דרך הביטול (סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות))

סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"8. דרך הביטול
ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה אורכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה האורכה."

תרופת הביטול היא סעד עצמי, אוטונומי, וביתרונה זה נעוץ גם חסרונה, כי בעצם הביטול, הנפגע הוא המחליט והמוציא לפועל של הסעד. הנפגע הוא גם זה שרואה הפרה ודורש ביטול וגם זה שהלכה למעשה שולח את הודעת הביטול.

אולם, החסרון הוא שניתן לטעות בקריאת המפה ולחשוב שהנפגע הוא המפר, כשלמעשה הדברים פורשו הפוך, והמפר הוא הנפגע.

באילו נסיבות יוכל צד לחוזה להביא לביטולו?
הוראות סעיפים 6 עד 8 חוק החוזים (תרופות) מסדירות סוגיה זו. חוק זה מבחין בין הפרה יסודית להפרה לא יסודית. בהפרה יסודית הנפגע יכול לבטל את החוזה מייד. בהפרה לא יסודית הנפגע צריך לתת אורכה לביטול החוזה. שוני נוסף, שכאשר עסקינן בהפרה לא יסודית, כפוף ביטול החוזה לשיקולי-צדק.

באילו דרכים ניתן להביא לביטול החוזה?
הוראת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) דנה בדרך בה ניתן להביא לביטול החוזה וקובעת, כי די בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה. ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה אורכה לקיום החוזה תוך זמן סביר, לאחר שחלפה האורכה.

סעיף 8 הנ"ל דורש מהנפגע לתת למפר זמן סביר ולהודיע לו האם ניתנת לו הוראת ביטול או שנדרשת אכיפת החוזה. הסעיף אינו דורש הודעה פורמאלית בכתב, ודי בהודעה בעל-פה.

בנוסף, בתי-המשפט הכירו בעצם הגשת תביעה לביטול הסכם, כגילוי דעת לנקוט בתרופת הביטול.

כך נפסק ב- ע"א 306/85 {Datalab Management נ' פולק אינטרנשיונל ואח', פ"ד מג(2), 309 (1989)}, שם קבע כב' השופט י' מלץ, כי מטרתה של הודעת ביטול החוזה היא ללמד את הצד השני, אשר הפר את החוזה, כי המודיע החליט להסתלק מן החוזה וכי הוא רואה אותו כמבוטל:

"כאשר מצליח צד לחוזה... למסור לצד השני על רצונו לסיים את החוזה ולבטלו, מבלי למסור הודעת ביטול מפורשת, די בכך כדי לקיים את דרישת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות). במקרה דנן, קבע כב' השופט, ניתן לראות הן בכישלון המשא-ומתן לפשרה והן בהגשת כתב התביעה משום גילוי הרצון לבטל את החוזה מצידה של המערערת."

מה צריכה הודעת הביטול לכלול? האם הודעת הביטול צריכה לכלול נימוקים המבהירים את פישרה?

בפסק-דין רוט נ' דיק {ע"א 262/86 רוט נ' דיק, פ"ד מה(2), 353 (1991)} התעוררה סיטואציה בה נדרש ביטול חוזה מהסיבות הלא נכונות, אך באותו מקרה, במידה והיו מצויינות הסיבות הנכונות, הביטול היה כדין. לדוגמה: פלוני השכיר דירה. לבעל הבית היה נדמה שהדייר לא שילם את שכר הדירה במועד, ולכן דרש את ביטול החוזה. למעשה חלה טעות, שכן הדייר אכן שילם את שכר הדירה במועד, אך בד-בבד הספיק להרוס במזיד את הבית.

בדוגמה הזו ניתן לראות שבעל הבית נימק את הסיבה לרצונו להביא לביטול החוזה, אולם בחר בסיבה הלא נכונה.

מפסק-הדין עולה, כי כאשר עושים שימוש בנימוקים שגויים, נמצאים במצב בעייתי ולא ניתן יהא להביא לביטול החוזה. לכן המסקנה המתבקשת מפסק-הדין, שכאשר יודעים את הסיבות בבירור, יש לציינם, אך ליתר ביטחון יש להוסיף "בין היתר".

בנסיבות בהן אין יודעים את הסיבה לביטול, עדיף להימנע מלכתוב את הנימוק כדי שלא ייווצר מצב בו צויין הנימוק השגוי, ואזי הדרך הראויה היא להודיע על ביטול על-סמך הפרת החוזה, ללא נימוקים.

אם-כן, זמן סביר מהו?
כאמור, סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) מחייב את הנפגע לתת למפר זמן סביר, בטרם ביטול החוזה.

נשאלת השאלה מדוע מגיעה למפר פריבילגיה זו? ישנן לכך שתי סיבות. הראשונה כדי להעביר מסר חד-משמעי. אם רוצים להעביר למפר מסר ביטול או אכיפה צריך זמן סביר, אחרת זהו אינו מסר חד-משמעי; שניה, למנוע מצב בו הנפגע ינצל את תנודות השוק; שהתנהלות הנפגע לא תהיה אופורטוניסטית; למנוע מתן כוח בלתי-סביר, בידי הנפגע, ולצורך כך נקבע מונח אובייקטיבי, זמן סביר מרגע הפרה, שבסיומו יכול הנפגע להודיע על ביטול החוזה.

ב- ע"א 42/86 {אבידוב נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פ"ד מג(2), 513 (1989)} הגדיר כב' השופט ת' אור את המונח "זמן סביר" כמשמעותו בסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות), בקובעו:

"זמן סביר לעניין הודעת ביטול שונה הוא ממקרה למקרה, ויש לפרשו בהתחשב במהותו ובטיבו של החוזה ובהתנהגותם ובנסיבותיהם של הצדדים. רק על רקע נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ניתן 'למדוד' ולקבוע, אם הודעת הביטול ניתנה תוך זמן סביר."

באותו מקרה, פסק כב' השופט ת' אור, כי ביטול חוזה, שנחתם שנתיים לאחר ההפרה, הינו ביטול הנכנס לגדרו של "זמן סביר". אולם, קביעתו זו מסוייגת לנסיבות אותו מקרה, ובפרט, כשבמהלך שנתיים אלו, לא ישבו המערערים (אשר ביקשו לבטל את החוזה) באפס מעשה, אלא אפשרו למשיבה לתקן ההפרה.

במקרה אחר, שנדון ב- ע"א 573/84 {שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק ואח', פ"ד מא(2), 365 (1987)} נקבע, כי ביטול חוזה לאחר שבע שנים ממועד ההפרה, עשוי להיחשב כביטול תוך זמן סביר, וזאת, כאשר המשיבים - אשר היו הצד המבטל באותו מקרה - סמכו על הבטחות המערערת וציפו כי תיתקן ההפרה.

ואילו בנסיבות שנתבררו ב- ה"פ 1200/04 {ראובן יומטוביאן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', תק-מח 2007(1), 10468 (2007)},חלפו כארבע וחצי שנים ממועד ההפרה היסודית ועד לביטול הסכם הפשרה, שנים שבמהלכן לא היה כל מגע בין הצדדים (למעט משלוח מכתב או שניים), ולא הובאה כל ראיה לכך שמי מהצדדים פעל בצורה כלשהי לקידום קיומו של הסכם הפשרה או לתיקון ההפרה. לפיכך, קבע כב' השופט יוסף שפירא, כי בנסיבות המקרה, ניתנה הודעת הביטול שלא במסגרת הזמן הסביר.

ב- רע"א 7956/99 {שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5), 779 (2002)} התבררה השאלה מהו זמן סביר, לצורך הודעת ביטול. כן נשאלה השאלה האם אי-משלוח הודעת ביטול תוך זמן סביר מלמד על ויתור על זכות הביטול.

באותו מקרה דובר על הסכם שהצדדים לו הם המבקשת (להלן: המערערת) והמשיבה, שלפיו רכשה המשיבה מהמערערת זכויות שימוש והחזקה במשרדים המצויים במרכז מסחרי שהקימה המערערת במעלה אדומים. מחצית התמורה שולמה למערערת, אולם המחצית השניה, שהיה על המשיבה לשלם תוך כמה חודשים, לא שולמה, לפיכך שלחה המערערת, בשנת 1994, מכתב המודיע למשיבה כי אם היתרה לא תשולם, ההסכם יבוטל. המשיבה לא נענתה והמערערת הגישה תביעה לבית-המשפט. הלה דחה את התביעה מן הטעם שהודעת הביטול נשלחה כחמש שנים לאחר ההפרה, ומכאן שחלף הזמן הסביר למתן ההודעה.

בית-המשפט העליון, מפי כב' הנשיא א' ברק פסק, כי על-פי האמור בסעיפים 7 ו- 8 לחוק החוזים (תרופות), כאשר הפרת החוזה היא יסודית, רשאי הצד הנפגע לבטל את החוזה. משבחר באפשרות זו עליו להודיע לצד המפר על ביטול החוזה. הטעם לכך הוא כי הצד המפר זכאי לדעת אם החוזה בטל לאור הפרתו ולהסתמך על-כך.

כן קבע בית-המשפט, שהודעת הביטול צריכה להינתן תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה. לעניין המונח "זמן סביר", קבע בית-המשפט, שונה הוא ממקרה למקרה, ויש לפרשו בהתחשב במהותו ובטיבו של החוזה ובהתנהגותם ובנסיבותיהם של הצדדים.

בנסיבות בהן חלף הזמן הסביר להודעת ביטול, אין לבטל החוזה אם ניתן לפרש את חלוף הזמן כוויתור הנפגע על זכות הביטול. לעומת-זאת אם חרף חלוף הזמן הסביר אין הנפגע מוותר על זכות הביטול, כי אז לא רוכש לעצמו המפר חסינות מלאה מפני ביטול. ההלכה הינה כי אם ההפרה בעינה עומדת בזמן שבו הנפגע מבקש לבטל את החוזה, אין כל צידוק להעשיר את המפר על חשבון הנפגע. בכוחו של הנפגע לבטל את החוזה, ובלבד שהוא מעניק למפר אורכה סבירה לקיימו ומבטל החוזה בתוך זמן סביר לאחר מתן האורכה.

במקרה דנן, קבע בית-המשפט, מהמועד שבו היתה המחצית השניה צריכה להשתלם ועד למשלוח הודעת הביטול חלפו למעלה מחמש שנים, אולם אלה לא ביססו ויתור של המערערת על החוב שחבה לה המשיבה, שכן המערערת לא שקטה על שמריה. נעשו מצידה מאמצים לקיים את ההסכם ולהשיג מימון עבור המשיבה על-מנת שתוכל לשלם חובותיה למערערת. משכך, אף שחלף המועד הסביר למתן הודעת ביטול היה בכוחה של המערערת לבטל את ההסכם לאחר מתן אורכה סבירה לקיומו תוך זמן סביר לאחר מתן האורכה. כך עשתה המערערת.

ב- ת"א (חי') 42617-02-14 {מירה עמוס נ' נעם כרסנטי, תק-מח 2016(2), 9422 (04.05.2016)} נקבע כי על-פי סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות), "הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית" ובלבד ש"ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה", כהוראת סעיף 8 לחוק זה. עוד נקבע:

"73. בנסיבות אלה, הודעת ביטול החוזה שנשלחה כאמור על-ידי התובעים לנתבע ביום 25.06.13, כשנה ושלושה חודשים לאחר פטירת האב, היא בגדר הזמן הסביר הנדרש על-פי סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות).

נזכיר בעניין זה את ההלכה הפסוקה כי "סבירותה של הודעת הביטול, באשר למועד נתינתה, משתנה ממקרה למקרה. יש ותקופה קצרה של מספר ימים תיראה כבלתי-סבירה... ויש ותקופה ארוכה של שבועות וחודשים תיראה כסבירה. הכול תלוי במהות החוזה וטיבו ובהתנהגותם של הצדדים" (ע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג(3), 567, 575 (1979)).
לנוכח הלכה זו, אף פסק חברי כב' השופט ג'יוסי ב- ה"פ 2074-11-14 גיסקין נ' אליאס, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.11.15) המוזכרת לעיל, כי שליחת הודעת ביטול כשנה לאחר הפרתו היסודית של ההסכם, היא תקופה סבירה.

74. כאמור בנסיבות המקרה דנן, לנוכח היחסים המיוחדים שבין הצדדים (המנוח, התובעים והנתבע), פטירת המנוח ביום 10.03.12, הניסיונות שנעשו בין הצדדים להשלים את ביצוע החוזה, יש לומר כי שליחת הודעת הביטול ביום 25.06.13 נעשתה תוך זמן סביר.

75. אפילו נאמר כי הזמן שחלף מאז הפרת החוזה על-ידי הנתבע הפרה יסודית (אי-תשלום יתרת התמורה החוזית או יתרת התשלום השלישי) ועד לשליחת הודעת הביטול אינו בגדר זמן סביר, כדרישת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות), אין הדבר מקנה לנתבע חסינות מלאה מפני ביטול החוזה. ההלכה היא כי אם ההפרה בעינה עומדת בזמן שבה הנפגע מבקש לבטל את החוזה, אין כל צידוק להשאיר את המפר על חשבון הנפגע. בכוחו של הנפגע לבטל את החוזה ובלבד שהוא מעניק למפר אורכה סבירה לקיימו, ולבטל החוזה בתוך זמן סביר לאחר מתן הארכה (ראה לעניין זה רע"א 7656/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5), 779 (2002)).

במקרה דנן כאמור, אף לאחר פטירת המנוח בחודש מרץ 2012, ניהלו התובעים והנתבע, יחד עם זיו, הידברות על-מנת להשלים את הנדרש על-פי החוזה.

למעשה התובעים, גם לנוכח היחסים המיוחדים שהיו להם עם הנתבע וזיו, לא מיהרו לבטל את החוזה ונתנו הזדמנות לנתבע להשלים את חיוביו על-פי החוזה.

בתמליל שצורף כנספח 8 לתצהירי התביעה, המתעד פגישה בין התובעים ובין זיו לאחר פטירת המנוח (כפי שעולה מהתוכן - למשל אמירתו של זיו בעמ' לתמליל כי "אבא שלך מה שהיה רוצה שההסכם ייושם, זה מה שהוא היה רוצה. אז בואו ניישם את ההסכם"), אף הציע זיו כי ייקח הלוואת גישור בכדי לכסות על המשכנתא שהיה הנתבע אמור לקבל, ולא קיבל.
זיו בעדותו לא הכחיש הצעה זו, רק ציין שבסופו-של-יום הוא לא לקח את הלוואת הגישור כי לא היה לו שום ביטחון שהכסף יחזור אליו (עמ' 44 לפרו' שורה 15).

בנסיבות אלה יש לומר כי התובעים העניקו לנתבע אורכה סבירה לקיומו של החוזה, אותה אני מעריך, לפחות מספר חודשים לאחר פטירת המנוח, כפי שאף העידה על כך פנינה עצמה (ראה דברינו בסעיף 72 לעיל).

דא עקא, שהנתבע לא ניצל אורכה זו ולא השלים את חיוביו על-פי החוזה, והכוונה לתשלום מלוא התמורה החוזית או לפחות מלוא התשלום השלישי. בנסיבות אלה, היו רשאים התובעים לשלוח את הודעת הביטול במועד שבו שלחו, המהווה "זמן סביר" מתום תקופת ההארכה שנתנו לנתבע להשלמת התמורה החוזית, או לפחות את התשלום השלישי על-פי החוזה.
יותר מזה, אפילו לאחר קבלת הודעת הביטול על-ידי הנתבע, הוא לא טרח להשלים את התמורה החוזית או לפחות את התשלום השלישי, אלא הסתפק בתשובת בא-כוחו מיום 18.07.13 (נספח 6 לתצהירי ההגנה), במסגרתו אף ציין כי הוא עומד בדווקנות בכל התחייבויותיו על-פי ההסכם (סעיף 4 למכתב התשובה), אמירה שבלשון המעטה אינו מדוייקת.

76. לאור כל זאת יש לומר כי כדין ובדין ביטלו התובעים את החוזה בהתאם להודעת הביטול, ביום 25.06.13, ולא נותר לי אלא להצהיר כמבוקש (ראה סעיף 10(א) לעיל), כי החוזה בוטל כדין בהתאם להודעת הביטול."

ב- פש"ר (ב"ש) 39707-02-11 {צפורה סבג נ' יצחק סבג - החייב, תק-מח 2016(1), 40305 (23.02.2016)} היה מקום לקבוע כי המבקשת שידעה על ההפרה הנטענת על ידה כבר מיום 03.04.15, לא הודיעה על כוונתה לבטל את ההסכם תוך זמן סביר לאחר שנודע לה על ההפרה.

לאור כל זאת, בית-המשפט דחה את טענת המבקשת בעניין הפרת ההסכם בידי מר יוספי וביטול ההסכם וכן דחה את הטענות בעניין תשלום הפיצוי המוסכם.

ב- פר"ק (נצ') 53276-09-11 {אברהם וייצמן נ' משק לולים חזן, תק-מח 2016(1), 24399 (21.02.2016)} הובהר כי השימוש בזכות לביטול החוזה כפוף לעקרון תום-הלב ולחובת הצדדים לעמוד על זכויותיהם וחיוביהם מכוח החוזה בהגינות, בהתאם לסעיף 39 לחוק החוזים {ראה לעיל את פסק-הדין במלאו}.

ב- תא"מ (טב') 45788-03-15 {מוחמד אבו חמד נ' דודי ב. רכב והשקעות בע"מ, תק-של 2016(1), 45357 (16.02.2016)} נקבע בענייננו כי אין ספק שאין מדובר בהפרה יסודית.

בית-המשפט מוצא להעדיף את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובע. לא נמצא כי הנתבעת הטעתה את התובע בדרך ובאופן כל שהוא. גם כשהתברר שקיימת תקלה ברכב, אשר במסגרת הליך זה, לא התברר לחלוטין מהי אותה תקלה, האם תקלה במשאבת מים בלבד או תקלות אחרות, כך או כך, עצם העובדה שהתובע המשיך לעשות שימוש ברכב עד ליום 27.01.16, חרף גילוי התקלה עוד ביום 23.01.16, לא מלמדת על תקלה שיש בה להשבית לחלוטין את פעילות הרכב, כמו-כן, לא ניתן להתעלם מהעובדה, שחרף גילוי התקלה ברכב, המשיך התובע לנהוג ברכב ולעשות בו שימוש, ללא שתיקן את התקלה, בעצמו או באמצעות הנתבעת.

בית-המשפט מקבל את גרסת הנתבעת, כפי שהעיד נציג הנתבעת, שבעת שהודיע התובע על התקלה ברכב, היא פעלה לתיקון התקלה, אך התובע הוא זה שמנע את הטיפול והתיקון על-ידי הנתבעת ולא אפשר לה לבצע את התיקון. כך העיד נציג הנתבעת: "לפנים משורת הדין לקחתי אחריות, שלחתי אותו למוסך ימית שיחליפו לו את משאבת המים. הוא התעקש שזה יהיה במוסך ב.אם.וו ואז הפניתי אותו למוסך בחיפה של ב.אם.וו והוא לא רצה". בנסיבות אלו, בית-המשפט סבור שאין לתובע על מי להלין, כשלא איפשר לנתבעת לתקן את התקלה.

בית-המשפט מוצא שגרסתו של התובע בכתב התביעה לא הוכחה, בדבר טענתו העיקרית של התובע בכתב התביעה, שהעברת בעלות תתבצע רק לאחר שייבדק הרכב במכון מוסמך. הוכח כי התובע העביר לידי הנתבעת את תעודת הזהות לשם העברת בעלות הרכב על שמו, ביום חתימת ההסכם. כשהגיע התובע ביום 25.01.15 לנתבעת, והודיע לה על התקלה, לא אמר דבר לעניין העברת הבעלות ובדיקת הרכב, ותעודת הזהות הוחזרה לו באותו היום, כפי שאף העיד נציג הנתבעת, שהתובע חזר ביום 25.01.15 על-מנת להחזיר לידיו את תעודת הזהות. נסיבות אלו סותרות את הטענה בדבר הקשר הנטען בין בדיקת הרכב להעברת הבעלות. בית-המשפט קבע כי התובע הסכים להעברת הבעלות ללא כל קשר לבדיקה כזו או אחרת וקיבל על עצמו את האחריות לרכב כמו שהוא.

לא ניתן להתעלם מהעובדה, שאם אכן ביקש התובע לבטל את ההסכם ולהשיב את המצב לקדמותו, פעל בניגוד לכוונה זו, בכך שהודיע למשרד הרישוי על הורדת הרכב מהכביש. בפעולה זו, שינה התובע בעצמו את הנסיבות, באופן שלא ניתן להורות על ביטול ההסכם.

בית-המשפט קבע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח את טענותיו לפיהם עומדת לו הזכות לבטל את ההסכם. כמו-כן, לא מצא שהנתבעת פעלה כנגד התובע בהטעיה או במרמה המצדיקה ביטול ההסכם.אשר-על-כן, בית-המשפט מורה על דחיית התביעה.

ב- ת"א (מרכז) 54869-12-12 {יורשי המנוחה שושנה צוקר ז"ל - אליה צוקר נ' גיל דב בלוטרייך, תק-מח 2016(1), 14016 (10.02.2016)} נקבע כי ככל שסבר עו"ד צוקר כי הנתבעים הטעו את שושנה, וכי אופיו של הפרוייקט או של ההשקעה שונים בתכלית ממה שהוסכם בין הצדדים או כי נפלה טעות בהבנת מצב הדברים, היה עליו לפעול לביטול החוזה בשל פגם בכריתתו, וזאת תוך זמן סביר לאחר מכן, כדרישת סעיף 20 לחוק החוזים. זהו הדין גם ביחס לביטול חוזה מחמת הפרתו, בהתאם לסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות). עוד נקבע:

"ככלל, הזמן הסביר להודעה על ביטול החוזה ייבחן לאור מכלול נסיבות המקרה, ובין השאר - מהותו וטיבו של החוזה, התנהגותם של הצדדים וכיו"ב (ראו, ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1), 119, 127 (1998); ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1), 210, 223 (1998)).

76. בענייננו, לא רק שהתובעים לא הודיעו תוך זמן סביר על ביטול החוזה אלא שהם המשיכו לקיימו גם לאחר שנודעה להם קיומה של הטעות או ההפרה. כאמור, כבר בשנת 2006 "בשלה" בתובעים הידיעה כי הפרוייקט מתופעל כבית מלון. בשלב זה לא פעלו התובעים להביא לביטולם של ההסכמים והשבת הכספים אלא המשיכו לשלם את התשלומים השוטפים עבור הנכס ולהזרים הון עצמי במטרה לשמר על הבעלות (סעיפים 44-43 ל-ת/3).

77. למעשה, הודעת ביטול נשלחה לראשונה רק ביום 21.12.2012, כמעט שבע שנים לאחר מועד גילויה של עילת ההטעיה או הטעות או דבר ההפרה (נספח 77 ל-ת/3). מדובר בפרק זמן החורג בהרבה מן הזמן הסביר לביטולו של הסכם רכישה (וראו: ע"א 9528/07 Foundation Sansounimaille נ' פרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.11.2011)). לכן, משלא ביקשו התובעים לבטל את ההסכמים תוך זמן סביר, ההסכמים עומדים בעינם ולא ניתן לבטלם."

ב- ת"א (ת"א) 1593/09 {GEFEG-NEKAR antriebssysteme GmbH נ' מיטרוניקס בע"מ, תק-מח 2016(1), 10332 (11.01.2016)} דן באי-משלוח הודעת ביטול מתאימה.

סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) קובע כי ביטול החוזה, בין אם מדובר בהפרה יסודית או שאינה יסודית, יהיה בדרך של הודעה מצד הנפגע. גבריאלה שלו ויהודה אדר בספרם דיני חוזים - התרופות (התשס"ט-2009), מבארים בעמ' 637, כי ללא הודעת ביטול כאמור, אין תוקף לביטול החוזה, גם לנוכח ההפרה:

"סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) מעגן את חובתו של נפגע המבקש לבטל את החוזה בשל הפרה - יסודית או שאינה יסודית - ליתן למפר הודעה על כך. כמו בהקשרים אחרים, גם כאן, למעשה, אין מדובר בחובה אלא בנטל משפטי שהוא תנאי לכינונו של כוח הביטול: בהיעדרה של הודעת ביטול העומדת בדרישות הדין אין תוקף לביטול, והחוזה נשאר תקף ומחייב גם לנוכח ההפרה."

