botox
הספריה המשפטית
ועדת שחרורים בראי חוק שחרור על-תנאי ממאסר

הפרקים שבספר:

שיקולים נוספים להחלטת הוועדה (סעיף 10 לחוק)

סעיף 10 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 קובע כדלקמן:

"10. שיקולים נוספים להחלטת הוועדה
(א) במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הוועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי-סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הוועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף-קטן זה בהחלטת הוועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא.
(ב) ועדת שחרורים מיוחדת, בבואה להחליט בעניין שחרור על-תנאי של אסיר עולם, תשקול, נוסף על שיקולים אחרים האמורים בחוק זה, האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה."

סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר מאפשר לוועדה לשקול במקרים מסויימים, בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות, שבהם סבורה הוועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, גם את סוגיית היחס הבלתי-סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר, לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר שחרור מוקדם {רע"ב 2200/09 האני זיתון נ' ועדת השחרורים שליד כלא מעשיהו, תק-על 2009(1), 5267, 5269 (2009)}.

מלשון סעיף 10 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר עולה כי על דרך הכלל, מוגבלים שיקוליה של ועדת השחרורים לבחינת השאלה "האם על רקע העבירות שבעטיין נאסר, והתמורות שעברו עליו בתקופת מאסרו, עלול האסיר אם ישוחרר לשוב ולסכן את הציבור" {רע"ב 6803/04 דב אנג'ל נ' בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פ"ד נט(2), 176, 185 (2004)}.

יחד-עם-זאת, במקרים בעלי חומרה מיוחדת, בהם שחרורו המוקדם של האסיר ייצור פער בלתי-סביר בין העונש שנגזר לתקופת המאסר בה נשא, רשאית הוועדה להביא בחשבון שיקוליה אף את הפגיעה שעלול השחרור להסב לאמון הציבור במערכת המשפט ואת הפגיעה העלולה להיגרם לאינטרס של התרעת הרבים {רע"ב 2544/06 זיאד זוהדי רבחי נג'יב נ' ועדת השחרורים - כלא "אשל", תק-על 2006(1), 4299, 4300 (2006)}.

ועדת השחרורים רשאית, במקרים חריגים, להתחשב גם ב"שיקולים של אינטרס הציבור" מלבד בחינת נסיבותיו האישיות של האסיר.

המגמה היא לפרש סעיף את סעיף 10 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, פירוש צר ומצמצם וליישמו רק במקרים חריגים ונדירים, כאשר פרשנות זו של צמצום עולה בקנה אחד עם לשון החוק {רע"ב 9837/03 פלוני נ' ועדת השחרורים, פ"ד נח(2), 326 (2004)}.

התנאים המפורטים בסעיף 10 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר מגבילים את "הפגיעה באמון הציבור" ל"פגיעה חמורה", ודורשים כי בבחינת היחס בין חומרת העבירה, נסיבותיה, והעונש שנגזר על האסיר, לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל - אם ישתחרר - תהיה המסקנה כי מדובר ביחס בלתי-סביר.

נדגיש כי "אמון הציבור" אינו מילת קסם המתאימה בכל מקרה {עע"א (מינהליים ב"ש) 5882/05 זיאד זוהדי רבחי נ' ועדת שחרורים, תק-מח 2006(1), 2880, 2882 (2006); רע"ב 3686/10 סמיר גנאמה נ' ועדת השחרורים, תק-על 2010(4), 2394, 2398 (2010)}.

זאת ועוד. ועדת שחרורים הדנה בעניינו של אסיר אינה יושבת כערכאה נוספת לעניין טיעון בעונש. אומנם בהתאם להוראות סעיפים 3 ו- 10 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, ניתן להביא בחשבון את העבר הפלילי וכן את העבירות בגינן מרצה האסיר את מאסרו כנימוק שלא לשחררו שחרור מוקדם, במיוחד אם סבורה הוועדה כי האסיר שבפניה מסכן את שלום הציבור או שמטעמים ציבוריים אחרים, כמפורט בסעיף 10 לחוק הנ"ל, אין מקום להורות על שחרור מוקדם. ואולם, על ועדת השחרורים להביא במסגרת שיקוליה גם נתונים הקשורים להתנהגותו של האסיר בכלא, השאלה האם עבר הליכי שיקום או לא, שילובו בתוכניות טיפוליות ועוד נתונים כאלה ואחרים המשקפים את מצבו ביום הדיון בוועדה, להבדיל ממצבו ביום שנגזר דינו {דברי בית-המשפט ב- עת"א (מינהליים חי') 37768-05-10 חאלד אזברגה נ' מדינת ישראל, תק-מח 2010(2), 18560, 18561 (2010)}.

ככלל, מקום שאין המדובר "במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות" במשמעות סעיף 10(א) - תגביל ועדת השחרורים את עצמה לבחינת השאלה אם על רקע העבירות שבעטיין נאסר, והתמורות שעברו עליו בתקופת מאסרו, עלול האסיר אם ישוחרר לשוב ולסכן את הציבור.

אם נוכחה הוועדה שהתנהגותו וההליכים הטיפוליים שעבר בתקופת מאסרו עושים את האסיר ראוי לשחרור מוקדם, וכי אין יסוד לחשש כי לאחר שחרורו ישוב ויסכן את שלום הציבור וביטחונו, תיטה הוועדה לשחררו על-תנאי.

כאמור לעיל, מקרה מיוחד, שבו רשאית הוועדה להביא בחשבון שיקוליה את הפגיעה החמורה ששחרורו של האסיר יסב לאמון הציבור במערכת המשפט, לאכיפת בחוק ולהרתעת הרבים, הוא 'משנוצר יחס בלתי-סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש נגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר' {רע"ב 6803/04 דב אנג'ל נ' בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פ"ד נט(2), 176 (2004)}.

עניין היחס הבלתי-סביר נכלל בחוק כשיקול מצטבר לתנאים האחרים לתחולת הסעיף. משמע, שאת דבר קיומו של פער בלתי-סביר, בין תקופת המאסר שנגזרה על האסיר לבין התקופה שבה יישא בפועל אם ישוחרר על-תנאי, מוטל על הוועדה לבחון על רקע חומרת עבירתו של האסיר וקיום נסיבות המעידות כי שחרורו על-תנאי יפגע באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים.

ב- עע"א (מחוזי נצ') 271/09 {ג'סאן זריקי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009(2), 1387, 1389 (2009)} קבע בית-המשפט כי שעה שמדובר באסיר עולם כפי המקרה כאן, לא די בכך כי יתקיימו בו התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר לאמור כי הוא נמצא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור, אלא על ועדת השחרורים המיוחדת, לשקול בנוסף האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה, וזאת מכוח ההוראה הקבועה בסעיף 10(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

ב- עע"א (מחוזי נצ') 114/09 {יוסף אבו טהה נ' שירות בתי הסוהר, תק-מח 2009(1), 10739, 10741 (2009)} קבע בית-המשפט כי העבירות אשר בוצעו על-ידי העותר, הינן עבירות מן הרף הגבוה ביותר של עבירות הביטחון.

מדובר בניסיון לבצע מעשה רצחני נפשע, אשר כל מטרתו לקפח את חייו של חייל ישראלי, רק מחמת היותו חייל, תוך כוונה להשתמש בגופתו כקלף מיקוח, אשר יוחזק על-ידי ארגון החמאס, אשר על אופיו המסוכן אין צורך להכביר מילים, לצורך השגת יתרונות שמטרתם להביא להחלשת המדינה, כגון שחרור מרצחים.

בית-המשפט סבר, כי נוכח אופיין החמור של העבירות, אכן ייתכן והיה מקום כי הוועדה תשתית את החלטתה אף על הוראת סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

נעיר כי ב- עע"א (מחוזי נצ') 1719/07 מוחמד עלי אגבאריה נ' שירות בתי הסוהר, תק-מח 2007(4), 3056 (2007) סבר בית-המשפט כי אין זה המקרה הראוי בו יש ליישם את הוראת סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

ב- עע"א (מחוזי נצ') 1650/07 מחמוד שעבאן ח'טיב נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2007(3), 13961 (2007) בית-המשפט לא מצא כי במקרה דנן נתקיימו התנאים החריגים להחלת הוראת סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, בין היתר, בשל הסיבה כי לא נמצא כי קיים יחס בלתי-סביר בין חומרת העונש לבין העבירות בהן הורשע העותר, ובמיוחד נוכח העובדה כי העונש נגזר בהתאם להסכמת המשיבה.