שחרור אסיר הנושא מאסר בשל עבירת מין או הלוקה בנפשו (סעיף 12 לחוק)

סעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 קובע כדלקמן:

"12. שחרור אסיר הנושא מאסר בשל עבירת מין או הלוקה בנפשו (תיקון: התשס"ו)
(א) הוועדה לא תחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין או החולה במחלת נפש או הסובל מהפרעה נפשית, אלא לאחר שהוגשה לה חוות-דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור, מאדם שהוסמך לעניין זה על-ידי שר הבריאות. בסעיף זה, "חוות-דעת", לעניין אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין - הערכת מסוכנות כהגדרתה בחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006 (בחוק זה: "חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין").
(ב) לא הוגשה חוות-דעת כאמור בסעיף-קטן (א), או שהוגשה חוות-דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי אך ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר, כפי שהומלץ בה, רשאית הוועדה, על-אף הוראות סעיף-קטן (א), לשחרר אסיר כאמור באותו סעיף-קטן, אם סברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי ניתן לשחררו בלא שייגרם בכך סיכון לציבור ובכפוף לתנאי שחרור שתקבע, שיבטיחו העדר סיכון כאמור."
אי-אפשר לחלוק על-כך שעל-פי הוראת סעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, ובהתחשב בהסכמה שניתנה למב"ן {מרכז בריאות נפש} מטעם שר הבריאות, הוענק לה מעמד מיוחד {בג"צ 1723/03 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3), 424 (2003(}.

למעשה, קבע בכך המחוקק שהיועץ המקצועי של ועדת השחרורים היא מב"ן, ולחוות-דעתה משקל רק כגורם מייעץ.

על-אף המעמד המיוחד שניתן למב"ן הותיר המחוקק שיקול-דעת בידי ועדת השחרורים, שהיא הגוף המוסמך להורות על שחרור ברישיון של אסיר.

חוות-דעת מב"ן היא ככלל - למעט חריגים יוצאי דופן תנאי מוקדם לדיון בשחרור כאמור. משקלה הוא רב, אך לא קונקלוסיבי, ועל-פי הוראת סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר הוועדה רשאית להפעיל שיקולים נוספים.

מכל מקום, וודאי שכדי שהוועדה תחליט בניגוד להמלצתה הפוזיטיבית של מב"ן עליה להסתמך על טעמים מיוחדים כבדי משקל. נכון אומנם, כי חוות-דעתו של מב"ן אינה חזות הכול, וכי ועדת השחרורים אינה חייבת ליחס לה מעמד קונקלוסיבי {רע"ב 9837/03 פלוני נ' ועדת השחרורים בית הסוהר מעשיהו, פ"ד נח(2), 326, 330 (2004)}.

מכאן, שחוות-דעת חיובית, הינה - במקרה של עבריין שהורשע בעבירות מין - אחד השיקולים העיקריים, עד כדי היותה גורם מפתח, בפתיחת שערי השחרור לפני אסיר, פרט למקרים מיוחדים ונדירים, בהם תומצא חוות-דעת, לפיה ניתן לאיין מסוכנותו של האסיר על-ידי קביעת דרכי טיפול, או תנאי אחר {עע"א (מחוזי נצ') 409/09 זיתוואי מראד עאדל נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2009(3), 1595, 1599 (2009)}.

כאמור, סעיף 12(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר מתווה את דרך המלך לדיון בוועדה בשחרורו של אסיר הנושא מאסר בשל עבירת מין או אסיר הלוקה בנפשו.

על-פי סעיף הנ"ל, במקרה בו הוגשה לוועדה חוות-דעת של מי שהוסמך לכך על-ידי שר הבריאות, ולפיה אותו אסיר אינו מסוכן לציבור, מוסמכת הוועדה להורות על שחרורו על-תנאי. כמובן, החלטה על שחרורו של אסיר אינה מותנית רק בקיומה של חוות-דעת חיובית כזו, אלא היא כפופה גם ליתר השיקולים המפורטים בסעיפים 9 ו- 10 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

אך מקום בו מתקיימים יתר השיקולים התומכים בשחרור האסיר בתנאים, והוגשה גם חוות-דעת חיובית מטעם מב"ן מוסמכת הוועדה להורות על שחרורו של אסיר.

סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר עוסק במצב בו "לא הוגשה חוות-דעת כאמור בסעיף-קטן (א), או שהוגשה חוות-דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי אך ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר".

חלקו השני של המשפט שבסעיף 12(ב) לחוק הנ"ל עוסק במצב בו הוגשה חוות-דעת, אך לא נקבע בה ללא סייג כי האסיר אינו מסוכן לציבור, אלא נקבע שעל-אף מסוכנותו היחסית של האסיר ניתן לשחררו תחת תנאים מגבילים {חוות-דעת חיובית-מותנית}.

במה עוסק חלקו הראשון של המשפט, על-פיו "לא הוגשה חוות-דעת כאמור בסעיף-קטן (א)"? ישנן שלוש אפשרויות לפרשנותו:

הראשונה, כי כאשר לא הוגשה כלל חוות-דעת של מב"ן בעניינו של האסיר, תוכל הוועדה לדון בשחרורו של האסיר בתנאים הקבועים בסיפא של סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

השנייה, כי תנאי לקיום דיון בפני הוועדה הוא קיומה של חוות-דעת של מב"ן. רק כאשר אין חוות-דעת חיובית של מב"ן, לפי סעיף 12(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, או חוות-דעת חיובית-מותנית, לפי החלק השני של סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, אך קיימת חוות-דעת כלשהיא של מב"ן - בין אם היא קובעת מפורשות את מסוכנותו של האסיר {חוות-דעת שלילית} ובין אם אינה יכולה להכריע בדבר קיומה - רשאית הוועדה לפעול בהתאם לסיפא של סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר ולהחליט על שחרור האסיר.

השלישית, שילוב של הפרשנות הראשונה והשנייה. פרשנות זו רואה בסעיף 12(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, סעיף הדן במקרה מיוחד בו הוגשה חוות-דעת חיובית של מב"ן. במקרה כזה רשאית הוועדה להורות על שחרורו בתנאים של האסיר. בכל שאר המקרים דן סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

כלומר, במצב בו לא הוגשה כלל חוות-דעת של מב"ן או כשהוגשה חוות-דעת חיובית-מותנית או חוות-דעת ללא הכרעה בדבר מסוכנות, או חוות-דעת שלילית, כלומר, חוות-דעת לפיה מדובר באסיר מסוכן - בכל המקרים האלה רשאית הוועדה להכריע על שחרורו של האסיר בתנאים.

אך זאת, רק בהתמלא תנאים מיוחדים המוזכרים בסעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר. תנאים אלה דורשים שיתקיימו נימוקים מיוחדים שיירשמו, לפיהם שחרורו של האסיר לא יגרום סיכון לציבור ובכפוף לתנאי שחרור שתיקבע הוועדה, שיבטיחו העדר סיכון כאמור.

הפרשנות השלישית המוצעת היא הפרשנות הראויה לסעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר. חשיבותה של חוות-הדעת של מב"ן היא אומנם רבה, אך נוכח האמור בסעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, לא ניתן להתנות את סמכותה של הוועדה בקיומה של חוות-דעת חיובית של מב"ן.

בחקיקתו של סעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, ביקש המחוקק להתייחס לאופיה המיוחד של עבירת המין כעבירה בעלת תסמינים נפשיים, וכן להתייחס לייחודם של אסירים הלוקים בנפשם, באשר בשני המקרים קיים חשש לחזרה על העבירה בשל המרכיב הנפשי המיוחד של רצידיביזם הכרוך בעבירות אלה.

במקרים מיוחדים אלה קובע סעיף 12(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, שהוועדה, ככלל, תחליט על שחרור האסיר בתנאים רק לאור המלצות של גורמי המקצוע לעניין מסוכנותו. אך לכך יש סייג בסעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, ממנו עולה, כי המלצות מב"ן אינן יכולות להחליף את שיקול-דעתה של הוועדה.

הוועדה היא הגורם האחרון המחליט בעניינו של האסיר, והיא מוסמכת להחליט על שחרורו גם אם מב"ן לא החליט שאין האסיר מסוכן לציבור אם ישוחרר.

הוועדה מהווה גוף מעין-שיפוטי שבראשו שופט מקצועי, ומסור לה שיקול-דעת בדבר שחרור האסיר, וזאת אף בניגוד לעמדת מב"ן.

יחד-עם-זאת, יש לזכור כי סמכותה של הוועדה להחליט על שחרור של אסיר, שאין בעניינו חוות-דעת חיובית, מותנית בתנאים לא קלים.

במקרה כמו האחרון, הוועדה נדרשת לנמק את החלטתה לשחרר את האסיר בנימוקים מיוחדים שיירשמו. עליה להגיע למסקנה פוזיטיבית בדבר העדר מסוכנות לציבור אם ישוחרר האסיר. על הוועדה לקבוע כך בהחלטתה ולנמקה.

נוסף לכך, ישנו מנגנון בקרה אחר על החלטתה של הוועדה: היא מחוייבת לקבוע תנאים לשחרור שיבטיחו העדר סיכון מן האסיר. כלומר, גם במקרה שהוועדה דוחה את חוות-הדעת של מב"ן, אין היא מוסמכת להורות על שחרורו ללא תנאי של אסיר. במקרה כזה הוועדה מחוייבת לקבוע תנאים לשחרורו של האסיר, שיבטיחו העדר סיכון לציבור.

כאמור, דרך המלך לדיון בעניינו של אסיר, וזה צריך להיות המצב הרגיל והראוי, היא הדרך המותווית בסעיף 12(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר. על הוועדה לעמוד על קבלת חוות-דעת ממב"ן קודם שתחליט בעניינו של אסיר ורק במקרים חריגים ביותר, בהם מב"ן אינו מספק חוות-דעת ללא הצדקה משכנעת למחדלו, תוכל הוועדה לדון בעניינו של האסיר גם בהעדר חוות-דעת כאמור ומילוי החסר בדרך אחרת.

נעיר כי לכאורה, מצב כזה לא צפוי להתרחש, וטוב שכך שכן, שאלת מסוכנותו של אסיר כוללת מרכיבים מקצועיים וטוב הדבר שגוף בלתי-תלוי יחווה דעה בהם.

מן המורם עולה כי פרשנותו של סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר מובילה לכך שהוועדה מוסמכת לדון בעניינו של אסיר, ולהחליט על שחרורו בתנאים אם הנסיבות יצדיקו זאת, בכל אחד מהמקרים הבאים: כאשר אין בפניה כלל חוות-דעת של מב"ן או כאשר חוות-הדעת שבפניה אינה חוות-דעת חיובית לפי סעיף 12(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, אם משום שחוות-הדעת היא חיובית-מותנית, אם משום שאין בה הכרעה, ואם משום שחוות-הדעת היא שלילית.

נדגיש כי החלטה של הוועדה בניגוד לחוות-דעת מב"ן או בהעדרה היא היוצא מן הכלל. הוועדה תידרש במקרים כאלה לנמק את החלטתה בנימוקים מיוחדים שיירשמו, ותידרש לקבוע מנגנונים שיבטיחו את העדר מסוכנותו של האסיר. יש להניח שמקרים כאלה יהיו נדירים {עע"א (מחוזי נצ') 1314/07 אברהם אדגואיצאו נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2007(2), 6510, 6511 (2007)}.

בנוסף, ראוי להבהיר כי הדברים שנאמרו לעיל איננה יוצרת כל קושי מול פרשנות סעיף 11 חוק שחרור על-תנאי ממאסר, שנקבעה ב- רע"ב 634/02 {מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פ"ד נו(4), 487 (2002)}.

לעניין האחרון נדגיש כי בסעיף 11 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר מותווים התנאים לדיון בעניינם של אסירים שביצעו פשעים בתוך המשפחה. הדיון בעניינם של אלה מחייב קבלת חוות-דעת של ועדה מקצועית של שירות בתי הסוהר ומשרד העבודה והרווחה, ואין לוועדה סמכות לדון בעניינם ללא קבלת חוות-דעת אלה.

סעיף 11(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר מנוסח, אומנם, בצורה דומה לסעיף 12(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר {"הוועדה לא תחליט... אלא לאחר..."}, אך ההבדל בין הסעיפים הינו בנוסחו של סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, המותיר לוועדה סמכות לדון אף בהעדר חוות-דעת. היתר דומה לא מופיע בסעיף 11 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר. על-כן, פרשנותו של סעיף 11 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר לחוד, ופרשנותו של סעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר לחוד.

שאלה היא, האם מבוססת העמדה כי על אימת שאסיר מסרב להודות בעבירת המין בה הורשע ולהביע חרטה על ביצועה, קיימת מעין חזקה חלוטה בדבר מסוכנותו? כלומר, כיצד ניתן להעריך את מסוכנותו של אסיר מקום בו אינו מביע חרטה על המעשים בגינם הורשע, והוא מכחיש את אחריותו הפלילית?

כאמור לעיל, חוות-דעת של מב"ן לפיה לא ניתן להעריך את מסוכנותו של האסיר אינה סוגרת את דלתה של הוועדה בפני האסיר. הוועדה רשאית להחליט לשחררו בתנאים גם למול חוות-דעת כאמור, אם הנסיבות והראיות שבפניה מצדיקות זאת לדעתה, וכל עוד נימקה את עמדתה כנדרש.

בהקשר זה יש לציין, כי קיומן של חוות-דעת מומחים מטעם האסיר המעריכות את מסוכנותו של האסיר כנמוכה יכולות להיות ראיה כשרה בפני הוועדה.

זאת ועוד. בפרשת דריהם {רע"ב 216/99 דריהם נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 99(1), 7 (1999) (להלן: "פרשת דריהם")} נקבע כי כל מקרה ידון לגופו ועל-פי נסיבותיו. כלומר, אין כאן קבלה אוטומטית של גישת מב"ן, אלא בדיקת המקרה לפי נסיבותיו {ראה גם רע"ב 5687/95 שיף נ' מדינת ישראל, תק-על 95(4), 100 (1995); רע"ב 5925/98 עלאונה נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נב(4), 577 (1998)}.

קיימת, אם-כן, דעה שהכחשת המעשה אינה מונעת תמיד או בהכרח הערכה בדבר מסוכנותו של האסיר. לעיתים ניתן למצוא להכחשתו את ביצוע המעשה נימוקים מנימוקים שונים, ועדיין להסיק, על-סמך פרמטרים אחרים, שהאסיר אינו מסוכן.

טול למשל מקרה בו בדיקתו של האסיר על-ידי מב"ן מתקיימת שעה שערעורו של האסיר עדיין תלוי ועומד. האם יש לקבל עמדה של מב"ן, לפיה אי-הודאתו של האסיר במקרה כזה מעידה תמיד על מסוכנותו או שאינה מאפשרת להעריך את מסוכנותו?

באופן דומה, ייתכנו מקרים בהם ימשיכו אסירים להכחיש כלפי חוץ את מעורבותם בפשע, מטעמים של בושה מקרוביהם או מטעמים אחרים, שעה שהפנימו למעשה את חומרת מעשיהם. האם לא ניתן להעריך את מסוכנותם למרות הכחשת המעורבות מצידם?

כנגד טענות אלה ניתן, לכאורה, לטעון, שמב"ן בוודאי יתחשב בנסיבות כאלה בעת שקילת עמדתו. ואולם, מן העבר ניתן ללמוד שלא כך הדבר. כלומר, קיימת מעין חזקה-חלוטה אצל מומחי מב"ן לפיה לא ניתן להעריך את מסוכנותו של אסיר במקרים כאלה. דומה, שראוי לבחון עניין זה מחדש, לאור ראיות של אנשי מקצוע אשר תבואנה בפני הוועדה במקרה המתאים {רע"ב 10059/02 ביאן (בן מוחמד) אסלאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 603 (2003)}.
יש להעיר, כי האסיר העומד בפני הוועדה רשאי לבקש לחקור את מומחי מב"ן ביחס למסקנותיהם. מובן, כי חקירה כאמור לא תהיה צעד שבשגרה, ותותר רק במקרים בהם עולה לכאורה שקיימת הצדקה לחקירה. לאסיר גם שמורה הזכות להביא ראיות מטעמו במקרים ובמידה המתאימים.

לשונה של הוראת סעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, לשון פוזיטיבית הינה ולפיה הוועדה לא תחליט על שחרורו של אסיר, אלא לאחר שמב"ן חיווה דעתו כי האסיר אינו מסוכן לציבור. רק בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, רשאית הוועדה להורות על שחרורו של אסיר בתנאים שייקבעו, אשר יהא בהם כדי לאיין את מסוכנותו או כאשר התקיימו טעמים מיוחדים, בהם תסבור הוועדה כי ניתן לשחרר את האסיר בלא שיגרם סיכון לציבור {עע"א (מחוזי נצ') 1671/06 חטיב איאד נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2006(3), 13491, 13492 (2006)}.

יש לזכור שסעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר קובע הוראות מיוחדות לעניין אסירים הנושאים מאסר בשל עבירות מין. על-כן, נקט המחוקק משנה זהירות בשל החשש שאסירים אלה יחזרו לסורם. מכאן, אין ועדת שחרורים מוסמכת לשחרר אסיר כזה, אלא רק לאחר שתוגש חוות-דעת חיובית לפיה האסיר אינו מסוכן לציבור {רע"ב 9837/03 פלוני נ' ועדת השחרורים, פ"ד נח(2), 326, 334 (2004)}.

סעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר קובעת כי תנאי לשחרור על-תנאי של אסיר בעבירת מין כי תינתן חוות-דעת בעניין מסוכנותו על-ידי אדם שהוסמך בידי שר הבריאות. ואולם, הוראה הנ"ל חלה רק על החלטותיה של "הוועדה". בהתאם להגדרות סעיף 1 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, המדובר בוועדת השחרורים או בוועדת השחרורים המיוחדת. ועדות אלה דנות בעניינם של אסירים שנשפטו לתקופת מאסר בפועל העולה על שישה חודשים {סעיפים 3 עד 5 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר}.

לאור הנ"ל, כאשר האסיר נשפט לתקופה של שישה חודשי מאסר בלבד, אין תחולה לסעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר שכן בהתאם לסעיף 2 לחוק שחרור על-תנאי מאמסר, הגוף המוסמך לדון בעניינו, ושאף דן בעניינו בפועל, הוא נציב בתי הסוהר ולא ועדת השחרורים או ועדת השחרורים המיוחדת {רע"ב 873/07 מוחמד נג'ידאת נ' נציב שירות בתי הסוהר -בית מעצר קישון, תק-על 2007(1), 2483, 2485 (2007)}.

י' צדיק במאמרו {"הערכת מסוכנות אצל עברייני מין המכחישים את ביצוע העבירה - הערות למאמרו של דוד א' כהן" רפואה ומשפט (2003), 29, 47, 174-170} גורס כי "זכותם של מי שעושים את הערכת המסוכנות לראות את חוסר הנכונות להודות בביצוע העבירה כמשקף הכחשה, ואולי אפילו כמעלה את הסיכון של חזרה על אותה העבירה. עם זאת, להעמיד את ההודאה כתנאי להערכת מסוכנות, זו טענה שאיננה מקבלת תמיכה מצד גישות מקובלות של הערכת מסוכנות" {ראה גם רע"ב 10059/02 אסלאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 603 (2003); עת"א (מינהליים מר') 19641-08-11 אילן מורחי נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2011(4), 11735, 11742 (2011); עע"א (מינהליים ת"א) 2409/08 יעקב ראטה נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2008(4), 3397, 3401 (2008)}.

ב- רע"ב 10114/07 {אלכסנדר מרקוביץ נ' מדינת ישראל, פורסם בפדאור 08(33), 482 (2008)} התייחס בית-המשפט למקרה בו הועמדה חוות-דעת, במסגרתה הוכנה תוכנית טיפול עבור אסיר, כנגד חוות-דעת שלילית של מב"ן. בית-המשפט קבע:
"הוועדה בחנה את שתי חוות-הדעת האמורות והחליטה כי במקרה זה יש לפעול על-פי הכלל, ולפיו אין להחליט על שחרור על-תנאי של אסיר המרצה עונש מאסר בגין עבירת מין,מקום שבו נקבע בחוות-דעת כי הוא מסוכן לציבור, ולא על-פי החריג לכלל - המאפשר את שחרורו בתנאים אשר מאיינים את מסוכנותו. לא מצאתי כל פגם בהחלטה זאת. בהקשר הנדון יש לזכור, בין היתר, כי מב"ן הוא הגורם הציבורי המוסמך (בעל המקצועיות והניסיון) לעניין הערכת מסוכנותם של עברייני מין, במשמעות סעיף 12(א) לחוק. על-כן הגישה העקרונית היא שהוועדה רשאית ואף צריכה הייתה לאמץ את הערכת המסוכנות של מב"ן ולהעדיף אותה על פני חוות-הדעת של המומחה מטעם האסיר (ראו: עע"א 6481/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז(6), 678 (2003) בסעיף 25, וההפניות שם). עוד אציין כי בעת עריכת חוות-הדעת המשלימה של מב"ן, הייתה כבר חוות-דעתו של מר מרגלית מונחת בפני עורכי חוות-הדעת, ולאחר שזו נבחנה לגופה קבעו עורכי חוות-הדעת של מב"ן כי אין בה דבר אשר יכול לשנות את הערכת המסוכנות של המבקש" {ראה גם עע"א (מחוזי נצ') 628/09 ו' א' נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2009(3), 12203, 12205 (2009)}.

ב- עע"א (מינהליים ת"א) 3126/06 {אילן אוחיון נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2007(1), 7726 (2007)} בקבלו את העתירה קבע בית-המשפט:

"הדברים אמורים באסיר המרצה עונש מאסר של שלוש שנים בגין עבירת אינוס, כאשר הדברים אמורים במתלוננת שסבלה בילדותה מהתעללות קשה מצד אביה וביקשה להישען על האסיר, שהיה חבר ובן בית של המשפחה והוא ניצל זאת לשם ביצוע עבירות המין בהן הורשע.

מאחר ומדובר בעבירות מין הורתה ועדת השחרורים למב"ן להמציא חוות-דעת לגבי העותר. בחוות-הדעת שניתנה על-ידי מב"ן צויין כי בהתחשב בטיפול בעברייני מין שניתן לספק לעותר במסגרת מרכז יום וטיפול זוגי בקהילה, הדבר "עשוי להפחית את מסוכנותו המינית". לאור זאת, צויין בחוות-הדעת, כי אין התנגדות לשחרורו של העותר על-תנאי.

בנוסף לחוות-דעת זו, ניתנה גם תוכנית רש"א לגבי האסיר, אשר בה צויין הטיפול במרכז יום אמבולטורי בפתח-תקווה לטיפול בעברייני מין שהשירות בו הוא לפחות במשך 6 חודשים ראשונים, חמישה ימים בשבוע, ולאחר מכן שילוב במסגרת תעסוקתית על-פי אבחון מקצועי והמשך טיפול פרטני וקבוצתי משך שלוש פעמים בשבוע. מדובר בפיקוח של שנה אחת.

למרות חוות-הדעת החיוביות האמורות, הגיעה הוועדה לכלל מסקנה כי חוות-דעת מב"ן אינה עומדת באמות-המידה הקבועות בסעיף 12(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר תשס"א-2001 (להלן: "החוק"), שכן מדובר בסעיף זה על חוות-דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור ואילו בחוות-הדעת האמורה אין התייחסות לכך אם האסיר מסוכן אם לאו אלא רק ציון שאם יעבור טיפול הדבר עשוי להפחית את מסוכנותו המינית.

לפיכך, ציינה הוועדה כי נדרשים טעמים מיוחדים כדי לשחרר את האסיר על-תנאי בלא שיגרם לכך סיכון לציבור, והמסקנה הייתה כי לא נמצאו טעמים שכאלה גם לאחר בחינת התוכנית השיקומית שהוגשה על-ידי רש"א.

ועדת השחרורים גם מצאה לנכון לציין את שנאמר בגזר דינו של האסיר, בדעת המיעוט, כי נגרמה למתלוננת פגיעה נפשית לא קלה.

בראש ובראשונה יש לציין כי אף שסעיף 12(א) לחוק מדבר על חוות-דעת שבה יש לציין אם האסיר אינו מסוכן לציבור, הרי שאי אפשר להתעלם מכך שמדובר במקרה זה בחוות-דעת חיובית שלפיה אין מב"ן מתנגד לשחרורו של האסיר וחוות-דעת שכזו מן הראוי שוועדת השחרורים תתייחס אליה במלוא כובד הראש. אכן, ועדת השחרורים אינה חייבת לאמץ בכל מקרה המלצות של חוות-דעת מקצועיות (רע"ב 9837/03 בעניין פלוני נ' ועדת שחרורים, פ"ד נח(2), 326, 330 (2004)) והיו אף מקרים בהם החליטה הוועדה, והחלטתה אושרה על-ידי בית-המשפט העליון, לדחות עתירה לשחרור על-תנאי למרות שהונחה בפניה תוכנית רש"א (ראה, למשל, רע"ב 1091/05 אלקיים נ' מדינת ישראל). אף-על-פי-כן, אין ספק שיש לבחון חוות-דעת מקצועיות אלה במלוא כובד הראש ויש מעמד חשוב ביותר להערכת מסוכנות על-ידי מב"ן, המהווה גוף מקצועי מובהק ומנוסה (השווה, עע"א 6481/01 סולימאן אל עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז(6), 678, 709 (2003)).

במקרה זה, הרי ששילוב חוות-דעת מב"ן שבה אין התנגדות לשחרורו של האסיר על-תנאי ביחד עם תוכנית רש"א שהוכנה עבורו, היה צריך להצדיק היעתרות לבקשתו.

יתר-על-כן, גם אם ניתן לצאת מנקודת הנחה שלפיה אין חוות-דעת מב"ן ממלאה אחר התנאי הקבוע בסעיף 12(א) הנ"ל לגבי קביעת אי מסוכנות מצד האסיר לציבור, הרי שעמדת מב"ן בסופו-של-דבר, בצוותא עם תוכנית רש"א, הצדיקו יצירת "טעמים מיוחדים" לקבלת העתירה לשחרורו של האסיר על-תנאי.

יש לציין, כי בסופו-של-דבר, תקופת שחרורו המלא של האסיר עומדת להסתיים ביום 23.06.07, כאשר במקרה זה הוא אמור להשתחרר בלא מסגרת טיפולית, בעוד שלפי חוות-דעת מב"ן ורש"א הוא ישוחרר על-תנאי בכפוף למסגרת טיפולית ראויה העתידה להימשך במשך שנה תמימה.

נקודה נוספת המודגשת על-ידי ב"כ היועץ המשפטי הינה שלומה הנפשי של נפגעת העבירה ועמדתה. עיינו בפניותיה של נפגעת העבירה, וכמובן שאין לזלזל בדבריה ובפגיעה שנגרמה לה, אולם יש לציין כי החשש שהאסיר יהיה בקרבתה של המתלוננת עם שחרורו הינו חשש שנוטרל על-ידי הצהרת ב"כ העותר כי הוא מוכן שבתקופת הרישיון יורחק ממקום מגוריו ויעבור לגור בפתח-תקווה, המקום שבו הוא עתיד לקבל את הטיפול המוצע על-ידי רש"א. לפתרון זה יש עדיפות מובהקת, גם לאחר שבוחנים את מצבה של נפגעת העבירה, בפרט כאשר האסיר יורחק ממנה ולא יהיה חשש למפגש ביניהם.

סופו-של-דבר, מסקנתנו היא כי בנסיבות האמורות יש מקום לקבלת העתירה, אך זאת בכפוף לכך שתחילה יוסדר מקום מגוריו של העותר בפתח-תקווה ויהיה עליו להתגורר במקום זה במשך תקופת הטיפול, כאשר ייאסר עליו לעזוב את פתח-תקווה, וכל יתר תנאי השחרור יקבעו על-ידי ועדת השחרורים, אשר תבחן גם את סידור המגורים האמור בטרם שחרורו של העותר."

ב- עע"א (מחוזי נצ') 1485/05 {זידאן מוחמד חוסיני נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2005(3), 9094, 9095 (2005)} קבע בית-המשפט:

"בהחלטת ועדת השחרורים אין כל התייחסות מטוב ועד רע לעמדת מב"ן. נראה כי דו"ח מב"ן אוזכר רק לשם יציאת ידי חובה. ועדת השחרורים למעשה סברה כי בתחום בריאות הנפש מומחיותה גדולה ממומחיות מב"ן. בניגוד לעמדת מב"ן ובלא שהיה יסוד ראוי לכך, קבעה ועדת השחרורים כי העותר טרם הפנים את מעשיו משום שבבדיקות שנעשו לצורך הערכת המסוכנות הכחיש את ביצוע העבירה וטען כי עורך-הדין שלו שכנע אותו להודות בעבירות מתוך תקווה שלא יידון למאסר. מסקנה זו אינה מקובלת עלינו לא מחמת כך שוועדת השחרורים לא הייתה מוסמכת לקבלה, אלא משום שלא הייתה תשתית ראויה לקבלה, בניגוד לעמדתו המקצועית של מב"ן. מב"ן היה ער לכך שהעותר אינו מקבל אחריות לעבירה בטענה ששוכנע על-ידי עורך-הדין שלו אולץ להודות באשמה, ובכל זאת סבר כי אין להכחשה זו משקל רב משום שאין מדובר בסטייה מינית אלא באדם בעל קווי אישיות אגוצנטריים והתנהגות של חוסר גבולות. פגמים אלה לא היוו בעיני מב"ן עילה שלא להמליץ על השחרור. כך גם סירובו ליטול אחריות למעשיו. אכן, ישנה בתיק חוות-דעת של גורמי הטיפול בתוך הכלא על פיה העותר יתקשה להירתם לתהליך טיפולי, אך מב"ן שהוא הגורם הבכיר והמכריע בתחום זה סבר אחרת ואף נימק את עמדתו.

בשתי הנקודות הללו קבעה ועדת השחרורים עמדה הפוכה בלי שתנמק מדוע לא קבלה את עמדת מב"ן.

אילו קבעה ועדת השחרורים כי אי-נטילת האחריות מונעת ממב"ן להעריך את מסוכנותו של העותר, כי אז היה מקום שוועדת השחרורים תקבע אם הוא מסוכן או לא. אך כזכור מב"ן קבע במפורש כי חרף אי-נטילת האחריות ניתן לקבוע כי אין נשקפת סכנה מהעותר. ועדת השחרורים קבעה את ההיפך ולמעשה נטלה את תפקידה של מב"ן.

החלטת ועדת השחרורים אינה יכולה לעמוד ואנו מבטלים אותה ומורים על שחרורו של העותר שחרור מוקדם על-תנאי. העניין יוחזר לוועדת השחרורים על-מנת שתקבע בהקדם האפשרי וללא כל דיחוי את תנאי השחרור על-תנאי לאור המלצת מב"ן."
ב- רע"ב 1723/03 {ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3), 424 (2003)} נפסק מפי כב' השופטת ד' בייניש:

"מאחר שחוות-הדעת של מב"ן בעניינו של המערער לא הייתה חוות-דעת חיובית, כאמור בסעיף 12(א) לחוק, התמקד בית-המשפט בפרשנות סעיף 12(ב) לחוק ובנסיבות בהן רשאית ועדת השחרורים לדון בהעדרה של חוות-דעת חיובית מטעם מב"ן. בית-המשפט המחוזי קבע כי פרשנותו התכליתית של החוק מחייבת את המסקנה כי המחוקק התכוון לעגן את מעמדה של מב"ן בהליכי השחרור על-תנאי ועל-כן, חייב את ועדת השחרורים לפעול על-פי המלצת מב"ן. לפיכך קבע בית-המשפט, כי בהעדר חוות-דעת חיובית של מב"ן, אף אם הוגשה חוות-דעת "שותקת " באשר למסוכנותו של האסיר, אין הוועדה מוסמכת לשחרר את האסיר. על-כן, ביטל בית-המשפט המחוזי את החלטת ועדת השחרורים.

על החלטת בית-המשפט המחוזי הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה (רע"ב 376/03). במהלך הדיון בערעור הסכימה באת-כוח המדינה כי יש לפרש את סעיף 12 לחוק כמעניק לוועדת השחרורים סמכות לדון בעניינו של אסיר כל אימת שמוגשת חוות-דעת של מב"ן, אף אם חוות-הדעת אינה קובעת באופן מפורש אם האסיר מסוכן או לא מסוכן לציבור בשל הכחשתו את המעשים. משכך, הצדדים הסכימו כי נוכח העובדה שלוועדת השחרורים הייתה סמכות לדון בעניינו של המערער, יש להחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי על-מנת שיבחן את שיקוליה של ועדת השחרורים לגופם.

5. העניין חזר, איפוא, לבית-המשפט המחוזי בנצרת (עע"א 760/02). בהחלטה מיום 17.2.2003 שב וביטל בית-המשפט את החלטתה של ועדת השחרורים, אם כי הפעם בחן את שיקוליה לגוף העניין. בית-המשפט המחוזי קבע כי יש להשאיר בצריך עיון את השאלה מהו מעמדה של חוות-דעת "שותקת" אל מול חוות-הדעת האחרות של מב"ן (חוות-דעת הקובעת מסוכנות באופן מפורש או חוות-דעת הקובעת מסוכנות במידה כלשהי). במקרה שלפנינו נקבע כי החלטת ועדת השחרורים לא הייתה סבירה באופן קיצוני, משום שהעניקה משקל רב מדי לנתונים אחדים, ושללה את המשקל הראוי שיש לתת לנתונים אחרים. בית-המשפט המחוזי סבר כי ועדת השחרורים נמנעה מלתת לחוות-הדעת של מב"ן מעמד מכריע ואף התעלמה מחובתה לסמוך את החלטת השחרור, לפי סעיף 12(ב), על נימוקים מיוחדים שיירשמו. בהקשר זה קבע בית-המשפט כי חוות-דעת "שותקת" אין משמעה שהאסיר אינו מסוכן, אלא להפך - יש להסיק ממנה כי מב"ן מתנגדת לשחרורו של האסיר. בית-המשפט המחוזי סבר כי חוות-הדעת של מב"ן גוברת על חוות-דעת המוגשת באופן פרטי על-ידי האסיר, הגם שיש לוועדה סמכות לבחון, בין יתר הנתונים והשיקולים, גם את חוות-הדעת הפרטית.

בית-המשפט דחה גם את הנימוקים האחרים שהועלו על-ידי ועדת השחרורים. כך, קבע כי הוכח שבמהלך תקופת מאסרו של המערער נמצאו שרידי סם בבדיקות שתן שנערכו לו, וכן, כי הוא נדון לקנס על ביצוע עבירת משמעת בכלא. לפיכך, אין לומר כי התנהגותו בכלא הייתה טובה. עוד קבע בית-המשפט כי אין לייחס משקל להעדרו של עבר פלילי, נוכח העובדה שהמערער עלה ארצה בשנת 1995 בלבד, והעבירה בוצעה כבר בשנת 1997. עוד ציין בית-המשפט המחוזי כי אין ללמוד גזירה שווה מן העובדה שהמערער היה משוחרר בערובה במהלך משפטו ומכך שביצוע גזר הדין עוכב למשך כשנתיים לאחר שנדון למאסר, משום שקיים שוני בין שחרור בטרם מתן פסק-דין סופי וחלוט לבין השחרור ברישיון ממאסר.

6. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו. יצויין כי במקביל להליכים שהתנהלו במקרה דנן, ניתן על-ידי בית-משפט זה פסק-דין בבקשת רשות ערעור אחרת, בנסיבות הדומות למקרה שלפנינו, המתייחסות לשחרורו של אסיר על-ידי ועדת השחרורים, על-אף שנקבע בחוות-הדעת של מב"ן כי אין לשחררו ממאסר שכן לא ניתן להעריך את מסוכנותו בשל הכחשתו את ביצוע המעשים (רע"ב 10059/02 אסלאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); להלן: "אסלאן"). בפסק-דין זה נקבע, מפי השופט ת' אור, כי לוועדת השחרורים סמכות לדון בבקשה לשחרור אסיר, מכוח סעיף 12(ב) לחוק, בכל אחד מן המקרים הבאים: כאשר אין בפניה כלל חוות-דעת מב"ן; כאשר חוות-הדעת היא שלילית או קובעת מסוכנות במידה כלשהי הניתנת לטיפול בתנאים מיוחדים; או כשהיא חוות-דעת "שותקת", כלומר, אין בה הכרעה לעניין מסוכנותו של האסיר. בית-המשפט קבע עוד כי המלצות מב"ן אינן מחליפות את שיקול-הדעת של הוועדה, שהיא גוף מעין שיפוטי שבראשו עומד שופט. על-כן, סבר בית-המשפט כי לוועדה סמכות להורות על שחרורו של אסיר, אף אם אין חוות-דעת חיובית של מב"ן - אם כי השימוש בסמכות זו ייעשה במקרים חריגים. בית-המשפט ציין עוד כי החוק קבע שני מנגנוני בקרה על החלטת הוועדה במקרים מעין אלה: האחד, על-ידי חיוב הוועדה במתן נימוקים מיוחדים להחלטתה; והאחר, חובתה של הוועדה לקבוע תנאים לשחרור אשר יבטיחו מפני הסיכון הנשקף מן האסיר.

בפסק-דינו התייחס השופט אור גם לכך שבפועל קיימת מעין חזקה חלוטה אצל מומחי מב"ן לפיה לא ניתן לקבוע את מידת המסוכנות הנשקפת מן האסיר במקרה שהוא מכחיש את ביצוע העבירה. על-כך העיר בית-המשפט מפי השופט אור כי מוטב לבחון עניין זה מחדש, נוכח קיומן של עמדות אחרות המוצגות על-ידי אנשי מקצוע, לפיהן ניתן להעריך את מסוכנותו של האסיר גם תוך שימוש באינדיקציות אחרות.
על פסק-הדין בעניין אסלאן הוגשה בקשה לקיום דיון נוסף (דנג"ץ 2353/03).

ביום 27.3.2003 הורה השופט מ' חשין למשיב להגיב לבקשה לקיום דיון נוסף בתוך 30 ימים. יצויין כי טרם חלף מועד זה וההכרעה בעניין קיום הדיון הנוסף טרם ניתנה.

7. בטרם הגיבה המדינה לבקשת רשות הערעור שלפנינו, הגיש בא-כוח המדינה בקשה, בה טען כי נוכח הביקורת שהובעה בפסק-דין אסלאן לעניין הערכת מסוכנותם של עברייני מין על-ידי מומחי מב"ן, ובהתחשב במשקל שיש ליתן לחוות-הדעת של מב"ן, מוטב כי עניינו של המערער יוחזר לדיון בוועדת השחרורים בשנית. ביום 16.3.2003 ניתנה החלטה כי הדיון בבקשת רשות הערעור שלפנינו יועבר להרכב שלושה, וכי המדינה תגיש תגובתה גם לגופה של הבקשה.

בתגובתה לבקשה ציינה המדינה כי מב"ן ערכה חוות-דעת נוספת בעניינו של המערער. חוות-הדעת השנייה של מב"ן, מיום 20.3.2003, חזרה על ההמלצה המקורית המתנגדת לשחרורו של המערער ברישיון. עם זאת, בניגוד להמלצה הקודמת, בהמלצה השנייה של מב"ן נקבעו ממצאים מפורשים לעניין פוטנציאל המסוכנות שיש בשחרורו של המערער וצוין כי: "לא התרשמנו שהנבדק עבר תהליך של הפנמה או הסקת מסקנות מעצם הסתבכותו הפלילית והמאסר ולא קיימת למידה של הימנעות ממצבים דומים בעתיד." על יסוד קביעה זו, הביעו מומחי מב"ן התנגדות לשחרור המערער ברישיון. נוכח חוות-הדעת, ובהתחשב בפסיקת בית-משפט זה בעניין אסלאן טענה המדינה בתגובתה לבקשת רשות הערעור כי אין להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי לפיה החלטת ועדת השחרורים חורגת ממתחם הסבירות. בדיון שלפנינו חזרה באת-כוח המדינה על העמדה שהוצגה בפני בית-המשפט המחוזי ולפיה החוק העניק מעמד מכריע לעמדת מב"ן, ועל-כן, במקרים בהם על-פי חוות-הדעת של מב"ן לא ניתן היה לקבוע העדר מסוכנות, יש להצביע על טעמים מיוחדים המצדיקים את השחרור. לטענתה טעמים אלה אינם מתקיימים במקרה הנדון. עוד הוסיפה כי נוכח העובדה שהשחרור המוקדם הינו בגדר פריבילגיה הניתנת לאסירים העומדים בתנאים הקבועים בחוק, הרי בהתחשב בסוג העבירות בהן הורשע המערער, ובעמדה המקצועית של מב"ן, אין להורות על שחרורו המוקדם.

8. הערעור שבפנינו מעורר שאלות סבוכות הנוגעות לפרשנות הראויה שיש לתת להוראות החוק בכלל, ולסעיף 12 הנ"ל בפרט. בין היתר, מעלה הערעור את שאלת היקף הסמכות שנמסרה בחוק לוועדת השחרורים אל מול המעמד אותו העניק המחוקק לחוות-הדעת של מב"ן; מידת היכולת של מב"ן להעריך מסוכנות נוכח הכחשת ביצוע העבירה; וטיבם של הטעמים המיוחדים אותם רשאית הוועדה לשקול בבואה להכריע בהעדר חוות-דעת של מב"ן או בניגוד לה, כאמור בסעיף 12(ב) לחוק. חלק מן השאלות המתעוררות במקרה דנן הוכרעו על-ידי בית-משפט זה בעניין אסלאן. יכול והכרעות אלה יעמדו לבחינה מחודשת על-ידי בית-משפט זה, אם ייעתר בית-המשפט לבקשת המדינה לקיום דיון נוסף. לעת הזו, ובהליך שלפנינו, מעדיפה אני שלא לנקוט עמדה באשר לפרשנות המקיפה של סעיף 12(ב) לחוק מעבר לנדרש לצורך ענייננו. עם זאת, נוכח האמור בעניין אסלאן, רואה אני להעיר לעניין הערכת המסוכנות, כי גם אם יש חולקים על השיטה לפיה קובעים מומחי מב"ן את חוות-דעתם, אי אפשר לחלוק על-כך שעל-פי הוראת סעיף 12 הנ"ל, ובהתחשב בהסמכה שניתנה למב"ן מטעם שר הבריאות הוענק לה מעמד מיוחד. למעשה, קבע בכך המחוקק שהיועץ המקצועי של ועדת השחרורים היא מב"ן ולחוות-דעתה משקל רב, כגורם מייעץ. על-אף המעמד המיוחד שניתן למב"ן, הותיר המחוקק שיקול-דעת בידי ועדת השחרורים שהיא הגוף המוסמך להורות על שחרור ברישיון של אסיר. חוות-דעת מב"ן היא ככלל - למעט חריגים יוצאי דופן - תנאי מוקדם לדיון בשחרור כאמור; משקלה הוא רב, אך לא קונקלוסיבי, ועל-פי הוראת סעיף 12(ב) לחוק הוועדה רשאית להפעיל שיקולים נוספים, שלא כאן המקום לפרטם. מכל מקום, ודאי שכדי שהוועדה תחליט בניגוד להמלצתה הפוזיטיבית של מב"ן עליה להסתמך על טעמים מיוחדים כבדי משקל.

כך בדרך-כלל; בעניין שלפנינו, נוכח השתלשלות העובדות שתוארה לעיל, נוצרו נסיבות יוצאות דופן בעיקר משום שבמהלך בירור עניינו של המערער, נפסקה ההלכה בעניין אסלאן. נוכח הערות בית-המשפט בעניין אסלאן ראו לנכון מומחי מב"ן לשוב ולבחון את עניינו של המערער. כך, עומדת בפנינו כיום חוות-דעת שנייה של מב"ן, אשר לא נבחנה כלל על-ידי ועדת השחרורים, ואף לא ניתנה למערער הזדמנות להגיב עליה, אם ירצה בכך. יצויין כי חוות-הדעת השנייה הוכנה לקראת הדיון בפנינו, מבלי שמומחי מב"ן התבקשו על ידינו להכינה ולגבשה. חוות-הדעת אמנם קובעת ממצאי מסוכנות ביחס למערער, אולם אין בה כדי להבהיר מה הוביל לשינוי עמדתה של מב"ן. יש לזכור כי תחילה נקבע בחוות-הדעת הראשונה, כי לא ניתן להעריך את מסוכנותו של המערער נוכח הכחשתו את ביצוע העבירות בהן הורשע. בחוות-הדעת האחרונה נאמר במפורש על-ידי מומחי מב"ן כי הם מעריכים שקיים פוטנציאל מסוכנות הנובע מאישיותו של המערער ומהפנומנולוגיה של העבירה. שינוי זה בעמדה מחייב הסבר, אך סברנו כי נוכח ממצאי המסוכנות שנקבעו בחוות-הדעת השנייה של מב"ן, מוטב כי ועדת השחרורים היא שתשוב ותבחן את עניינו של המערער. מסיבה זו גם לא ראינו לעמוד על הנימוקים שניתנו על-ידי בית-המשפט המחוזי בפסק-הדין מושא ערעור זה. ועדת השחרורים תיתן דעתה לאמור בחוות-הדעת השנייה של מב"ן, כמו גם לנסיבות המיוחדות שנוצרו במקרה דנן ומכלול השיקולים האחרים הנוגעים לעניינו של המערער ובהם, פרק הזמן הקצר שנותר למערער לריצוי עונשו המלא.
בשים-לב לכך שהערעור המתנהל בפנינו כעת הינו הערעור השני בפרשה זו, ובהתחשב בעובדה שנותרו למערער חודשים ספורים עד לשחרורו המינהלי ולתום תקופת מאסרו בכלל, אך מובן הוא כי יש לעשות מאמץ מיוחד ולהביא את עניינו של המערער בפני ועדת השחרורים בהקדם האפשרי.

הערעור מתקבל, איפוא, בחלקו, בכך שעל-אף האמור בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, יובא עניינו של המערער לשיקול מחדש בפני ועדת השחרורים."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שחרור אסיר הנושא מאסר בשל עבירת מין או הלוקה בנפשו (סעיף 12 לחוק)