כי בקשתה של האם לחזור בה מהסכמתה לאימוץ תישאר פתוחה, וכי הקטין יועבר למשמורתו של האב, שיהא רשאי לגדלו יחד עם האם הביולוגית.
ההורים המאמצים ערערו על החלטות אלה לבית-המשפט המחוזי. שם נקבע כי יש ליתן מעמד בהליכים להורים המאמצים. במהלך הדיונים התברר כי האב הביולוגי חולה באי ספיקת כליות כרונית ומטופל בדיאליזה, וחוות-דעת המומחים קבעה כי החלופה הטובה ביותר עבור הקטין היא הישארותו בחזקת הוריו המאמצים.
בדעת רוב, כב' הנשיא א' ברק קובע, כדלקמן: הליכי האימוץ נחלקים לשני שלבים. ראשית נבחנת האפשרות להכריז על הקטין כ"בר-אימוץ". במידה וכך הוכרז, בשלב השני נבחנת האפשרות ליתן צו אימוץ להורים המיועדים לאמץ את הקטין. במקרה דנן עניינו של ההליך בבחינת השלב הראשון- האם הקטין בר אימוץ כלפי אביו הביולוגי, להבדיל ממעמדו כלפי האם הביולוגית אשר הסכימה למסרו לאימוץ.
המסגרת הנורמטיבית להכרזת ילד כבר אימוץ, בהיעדר הסכמת אחד ההורים, קבועה בסעיף 13 לחוק האימוץ. במידה ומתקיימות אחת העילות הקבועות בסעיף על בית המבחן להפעיל שיקול-דעתו ולבחון את טובת הקטין. בדין נקבע כי סעיף 13(1) לחוק חל בעניינו של האב. הסעיף קובע כי קטין יוכרז כבר אימוץ במידה ו"אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו".
מקום בו מתבקש הורה לבטל החלטה של בית-המשפט לפי סעיף 13 לחוק ישקול בית-המשפט מכלול שיקולים שונים: ראשית, עליו לשקול את טובתו של המאומץ; שנית, עליו לשקול את זכויותיו של האב; שלישית, עליו להתחשב באינטרסים של ההורים המיועדים לאימוץ.
במקרה דנן בית-המשפט ביטל את הכרזת הקטין כבר אימוץ אך על בסיס התחשבות בזכותו של האב, ובזכות זו בלבד. הוא לא התחשב בטובת הקטין, שכן לא היו לפניו כל נתונים בעניין זה ולא התחשב באינטרס ההורים המיועדים לאימוץ.
על בית-המשפט לאזן בין שלושת השיקולים האלה על-פי משקלם היחסי אשר משתנה ממקרה למקרה על-פי נסיבותיו. נקודת המוצא העקרונית הינה, כי לטובת המאומץ יש להעניק משקל דומיננטי כך שביטול ההכרזה יכול שייעשה אך במידה ובית-המשפט נוכח שהוא לטובת הקטין.
עיקרון "טובת המאומץ" מחייב התחשבות במימד הזמן מבחינתו של הקטין. "לוח הזמנים" בו יש להתחשב הוא לוח הזמנים מנקודת מבטו של הקטין, ולא מנקודת מבטו של מבוגר.
ביטול ההכרזה על היות קטין בר-אימוץ כלפי אביו מחייבת בדיקה יסודית של יכולתו ההורית של האב. יכולת זו צריכה להיבדק על-פי מצבו של האב בעת בקשת הביטול ולא בעת מתן ההכרזה. היא צריכה להתחשב במצבו של הקטין ובצרכיו בעת בקשת הביטול ולא בעת מתן ההכרזה. אשר לאינטרס ההורים המאמצים, עם מסירת הקטין למי שמבקשים לאמצו נוצרה ציפייה מצידם להמשיך הקשר. ציפייה זו מתחזקת לאחר שהקטין הוכרז כבר-אימוץ או שניתנה הסכמת ההורים.
ככל שנמשך הזמן בו הקטין שוהה בביתם של ההורים המאמצים, וככל שמתהדק הקשר בינם לבין הקטין, כן גובר משקלו של אינטרס ההורים המאמצים. משקלו של שיקול זה ניזון גם מהשיקול המערכתי של החשיבות החברתית לטפח את רצונם ונכונותם של הורים מאמצים ליטול על עצמם אימוצו של קטין.
מן הכלל אל הפרט, כל המומחים מסכימים, כי בטווח הקצר, המעבר של הקטין מההורים המיועדים לאמץ להורים הביולוגיים כרוך בנזק לקטין. הנזק שייגרם לו הוא בלתי הפיך. הוא יהפוך להיות ילד בסיכון. ההורים המאמצים הם הורים מיטיבים וראויים. הם מעניקים לקטין חום ואהבה. הם מספקים את צרכיו ההתפתחותיים. אין להתעלם מכך שלמחלת הכליות של האב יכולה להיות השלכה על חיי הקטין. תוחלת החיים של האב עומדת כיום, על-פי נתונים סטטיסטיים, על שבע שנים. נוכח מחלת הכליות קיים חשש כי הקטין יתייתם מאביו בגיל צעיר. אלה הם כמובן נתונים שיש להתחשב בהם. כן, הורים הביולוגיים לא היו זוג במובן המלא של המילה. הקשר ביניהם נבנה סביב המאבק לקבלת הקטין. הנה כי כן, ביטול ההכרזה על היות הקטין בר-אימוץ כלפי אביו, והעברתו להוריו הביולוגיים, תביא בטווח הקצר נזק קשה לקטין. נזק זה יהפוך את הקטין לקטין בסיכון. ההורים הביולוגיים לא יוכלו, בטווח הקצר, להתמודד עם מצב דברים זה. לא כן ההורים המבקשים לאמצו. כל עוד הילד ממשיך את חייו עימם, אין הוא כלל ילד בסיכון וכל שנדרשת הוא הורות ממוצעת ורגילה. זו - ואף מעבר ממנה - נתונה לו אצל ההורים המבקשים לאמצו.
אין ב"קול הדם", קשרו הביולוגי של האב לקטין כדי להפוך את התוצאה. כשהקטין היה בן שלושה חודשים נודע לאב על קיומו. רק בחלוף למעלה ממחצית השנה נקט האב בהליכים משפטיים למימוש הורותו. גם בהמשך הוא התמהמה בקידום תוכניות מעשיות להעברת הילד למשמורתו. התוכנית להיעזר בהוריו לא היתה מעשית משום שלא סיפר להם על קיומו של הקטין עד למחצית מרץ 2003. התוכנית לגדל את הקטין במדור משותף עם האם לא היתה מעשית עד שהשניים עברו לגור יחד באפריל 2004. נראה כי האב נדרש לפרק זמן ממושך למדי עד שהתגבשה בו מלוא המחויבות כלפי הילד והרצון ליטול אחריות מלאה לגידולו.
אשר על-כן, קבע הנשיא ברק, דין הערעור להתקבל והוחלט על השבת פסק דינו של בית-המשפט לענייני משפחה על כנו.
(אל הנשיא הצטרפו יתר שופטי המותב, למעט השופט א' פרוקצ'יה)
כב' השופטת א' פרוקצ'יה אינה מצטרפת לפסק-דינו של כב' הנשיא, ולהבדיל מגישת הנשיא ברק, לגישת השופטת פרוקצ'יה אין מקום לבטל את הכרזת היותו של הקטין כבר אימוץ ביחס לאב בלבד. לפיכך, יש לבחון את אמות המידה להכרה בזכותה של האם לחזור בה מהסכמתה לאימוץ.
לאם הביולוגית אינטרס ישיר בהליך זה. ראשית, הכרעה בעניינו של הקטין מחייבת, מעצם טבעה, התייחסות כוללת ובחינה רחבה של כלל הנתונים המשפיעים על גורלו. לא יתכן להפריד מן הבחינה העניינית בין עניינם של שני ההורים הביולוגיים שגורלם וגורל הקטין נעוצים ושלובים זה בזה עד לבלי הפרד.
שנית, בירור טענותיה של האם ביחס לויתורה יצריך זמן רב נוסף. היות ולגורם הזמן תפקיד מכריע יש טעם לדון בהשגותיה גם כן במסגרת הליך זה.
אשר על-כן, עברה השופטת פרוקצ'יה לבחון האם יכולה האם לחזור בה מהסכמתה על-פי האמור בסעיף 10 לחוק האימוץ?
סעיף 8 לחוק האימוץ קובע את הכלל לפיו, אימוץ קטין מותנה בהסכמת הוריו. לכך נקבעו סייגים המנויים בסעיף 10 לחוק המקנה לבית-המשפט שיקול-דעת לבטל את הסכמת ההורה מקום בו מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת.
בחינת יכולתו של הורה לחזור בו מהסכמה לאימוץ שניתנה לאחר לידת הקטין תצריך, אפוא, התייחסות לגורמים הבאים:
ראשית, תישקל טובתו של הקטין בהחזרתו להורהו הטבעי. בהקשר זה יישקלו, בין היתר, נסיבות חייו החדשות; הזמן שחלף מאז ניתנה ההסכמה ועד לבקשה לביטולה; מידת הקשר וטיב הקשר שנוצר בין הילד לבין המשפחה החדשה; בגדרה של טובת הילד ינתן משקל גם לזכותו הטבעית של הילד לגדול במשפחתו הטבעית;
שנית, ינתן משקל לזכותו של ההורה הטבעי לגדל את ילדו.
שלישית, ינתן משקל וערך מסויים גם לציפייתם הטבעית של ההורים המיועדים לאמץ להמשיך ולגדל את הילד שהשתלב יפה במשפחתם.
במדרג השיקולים, שיקול טובתו של הקטין נושא משקל מרכזי.
בגדר הטעמים המיוחדים להכרה באפשרות ביטול הסכמת הורה טבעי לאימוץ יש לתת משקל ראוי לעובדה כי החוק אינו קובע סייגים לתקפותה של ההסכמה לאימוץ, כפי שנהוג בשיטות משפט אחרות.
ישנה, חשיבות מיוחדת להבטיח כי יישמר פסק זמן ראוי בין מועד הלידה למועד מתן ההסכמה לאימוץ, ובין מועד מתן ההסכמה לבין מימושו של הליך האימוץ בדרך העברת הילד להורים המיועדים לאימוץ. שמירה על פסקי זמן כאלה תוסיף מימד של בטחון לתודעה בדבר היות ההסכמה שלמה ומלאה, ואינה פרי חולשה זמנית. במיוחד כך הדבר כאשר מדובר בהסכמה הניתנת על-ידי אם בעקבות לידה.
במסגרת סעיף 10 לחוק האימוץ יבחן בית-המשפט, בין היתר, נסיבות מתן ההסכמה, מידת גמירות הדעת של ההורה, והתנהגות רשויות הסעד בהקשר לכך. כן, יש מקום להתחשב בציפייתם של ההורים המיועדים לאמץ שקבלו את הילד לחיקם. לגורם הזמן שחלף מאז קבלו את הילד למשמורתם ישנה חשיבות קרדינלית במערך השיקולים. יש להתחשב בשיקולים לטווח קצר ולטווח ארוך. יש לאמוד את הנזק הצפוי לילד מהחזרתו למשמורת הטבעית, לעומת התועלת העשויה לצמוח לו לטווח ארוך מגידולו במשפחה הטבעית; יש להתייחס התייחסות ערכית לערכי מוסר וצדק קיומי; יש לתת משקל רב למקומו של הקשר הטבעי של הילד להוריו הביולוגיים ולצורך לממש את חוק הטבע על-פי דרכו של העולם. יש לתת משקל לחשיבות ההשתייכות הטבעית כיסוד בתודעת הזהות העצמית של האדם.
השופטת פרוקצ'יה נתנה דעתה לחוות-דעת שונות של אנשי מקצוע ביחס לטובת הילד וקבעה כי היא מאמצת את חוות הדעת המצדדת בהחזרת הילד למשפחתו הטבעית.
שתי התפיסות המקצועיות שהובאו בהליך זה מבקשות את טובת הילד. כל אחת בוחנת את טובת הילד מנקודת מוצא מקצועית וערכית שונה. שוני זה בתפיסה מביא להבדל בניתוח הנתונים האובייקטיביים, ולמסקנות שונות בסופה של הדרך. העמדה לפיה ההורות הטבעית היא נקודת המוצא מבחינת טובתו של הילד היא התואמת את תפיסתו של חוק האימוץ ומוסד האימוץ.
במקרה דנן, האם חתמה על הסכמה לאימוץ רק שבוע לאחר הלידה. הסכמתה ניתנה מתוך ייאוש, במצב של סערת נפש ובלבול יוצרות שלא הניחו לה להפעיל שיקול-דעת מתוך הערכה מושכלת של משמעות הויתור על הילד. נסיבות לידתו היו קשות מבחינתה. הוא בא לעולם מחוץ לנישואין, בלא תכנון מוקדם, כאשר יחסי האם עם האב אותה עת היו בלתי יציבים. משבר הפחד וחוסר המוכנות הנפשית לשאת באחריות לגידול הילד בנסיבות קשות אלה השתלטו על האם והניעו אותה למעשה הויתור.
מבחינת רשויות הסעד, נטילת הסכמתה של האם לאימוץ כשבוע ימים בלבד לאחר הלידה היתה מוקדמת מדי על-פי כל אמת מידה שהיא, וזאת גם בהינתן העובדה כי פקידות הסעד ניסו להניא את האם בימים שלאחר הלידה מצעד זה. יוער כי החזרה מההסכמה נעשתה אף היא לאחר זמן קצר - כשלושה חודשים מאז ניתנה ההסכמה. להורים הביולוגיים מסוגלות הורית לגדל ילדיהם. הם מקיימים כיום זוגיות, מצפים ללידת תינוקת נוספת.
אשר על-כן לגישתה של כב' השופטת פורקצ'יה, יש להשיב את הקטין לידי הוריו הביולוגיים. אך זאת כאמור בדעת מיעוט.
נפסק בדעת רוב כאמור בפסק דינו של הנשיא.
11.1 שינויים ותמורות
בעקבות פרשת "תינוק המריבה" התבקשו שינויים בנהלי אימוץ ילדים.
הממשלה הקימה וועדה לבדיקת הליכי אימוץ ילדים בישראל, בראשות השופט (בדימוס) שלום ברנר. הוועדה הוקמה בחודש מרס 2005 ביוזמת ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, שכיהן גם כשר רווחה, ושרת המשפטים דאז, ציפי לבני, במטרה לבחון את חוק אימוץ ילדים ואת הליכי אימוץ ילדים בישראל.
הוועדה הגישה דוח ביניים בנושא הסכמת הורה למסירת ילד לאימוץ והתמקדה בסוגיה זו לנוכח הקשיים שהעלתה פרשת "תינוק המריבה" בהסדר המשפטי הנוגע להסכמתם של הורים ביולוגיים למסור את ילדם לאימוץ והאפשרויות העומדות בפניהם לחזור בהם מהסכמתם.
אחת הסיבות המרכזיות בגינן הוקמה הוועדה, נבעה מן העובדה שחוק האימוץ נחקק בשנת 1981 והתעורר צורך לבחון סוגיות מהותיות ומשפטיות הנגזרות ממנו.
סיבה נוספת להקמת הוועדה הייתה העובדה כי ברחבי העולם נוספו מחקרים, גישות חדשות, הסדרי חקיקה והסכמים בינלאומיים הנוגעים לאימוץ ילדים בפרט ולילדים בכלל, כשבמרכזם אמנת האו"ם לזכויות הילד אליה הצטרפה ישראל בשנת 1990.
כזכור, מספר חודשים לפני הקמת הוועדה, הסעירה את המדינה פרשת "תינוק המריבה", בעקבות פרשה זו, ובעודה מתנהלת בבית-המשפט, הונחו על שולחן הכנסת שמונה הצעות פרטיות לתיקון חוק האימוץ. פרשה זו רק הדגישה את הצורך בבחינה מחודשת של חוק אימוץ ילדים.
הוועדה נפגשה עם ילדים וילדות מאומצים, הורים מאמצים והורים שילדיהם נמסרו לאימוץ. הם סיפרו על קשיי ההסתגלות של ילדים מאומצים, ההליכים לפתיחת תיק האימוץ והמפגש עם ההורים הביולוגיים. בנוסף, התקבלו פניות מאם ששקלה למסור את תינוקה לאימוץ, וממשפחות מאמצות או כאלה המבקשות לאמץ ילדים.
בדוח הביניים שהגישה הוועדה נכללו מספר שינויים, אשר לדעת הוועדה יוכלו לשפר משמעותית את הליך האימוץ, והמלצותיה הן:
הסכמה של הורה לאימוץ נחלקת לשתי סוגיות משנה:
א. מתן ההסכמה.
ב. החזרה מהסכמה.
לסוגיות משנה אלו עלו בפני הוועדה מספר שאלות שאותן היא בחנה אחד לאחד והגיעה למסקנותיה כפי שיפורטו להלן.
מתן הסכמה למסירת ילד לאימוץ
למתן הסכמה לאימוץ השלכות מרחיקות לכת. חוק האימוץ קובע כי עם מתן ההסכמה, עוברות הזכויות, החובות והסמכויות של ההורה כלפי ילדו לפקיד הסעד. (סעיף 15 לחוק האימוץ).
במקביל, מתן ההסכמה מאפשר לבית-המשפט לתת צו אימוץ המנתק את הקשר ההורי בין הילד להוריו הטבעיים ומעביר את החובות והזכויות הקיימות בין הורים וילדיהם מההורים הטבעיים להורים המאמצים (סעיפים 8 ו-16 לחוק האימוץ).
החזרה מההסכמה למסור הילד לאימוץ, אפשרית רק באישור בית-המשפט ולפי התנאים הקבועים בחוק( סעיף 10 לחוק).
מועד קבלת ההסכמה
1. ניתן יהיה לקבל הסכמה של הורה לאימוץ ילדו רק לאחר שחלפו ארבעה עשר יום מלידתו של הילד, ובלבד שמצבו הנפשי של ההורה מאפשר לו לתת הסכמה מדעת.
2. במקרים חריגים ולאחר שניתנה רשות בית-המשפט, ניתן יהיה לקבל את ההסכמה בטרם חלפו ארבעה עשר יום מהלידה, אולם בשום מקרה, לא ניתן יהיה לקבל את ההסכמה לפני הלידה.
3. טרם מתן ההסכמה, יערכו שירותי הרווחה פעולות שמטרתן:
א. להביא לידיעת ההורה את ההשלכות והתוצאות של האימוץ על הילד ועל ההורה.
ב. להביא את ההורה לשקול את האפשרות לגדל את הילד בכוחות עצמו במקום למסור את הילד לאימוץ, לרבות בעזרת הסיוע המקובל מרשויות הרווחה.
ג. לוודא שההורה אכן רוצה למסור את ילדו לאימוץ וכי רצון זה מתבסס על הבנת ההשלכות ארוכות הטווח של מסירת הילד לאימוץ.
מקבל ההסכמה והגורמים הנוכחים בעת מתן ההסכמה
1. את ההסכמה יוכלו לקבל שופט בית-משפט למשפחה, דיין של בית-דין דתי או עורך-דין עובד מדינה.
2. בעת מתן ההסכמה יהיה נוכח גם פקיד סעד לחוק אימוץ של השירות למען הילד שיחתום גם הוא על כתב הסכמה.
3. אל ההורה נותן ההסכמה יוכל להתלוות אדם נוסף מטעמו.
4. הסכמה מחוץ לישראל תתקבל על-ידי נציג דיפלומטי או קונסולרי.
אופן קבלת ההסכמה
1. הסכמה תינתן בדרך של חתימה על כתב הסכמה שיאושר על-ידי פקיד הסעד ועורך-הדין שיהיו נוכחים בעת מתן ההסכמה.
2. ההורה המסכים זכאי לקבל העתק של כתב ההסכמה, אם יחפוץ בכך.
סירוב לקבל הסכמת הורה
במקרה בו פקיד הסעד ועורך-הדין סבורים כי לאור הנסיבות אין מקום לקבל את הסכמת ההורה, יעבירו את העניין להכרעת בית-המשפט.
מתן אפשרות לחזור מהסכמה
1. לא תתאפשר חזרה מהסכמה ללא הוכחת עילה מיוחדת.
2. בית-המשפט יוכל לפסול הסכמה שלא התקבלה מדעת.
3. בית-המשפט יוכל לאשר חזרה מהסכמה בשל שינוי נסיבות ומטעמים מיוחדים שיירשמו הקשורים בטובת הילד.
המועד לחזרה מהסכמה או לפסילתה
1. בית-המשפט יוכל לאשר לחזור בו מהסכמתו, או לפסול הסכמה שניתנה שלא כדין, רק אם טרם חלפו שלושה חודשים ממועד מתן ההסכמה.
2. בית-המשפט יוכל לאשר ביטול הסכמת הורה למסירה לאימוץ, לבקשת פקיד סעד, בהתקיים העילות המוגדרות בחוק, גם אם חלפו שלושה חודשים ממועד ההסכמה, אם הילד טרם נמסר למשפחה המיועדת לאמצו או אם הילד נמסר למשפחה, אולם אין מקום להשאירו אצלה.
אופן החזרה מההסכמה
1. חזרה מהסכמה יכול שתתבצע על-ידי הגשת בקשה ישירות לבית-המשפט או בדרך של פניה לשירות למען הילד. השירות למען הילד יעביר את הבקשה ליועץ המשפטי של משרד הרווחה בתוך שבעה ימים, והיועץ המשפטי של משרד הרווחה יעביר את הבקשה לבית-המשפט בתוך שבעה ימים מהמועד שקיבל אותה מהשירות למען הילד.
2. פניה כאמור לשירות למען הילד, לא תיחשב כחזרה מהסכמה לצורך המועדים ולצורך פעולתו של השירות, כל עוד לא העלה והגיש הפונה את בקשתו לחזרה מהסכמתו, בכתב,לשירות למען הילד.
3. לא יטפל פקיד של השירות למען הילד בחזרה מהסכמה של הורה שטיפל בו בשלב קבלת ההסכמה. במקרה שכזה, הטיפול יועבר לפקיד סעד אחר, שאין יחסי כפיפות בינו לבין פקיד הסעד שטיפל בהורה בשלב קבלת ההסכמה.

[276] אימוץ פתוח הינו אימוץ אשר ההורה הביולוגי מבקש לשמור על קשר, גם אם קשר ביקורים בלבד, עם ילדו. האפשרות להורות על אימוץ פתוח מקורה בסעיף 16(1) לחוק האימוץ, אשר קובע:
"האימוץ יוצר בין המאמץ למאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם, הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו.
(1) רשאי בית-המשפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות".
[277] ע"א 9/78 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(3) 663,655.
[278] ע"א 310/82 פלונית על-ידי האפוטרופוס שלה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"דנ לז(4) 421, 425-426.
[279] דו"ח ועדת גילת (נובמבר 2002).
[280] ד' שניט "החוק, הפרט ושירותי הרווחה" (האוני' העברית, התשמ"ח), 236-237.
[281] קיימת סמכות מקבילה לבית-המשפט המחוזי ולבית-המשפט לנוער.
[282] סעיף 22 לחוק האימוץ, תשמ"א-1981.
[283] סעיף 6 לחוק האימוץ, תשמ"א-1981.
[284] סעיף 15 לחוק האימוץ.
[285] ד' שניט "החוק, הפרט ושירותי הרווחה" (האוני' העברית, התשמ"ח) 238
[286] סעיף 16 ו-18 לחוק האימוץ.
[287] ע"א 623/80 פלונית ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לה(2) 72, עמ' 77-78.
[288] שם, בעמ' 80.
[289] ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, עמ' 469-470.
[290] ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, עמ' 479-480.
[291] ע"א 783/81 פלונים נ' פלמוני, לט(2) 001
[292] ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 154.
[293] בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית, תק-על 2006(2) 1055.
[294] ד' שניט "החוק, הפרט ושירותי הרווחה" (האוני' העברית, התשמ"ח), 248.
[295] ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461.
[296] סעיף 16 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.
[297] ע"א 783/81 פלונים נ' פלמוני, לט(2) 001.
[298] ע"א 549/75 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ל(1) 459.
[299] ד' שניט "החוק, הפרט ושירותי הרווחה" (האוני' העברית, התשמ"ח).
[300] סעיף 12(ג) לחוק האימוץ.
[301] ע"א 166/81 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לו(4) 321.
[302] ע"א 488/77 פלוני ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(3) 421, עמ' 436-437.
[303] בג"צ 252/75 פלונית נ' שר הסעד וחנה גיבורי, פ"ד ל(1) 51.
[304] ע"מ 377/05, ע"מ 399/05 פלונית ופלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2005(2) 617.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אימוץ