אי-משלוח הודעת ביטול מתאימה כאמור מטעמה של מיטרוניקס, על אף קבלת ההודעה המפרה לשיטתה, מעידה כי בזמן אמת לא סברה מיטרוניקס כי מדובר בהפרה יסודית או הפרה בכלל של ההסכם בין הצדדים.

מכל מקום, ברור כי משלא שלחה מיטרוניקס הודעת ביטול מתאימה, היא לא עמדה בדרישת הדין לביטול ההסכם, ומשכך באותה העת המשיך ההסכם לחול על ההתקשרות בין הצדדים.

ב- ה"פ (יר') 9374-05-14 {אליהו ידיד נ' Fidanko Corporation LTD, תק-מח 2015(4), 40701 (28.12.2015)} לא ניתן לראות במכתב ארכה המקימה ביסוס להודעת ביטול, וכדברי בית-המשפט:

"אינני סבורה כי ניתן לראות במכתב מיום 19.08.08 ארכה המקימה ביסוס להודעת הביטול מיום 27.12.10. המכתב מיום 19.08.08 דרש מיידית התחייבות לסיום הפרוייקט תוך שנה. התחייבות זו לא ניתנה וסורבה בתשובה מיום 20.08.08 והיתרי הבניה לא הושגו תוך שנה. בנסיבות אלו, אילו חפצו ידיד לממש את זכותם הנטענת לביטול ההסכם מכוח ארכה זו, היה עליהם לעשות זאת תוך פרק זמן סביר מתום הארכה, כאמור בסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות), ולא כעבור זמן ממושך המלמד על מחילה (בפועל נשלח מכתב הביטול אך ביום 27.12.10)."

ב- ת"א (יר') 50265-10-12 {תחנת אוטובוסים מרכזית ירושלים בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-מח 2015(4), 37696 (24.12.2015)} נדונה השאלה - האם ניתנה הודעת ביטול כדין?

בית-המשפט בחן, אם ניתנה הודעת ביטול כדין, לאחר חלוף הארכה שניתנה. בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות), ביטול חוזה בעקבות הפרתו, יכול שייעשה תוך זמן סביר לאחר שחלפה ארכה לתיקון ההפרה. בעניין זה, טוענת המדינה כי נתנה היא הודעת ביטול ראשונה בחודש נובמבר 2011, עת הודיעה במכתב מיום 24.11.11 כי לאור הבעיות הקשות שהיו במבנה, יפונה שטח של 1,882 מ"ר מהמשרדים, זאת עד ליום 30.11.11 (נספח ד' לתצהיר אטיאס).

הודעה זו מהווה, להשקפת בית-המשפט, הודעת ביטול כדין, במובן זה שניתנה היא בגין הפרה מוכחת ולאחר שחלפה ארכה סבירה לתיקון ההפרה, מבלי שההפרה תוקנה בפועל. אין ספק שמשך הארכה היה סביר ביותר, שכן המשכירות עצמן הצהירו לא אחת במהלך התקופה, כי העניין יטופל בפרקי זמן קצרים במידה ניכרת מן הארכה שניתנה בפועל. אשר לעובדה שבתקופת הארכה ואף לאחריה, עד למועד הודעת הביטול לא תוקנה ההפרה - כך עולה בין היתר מכך שעוד ביום 21.11.11 התקבלה תלונה על התפרצות של ביוב וריח של סירחון וצחנה שהשתררו במשרדים בגינם (נספח נב/40 לתצהיר ברלוביץ'), ואף מנספח נב/24 לתצהיר ברלוביץ' מיום 12.12.11, ממנו עולה כי אף במועד המסמך, טרם הושלם הטיפול במפוחים בחניון. הוא הדין באשר למערכת הממוחשבת למעקב אחר תחזוקה (נספח נב/23 מיום 31.12.11 ונספח נב/24 מיום 12.12.11).

מקובלת על בית-המשפט טענת המדינה כי הודעת הביטול ניתנה פרק זמן סביר לאחר מכתבו של מר שוחט מיום 10.08.11, בו לא פורטה עוד ארכה לתיקון ההפרה. בית-המשפט אינו סבור כי הביטול ב- 24.11.11 נגוע בחוסר תום-לב על שום שלא ניתן בשלבים מוקדמים יותר, כשהחלה המדינה בתהליך לקראת שכירת שטחים חלופיים. מדובר בעיכוב שהיה בו כדי לשרת אינטרסים לגיטימיים של המדינה: בשים-לב להיקף המושכר, פינויו הוא פעולה מורכבת וכך גם התהליך למציאת חלופות. נוכח כך, בחירתה של המדינה לעכב את הביטול כפי שארע כאן ולממשו לאחר התקדמות בעניין מושכר חלופי, תוך מעקב במקביל אודות מצב ההפרה, שמא תוקנה (סעיף 58 ואילך לתצהיר ברלוביץ') מובנת וסבירה מבחינת עיתויה. בית-המשפט אף איננו סבור כי התהליכים שהוסיפו המשכירות לבצע במקום שיפור המצב לאחר מכתבו של מר שוחט מיום 10.08.11, ובפרט הליך החלפת המפוחים בחניון משנים מכך מדובר בתהליכים שהיו נחוצים למשכירות אף אם תבטל המדינה את חוזה השכירות, שכן מדובר במפוחים ששירתו את החניון והיו נחוצים למיתחם בכללותו, בין אם מושכרים המשרדים למדינה ובין אם לאו. מדובר איפוא במהלך שנעשה בתום-לב, ואין בית-המשפט רואה בו פגם בהיבט זה.

בהקשר זה יצויין כי המכתב ששלחה המדינה אל המשכירות ביום 24.11.11 (נספח ד' לתצהיר אטיאס אמנם לא כלל את המילה "ביטול", אך כוונתה של המדינה לסיים את ההסכם ועמדתה כי היא חופשית מהתחייבויותיה לפי ההסכם, היתה ברורה מן המכתב, בו הודע על פינוי. נראה כי הביטול אף היה ברור מדברים שאמר מר ברלוביץ' בישיבה בה השתתפו הצדדים ביום 15.11.11, שם ציין כי בשל חוסר האמון והמצב הסביבתי, לא מתאפשר להמשיך ולשהות במבנה והוחלט לפנות את המשרדים באופן מיידי (נספח 42 לתצהיר ברלוביץ').

ב- ת"א (ת"א) 46094-01-11 {בנימין דעדוש נ' גדי בן שמחון, תק-מח 2015(4), 28740 (19.11.2015)} אומר כב' הנשיא השופט ברק ב- רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד כו(5), 779, 786 (2002):

"עולה מהאמור, כי כאשר הפרת החוזה היא יסודית - ... - רשאי הצד הנפגע לבטל את החוזה. משבחר באפשרות זו עליו להודיע לצד המפר על ביטול החוזה (ראו ד' פרידמן, נ' כהן חוזים, כרך ב' (29), בעמ' 1087-1086; ג' שלו דיני חוזים (30), בעמ' 546). הטעם לכך הוא כי הצד המפר זכאי לדעת אם החוזה בטל לאור הפרתו ולהסתמך על כך (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4), 533, 545 (1986)). הודעת הביטול צריכה להינתן "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה" (סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות)). "'זמן סביר' לעניין הודעת ביטול שונה הוא ממקרה למקרה, ויש לפרשו בהתחשב במהותו ובטיבו של החוזה ובהתנהגותם ובנסיבותיהם של הצדדים. רק על רקע נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ניתן 'למדוד' ולקבוע, אם הודעת הביטול ניתנה תוך זמן סביר" (השופט אור ב- ע"א 42/86 אבידוב נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פ"ד מג(2), 513, 516 (1989)..."

ב- ת"א (חי') 44881-08-14 {עבד אלרחמאן אבו חוסין נ' מופיד עוסמאן, תק-מח 2015(4), 16239 (09.11.2015)} נדונה עניינה של תביעה זו במתן פסק-דין הצהרתי על בטלותו של הסכם מכר. נפסק בפני כב' השופט כמאל סעב כדלקמן:

"דיון והכרעה
42. סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות)... קובע שהפרת חוזה מעמידה בפני הנפגע שלוש אפשרויות אותן ביכולתו לדרוש - אכיפת חוזה, ביטולו וקבלת פיצויים בגין ההפרה.

בענייננו התובע דורש את ביטולו של ההסכם בעוד הנתבעים מבקשים אכיפתו במובן של דחיית התובענה.
כאמור העילות לביטול הסכם מכר נקבעו בחוק ובדין - לעניין זה אפנה לסעיף 7 בחוק החוזים (תרופות); סעיף העוסק בזכותו של צד לחוזה המבקש ביטולו...

הנה-כי-כן, חוק החוזים (תרופות) מבחין בין שני סוגים של הפרות - הפרות יסודיות והפרות שאינן יסודיות. נפקותה של הבחנה זו היא לצורך בחירה בהליך המתאים למימוש הזכות לביטול החוזה - (ראו לעניין ההבחנה בין הפרה יסודית להפרה לא יסודית - גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים - התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (התשס"ט-)2009, 576, (להלן: "שלו ואדר").

43. עוד אפנה לסעיף 6 בחוק החוזים (תרופות) המגדיר מהי הפרה יסודית:

"לעניין סימן זה, "הפרה יסודית" - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית..."

על מהותה ואופיה של הפרה יסודית המצדיקה ביטול מידי של החוזה עמדה המלומדת ג' שלו בציינה כי מדובר ב:

"פגיעה חמורה ביסוד החוזה, עד כדי כך שיהא בה למוטט את בסיסו העסקי של החוזה ולשלול את התועלת שהחוזה נועד להעניק לנפגע" (גבריאלה שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, 2003), 549; ראו גם: ע"א 10474/03 הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.11.2005).

חשוב לציין כי לעיתים קרובות, כמו במקרה שלפנינו, ניתן למצוא בחוזה עצמו תניה הקובעת מהן ההתחייבויות אשר הפרתן תחשב בעיני הצדדים הפרה יסודית המקימה לצד הנפגע את הזכות לביטול החוזה.

44. ככל שכך נעשה יש לכבד את חופש ההתקשרות הנתון לצדדים בהקשר זה ואת רצונם כפי שבא לידי ביטוי באותה תניה. על-כן, נקבע בסעיף 6 כי הפרה יסודית היא גם:"הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית".

זאת, בכפוף לסייג הקבוע בסיפא לאותו הסעיף ולפיו:"תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה".

כמו-כן יתכן ועמידה על זכות הביטול בין מתוקף תניה הקובעת מראש מה ייחשב כהפרה יסודית ובין בלעדיה, עשויה להיחשב בנסיבות מסויימות כשימוש שלא בתום-לב בזכות הנובעת מחוזה, על כל ההשלכות הנובעות מכך לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

45. בענייננו, בהתאם לסעיף 14, להסכם המכר נקבע בין הצדדים מפורשות והוגדרו מספר סעיפים ספציפיים שהפרתם תהווה הפרה יסודית, בזו הלשון:

"מוסכם בין הצדדים כי הסעיפים 4, 8, 9 ו- 10, להסכם זה הינם תנאים עיקריים והפרתם ו/או הפרת אחד מהם תחשב כהפרה יסודית של הסכם זה ותזכה את הצד הנפגע בכל סעד המוקנה לו בגין הפרת הסכם על-פי ההסכם ו/או על-פי כל דין."

על-פי סעיף 9.1 להסכם המכר, התחייב הנתבע מס' 1 לשלם את מס השבח, החל על העסקה, נשוא הסכם המכר ומכאן שאי תשלום מס השבח במועדו ולאחר תקופה כה ממושכת מהווה על-פי הסכם המכר הפרה יסודית.

על-כן, לכאורה לפי סעיף 7א לחוק החוזים (תרופות) זכותו של התובע לדרוש ביטולו.

46. אך גם אם המסקנה כי אופי ההפרה מצדיק את ביטול ההסכם, הרי שנוכח התנהלות התובע במהלך השנים, ממועד עריכת ההסכם בשנת 2007 ועד להגשת התביעה בשנת 2014, אין מקום לביטול הסכם המכר.

סעיף 8 בחוק החוזים (תרופות) עוסק בדרך ביטול חוזה, וקובע כי:"ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה".

כמו-כן, בית-המשפט העליון ב- בע"מ 9825/05 סמיר מוחמד חג' אחמד חמדאן נ' סמיר מוחמד חמדאן חג' אחמד, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.10.09), חידד את האמור לעיל באומרו:

"... שבעוד שהאכיפה פועלת מתוך מגמה לקיומו של החוזה הקיים, מהווה הביטול פעולה משפטית עצמאית, הסותרת את החוזה שנכרת. לפיכך, דורשים סעיפים 7 ו- 8 לחוק החוזים (התרופות) כי ביטול החוזה בגין הפרתו יעשה בהודעת ביטול, שתינתן בתוך זמן סביר לאחר היוודע ההפרה. באם מדובר בהפרה שאינה יסודית, נדרש הנפגע לאפשר למפר ארכה בטרם יודיע על ביטול החוזה."

התובע, שהיה מודע להפרה הנטענת במשך מספר שנים, לא ביטל את ההסכם במשך כל תקופה זו.

רק ביום 23.08.14 שלח התובע לנתבעים הודעה על ביטול הסכם המכר. הודעה כזו היא בוודאי ובוודאי מאוחרת מאוד, שננקטה אחרי מספר שנים, כך שאינה עומדת בתנאיי הסבירות כי לא נשלחה "תוך זמן סביר".

47. הקביעה ביחס לאורכו של "הזמן הסביר" משתנה כמובן ממקרה למקרה, ותלויה היא בנסיבות העניין - (ראו ע"א 829/01 מלון זידאני נצרת בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.03.07).

אולם בענייננו , מדובר בפרק זמן של מספר שנים בהן ראה עצמו התובע כמי שנפגע מהפרת ההסכם מבלי שיפעל לביטולו, נהפוך הוא, התובע פעל ביחד עם הנתבע 3 לשם קבלת אישור הוועדה לתכנון ובניה בהקשר לזכויות הבניה לגבי המגרש שרכש הנתבע 1 ויתרת שטח החלקה שבבעלות התובע.

ברי כי לא מצאתי שיש בענייננו נסיבות כלשהן המטות את הכף לביטול החוזה לאחר חלוף תקופה כה ארוכה - (ראו ע"א 71/75 מרגליות נ' אברבנאל, פ"ד כט(2), 652 (1975), ע"א 305/87 שרביב בע"מ נ' פרוביזור, פ"ד מד(3), 40 (1990), ע"א 670/89 מקור פיתוח עירוני בע"מ נ' קרון, פ"ד מה(3), 7 (1991).

48. כמו-כן, לא ניתן להתעלם מהתנהגותו חסרת תום-הלב של התובע שבו בזמן שטען להפרתו היסודית של ההסכם על-ידי הנתבע, הוא עצמו הפר את תנאי 9.4 להסכם שמהווה אף הוא הפרה יסודית, בכך שלא שילם מס הרכוש החל על העסקה בהקשר לשטח הנמכר.

מכאן שהולם לומר עליו - לומר על התובע, ואף לדמותו למי: "שפוסל במומו פוסל הוא", כי הרי ניתן לצפות ממי שנאה דורש נאה מקיים.

כך שדרישתו לביטול ההסכם בשל ההפרה היסודית, עומדת בסתירה מובהקת להתנהלותו שגם היא מהווה הפרה יסודית של ההסכם.

סוף דבר
49. התובע בחר בהתנהגותו במהלך השנים בדרך של קיום הסכם המכר, ולא פעל לבטלו, ודאי שלא תוך זמן סביר, די בכך כדי לדחות את התביעה ולאכוף את ההסכם.

מכל מקום ממכלול הנימוקים שלעיל אני דוחה את התביעה.

בנסיבות העניין הנני פוסק כי התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר-טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ (סכום כולל), וזאת תוך 30 יום, שאם-לא-כן, ישא הפרשים כחוק."

ב- ת"א (אשד') 13442-12-10 {האחים קרטין השקעות בנכסים בע"מ נ' ש.י.א. לוגיסטיקה והפצה בע"מ, תק-של 2015(4), 55672 (02.11.2015)} בית-המשפט קבע כי אין בידו לקבל גם את טענת התובעת בנוגע ליישומו של סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) על ענייננו:

"כידוע, על-פי "הלכת החידוש" (כלשונו של פרופ' מיגל דויטש בספרו ביטול חוזה בעקבות הפרתו (הוצאת רמות, התשנ"ג-1993); להלן: 'דויטש'), שקנתה לה אחיזה במשפטנו, מקום בו הנפגע מההפרה לא מימש את זכותו לביטול החוזה תוך זמן סביר מעת שנודע לו על ההפרה, אין הוא מאבד את זכות הביטול לצמיתות, ויש ביכולתו - כל עוד לא תוקנה ההפרה בידי המפר - לשוב "ולהחיות" את כוח הביטול שאבד לו באמצעות מתן ארכה למפר (ראו ד' שלו וי' אדר דיני חוזים - התרופות (הוצאת דין ונבו, התשס"ט-2009), 601; (להלן: "שלו ואדר"), והאסמכתאות המפורטות שם).

כדברי דויטש בספרו הנ"ל, התשתית הרעיונית להלכת החידוש היא בכך, שהמפר ממשיך עדיין בהפרתו, ועל-כן אין לאפשר לו חסינות מפני סעד הביטול. מתן הארכה נועד להגן במידה מסויימת בלבד על כושר התכנון של המפר, כך שלא יופתע מהודעת הביטול בטרם היה בידו סיפק לתקן את ההפרה.

עם-זאת, אם לא ניתן לתקן את ההפרה, והיא נמשכת, ממילא אין המפר נזקק לארכה, וזכות הביטול מתחדשת מאליה לתקופה סבירה נוספת (ראו שם, בעמ' 259; כמו-כן ראו והשוו לפסק-דינה של כב' הנשיאה מ' נאור ב- ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' ישי טהוליאן ו - 33 אח', פורסם באתר האינטרנט נבו (10.09.2009), בסוף פסקה 65; בנוסף ראו והשוו: שלו ואדר, בעמ' 620 - 621).

חשיבותה של מערכת הספרינקלרים לנתבעת עולה מאליה מעצם קיומם של המאמצים האינטנסיביים שהשקיעו הצדדים לחוזה במשך חודשים ארוכים על-מנת למצוא פתרון לסוגיה. נכונותה של מודן להלוות לתובעת את הסכום הנדרש למימון הקמתו של המאגר והמשאבה, ללא ריבית, מלמדת אף היא על החשיבות אותה ייחסה הנתבעת להתחייבות זו (ראו סעיף 13 לעיל).

בין אם נראה בהפרת החובה להתקין את מערכת הספרינקלרים משום הפרה יסודית ובין אם לאו - ולעניין זה נוטה אני לדעה הראשונה - הרי שבנסיבות המקרה, בהן הסתבר לנתבעת מס' 1, במהלך המגעים הממושכים שניהלה עם התובעת, כי אין לתובעת, מבחינתה, כל אפשרות לממן בעצמה את הקמתו של המאגר ואת התקנת המשאבה הנחוצים לשם התקנת מערכת הספרינקלרים על-פי החוזה, היה זה מלאכותי ומיותר מצדה של הנתבעת מס' 1 להמתין פרק זמן נוסף לתיקונה של ההפרה על-ידי התובעת.

22. ואכן, השתלשלות העניינים לאחר מתן הודעת הביטול מלמדת כי לא היה כל טעם במתן ארכה לתובעת לתיקון ההפרה. במסכת המכתבים שהוחלפו בין הצדדים בעקבות הודעת הביטול לא ביקשה התובעת בשום שלב שהות נוספת להתקין בעצמה את מערכת הספרינקלרים הנדרשת. אדרבא, התובעת טענה בתגובה כי הנתבעת מס' 1 לא התקינה את המאגר והמשאבה, ועל-כן טרם הותקנה על ידה מערכת הספרינקלרים (ונזכיר כי במהלך המשפט העיד מר קרטין לעניין זה שהנתבעת הודיעה ש"אין מה למהר" (נספח 32 לתצהירו של מר קרטין; ראו סעיף 14 לעיל)). גם במכתב שנכתב על-ידי התובעת חודשיים לאחר הודעת הביטול לא הציעה התובעת כל הצעה לתיקון ההפרה על ידה, אף שהודיעה כי מבחינתה "החוזה שריר וקיים" (נספח 37 לתצהירו של מר קרטין).

נזכיר, כי מר קרטין עצמו העיד כי לא היה באפשרותה של התובעת לממן את התקנת המאגר והמשאבה (ראו סעיף 14 לעיל). נתון זה לא השתנה למן שלב כריתת ההסכם ועד למועד מסירת ההודעה בדבר ביטולו. כאמור, ניסיונה של התובעת למצוא פתרון מוסכם לסוגיית מימון הביניים של התקנת המערכת לא צלח.

23. במאמר מוסגר אוסיף, כי אילו סברתי שהודעת הביטול ניתנה שלא כדין, ונוכח מסקנתי בדבר התחייבותה של התובעת להתקין את מערכת הספרינקלרים במושכר, היה מקום להפחית מסכום הפיצוי הנתבע על-ידי התובעת את עלותה של המערכת, שהרי מדמי השכירות שציפתה התובעת להפיק מהמושכר יש להפחית את עלות ההשקעה שהתחייבה לבצע בו, התחייבות בה לא עמדה בסופו-של-דבר. התובעת לא התייחסה לכך בסיכומיה, והסתפקה בטענה שלדידה כלל לא הפרה היא את ההסכם.

24. סיכומו-של-דבר
התובעת נטלה על עצמה במסגרת חוזה השכירות התחייבות שלא היה באפשרותה לעמוד בה. לתובעת היה אינטרס ברור בהמשך קיום החוזה על-מנת להמשיך ולקבל את דמי השכירות הגבוהים שהתחייבה הנתבעת מס' 1 לשלם במסגרתו. לתובעת לא היה עניין מיוחד לבצע השקעות ניכרות במושכר, ואף לא היתה לה, לדבריה-שלה, יכולת לממן בעצמה השקעות ניכרות מעין אלה. אף הנתבעת מס' 1 חפצה בהמשך קיום החוזה, ועשתה מאמץ כן להידבר עם התובעת על-מנת למצוא פתרון שיאפשר זאת, תוך שניסתה לערב את הלקוח שלה לצורך העניין, כגורם שייתן מימון ביניים. הניסיון להגיע להסכמה בעניין זה לא צלח. לפיכך ביטלה הנתבעת מס' 1 את החוזה, תוך מתן התראה של כשלושה חודשים. בכך פעלה הנתבעת כדין."

ב- ה"פ (מרכז) 37084-01-15 {להב אל. אר. רילאסטייט בע"מ נ' טרקס אחזקות בע"מ, תק-מח 2015(3), 31038 (13.09.2015)} נקבע כי על ביטול בהתנהגות להיות מופנה אל המפר ולהסב מודעותו לרצון הנפגע לביטול ההסכם ביניהם. עוד נקבע:

"45. סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) קובע כי חוזה יש לבטל באמצעות מתן הודעה על-ידי הנפגע למפר, כאשר "בהיעדרה של הודעת ביטול העומדת בדרישות הדין אין תוקף לביטול, והחוזה נשאר תקף ומחייב גם לנוכח ההפרה" (שלו ואדר, 637). אין מחלוקת כי בעניינו לא נשלחה הודעת ביטול "סטנדרטית" לטרקס, ועל-כן טוענת טרקס כי הגשת ההצעה החלופית על-ידי להב מהווה למעשה ביטול של הסכם האופציה בהתנהגות. הודעת ביטול הסכם יכולה להיעשות בדרכים שונות ואין דרך פורמאלית ונוקשה בה נצרך לפעול, העיקר הוא שתעלה ממנה בבירור כוונת הצד הנפגע לביטול ההסכם (ראו ע"א 277/89 צ'אם מוצרי מזון ישראל בע"מ נ' טעמיקו בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.05.92), פסקה 8 לפסק-דינו של השופט לוין; ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.06.93), פסקה 4 לפסק-דינו של השופט מלץ). ברוח זו, הוכרה בפסיקה גם אפשרות ביטולו של הסכם באמצעות התנהגות, ואולם, במקביל להכרה זו, הודגשה הדרישה לפיה על ההתנהגות לבטא באופן ברור וחד-משמעי את רצון הנפגע לביטול מוחלט של ההסכם (ראו למשל: ע"א 9318/03 שובל נ' גרי אלכסנדר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.09.04), פסקה ג'4 לפסק-דינו של השופט רובינשטיין; ע"א 551/89 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יעקב סדובניק, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.05.92), פסקה 8 לפסק-דינו של השופט גולדברג (להלן: "פרשת סדובניק")), וזאת, בדומה לנדרש מהודעת ביטול "רגילה". כמו-כן, נקבע כי על ביטול בהתנהגות להיות מופנה אל המפר ולהסב מודעותו לרצון הנפגע לביטול ההסכם ביניהם (ע"א 701/88 שיף נ' עזבון המנוח אברהם גינדי, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.11.91), פסקה 13 לפסק-דינו של השופט גולדברג (להלן: "פרשת שיף"):

"... כפי שהראינו, לא היה בהגשת המרצות הפתיחה משום הודעת ביטול ש"עליה להיות מכוונת ומופנית אל המפר ולעורר את תודעתו ומודעותו לרצון הנפגע להסתלק מן החוזה"..."
(ראו גם פרשת סדובניק, בפסקה 8)."

ב- ה"פ (מרכז) 50799-04-13 {עומר מוניר מחמוד ג'יוסי נ' עלי מוסטפא סלאמה, תק-מח 2015(3), 21908 (23.08.2015)} בחן בית-המשפט את השאלה האם ביטול ההסכם כפי שנעשה בהודעת ב"כ המבקשים למשיבים נעשה תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה, והאם בנסיבות העניין הביטול כפי שנעשה הוא צודק. עוד נקבע:

"בין מועד משלוח מכתבו הראשון של ב"כ המבקשים אל המשיבים למשלוח הודעת הביטול חלפו פחות מ- 60 ימים. למכתב הראשון ובו פורטה דרישת תשלום המיסים לא צורפו מסמכים ואסמכתאות שעל-יסודם ניתן היה לבחון את הדרישה ואת ההצדקה לה. נמצא כי בכל הנוגע לתשלומי מס רכוש כלל לא הוכח שהחיוב לשלמם הוטל בחוזה על הקונה והקונה הפר את החיוב. משך הארכה שנקבע במכתב הראשון לביצוע חיוב הקונה בתשלום המיסים הוא 15 ימים בלבד. משך הזמן הזה והזמן שחלף ממועד משלוח המכתב הראשון למכתב הביטול אינו עומד בכל פרופורציה להשתהות המוכרת והמבקשים בדיווח על העסקה ובפניה בכתב אל המבקשים, זאת שנים רבות מאוד לאחר כריתת ההסכם ולאחר פטירתם של שני הצדדים להסכם בפער זמנים של דור. ספק אם משך הזמן שעד לביטול ההסכם הספיק לקיום בירור משמעותי של דבר ההפרה הנטענת ולתיקונה. בעיקר יש לומר כי בנסיבות העניין צורמת חוסר המידתיות בין השתהות המבקשים בדרישה לקיום ההסכם ובין חפזונם לבטלו.

35. בעניין משך הארכה לתיקון ההפרה שיש לתת למפר נפסק:

"סעיף 7(ב) אינו מציב דרישה ברורה לעניין משך הארכה לתיקון ההפרה שיש ליתן לצד המפר, אך בפסיקה ובספרות הובהר, כי על הארכה להיות כזו "שתאפשר למפר הנוקט מאמצים לתיקון ההפרה להשלים את התיקון בתוך תקופת ההארכה" (ג' שלו וי' אדר דיני חוזים - התרופות 613 (תשס"ט), וההפניות ב- ה"ש 263, להלן: שלו ואדר - תרופות). עוד נאמר בהקשר זה, כי סבירות הארכה תקבע בהתאם לנסיבותיו של המקרה, ובין היתר, יש לשקול את "טיב העסקה או ההתחייבות, המאמץ והזמן הרגילים היכולים להידרש לקיומה, תנאי המקום והזמן השייכים לעניין, וכו'." (עניין מרגליות, בעמ' 658 - במקרה זה הדברים אמנם נאמרו ביחס ל"חידוש" זכות הביטול לפי סעיף 8 אבל נראה כי הם גם יפים לענייננו, וראו בעניין זה שלו ואדר - תרופות, שם).

(ראו: פסק-הדין בעניין שיכון דיירים, פסקה 13 לפסק-דינו של כב' השופט זילברטל; גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים - תרופות - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 614 (2009), 614)

36. גם התנהלות המשיבים אינה חפה מטעויות בלשון המעטה. בלשונו של כב' השופט זילברטל בעניין שיכון דיירים "שני הצדדים אינם "טלית שכולה תכלת", (פסקה 14 לפסק-דינו בעניין שיכון דיירים).

המשיבים נמנעו מלערוך כל בירור מטעמם בדבר גובה חוב המס, ונמנעו מלשלם כל סכום בגינו עד היום. המשיבים נקטו בגישת "שב ואל תעשה". את ההליך ניהלו המשיבים תוך משיכת זמן ובאופן מקומם הכולל מחדלים בהתייצבות לדיון ובהגשת תצהירים. התייחסתי לכך בהחלטתי מיום 15.02.15. לצורך ההכרעה בשאלה האם הביטול בלתי-צודק בנסיבות העניין יש להתחשב בהתנהגות שני הצדדים, בתום-ליבם, במאזן "האשמה והנוחות", ואף במשך הזמן שהמתין הנפגע עד למתן הארכה שקדמה להודעת הביטול. ראו: עניין שיכון דיירים, פסקה 14 לפסק-דינו של כב' השופט זילברטל. ביטול ההסכם בנסיבות העניין יגרום ללא ספק לתוצאות קשות מבחינת המשיבים שלא ניתן להתעלם מהן בגדרי ההכרעה במחלוקת.

סיכומם של הדברים והתוצאה
37. בשים-לב לכלל נסיבות העניין ולהתנהגות שני הצדדים ולכל האמור לעיל, המסקנה אליה הגעתי היא כי כדי שביטול ההסכם יהיה צודק, ראוי היה לתת למשיבים 5-1 אורכה נוספת לתיקון ההפרה. לפיכך ראיתי לנכון להורות ולהצהיר כי ככל שהמשיבים 5-1 לא ישלמו את תשלומי מס השבח בסך 38,456 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.01.2013 ועד מועד התשלום וכן סך 35,014 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 07.02.2013 ועד מועד התשלום תוך 45 ימים; ביטול ההסכם בגין הפרת החוזה יהיה צודק וראוי."

(ראה: ה"פ (מרכז) 25905-12-14 רפאל לביא נ' אורקי בניה שירותים והשקעות בע"מ, תק-מח 2015(3), 8441 (23.07.2015); תא"מ (ת"א) 21312-05-12 אקוטק מיחזור בע"מ נ' דוד קלימי מנשה, תק-של 2015(2), 104114 (21.06.2015), שנדונו לעיל)

ב- ת"א (ת"א) 60091-05-13 {ג'יסידקו ישראל בע"מ נ' ה. שטרן ישראל תכשיטים ואבני חן בע"מ, תק-של 2015(2), 14067 (14.04.2015)} נקבע כי הנתבעת לא הודיעה על ביטול ההסכם בזמן אמת. עוד נקבע:

"65. טוענת הנתבעת כי טענת התובעת לפיה לא ביטלה את ההסכם בזמן אמת, מהווה הרחבת חזית. הנתבעת מפנה לכתב ההגנה שכנגד בו לטענתה הכחישה התובעת את הנטען בכל הקשור להפרת ההסכם אך לא בנוגע לביטולו. בהקשר זה, הפנתה הנתבעת למכתבים מיום 22.10.2012 ו- 20.11.2012, המהווים לטענתה הודעת ביטול.

66. יש לדחות טענת הנתבעת להרחבת חזית. נושא זה הוא מעיקרי המחלוקת בין הצדדים ויש לכך אף התייחסות במסגרת העדויות (ראה גם א' גורן, 145 - 146). מפרוטוקול הדיון עולה כי המצהירה מטעם הנתבעת, בתשובותיה, היא אשר העלתה את הטענה לפיה מנכ"ל הנתבעת ביקש להוריד את השלטים בזמן הקמפיין (ראה פרוטוקול בעמ' 181-180).

67. סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) מעגן את חובתו של הנפגע המבקש לבטל את החוזה בשל הפרה, בין אם יסודית ובין אם לא, ליתן הודעה על כך למפר. השיקול העומד בבסיס ההודעה הינו "טעם של הוגנות" (ראה שלו, 638). ההצדקה לכך היא ברורה, שהרי ללא מידע זה אין באפשרות המפר לכלכל את צעדיו ביעילות ועלול להיגרם לו, בשל כך, נזק מעל ומעבר לכרוך במימוש המטרות שאותן תרופת הביטול אמורה לשרת.

68. עוד לפני חוק החוזים (תרופות), אומצה ההלכה לפיה הביטול אינו טעון הודעה פורמלית של הנפגע ובלבד שהמפר יוכל ללמוד על הביטול מהתנהגות הנפגע (ראה שלו, 639 וההפניה שם לפסיקה). גישה זו לא השתנתה עם חקיקת החוק.

69. באשר למועד מתן ההודעה, יש לקבל את ההחלטה על הביטול תוך זמן סביר ואין להשתהות. בחלוף הזמן הסביר ייחשב הנפגע כמי שוויתר על ברירת הביטול ובחר להותיר את החוזה על כנו (שם, בעמ' 650 למעלה).

70. הנתבעת נשאלה בחקירתה בבית-המשפט מדוע לא ביקשה בזמן אמת ובאופן מפורש לבטל את ההסכם ולהסיר את שלטיה שלה.

71. הנתבעת, באמצעות הגב' גבאי, לא הפנתה לדרישה מפורשת בכתובים בזמן אמת להסרת השילוט ולביטול ההסכם. לטענתה, היה מדובר בנושא שטופל בעל-פה, על-ידי בכירי הנתבעת ולכן לא אוזכר בתכתובות.

72. מהתכתובות בין הצדדים, שתוארו לעיל, עלה כי הנתבעת ביקשה דווקא להסיר את פרסומי "Tous" והדגישה כי הקמפיין יתחיל רק ממועד הסרת שלטי "Tous" (ראה, בין היתר, הודעת מייל של הנתבעת לתובעת מיום 23.09.2012 לפיה "כפי שסוכם בחוזה, לא יהיה פרסום של חברת תכשיטים או שעונים נוספת במקביל לקמפיין שלנו, ולכן הקמפיין יתחיל רק לאחר הסרת כל שלטי "Tous"...")...

75. הנתבעת לא הציגה ראיה לפיה נמסרה על ידה הודעת ביטול. ת/8 אליו הפנתה הנתבעת בסיכומיה, אינו מעיד על ביטול בזמן אמת; כל שנאמר בו הינו כי הקמפיין יתחיל רק לאחר הסרת כל שלטי Tous. היות והנתבעת חוזרת על הטענה בסיכומי התשובה ומפנה לת/8 במיוחד (סעיף 12 לסיכומי התשובה), בטענה כי הוכח, שלאחר שהתבררה לה ההפרה היסודית, היא דרשה תחילה, שקודם כל יוסר הקמפיין שלה, ראוי להביא את תוכן המייל כלשונו:

"מיה שלום,
כפי שסוכם בחוזה, לא יהיה פרסום של חברת תכשיטים או שעונים נוספת במקביל לקמפיין שלנו, ולכן הקמפיין יתחיל רק לאחר הסרת כל שלטי Tous.
אתמול, יום שבת ה - 22.09.12, עדיין נראו שלטים של Tous במקביל לשילוט ה. שטרן.
יום טוב, לימור."

76. ביחס למכתב מיום 22.10.2012 אליו הנתבעת מפנה, מדובר במכתב מאוחר לקמפיין וכותרתו - "הפרת הסכם ופגיעה בזכויות".

77. יוצא מכך, שלא ניתנה הודעה על ביטול ההסכם בפועל ובמהלך תקופת הקמפיין, שהיא התקופה הרלבנטית והמתאימה לביטול. אמנם בפי הנתבעת היו תלונות, אך לא כאלה שניתן להסיק מהן כי הנתבעת כופרת בקיומו של ההסכם וגם לא מתכוונת לשלם בגינו מאומה. הודעת הביטול היתה חייבת לבטא באופן ברור וחד-משמעי כוונה לשים קץ לקשר החוזי בין הצדדים (ראה 277/89 צ'אם מוצרי מזון ישראל בע"מ נ' טעמיקו בע"מ, פ"מ מו(3), 288, 295).

78. קבלת טובת הנאה בהתאם לחוזה, אינה עולה בקנה אחד עם הכוונה לבטלו (ר' דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים, כרך ד' 396-395 (2011)). המשך קבלת טובת הנאה בהתאם לחוזה, לאחר שנודע לנפגע על דבר ההפרה (כביכול במקרה דנן), עשוי לשלול אפשרות לביטול החוזה. יתרה-מזאת, הנפגע עלול להיות מנוע מלבטל את החוזה, אם לאחר שנודע לו דבר ההפרה, הוא עדיין מציג למפר מצג לפיו החוזה עומד בתוקפו או שהוא נותן למפר תחושה שזה המצב, וגורם למפר להוציא הוצאות או לשנות מצבו על בסיס ההנחה בדבר תוקף החוזה (ראה פרידמן וכהן, שם).

79. המסקנה העולה מהדברים האמורים לעיל הינה כי התובעת פעלה בהתאם להסכם וסיפקה את הנדרש - 400 שטחי פרסום; בתקופת הקמפיין, לא העלתה קמפיין של חברת תכשיטים או שעונים מתחרה ולא עשתה כן במהלך 15 הימים שלאחר מכן. טענת הנתבעת בסעיף 23 לתצהירה של הגב' גבאי לפיה "...העלתה ג'יסידיקו במקביל לפרסומים של ה. שטרן גם פרסומים של חברת שעונים ותכשיטים נוספת (חברת "טוס") .. " - אינה משקפת את פני הדברים כהוויתם.

80. אכן, נותרו ספיחים מקמפיין קודם. המדובר בספיחים לקמפיין שהסתיים קודם לעליית קמפיין הנתבעת ואשר הוצגו במקביל, שלושה ימים לכל היותר, עד הסרתם המלאה ואף הוחלפו בשלטי הנתבעת, כך שהנתבעת קיבלה 42 דפי פרסום נוספים מעבר לפריסה המקורית אותה הזמינה. כן טענה התובעת כי העניקה בנוסף לכך, יום פרסום נוסף - מלוא הקמפיין והכל ללא עלות.

81. מדובר לטעמי בסטיה שאינה מהותית מהקיום המקורי של ההסכם (42 ספיחים ביחס ל- 400 שטחי פרסום שהזמינה הנתבעת), אשר תוקנה, ובגינה העניקה התובעת לנתבעת פרסום נוסף מעבר להזמנה המקורית.

82. על צדדים להסכם לנהוג זה כלפי זה ביושר, ולפי המקובל בין צדדים הוגנים לחוזה. עליהם לפעול ביניהם לשיתוף פעולה בכדי לקיים את מטרתם המשותפת - ההסכם, תוך נאמנות למטרתו. בנסיבות העניין, כפי שתואר לעיל, התובעת הביאה את העניין לידי תיקון על-מנת לקיים את החוזה כפי שהוסכם. הנתבעת לא הביאה ראיות לסתור את טענת התובעת לפיה החליפה את השילוט ב- 42 נקודות הפרסום האמורות בשלטי הנתבעת עצמה. אין בהתכתבויות אשר הוצגו, התייחסות מטעם הנתבעת, השוללת את טענות התובעת להחלפת השלטים בזמן אמת. הגב' גבאי אף השיבה בעדותה כי אינה יכולה לשלול את ההטבות (ראה עדותה בעמ' 192 לפרוטוקול). (ראה לעניין זה פרידמן ושלו, חוזים, כרך ד', 189).

83. מהמקובץ עולה כי דין התביעה העיקרית להתקבל, באופן שעל הנתבעת לשלם לתובעת את התמורה כפי שסוכמה. התובעת שילמה את אגרת התביעה ללא תוספת מע"מ, לפיכך תיפסק לזכותה התמורה המוסכמת בסך 140,000 ₪, בתוספת הריבית ההסכמית כמפורט בתנאי התשלום ממועד הגשת התביעה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דרך הביטול (סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות))