פטור בשל אונס או סיכול חוזה (סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות))

סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"18. פטור בשל אונס או סיכול החוזה
(א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.

(ב) במקרים האמורים בסעיף-קטן (א) רשאי בית-המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על-פי החוזה או, על-פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית-המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו."

טענת הסיכול, המעוגנת בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות) הנ"ל משחררת את הטוען מכל חיוביו על-פי החוזה ומקנה לו טענת הגנה מפני סעד האכיפה וסעד הפיצויים.

תנאי מקדמי לקיומה של טענת הסיכול הינו כי הפרת החוזה הינה תוצאה של נסיבות שלא רק שהמפר לא ידען בפועל בעת כריתת החוזה, אלא, לא היה עליו לדעת עליהן וכי "לא יכול היה למנען" {דברי כב' השופט כ' סעב ב- בש"א (חי') 12186/04 אליאס שלופה ניקולא נ' עורך-דין עבאדי חסן, תק-מח 2006(1), 13453 (2006)}.

סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות) קובע שלושה תנאים מצטברים להתקיימותו של סיכול. ואלה הם:

האחד, התרחשות נסיבות מסכלות את קיומו של החוזה;

השני, היעדר צפיה או היעדר ידיעה של מפר החוזה על הנסיבות שסיכלו את החוזה;

השלישי, אי-יכולתו של מפר החוזה למנוע את קרות הנסיבות.

{ראה גם דברי כב' השופט ר' רחמים ב- ת"א (ת"א-יפו) 23122/05 שלמה קסלר ואח' נ' רוז נסיעות בע"מ (היסתור אלטיב בע"מ), תק-של 2006(4), 20175 (2006)}

באם אחד מן התנאים הנ"ל לא יתקיים - תידחה טענת הסיכול. ב- ת"א (ת"א-יפו) 21441/04 עורך-דין דגן שלמה נ' ארקיע אינטרנשיונל (1981) בע"מ, תק-של 2004(4), 10856 (2004)} קבע כב' השופט אחיקם סטולר כי ל"נוכח העובדה ששני התנאים הראשונים להחלתו של סעיף 18(א) הנ"ל, לא התקיימו, לא יכולה הנתבעת להסתמך עליו ולזכות בפטור מפיצויים".

די במודעות לסיכון לכשעצמה בכדי להביא לדחיית טענת הסיכול. יודגש, כי "סיכול הוא תוצאה מנסיבות שלא ידעו או ראו הצדדים ולא היה לראותן או לדעתן. הסיפא והרישא של הסעיף הם תנאים מצטברים ולא די שקיום החוזה הוא בלתי-אפשרי כדי שיהא זה סיכול אלא יש צורך שאי-אפשרות זו נבעה מהנסיבות כאמור ברישא" {ראה ע"א 767/77 גבי בן חיים נ' יוסף כהן, פ"ד לד(1), 564 (1979)}.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 33527/03 {אוסנת הרוני נ' בן-יצחק חב' לבניין בע"מ ואח', תק-של 2005(3), 2920 (2005)} דחה כב' השופט מרדכי בן חיים את טענת הסיכול שהעלו הנתבעים. לגישתו, "סיכול החוזה נתפש כהפרה ככל ההפרות, דהיינו, תיאור מצב שבו לא מילא צד לחוזה את אשר קיבל על עצמו לבצע אלא שתוצאות ההפרה תהיינה שונות, במובן זה שאם התקיימו הנסיבות המפורטות בסעיף 18(א) הנ"ל - לא תהיה ההפרה עילה לאכיפה או לפיצויים".

במקרה דנן, הגיע בית-המשפט למסקנה כי הנתבעים "היו מודעים לאפשרות (ולמעשה, לסיכון) הנובעת משיעבוד זכויות כהן במקרקעין עליהם נבנה הבית ו/או מעיקול זכויותיהם" שכן בהסכם הקומבינציה נקבעו הוראות מפורשות, לפיהן, התחייבו כהן להימנע מלשעבד ו/או להסיר כל עיקול שיוטל על הנכסים. לאור הנ"ל, נקבע כי "שעה שהנתבעים התקשרו בהסכם עם המנוח, הם היו מודעים לסיכון הנובע מהטלת שיעבודים או עיקולים על המקרקעין".

בסיסה של דוקטרינת הסיכול נדונה ב- ע"א 865/76 {חנה לופז ואח' נ' אלי שושני, פ"ד לא(3), 748, 751 (1977)}, שם קבע כב' השופט מ' לנדוי כדלקמן:

"הדיבור 'היתה הפרת החוזה' אינו הולם מקרים של כוח עליון, הגורם לחוסר יכולת לבצע את החוזה, כי הפרת החוזה היא בדרך-כלל מעשה או מחדל של הצד החייב לפי החוזה. אולם יש להניח שהסעיף חל גם כאשר אירע אירוע חדש, שהצדדים לחוזה לא חזוהו מראש ולא חייבים היו לחזותו מראש - אירוע אשר עושה את קיום החוזה לבלתי-אפשרי או לשונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים לחוזה, כלשון הסעיף."

במרוצת השנים, פירשו בתי-המשפט בצמצום רב את דוקטרינת הסיכול. באשר ליכולת הצדדים לצפות הסיכול נקבע לא אחת, כי "הכול צפוי" ואין דבר שלא ניתן לצפותו {ראה לדוגמה, ת"ק (עכו) 2058/06 (הרוש פאני) תהילה ואח' נ' אופיר טורס בע"מ ואח', תק-של 2007(3), 11693 (2007)}.

להלן: מספר דוגמאות באשר ל"יכולת הצפיה" כפי שניתן לראות בפסיקת בתי-המשפט: על חקלאי לצפות ירידת גשמים בתחילת עונת הזריעה {ע"א 736/82 כפר חסידים נ' אברהם, פ"ד לט(2), 490, 494 (1985)}; גירוש היהודים מאוגנדה בשנת 1972 לא היה מאורע בלתי-צפוי {ע"א 101/74 חירם לנדאו נ' פיתוח מקורות מים, פ"ד ל(3), 661, 667 (1976)}; מלחמה לא הוכרה כבלתי-צפויה {ע"א 715/78 כץ נ' נצחוני, פ"ד לג(3), 639, 643 (1979)}.

הפסיקה שלעיל רוקנה הלכה למעשה את סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות) מתוכנו.

בשל הקירבה הרעיונית בין עיקרון הסיכול בנסיבות של שינוי מהותי בתשתית החוזית, הקבוע בחוק החוזים (תרופות), לבין הדרישה לתום-לב בביצוע חוזה מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), קיימת התפתחות בפסיקת בתי-המשפט, אשר פותחת פתח לקבלת טענת ההגנה של "סיכול" במקרים מסויימים, למרות שלכאורה "הכול צפוי" {כב' השופטת אביגיל כהן ב- ת"א (ת"א-יפו) 36507/01 ג'רני הפקות בע"מ נ' עובדיה איציק ואח', תק-של 2005(2), 920 (2005)}.

בשנים האחרונות חל שינוי. תחילתו של השינוי נעוץ בהערתו של כב' השופט י' אנגלרד ב- ע"א 6328/97 {רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5), 506, 517 (2000)}, שם הביע את דעתו על השינוי הנדרש בגישת בית-המשפט ועל השפעת עיקרון תום-הלב בביצוע החוזה. וכדבריו:

"גישתו הכללית של בית-משפט זה - כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת כץ, ע"א 715/78 כץ נ' נצחוני, פ"ד לג(3), 639 (1979) על נסיבותיה המיוחדות - נראית בעיני נוקשה מדי. מבחינה עקרונית, יש, לטעמי, לבחון בכל מקרה ומקרה את השפעתו של אירוע חריג, כגון פרוץ מלחמה, על מהותם של היחסים החוזיים. כלומר, את מבחן הצפיות יש להחיל לא על עצם פרוץ המלחמה, אלא על ההשלכות המעשיות של האירוע על מהות היחסים החוזיים... קיימת קירבה רעיונית גדולה בין עיקרון הסיכול בנסיבות של שינוי מהותי בתשתית החוזית לבין הדרישה לתום-לב בביצוע החוזה (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). מתקשר העומד על ביצוע דווקני של החוזה על-אף השינוי המהותי שחל בו בשל נסיבות חיצוניות - מתקשר כזה אינו נוהג בתום-לב... נמצא, כי המוסד של סיכול הוא גם ביטוי לעיקרון תום-הלב בחוזים. על רקע דברים אלה, אפשר ומן הראוי לשוב ולעיין בגישתו המצמצמת של בית-המשפט בפרשת כץ."

על גישה זו חזר כב' השופט י' אנגלרד ב- ע"א 5628/99 {מרקין ואח' נ' שרה משה, פ"ד נז(1), 14, 20 (2002)}, שם קבע, כי הפקעה של מקרקעין, המונעת ממוכר את האפשרות של קיום החוזה - מהווה אירוע המסכל את קיום החוזה.

כב' השופט צבן קבע ב- ת"א (יר') 3531/01 {בן אבו חברה ולפיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2002(2), 20053 (2002)} כי:

"התפיסה המסורתית של דיני החוזים, לפיה החיוב החוזי הינו חיוב מוחלט, נסדקה וכורסמה. בשל קידום עיקרון תום-הלב, מועדפת היום הגישה המוסרית - ערכית ביחסים החוזיים, ולפיה צדדים לחוזה אינם יריבים אלא שותפים, ובעיקר בחוזים ארוכי טווח כמו החוזים שבפנינו. צד לחוזה רשאי אמנם לעמוד על זכותו החוזית עד תום, אך עליו להשתמש בזכותו כמקובל בין צדדים המנהלים עסקים בתום-לב, על-מנת שלא להפוך 'לנבל ברשות החוזה'... סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) הכניס למשפטנו את מבחן ההגינות בביצועו של חוזה, ולכן יש לבחון אם צד לחוזה נוהג בתום-לב בביצוע התחייבויותיו ובניצול זכויותיו החוזיות..."

עצם העובדה כי צד עומד על קיום זכותו החוזית איננה שוללת את תום-ליבו. כדי להוכיח היעדר תום-לב, יש להצביע על נסיבות מתאימות {ראה ר"ע 30/82 מולטליק בע"מ נ' רב בריח בע"מ, פ"ד לו(3), 272, 276 (1982)}. בפסיקת בתי-המשפט נקבעו מספר מבחנים שעל-פיהם עמידה דווקנית על זכות חוזית תיחשב דווקא לחוסר תום-לב של צד לחוזה.
סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות) מכוון למקרים בהם צד לחוזה, איננו יכול לקיים את התחייבותו החוזית שלא באשמתו וזאת בגין אירועים חיצוניים ושינוי נסיבות קיצוני.

כלומר, הפסיקה החדשה פתחה פתח לשימוש בטענת הסיכול, וזאת למרות שבעבר סיכויי טענה כזו, היו קלושים ביותר.

סיכול חוזה אינו בגדר תרופה בין התרופות אשר מעניק חוק החוזים (תרופות) לצד הנפגע {דברי כב' השופט א' גולדברג ב- ע"א 345/82 ויקטור נוי ו- 2 אח' נ' יהודה פדובה, פ"ד לט(3), 292 (1985)}. "אין הסיכול כשלעצמו מביא לבטלותו או לנפסדותו של החוזה" {ראה גם ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבניין ולהשקעות בע"מ נ' הוך, פ"ד לז(3), 393, 414 (1983)}. על-כן, התוצאה הנגזרת מ"סיכול" היא כי המפר נפטר מאכיפת החוזה ומחובת תשלום פיצויים ובתנאי ש"עונה" על הקריטריונים הקבועים בסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות), שבעטיין לא ביצע המפר את חיוביו.

על-פי סעיף 18(ב) לחוק החוזים (תרופות) רשאי בית-המשפט לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על-פי החוזה, והכול - אם נראה לבית-המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו.

שביתה ובמיוחד שביתה המשביתה את המשק באופן כללי, גורמת לנזקים אדירים. תוצאה בלתי-נמנעת היא שחלק ניכר מהנזק נופל על כתפי אזרחים תמימים, אשר אין להם מזור. יש ונראה כי תוצאה מצערת זו היא בלתי-נמנעת, כפי תוצאות מצערות אחרות שנזקים רבים עמם נגרמו לאחרים באותה שביתה {ת"ק (ראשל"צ) 2129/03 גולדברג מאיה ואח' נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, תק-של 2004(2), 22914 (2004)}.

בנושא זה נקבע לא אחת לאחר שבתי-המשפט הכירו בפסיקותיהם בטענת הסיכול שהעלו חברות התעופה השונות, שטענו, כי התקיימותה של שביתה כללית במשק מהווה גורם מסכל לחוזה.

כתוצאה מכך, אי-עמידה בזמני הטיסות שנקבעו, מחד, ופגיעה בנוסעים מאידך, לא מהווה הפרת חוזה מצד חברות התעופה, אלא, סיכול לחוזה {ראה גם דברי כב' השופטת זהבה-קאודרס בנר ב- ת"ק (עכו) 2058/06 (הרוש פאני) תהילה ואח' נ' אופיר טורס בע"מ ואח', תק-של 2007(3), 11693 (2007)}.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 10431/05 {אסתר בוסתן ואח' נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ ואח', תק-של 2006(3), 3374 (2006)} נדונה השאלה האם השביתה שפרצה, מהווה סיכול לחוזה שנכרת בין הצדדים. כלומר, האם במועד כריתת החוזה, היתה אל-על צריכה לצפות שקיום החוזה - הטסת התובעים ארצה - הוא בלתי-אפשרי?

במקרה דנן, התובעים היו אמורים לחזור לישראל מסנט פטרסבורג. בעקבות שביתה כללית שפרצה באותה העת במשק הישראלי על-ידי ההסתדרות, טיסתם של התובעים התעכבה ולא הגיעה במועדה.

כטענת הגנה, טוענת חברת אל-על כי השביתה יצרה מצב של סיכול החוזה בין הצדדים ומשכך פטורה היא מתשלום פיצוי לתובעים. מנגד, התובעים טענו כי טרם השביתה היה פרסום נרחב בדבר השביתה המתוכננת וכי אל-על היתה צריכה לחזות בעת שהנפיקה לתובעים את כרטיסי הטיסה את השביתה הכללית, שהיתה צפויה לפרוץ במשק הישראלי וכי עליה היה להיערך בהתאם ולקיים כל טיסותיה המתוכננות מייד עם סיום השביתה.

כב' השופטת אסתר דודקביץ חזרה על ההלכה בעניין דנן וקבעה כי נסיבות של שביתה כללית במשק, המשביתה את נמלי התעופה, מהוות נסיבות של סיכול חוזה, אשר לא ניתנות לצפיה. בנוסף, נקבע כי, השביתות המתקיימות בישראל ואף ברחבי העולם כולו "הינם אירועים, המתרחשים פעם בפעם ואין לומר, כי מדובר בתופעה שיש להתעלם ממנה, כאילו אין כל סיכוי סביר שתתרחש".

נקבע לא אחת, כי קיומה של מלחמה במדינת ישראל הינו גורם צפוי ועל-כן, יש לדרוש מצדדים לחוזה לצפות אפשרות קיומה של מלחמה בכל שלב שהוא במהלך השנה {ראה לדוגמה ת"א (ת"א) 2975/82 לרר נ' עיריית חולון, פ"מ התשמ"ד(א), 459}.

על גישה זו מותח כב' השופט הרן פינשטין ביקורת ב- ת"ק (רח') 2102/06 {מקוזס ג'ן פטריק נ' ראשית זהבה, תק-של 2007(1), 29201 (2007)}. לגישתו, אין אפשרות לקבוע כי כל חוזה ולו הקצר ביותר, חייב לכלול במפורש או מכללא, הנחת יסוד בדבר אפשרות לקיומה של מלחמה.

נקבע במקרה זה, כי סיכול החוזה נבע מגורם חיצוני - מלחמת לבנון השניה, ולא ממעשה מכוון של התובעים אשר ביקשו להתחמק ממחוייבויותיהם. לאור הנ"ל, כב' השופט הרן פינשטין מקבל את התביעה בחלקה.

ב- ת"ק (קר') 1740/06 {קוזוקרו אדולף נ' מנו ספנות בע"מ, תק-של 2007(3), 11189 (2007)} קבע כב' השופט שחורי אליעזר כי כאשר התובעים לא יכולים היו להתייצב להפלגה בתקופת המלחמה מנסיבות שאינן בשליטתם ולאור העובדה כי התובעים לא יכולים היו לצפות המלחמה בעת שנקשרה העסקה בינם לבין הנתבעת, בית-המשפט רשאי לחייב את הנתבעת להשיב לתובעים את מה שקיבלה על-פי החוזה שנחתם בין הצדדים. בנוסף, על-פי סעיף 18(ב) לחוק החוזים (תרופות), רשאי בית-המשפט לחייב את התובעים לשפות את הנתבעת בגין הוצאותיה.

הלכה ידועה היא כי פגעי טבע לא הוכרו כאירוע מסכל שכן מאורעות צפויים הם. כך גם לגבי גשמים שירדו בתחילת העונה. עם-זאת, סנונית ראשונה, לגישה שונה ניתן למצוא ב- ע"א 345/89 {נאות דברת נ' ניהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו(3), 350 (1992)}, שם קבע כב' השופט מ' חשין:

"אפשר שונים היו פני הדברים לו באו הגשמים שלא בעתם או שלא כדרכם: שלא כדרכם - לו בעיתות של 'משיב הרוח ומוריד הגשם' נתקללה השנה במבול - או אף בבן-מבול - משתק מערכות ומציף ערים ושדות; שלא בעתם ושלא כדרכם - לו לעת "מוריד הטל" היה משתבש מזג האוויר 'כשלג בקיץ וכמטר בקציר'."

ב- ת"א (יר') 748/95 {דורי נ' האוניברסיטה העברית, תק-מח 98(2), 85 (1998)} קבע כב' השופט מ' גל כי "רק סטיה קיצונית מתנאי מזג האוויר המקובלים מצדיקה התחשבות מיוחדת".

ב- ת"א (חי') 8732/99 {א.א.ק. היכלי אוקינוס (1993) בע"מ נ' ענת קושניר לבית מילר ואח', תק-של 2007(1), 3430 (2007)} עסקינן בתופעת טבע נדירה, כהגדרת בית-המשפט. כב' השופטת אריקה פריאל קבעה במקרה דנן, כי היות ועסקינן בתופעת טבע נדירה, שלא ניתן היה לצפותה מראש ולא ניתן היה למונעה, החברה פטורה מתשלום פיצויים לבני הזוג קושניר.

ב- ת"א (יר') 6643-01-14 {תובעים נ' נתבעים, תק-של 2016(2), 19594 (25.04.2016)} הנתבעים הוסיפו וטענו לסיכול ההסכם. הטענה לא נטענה בכתב ההגנה, אלא הועלתה לראשונה בסיכומים, וכנראה לא בכדי. התובעים היו מיטיבים לעשות אילו לא העלו טענה זו כלל. לצערנו, תאונות דרכים, ולבטח תאונות דרכים קלות, אשר אינן מותירות נכות צמיתה, בדומה לתאונה דנן, הן אירוע נפוץ, אשר לא ניתן לומר עליהן שלא ניתן לצפותן. יתר-על-כן, לא ניתן לומר שבלתי-אפשרי היה לקיים את החוזה, אף לאחר התאונה. מכל מקום, כאמור בסעיף 18(ב) לחוק החוזים (תרופות), יהא זה צודק להורות על שיפוי התובעים בגין הנזקים שהסבו להם השוכרים בהתנהגותם.

ב- תא"מ (כ"ס) 13194-03-13 {ג'אפ הפקות בע"מ נ' סופר סאונד הפקות ומופעים (1990) בע"מ, תק-של 2016(1), 69981 (08.03.2016)} לא ירד בית-המשפט לסוף דעתה של הנתבעת בנושא הסיכול, אך לשם השלמת התמונה אתייחס לטענה זו בקצרה:

"46. אם כיוונה הנתבעת לכך שהסכם טבריה סוכל עקב ההתרחשויות בנצרת עילית, הרי טענה זו אינה צריכה את דוקטרינת הסיכול, ולשם קיומה די במסגרת החוזית בין הצדדים וחובת תום-הלב. מכל מקום, בין אם במסגרת דוקטרינה משפטית זו ובין אם במסגרת של דוקטרינה משפטית אחרת, טענה זו נדחית עובדתית. זאת, נוכח קביעתי לפיה ההופעה בטבריה נפסלה עוד קודם להתרחשויות בנצרת עילית וללא שום קשר אליהן.

47. אם הנתבעת ביקשה לראות כ"סיכול" את העובדה שהופעתו של מדינה בטבריה לא אושרה, מובן לחלוטין כי הדבר אינו עונה להגדרת סיכול. במציאות שבה שני הצדדים מסכימים כי נהוג לרכוש הופעות, ללא ביטחון מראש שניתן יהיה למכרן ללקוחות, וכי ידוע שמפיק עלול להיוותר עם הופעות שלא נמכרו, לא התרחש אירוע בלתי-צפוי או בלתי-ידוע שעה שההופעה בטבריה לא אושרה.

48. אין במסמכים שהנתבעת צירפה כדי לסייע לה. נהפוך הוא.

בנספח 18 הנתבעת עצמה סירבה לבקשה של רשות מקומית, שהופנתה אליה בחודש פברואר 2015 (חודשיים לפני יום העצמאות) לבטל הסכם. הנתבעת נימקה עמדה זו בכך שהבהירה מראש כי "אין דרך חזרה" לאחר חתימת ההסכם, ומשום שבאותו מועד כבר לא ניתן למכור את ההופעות במקומות אחרים. בסופו-של-דבר הנתבעת "הסכימה" לשנות את תנאי החוזה לא משום שכך "מקובל" אלא משום שהועלתה טענה משמעותית לגבי חוסר תוקף חוקי להסכם (היעדר חתימה של חשב מלווה). טענותיה של הנתבעת עצמה בנספח 18 מעמידות באור בעייתי את טענותיה כאן, לפיהן ניתן היה למצוא למדינה הופעה חלופית, לו רק השעה היתה ידועה, או כי "נהוג" לשחרר מהסכמים מסוג זה.

בנספח 19 צויין כי שחרורה של הנתבעת מהתחייבותה היא "אקט חריג שאינו מקובל לאחר חתימת חוזה בעסקת חבילה יום העצמאות", משפט המדבר בעד עצמו. בנוסף, יש לשים-לב כי התאריך בו הספק הסכים לשחרר את הנתבעת היה 02.12.14, הווה אומר, למעלה מארבעה חודשים וחצי לפני יום העצמאות. לכן, אין כל בסיס להשוואה לענייננו, כאשר נושא ההופעה הנוספת נותר פתוח כחודשיים לפני יום העצמאות, כאשר רוב הבמות כבר "סגורות" (ראו מכתבה של הנתבעת בנספח 18, עדותו של פיניאן ועדותו של שלמה עצמו - עמ' 29 ש' 27 למשל)."

ב- תה"ס (נצ') 8743-01-10 {א.א. נ' ע.א., תק-מש 2016(1), 1144 (06.03.2016)} נאמר כי התנאים שבהם יהא צד לחוזה פטור מתוצאות של אי-קיום החוזה בסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות), הם שלושה במספר:(1) העדר ידיעה או העדר ציפייה של המפר על הנסיבות המסכלות; (2) אי-יכולתו של המפר למנוע את הנסיבות האלה;(3) התרחשות נסיבות המסכלות את קיום החוזה.תנאים אלה הם מצטברים - על כולם להתקיים כדי שיחול הפטור בסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות):

"50. התנאי הראשון לתחולתו של הפטור הוא שהמפר בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת או שלא ראה ולא היה עליו לראות מראש את הנסיבות שגרמו לסיכול.

מבחנו של התנאי הנדון הוא מצטבר וחלופי: "יש לבדוק את ידיעתו או את צפייתו האקטואלית של המפר, וכן את ידיעתו או את ציפייתו על-פי אמת המידה של האדם הסביר. די בהתקיימותה של חלופה אחת מבין הארבע - ידיעה בפועל, ידיעה בכוח, צפיה בפועל, צפיה בכוח - כדי שהתנאי הראשון לתחולת הפטור לא יתקיים... על-פי המבחן האובייקטיבי תוצב השאלה אם אדם סביר בנעלי המפר, על-פי היגיון העסקה הנדונה ובעובדות המקרה, היה צריך לדעת או לצפות את האירוע המסכל הנדון".

51. התנאי השני לתחולת הסיכול הוא שהמפר לא היה יכול למנוע את הנסיבות המסכלות שאירעו לאחר כריתת ההסכם.

52. התנאי השלישי הוא נסיבות בהן קיום החוזה הוא בלתי-אפשרי, בלתי-חוקי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים.

שלו מציינת כי בגדר נסיבות מסכלות נכללות לא רק נסיבות ההופכות את קיום החוזה לבלתי-אפשרי אלא גם נסיבות המשנות באורח יסודי את קיום החוזה. מבחן השוני היסודי מחייב השוואה בדיעבד בין קיום החוזה נוכח הנסיבות שנוצרו לבין הסכמתם החוזית המקורית של הצדדים. מקום שבו קיים פער משמעותי, "יסודי" בין השניים, מתקיים מבחן השוני היסודי. כדי שתתקבל מסקנה זו צריך שינוי הנסיבות להיות קיצוני ומרחיק לכת.

53. שלו מציינת בספרה כי הגישה שהשתרשה במשפטינו היתה שבמציאות החיים בישראל ניתן לצפות גם את האירועים הקשים והקיצוניים ביותר. כתוצאה מהפירוש הצר שניתן לתנאי זה בבתי-המשפט, כאילו הכל צפוי ואין דבר שלא ניתן לצפותו, לא נמצא עד לעת האחרונה פסק-דין של בית-משפט עליון שבו ניתן למפר פטור מחמת סיכול באופן שסעיף 18 הפך כמעט לאות מתה בחקיקה (שלו עמ' 630 וכן ראה מאמרו של גיא מור "האם הקודקס האזרחי אימץ את המבחן הנכון לסיכול חוזה? - ניתוח תיאורטי ודוקטרינרי", המשפט יז (2), תשע"ד עמ' 525-524).

54. פרופ' פרידמן וכהן בספרם חוזים, כרך ג' (2003), 411 ואילך מציינים כי:

"בשנים האחרונות ניכרת בפסיקה גישה שלפיה "בבסיס (כל חוזה או התקשרות) עומד רצון לשיתוף פעולה של הצדדים... אין יסוד להניח ששיתוף פעולה זה מסתיים עם כריתת החוזה... אך סביר הוא, שלאורך דרכם המשותפת ייתקלו הצדדים בבעיות שונות שיידרשו גמישות מסויימת ואף סטיה ממה שקבוע היה מלכתחילה. לפיכך אם חל שיבוש באפשרות הביצוע של החוזה או בתועלת המופקת מקיומו, נכון בית-המשפט בנסיבות המתאימות להורות על "התאמה" - או שינוי - של ההתחייבויות שנטלו עליהם הצדדים במפורש. הבסיס להתאמת החוזה איננו נעוץ בדיני הסיכול אלא הוא מושתת על פרשנות החוזה או על חובת תום-הלב. פתרון כזה שולל למעשה את תחולתו של דין הסיכול, שכן ההתמודדות עם שינוי הנסיבות נעשית באפיק אחר.

בהתאם לכך קיימות שלוש אפשרויות בסיסיות. האחת, ההתחייבויות המקוריות של הצדדים עומדות בעינן, למרות השינוי בנסיבות, השניה, "התאמת" החוזה לשינוי שחל, והשלישית, בעקבות השינוי שהתרחש חל על החוזה דין הסיכול."

55. כך לצד העילות לביטולו של הסכם שאושר בפסק-דין, שעניינן דיני החוזים או כשרות הצדדים, הכירה ההלכה הפסוקה גם בעילה לביטולו של הסכם שאושר המעוגנת "בשינוי מהותי בנסיבות". ב- בג"צ 6103/93 לוי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4), 591 (1994) נקבע כי ניתן לבטל פסק-דין המאשר הסכם גירושין אם חל "שינוי מהותי בנסיבות שאירע לאחר מתן פסק-הדין, שינוי ההופך את המשך קיומו של פסק-הדין לבלתי-צודק". בית-המשפט ציין כי "עילת ביטול זו מדמה עצמה לעילת סיכול במשפט החוזים, וימים יגידו באיזו דרך תלך".

(כן ראה ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1), 767, 771 (1984); רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה, פ"ד נה(5), 592, 597 (2001); ע"א 116/92 לבנת נ' טולדנו, פ"ד לט(2), 729 (1985); והע"ש 91 בעמ' 431 לספרם של פרידמן וכהן מובא עע"מ (חי') 137/98 ורצברגר נ' ורצברגר, דינים מחוזי כו(10), 103 (02.11.98) שם נקבע כי "להבדיל מחיוב במזונות שלגביו שינוי ממשי בנסיבות פותח פתח לבקש את שינויו בתביעה חדשה... (לרבות) פסק-דין שניתן בהסכמה... הרי חיוב חוזי רגיל אינו מושפע משינוי בנסיבות, פרט למקרים קיצוניים מאוד שבהם השינוי בנסיבות מצדיק שינוי החיוב החוזי כדי למנוע אי-צדק משווע" וכן ראה ספרו של רונן (פרדי) דוד התאמת חוזים לנסיבות משתנות, 270-243)

56. העילה הרלוונטית לביטול ההסכם שאושר בפסק-דין, תקבע את מהות הסעד שייפסק בסופו של הליך. בנסיבות של סיכול חוזה, אין החוזה פוקע מחמת הסיכול, אלא שלחייב על-פי החוזה תקום הגנה או חסינות מפני שני סעדים, אכיפה ופיצויים ובית-משפט עשוי להידרש לסוגיית ההשבה גם אם לא בוטל החוזה. לעומת-זאת, אם הוכח שינוי נסיבות מהותי שאירע לאחר כריתת ההסכם וקבלת תוקף של פסק-דין, ניתן לפתוח את ההסכם מחדש ולשקול שינוי של החיוב החוזי."

ב- ת"א (חי') 35330-09-12 {פוליכרום בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, תק-מח 2016(1), 18032 (19.01.2016)} נאמר:

"51. טענה כאילו קיומו של ההסכם סוכל, אינה יכולה להתקבל במקרה דנן. סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 קבע את התנאים, בהם צד לחוזה פטור מתוצאות אי-קיום החוזה:

"היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים."

סעיף זה מתייחס בעיקר למקרים של כוח עליון או לפעולה או למחדל שאין להם יחס כלשהו לחוזה, ולכן לא ניתן לומר שהם בניגוד לו (אורי ידין, פירוש לחוק החוזים - תרופות של הפרת חוזה (בעריכת ג' טדסקי), כפי שצוטט ב- ע"א 767/77 גבי בן חיים נ' יוסף כהן, פ"ד לד(1), 564 (1979)). פעולה של הרשות עצמה, שעשתה את קיום החוזה לשונה באופן יסודי בכך שהסכימה לתקן את התוכנית באופן שייגרע חלק מהמגרש עם המחוברים שעליו, אינה סיכול לפי סעיף 18.

52. ניתן להסיק שגם הרשות סברה שלא קיימה את התחייבותה בהסכם החכירה, מכך שהרשות עצמה הסכימה שיש מקום לפצות את התובעות. מר פילרסקי, שחתם בשם הרשות על ההסכמה לתוכנית (עמ' 100 לפרוטוקול מיום 09.09.15, שורות 31-30), אישר שאכן גורל המבנים להריסה לפי התוכנית, וציין ש"אותו חוכר שנמצא באותו מקום, שיקבל את הפיצוי עבור הנכס שלו" (עמ' 101 לפרוטוקול, שורות 28-26). גם ב"כ הרשות טענה בפניי ש"המינהל לא עצם את עיניו ולא הפנה עורף לפוליכרום... המינהל הציע להקצות למפעל בפטור ממכרז וללא תשלום קרקע מפותחת חלופית באזור מחוז צפון עד 5 דונם... וכן לשלם למפעל את הפרשי השווי בין הקרקע המתפנה והקרקע באזור החדש. סך הכל כמיליון ₪" (עמ' 79 לפרוטוקול מיום 29.10.15, שורות 16-11). חזקה על הרשות, שאינה מפזרת את כספיה לכל דכפין, אלא מסכימה להוציא כספים רק במקום שעליה חובה להוציא כספים לפי תפיסתה.

53. אני קובע איפוא, שהרשות הפרה את הסכם החכירה, בהסכמתה למעבר הדרך בתוך המוחכר..."

ב- ת"ק (פ"ת) 15024-12-14 {שושנה פז נ' אגד תיור ונופש בע"מ, תק-של 2015(4), 109931 (28.12.2015)} בית-המשפט הסיק מניתוח עובדות המקרה, כי אכן הופר הסכם הזמנת החופשה על-ידי הנתבעת, אולם הפרה זו נעשתה בעקבות הנסיבות המיוחדות של מבצע "צוק איתן" והחלטת חברות התעופה הזרות שלא לטוס לארץ בתאריכים הרלוונטיים. לפיכך, על הפרה זו חלות הוראות סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות). עם-זאת, נותר לשקול האם בנסיבות העניין, על בית-המשפט לפסוק פיצוי או השבה, לפי הוראות סעיף 18(ב) לחוק החוזים (תרופות):

"8. שוכנעתי, כי בנסיבות המיוחדות שנוצרו פעלה הנתבעת כמיטב יכולתה על-מנת להטיב עם התובעים. הנתבעת נקטה בכל האמצעים הדרושים למזעור הנזק החל מיידוע התובעים בדבר השינוי, ללא שיהוי ניכר ממועד ידיעתה קודם למועד הודעתה לתובעים, עובדה אשר לא נסתרה על-ידי התובעים, מתן כרטיסי טיסה חלופיים, סידור אירוח במלון חלופי, וכלה בעמידה במרבית תכני הטיול. עם-זאת, אין ספק שלתובעים נגרמה עגמת נפש מכך שלא יכלו ליהנות מחופשה מלאה בת 7 ימים, ובפרט שעה שהנתבעת לא העמידה כלל על הפרק האפשרות של ביטול העסקה ללא דמי ביטול מלאים, למרות הנסיבות המיוחדות שנוצרו. עוד לקחתי בחשבון את טענת הנתבעת, כי הכספים ששולמו על-ידי התובעים הועברו לידי הספקים הזרים, אך גם שקלתי את יכולתה של הנתבעת להגיע להסדרים עם אותם ספקים זרים, אל מול העדר יכולתם של התובעים לעשות כן.

לאחר ששקלתי על כפות המאזניים את כלל השיקולים המפורטים לעיל, אני מוצאת לחייב את הנתבעת להשיב לתובעים 1,600 ₪ המהווה כ - 20% מן הסכום הכולל ששולם בגין החופשה."

ב- תא"מ (כ"ס) 12761-06-14 {אילנה קרול נ' לאון לוי, תק-של 2015(4), 607 (01.10.2015)} בית-משפט השלום קיבל תביעה של בעלת דירה נגד מי שהיו ערבים לחובותיה של שוכרת שנפטרה במהלך תקופת חוזה השכירות. נקבע, כי מותה של השוכרת לא היה בבחינת אירוע מסכל ולכן לא התקיים התנאי המצטבר של סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות) ולא סוכל החוזה. מכאן שהערבים חייבים בהתחייבויותיה של המנוחה לקיומו של הסכם השכירות.

נפסק בפני כב' השופט רונן פלג:

"פסק-דין
1. התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה כספית לסך של 29,067 ₪.

2. בכתב התביעה נטען בתמצית כך:

א. התובעת השכירה דירה שבבעלותה ברח' אחוזה 130/5 ברעננה לגב' דורה לוי ז"ל (להלן: "המנוחה", "השוכרת"). הסכם השכירות נחתם ביום 27.05.10 והוארך מעת לעת. על-פי הסכם ההארכה האחרונה, תקופת השכירות היתה אמורה להסתיים ביום 31.05.14.

ב. הנתבע 1, שהוא בנה של המנוחה, והנתבע 2, חתמו על ערבות אישית להתחייבויותיה של המנוחה כלפי התובעת בהסכם השכירות. הנתבע 1 התחייב בנוסף לשלם באופן ישיר את דמי השכירות עבור המנוחה ומסר לתובעת המחאות בחתימתו. כמו-כן, הנתבע 1 הוא היורש של נכסי המנוחה.

ג. המנוחה נפטרה ביום 19.08.13. בסמוך לאחר מכן, הנתבע 1 הודיע לתובעת חד-צדדית כי בכוונתו לפנות את הדירה והורה לה שלא להפקיד את דמי השכירות עבור חודש ספטמבר 2013.

ד. התובעת דחתה את ההודעה החד-צדדית והפקידה את ההמחאה עבור שכר הדירה של חודש ספטמבר 2013, אלא שההמחאה לא כובדה.

ה. ביום 03.09.13 הודיע ב"כ הנתבע 1 במכתב כי הדירה פנויה וביקש הנחיות למי למסור את המפתחות. ב"כ התובעת הודיע בשמה כי תסכים לחפש שוכר חלופי ובתנאי שנזקיה והוצאותיה ישולמו על-ידי הנתבעים. על כך נשלחה תשובה הדוחה את הדרישה ובנוסף הנתבע 1 סירב למסור את המפתחות, בניסיון לקבל לרשותו בחזרה את ההמחאות עבור שכר הדירה.

ו. לאחר התכתבויות נוספות הוחזרו מפתחות הדירה ביום 23.09.13. בסופו-של-יום נמצאה שוכרת חלופית, אשר נכנסה למגורים בדירה ביום 01.03.14.

ז. התביעה מוגשת עבור שכר הדירה, ההוצאות (לרבות תשלומים למתווך) והמיסים שבהם נשאה התובעת עד לכניסתה למגורים של הדיירת החדשה.

3. בכתב ההגנה נטען בתמצית כך:

א. הדירה היתה פנויה כבר ביום 01.09.13, אך התובעת דחתה את מועד החזרת החזקה לידיה עד ליום 23.09.13.

ב. עם פטירתה של השוכרת פקע חוזה השכירות, כך שאין עוד מחוייבות מצידה וכפועל יוצא מצידם של היורש והערבים.

ג. הנתבע 1 אכן נתן לתובעת המחאות שלו עבור דמי השכירות של אמו לצורך הקלת הגביה. הנתבע 1 הוא אכן היורש היחיד של אמו ואולם המנוחה לא הותירה אחריה נכסים כלשהם.

ד. הנתבע 1 הציע לתובעת, מתוך רצון טוב, עזרה בהשכרת הדירה ואף הפנה אליה שוכרת, אך הנ"ל נדרשה לדמי שכירות גבוהים ולא הגיעה להסכמה עם התובעת.

ה. הנתבע 1 סבר תחילה כי יוכל להתנות את החזרת מפתחות הדירה בקבלתן של יתר ההמחאות ואולם לאחר קבלת ייעוץ משפטי הוא חזר בו מדרישתו והשיב את המפתחות ללא תנאי.

4. בדיון הישיבה המקדמית מיום 17.05.15 הושגה ההסכמה בין הצדדים כדלקמן:

"... סך התביעה יועמד על 26,772 ₪ והצדדים יסכמו בשאלה המשפטית היחידה - האם פטירתה של המנוחה השוכרת מסכלת את החוזה ומפסיקה את תוקפו ו/או את החיובים מכוחו, כך שהנתבעים או מי מהם אינם חייבים בתשלום סכום התביעה המוסכם, זאת בשים לב לדין ולתנאיו של החוזה."

5. הסכמת הצדדים מייתרת למעשה הכרעה בטענות עובדתיות נוספות שפורטו לעיל בכתבי הטענות.

6. בהמשך לכך הוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים.

דיון והכרעה
האם מותה של השוכרת סיכל את קיום החוזה?
7. סעיף 40 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שכותרתו "קיום - בידי מי", קובע כך:

"חיוב יכול שיקויים בידי אדם שאיננו החייב, זולת אם לפי מהות החיוב, או לפי המוסכם בין הצדדים, על החייב לקיימו אישית."

8. סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)"), שכותרתו "פטור בשל אונס או סיכול החוזה", קובע כך:

"היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים."

9. סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות) כולל איפוא שלושה תנאים מצטברים, שכאשר הם מתקיימים פטור צד לחוזה מהחובה לקיימו:

א. העדר ידיעה או צפיה של המפר בדבר הנסיבות המסכלות.

ב. אי-יכולתו של המפר למנוע את הנסיבות הללו.

ג. התרחשות נסיבות המסכלות את קיום החוזה.

10. אין ספק כי מותה המצער של המנוחה היה בלתי-צפוי ובלתי-ידוע בעת שחתמה על הסכם השכירות, ואין חולק על כך שהיא לא יכולה היתה למנוע את מותה שלה. בכך מתקיימים שני התנאים הראשונים של סעיף 18(א) הנ"ל.

11. אשר לתנאי השלישי, יש לשאול האם מוות מהווה נסיבות המסכלות את קיום החוזה. לפי הוראותיו של סעיף 40 לחוק החוזים (חלק כללי) שצוטטו לעיל, נראה כי מקום שבו לפי מהות החיוב או המוסכם בין הצדדים, על החייב לקיים את החוזה באופן אישי, הרי שמות אחד הצדדים אכן מהווה סיכול של החוזה.

12. כך גם בספרה של פרופ' גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי (תשס"ה), 635:

"מות החייב, מחלתו או אי-כשירותו - אלה מהווים מאורע מסכל רק כאשר החוזה נועד לקיום אישי. ניתן להבחין בין סוגי החוזים ולקבוע איזהו חוזה הניתן לקיום אישי בלבד, באמצעות השאלה האם יכול החייב החוזי לאצול את התחייבותו לאדם אחר, או באמצעות השאלה האם נבחר החייב על-ידי הנושה הודות לסגולותיו האישיות, כשירויותיו וניסיונו המקצועי."

13. יש לבחון לפיכך את השאלה, האם החוזה שבין התובעת לבין המנוחה היה חוזה לקיום אישי. זאת באמצעות מענה על השאלה, האם המנוחה יכולה היתה בחייה לאצול את התחייבותה לאדם אחר.

אשר לשאלה המוצעת השניה, נדמה שאין חולק על כך שהמנוחה לא נבחרה על-ידי התובעת לפי כישוריה או ניסיונה המקצועי.

14. יצויין כי החוזה אשר נחתם בין התובעת לבין המנוחה, נספח א' לכתב התביעה, נכתב בשפה האנגלית והצדדים לא הגישו לבית-המשפט תרגום לעברית, בין בגרסת אחד מהם ובין בגרסה המקובלת על שניהם.

15. סעיף 6(c) לחוזה, בתרגום חופשי, אוסר על השוכרת להשכיר את הנכס או חלק ממנו, להעביר אותו לאדם אחר או להתיר לאדם אחר לתפוס אותו ללא הסכמה מוקדמת בכתב מאת המשכירה.

16. התובעת הפנתה בסיכומיה לציטוט מספרו של פרופ' שלום לרנר, שכירות נכסים (1990) בעמ' 196, ולפיו עסקת שכירות מעצם טיבה אינה מבוססת על קשר אישי בין הצדדים ועל-כן אינה בטלה עם מותו של השוכר, ככל שהצדדים לא התנו אחרת. פרופ' לרנר סבור כי תנאי בהסכם האוסר על השוכר העברה או השכרת-משנה איננו, כשלעצמו, מלמד על תלותה של השכירות באישיותו המיוחדת של השוכר.

17. בהתאם לתנאיו של החוזה שצוטטו לעיל, המנוחה השוכרת לא היתה יכולה להעביר את זכות השכירות ללא הסכמה מראש ובכתב מאת התובעת ואולם לטעמי אין בכך כדי להצביע על כך שלא יכולה היתה לאצול את זכותה לאדם אחר. זאת על בסיס הוראותיו המפורשות של סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, שכותרתו "העברת השכירות":

"השוכר אינו רשאי להעביר לאחר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושכר או להשכירו בשכירות משנה, אלא בהסכמת המשכיר; אולם אם לא הסכים המשכיר לעסקה מטעמים בלתי-סבירים או התנה את הסכמתו בתנאים בלתי-סבירים, יהיה:

(1) בשכירות מקרקעין - רשאי השוכר לעשות את העסקה בלי הסכמתו של המשכיר."

בהתאם להוראות החוק, אילו ביקשה השוכרת בנסיבות המתאימות לאצול את התחייבותה לאדם אחר, הרי שהיתה רשאית לעשות כן. המנוחה היתה בבחינת שוכרת חסרת ייחוד עבור התובעת ואילו היתה מבקשת להעביר את זכויותיה לשוכר סביר אחר, הרי שהדבר היה מתאפשר לה.

18. מסקנת האמור היא שחוזה השכירות לא נועד לקיום אישי, כך שמותה של השוכרת לא היה בבחינת אירוע מסכל, לפי המבחן שהוצע בספרות. לפיכך לא התקיים התנאי ה- 3 המצטבר של סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות) ולא סוכל החוזה. מכאן שהערבים חייבים בהתחייבויותיה של המנוחה לקיומו של הסכם השכירות.

19. לפיכך, בתקופת הביניים עד לכניסתה למגורים של השוכרת החדשה, חלים החיובים על הנתבעים כערבים להתחייבויותיה של המנוחה לפי הסכם השכירות.

טענות נוספות של הצדדים
20. התובעת הפנתה לסעיף 20 לחוזה, הקובע כך (בתרגום חופשי):

"הסכם זה יחול על בעל הבית, הדייר, הערבים של הדייר, וכן על יורשיהם, המוציאים לפועל שלהם, מנהליהם ובהתאמה עזבונותיהם."

התובעת רואה באמור משום חיוב של הצדדים לחוזה, יורשיהם ועזבונותיהם בקיומו, כך שמותה של השוכרת המנוחה אינו מביא לביטול ההסכם.

דעתי בהקשר זה היא כדעת הנתבעים. סעיף 20 חל על המפורטים בו ואולם אין בו כדי להשליך על השאלה האם החוזה ימשיך לחול ולא יסוכל כתוצאה ממותה של השוכרת.

21. התובעת הפנתה גם להוראות סעיף 6(l) להסכם, הדנות במקרה שבו הדיירת מפנה את המושכר לפני תום תקופת השכירות ללא הסכמת המשכירה ומטילות עליה את כל החיובים העתידיים עד לתום תקופת השכירות. סעיף זה אינו עוסק על פניו בנסיבות של סיכול ומוות, אלא נועד להבטיח את זכויות המשכירה בעת הפרה של החוזה מצד הדיירת. אין בסעיף זה כדי להשליך על השאלה האם מותה של השוכרת מהווה סיכול של החוזה.

22. הנתבעים הצביעו בסיכומיהם על כך שחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1970, אינו מתייחס לסיטואציה של מות השוכר. לטענת הנתבעים מדובר בסוגיה חשובה, כך ששתיקתו של החוק בהכרח איננה בבחינת לקונה כי אם בבחינת הסדר שלילי, שלפיו מות השוכר מביא תמיד לפקיעת חוזה השכירות.

איני מקבל טענה זו. סעיף 23 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, קובע כי תרופותיו של החוק באות להוסיף על הוראותיו של חוק החוזים (תרופות) ולא לגרוע מהן. בהתאם לכך נבחנת הסיטואציה של מות השוכר במבחניו של סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות) כפי שפורט לעיל ולא ניתן להסיק הסדר שלילי.

23. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי אין לחייב את הנתבע 1 בכובעו כיורש, שכן עזבונה של המנוחה לא כלל דבר. בהתעלם מהשאלה האם הנטען חורג מהסכמות הצדדים באשר לגדר המחלוקת העומדת להכרעה, ממילא קבעתי כי שני הנתבעים מחוייבים כערבים להתחייבויותיה של המנוחה, כך שטענה זו התייתרה.

24. עוד טענו הנתבעים, כי העובדה שלא נמצאה פסיקה רלוונטית לסיטואציה של מות השוכר, אשר יש להניח כי התרחשה פעמים רבות בעבר, משמעותה היא שאיש לא העז לטעון בעבר לכך שמות השוכר אינו מפקיע את תוקפו של החוזה.

מדובר בטענה חסרת בסיס, שהרי היעדר הפסיקה יכול להוביל למסקנה ההפוכה בדיוק. יתרה מכך, לא מן הנמנע כי הצדדים לא איתרו פסיקה או שסכסוכים דומים הסתיימו בהסדרי פשרה.

25. כאמור, הצדדים הסכימו כי על בית-המשפט לדון, לצורך ההכרעה בתובענה זו, בשאלה אחת ויחידה - האם פטירתה של המנוחה השוכרת סיכלה את החוזה והפסיקה את תוקפו. כפי שפורט לעיל, התשובה לכך היא שלילית.

26. אשר-על-כן אני מקבל את התביעה. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

א. הסך המוסכם 26,772 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת כתב התביעה ועד ליום מתן פסק-הדין.

ב. החזר אגרת התביעה.

ג. שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ."

ב- ת"ק (פ"ת) 16077-01-15 {רחל חקאק נ' גרייט שייפ, תק-של 2015(3), 36987 (22./07.2015)} נקבע כי לא יכול להיות חולק שהתובעות אינן יכולות לממש את החוזה/המינוי שנרכש בשל נסיבות שאינן בשליטתן ואשר לא צפו ולא היו יכולות לצפות באופן סביר בעת רכישת המינוי. בנסיבות אלה מדובר בסיכול חוזה מצידן של התובעות, אלא שלאור קביעת החוק אין בו עילה לחייב אכיפת החוזה או פיצויים לנתבעת:

"זכות ביטול
4. אין מחלוקת בין הצדדים שהתובעות רכשו מינוי בחדר הכושר שבבעלות הנתבעת. המינוי הוא כחוזה שימוש של התובעות במתקני הנתבעת. אין גם חולק שהתובעות נאלצו שלא לממש את המינוי בשל מצבן הרפואי.
מדובר איפוא באי-מימוש של המינוי שלא מרצונן של התובעות אלא בשל שיבוש לא צפוי באפשרות מימוש המינוי על-ידן. הנסיבות בגינן לא יכולות התובעות לעמוד בחוזה שבין הצדדים הן נסיבות חיצוניות, שעה שבעת ההתקשרות ורכישת המינוי לא היו יכולות לצפות את הסיטואציה שתימנע מהן שימוש במינוי וגם לא יכלו לשלוט בנסיבות שהביאו לאי-יכולת השימוש במינוי. ויובהר אין מדובר בלקוח המבקש לבטל מינוי שאינו חפץ בו, אלא בלקוח המבקש להורות על השבת כספו מחמת שנצבר ממנו לעשות שימוש במינוי, קרי בנסיבות אלה יש להחיל על המקרה את דיני סיכול חוזה (ראו להשוואה סיכול בשל מחלה מתמשכת: ת"א (מחוזי יר') 869/93 קורן נ' שפירא (06.02.2000)...

לא יכול איפוא להיות חולק שהתובעות אינן יכולות לממש את החוזה/המינוי שנרכש בשל נסיבות שאינן בשליטתן ואשר לא צפו ולא היו יכולות לצפות באופן סביר בעת רכישת המינוי. בנסיבות אלה מדובר בסיכול חוזה מצידן של התובעות, אלא שלאור קביעת החוק אין בו עילה לחייב אכיפת החוזה או פיצויים לנתבעת.

6. על-פי הנתונים בפניי, התובעות למעשה לא פנו אל הנתבעת בבקשה לבטל את החוזה אלא בשנת 2012. למרות שהתאונה קרתה בסוף שנת 2006 ניסו התובעות משך כל השנים להמשיך להקפיא את החוזה, בין אם סברו שיוכלו לאחר תהליך שיקום לחזור ולבצע פעילות גופנית המתאימה לחדר הכושר ובין אם סברו שתוכלנה בכל עת לבטל את המינוי. בכל מקרה המינוי מעולם לא בוטל ובוודאי שלא בסמוך למועד סיכולו.

7. על-פי המשכו של סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות), גם במקרה בו לא בוטל החוזה, רשאי בית-המשפט לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על-פי החוזה, קרי להורות על תוצאה שמשמעה היא לכאורה 'ביטול' של החוזה למעשה, וזאת מבלי לקבוע פיצויים, ובצידה להורות על שיפוי של הנפגע - ובמקרה זה הנתבעת, על הוצאות או התחייבות בהתבסס על אותו חוזה (גבריאלה שלו דיני חוזים (החלק הכללי) (תשס"ה),615 (להלן: "שלו")...

לאור כל האמור המסקנה היא שיש להורות במקרה דנן על השבה של סכומים ששילמו התובעות לנתבעת מחמת סיכול החוזה בשל תנאים חיצוניים, אלא שזאת תוך שיפוי הנתבעת בגין הוצאות שהוציאה לצורך קיום המינוי והתחייבויות שהתחייבה לצורך קיומו.

8. אמנם קיימת מגמה בפסיקה שבבסיסה ההנחה של רצון לשיתוף פעולה בין צדדים לחוזה כך שמקום בו יכול בית-המשפט להורות על שינוי או התאמה של החוזה לתנאים המשתנים תחת ביטול החוזה מטעמי סיכול, יעדיף בית-המשפט לעשות כן (ראו למשל: ע"א 3912/90 תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה, פ"ד מז(4), 64 (1993); ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר. חברה לבניין בע"מ, פ"ד נב(1), 210 (1998); ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5), 506 (2000). ראו סקירה נרחבת אצל: ברק מדינה "הפרק בדבר סיכול חוזה בהצעה לחוק דיני ממונות: פוליטיקה ומשפט בנוסח קוד אזרחי" משפטים לו 453 (תשס"ו-תשס"ז)).

ואולם, במקרה דנן הבהירו התובעות לשאלת בית-המשפט כי גם היום הן אינן מורשות מבחינת מצבן הרפואי להתאמן בחדר כושר (עמ' 1, ש' 16 לפרוט'). בנסיבות אלה אין אפשרות לנסות ולהתאים את החוזה המקורי לתנאים המשתנים ואין אלא לחייב מי מהצדדים בהשלכות הנלוות לסיכול החוזה.

9. לעניין גובה השיפוי יש להבהיר, שמאחר שהנתבעת מנהלת את חדר הכושר, הרי כפי שהסביר מר שורץ נציג הנתבעת, היא מתחייבת כלפי עובדים המתפעלים את חדר הכושר כמו גם מתחייבת כלפי ספקים שונים בהתבסס על השירותים להם התחייבה כלפי לקוחותיה, גם אם אלו בסופו-של-דבר בוחרים או נבצר מהם לממש את המינוי. אין איפוא לבחון השיפוי בגין התחייבויותיה של הנתבעת רק ביחס למינוי הספציפי של התובעות, אלא לראותו כחלק ממכלול המינויים, על בסיסם התחייבה הנתבעת כלפי עובדים, נותני שירותים והוצאות תיפעול שוטפות. זאת ועוד יש לקחת בחשבון כי מדובר באומדנה בשנת 2015 לגבי מינוי שנרכש בשנת התקציב 2006. ההערכה נתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט (שלו, 646).

התוצאה:
10. לאחר ששקלתי את נסיבות הסיכול וכי אין אשם מצד התובעות לעניין הסיכול מצד אחד ומצד שני את הסתמכות הנתבעת על זרם התקבולים ממכירת מינויים והתחייבויות כספיות ואחרות שלקחה על בסיסו וכי אין מקום שתישא בחסרון כיס בשל סיכול חוזה, אני מחייב את הנתבעת להשיב לתובעות יחד 4,400 ₪, תוך 30 ימים מהיום."

ב-ת"א (יר') 46575-12-11 {כ. כוכב הנגב - חברה לבנין ופתוח (1990) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון/אגף נכסים, תק-של 2015(2), 32731 (30.04.2015)} נקבע כי ככל שהיה קושי להעמיד את הערבויות בשל קיומה של העתירה, הרי שלא הוכח שגילוי מוקדם יותר על העתירה היה פותר את המניעה שנוצרה מחמת קשיים שהערימו משקיעים אחרים:

"סיכול
48. לטענת התובעת הגילוי על קיומה של העתירה ימים בודדים לפני המועד האחרון להשלמת תנאי המכרז סיכל והכשיל את האפשרות לעמידה בתנאי המכרז. אילו ידעה על עתירת יוחנן במועד סמוך להגשתה היה בידה לעתור לסעד לבית-המשפט לעניינים מנהליים או לנסות לשכנע את הבנק להזרים אליה כספים לצורך הפקדת הערבויות.

49. כפי שקבעתי לעיל על-פי הלכה פסוקה טרם נחתם חוזה מחייב בין הצדדים ועסקינן בשלב טרום חוזי. נוכח זאת, טענה של סיכול לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות)... אינה יכולה להוות המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לדרישת התובעת להשבה. התובעת, לא הגישה את תביעתה בעילה נזיקית וטענותיה על הפסדיה הם כאמור, בעילה החוזית.

50. בחינת המסכת העובדתית מלמדת כי התובעת ידעה על עתירת יוחנן עוד ביום 03.08.11 (סעיף 12 לתצהיר מטעמה) ואין ליישב לפיכך את גרסתה לפיה רק ביום 07.08.11 הבינה שחב' יוחנן עתרה כנגד זכייתה. על פער הזמנים בנוגע לידיעה השיב העד יצחק כהן : "אולי זה היה סופשבוע, אני לא זוכר. אני לא מבין בנושא הזה..." ואין בכך כדי ליישב את פער הזמנים. חשוב מכך, אין ליישב את התנהלות התובעת שהגישה בקשה לצו ביניים רק ביום 8.09.11 בעוד היה ידוע לה לפי גרסתה על עתירת יוחנן כבר בתחילת חודש אוגוסט 2011.

51. מה גם, שהיה ידוע לתובעת על קיומה של העתירה לראשונה ביום 03.08.11 זאת שבוע לפני המועד האחרון למילוי תנאי המכרז מבלי שנקטה באותו פרק זמן בפעולות לעמידה בתנאי המכרז ולחילופין לעתירה למתן סעדים לדחיית מועדים כפי שעשתה רק ביום 08.09.11 או לכל סעד אחר כנטען על ידה.

52. התובעת טענה כי גורם מימוני כלשהו לא יעמיד הלוואה שבשעה שתלויה ועומדת עתירה מבלי שהביאה ראיות להוכחת טענתה זו. העד יצחק כהן נשאל בחקירתו: "ש. איך נודע לבנק ירושלים שהמלווה בפרוייקט ולמשקיעים על העתירה של יוחנן? והשיב: ת. לא זוכר, היו שמועות. זה חרדים. גם הקבוצות השניות שהיו שם ונכנסו. זה רץ מפה לאוזן. כל הספר התערבב... ש. אז מה, קבלת הודעה מהבנק או קבוצת המשקיעים. ת. אין פה שיקול-דעת. אם היינו יודעים לפני כן, אולי היינו מקדימים את הדיון של יוחנן. לא ידעתי מה אני הולך לעשות... בנינו את עצמו על קבוצות חרדים שהיו איתנו. נכנסתי לפינה שאני לא יודע מה לעשות... ש. אתה אומר שנודע לבנק ולמשקיעים. האם הם יצרו אתך קשר או שלחו מכתב שלא מוכנים להעמיד מימון. ת. הם פנו לעו"ד שרגא, הם שמעו מזה. הוא גם העו"ד של קבוצת המשיקים. פנינו ביחד למ. השיכון לבקש ארכה... ש. מה היה עם הבנק? החלטנו שאנחנו מחכים. הבנק איתנו. יש הסכם איתו. שאנחנו מביאים את החלק שלנו והוא יביא את החלק שלו...".

53. לאור זאת עולה כי לגרסת העד לא קשיים שהערים הבנק מנעו את העמדת הערבויות לנוכח עתירת יוחנן (כאמור בתצהירו), כי אם מניעה מצד משקיעים אחרים לכאורה. אוסיף כי ככל שהיה קושי להעמיד את הערבויות בשל קיומה של העתירה, הרי שלא הוכח שגילוי מוקדם יותר על העתירה היה פותר את המניעה שנוצרה מחמת קשיים שהערימו משקיעים אחרים. מה גם, שלא הובאו ראיות בתמיכה לגרסה זו של התובעת בין אם בחליפת מכתבים עם המשקיעים ובין אם בהזמנה לעדות של מי מהמשקיעים שחזקה על התובעת שהיתה עושה כן, אילו עדותם עמדה לטובתה.

54. לא-זו-גם-זו, ביום 05.09.11, המועד בו נמחקה עתירתה של התובעת בהתאם להסכמה לפיה ההחלטה על ביטול זכייתה תידון בוועדת המכרזים, שלח בא-כוחה מכתב אל הנתבעת בו ביקשה התובעת: "לאפשר לחברה להפקיד את ערבויות הביצוע.." (נספח י' לכתב התביעה) זאת בעוד עתירת יוחנן תלויה ועומדת. בנסיבות אלו, אין לקבל את טענת התובעת לפיה אף גורם מימוני בר-דעת לא היה מעמיד לה מימון כלשהו (סעיף 38 לתצהירו של יצחק כהן) ולא הוכח סיכול האפשרות למימון הפרוייקט (האמור בסעיף 39 לתצהירו של העד כהן).

55. לאור האמור, התובעת לא הוכיחה כי היתה מניעה מעמידה בתנאי המכרז מחמת עתירת יוחנן וכי גילוי מוקדם על דבר העתירה היה פותר את הקושי שנוצר לגרסתה לקבלת מימון. לפיכך, גילוי קיומה של העתירה ביום 03.08.11 לא סיכל את האפשרות למלא אחר תנאי המכרז.

56. בהתאם לקביעותיי, נדחית התביעה. בנסיבות העניין כפי שפורטו ההליכים שנוהלו בקשר למכרז, כל צד יישא בהוצאותיו."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פטור בשל אונס או סיכול חוזה (סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות))