זכות נפגע העבירה להביע עמדה לפני ועדת שחרורים

סעיף 19 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 קובע כדלקמן:

"19. זכות להביע עמדה לפני ועדת שחרורים
(א) נפגע עבירת מין או אלימות, שקיבל הודעה לפי הוראות סעיף 10 על מועד הבאת הנידון לדיון לפני ועדת שחרורים, זכאי שתינתן לו הזדמנות להביע את עמדתו בכתב לפני הוועדה, במועד ובדרך שיקבעו השרים, לעניין הסיכון הצפוי משחרור הנידון.
(ב) בסעיף זה, "ועדת שחרורים" - כמשמעותה בפרק ו' סימן ב' לחוק העונשין."

בעשורים האחרונים התעצמה בשיטתנו המשפטית ההכרה בצורך להעניק לנפגעי עבירה מעמד מוכר במסגרת ההליך הפלילי המתנהל נגד הנאשם.

אף שבאופן מסורתי, נפגעי עבירה אינם נחשבים צד להליך הפלילי, והגם שבעלי הדין בהליך הפלילי היו ונותרו המדינה והנאשם, הוכר נפגע העבירה כבעל מעמד בהקשרים שונים בהליך הפלילי, מתוך הבנת חשיבות תרומתו לראייה הכוללת והמורכבת הנדרשת בהליך העונשי, המחייב איזון בין שיקולים רבים ומגוונים.

על רקע זה נחקק בשנת 2001 חוק זכויות נפגעי עבירה, אשר שם לו למטרה "לקבוע את זכויותיו של נפגע עבירה, ולהגן על כבודו כאדם, בלי לפגוע בזכויותיהם על-פי דין של חשודים, נאשמים ונידונים" {סעיף 1 לחוק זכויות נפגעי עבירה; ראה גם דברי ההסבר להצעת חוק זכויות נפגעי עבירות בהליך הפלילי, התשס"א-2001, ה"ח 2978, 506}.

מקום בו העבירה גרמה למותו של אדם, קובע סעיף 22 לחוק זכויות נפגעי עבירה כי זכויותיו של נפגע העבירה על-פי החוק יועברו לבני משפחתו, וזאת "מתוך ההכרה בכך שהם באים בנעליו, ומייצגים אותו ואת האינטרסים שלו" {בג"צ 11144/04 אל-הייב נ' צבא הגנה לישראל, תק-על 2005(2), 3671 (2005); ע"פ 2393/06 חמוד נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 2903 (2007)}.

עם חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה ניתן כיום לומר כי "זכותם של נפגעי עבירה - ובמקרה שאינם בחיים של בני משפחתם - להשמיע את דברם בנגזרות שונות של ההליך הפלילי מוכרת בדין" {ע"פ 1932/04 רג'בי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 187 (2005); בג"צ 5961/07 פלונית נ' פרקליט המדינה, תק-על 2007(3), 4611 (2007); בג"צ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2008(1), 2954 (2008); לסלי סבה וטלי גל "זכויות נפגעי עבירה בישראל" ספר שמגר ב (2003), 157; עדנה ארבל "המהפכה החוקתית במשפט הפלילי - האיזון שבין זכויות הנאשם, לבין זכויות קרבנותיו" ספר שמגר ב (2003), 255; דנה פוגץ' "'מהפכת הקורבנות' - היום שאחרי, לקראת מודל המכיר בשיקולי ענישה פרטיים?" קרית המשפט ד (2004/5), 229}.

לנפגעי עבירה ניתן מעמד בהליך הפלילי בשלושה תחומים עיקריים:

ראשית, בתחום שנועד להבטיח לנפגע העבירה הגנה מפני מבצע העבירה ושלוחיו במהלך ההליך הפלילי {סעיפים 6 ו- 7 לחוק זכויות נפגעי עבירה}.

שנית, בתחום שנועד להבטיח את מעורבותו של נפגע העבירה ואת נגישותו להליך הפלילי. כך, למשל, מובטחת זכותו של הנפגע לקבל מידע בנושאים שונים הנוגעים להליך {סעיפים 8 עד 11 לחוק זכויות נפגעי עבירה}.

שלישית, בתחום שנועד לאפשר לנפגעי עבירות, בעיקר מסוג אלימות ומין, ללוות באופן פעיל את ההליך הפלילי, להביע את עמדתם בקשר אליו, ובדרך זו אף להשפיע על ההחלטות המתקבלות במסגרתו.

כך למשל, הוכרה זכותו של נפגע להביע את עמדתו בפני המאשימה באשר לאפשרות עריכתו של הסדר טיעון עם הנאשם {סעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה}; כן הוכרה זכותו של נפגע עבירה להגיש הצהרה בדבר הפגיעה והנזק שנגרמו לו בשל העבירה, והצהרה זו מוגשת לבית-המשפט בשלב גזירת הדין {סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבריה}.

הוראות חוק אלה הנוגעות למעמד נפגע עבירה בהליך הפלילי נועדו "בין היתר, להציג בפני הגורם המחליט את מלוא ההיבטים של העניין העומד בפניו להכרעה, מתוך הכרה כי לקורבן העבירה תפקיד חיוני בהרכבת תמונה ממצה וכוללת של הפרשה העומדת לדיון" {ע"פ 1932/04 רג'בי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 187 (2005)}.

מבין כלל ההסדרים בחוק זכויות נפגעי עבירה, רלבנטית לענייננו הוראת סעיף 19(א) לחוק זכויות נפגעי עבירה, המשתייכת לתחום השלישי מבין שלושת התחומים המסדירים את מעמד נפגע העבירה.
הוראת סעיף 19 לחוק זכויות נפגעי עבריה קובעת את זכותו של נפגע עבירת מין או אלימות להביע את עמדתו בכתב לפני ועדת השחרורים, וזאת בכל הנוגע לסיכון הצפוי משחרורו המוקדם של הנידון.

תקנה 12 לתקנות זכויות נפגעי עבירה, התשס"ב-2002 קובעת פרטים טכניים הקשורים לאופן העלאת העמדה בכתב, ולוח זמנים להגשת עמדת נפגע העבירה.

שילוב סעיף 19 לחוק זכויות נפגעי עבריה יחד עם תקנה 12 לתקנות זכויות נפגעי עבירה, מגבש את זכות הטיעון של נפגע עבירה בפני ועדת השחרורים, ובמקביל לכך, את חובתה של ועדת השחרורים להעניק לו את זכות הטיעון במשמעות האמורה, ככל שהוא מבקש לממשה.

תוכנה של זכות הטיעון בפני הוועדה, על-פי החוק, מתמקד בהיבט הסיכון הצפוי משחרורו המוקדם של האסיר.

אופן מימושה של זכות הטיעון, על-פי החוק, הוא בדרך של הבעת עמדה בכתב ועל הוועדה חלה חובה לכבד זכות זו של נפגע העבירה במשמעותה האמורה.

נשאלת השאלה האם הוועדה כבולה לזכות טיעון זו של נפגע עבירה במשמעותה האמורה - קרי: להתייחסות לסיכון הצפוי משחרור האסיר, ולדרך טיעון בכתב בלבד, או שמא רשאית היא לחרוג ממסגרת טיעון זו, ולהתיר לנפגע לטעון בפניה בעל-פה, ולאפשר לו אף התייחסות לעניינים החורגים מהיבט הסיכון לציבור משחרור האסיר על-תנאי? האם סעיף 19 לחוק זכויות נפגעי עבירה מבטא "הסדר שלילי" ביחס למעורבות הנפגע בהליך המתנהל בפני ועדת השחרורים מעבר להסדר הספציפי האמור בו?
כאמור לעיל, חוק שחרור על-תנאי מעניק שיקול-דעת רחב לוועדת השחרורים בגיבוש החלטתה בעניין שחרור על-תנאי של אסיר. חוק הנ"ל, מונה רשימה של שיקולים שעליה לשקול, ובהם הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור ולנפגע העבירה, נסיבות העבירה, חומרתה, ותוצאותיה, תקופת המאסר שנגזרה, וכן הקלה בעונש, אם ניתנה בידי נשיא המדינה.

במקרים בעלי חומרה מיוחדת רשאית הוועדה להתייחס לשאלת היחס בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר, לבין תקופת המאסר בפועל שיישא האסיר אם ישוחרר, וזאת בהיבט של אמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים.

כאשר מדובר באסיר עולם, על הוועדה לשקול האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו, ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה. מניין השיקולים המפורטים בחוק אינו משקף רשימה סגורה שאין בלתה.

שיקול-הדעת הרחב המסור לוועדה, ומגוון השיקולים שעליה להביא בחשבון לצורך החלטתה, מקנים בידיה את הסמכות והכוח להיזקק למקורות מידע ועובדות רלבנטיות הנדרשים לצורך הליך קבלת ההכרעה.

חוק שחרור על-תנאי ממאסר אינו מגביל את הוועדה בכוחה להידרש לכל נתון הצריך לעניין החלטתה, ומניח כי קנויה לה סמכות טבועה לקבל את החומר הנדרש לשם כך בדרך ובצורה הנראית לה יעילה וראויה ביותר.

נובעת מכך המסקנה כי, במקום שהדבר נדרש, בכוחה של הוועדה גם להתיר לנפגעי עבירה לטעון בפניה בעל-פה, ולא להסתפק בטענות בכתב, ואף לאפשר להם להתרחב בטיעוניהם מעבר לשאלת הסיכון שבשחרור האסיר, ולהתייחס גם לעניינים אחרים שהוועדה חייבת לשקול לצורך העניין.

ועדת השחרורים כגוף מעין-שיפוטי כפופה לכללי המשפט המינהלי, ובכללם לחובה לגבש את החלטותיה על יסוד תשתית עובדתית מלאה ומקיפה.

על רשות השלטון חל איסור להחליט ולהכריע במעמדו ובזכויותיו של הפרט אלא אם מייסדת היא את החלטתה על תשתית עובדות ראויה. דברים אלה אמורים ברשות ממשל ומינהל, דברים אלה אמורים ברשות משפט ודברים אלה אמורים ברשויות שביניהן - כרשויות מעין-שיפוטיות - ובכל רשות שלטון.

שיקול-דעתה של ועדת השחרורים רחב הוא. בגיבוש מסקנותיה עליה להתחשב בעובדות בדוקות באשר לעבר, ובהשערות באשר לעתיד. על הוועדה להעריך את המלצותיהם של היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, של בא-כוח שירות המבחן, של מנהל בית הסוהר ושל השירות הרפואי. עליה ליתן משקל להמלצות אלה ולנתונים האחרים המונחים לפניה. עליה להתרשם מהאסיר. על יסוד כל אלה עליה לגבש את החלטתה.

לצורך גיבוש עמדה מושכלת בידי ועדת השחרורים, על יסוד מגוון השיקולים שעליה לשקול, נדרשת פרישה רחבה של תשתית עובדתית כוללת בפניה. בלעדיה, לא תוכל הוועדה להגשים את התכלית שלשמה הופקדו בידיה הסמכויות האמורות.

אחריות מיוחדת מוטלת על הוועדה, משהחלטותיה נוגעות בזכויות אדם. "על ועדת השחרורים להשתכנע - על-פי מידת השכנוע המוטלת על רשות שלטונית הממלאת תפקיד מעין-שיפוטי - כי קיים חומר ראיות שיש בו לכאורה כדי לשכנע רשות ציבורית סבירה בקיום התשתית העובדתית המצדיקה הפעלת סמכותה. ... אכן, ועדת השחרורים אינה בית-משפט, ואין היא צריכה להשתכנע באשמת האסיר כפי שבית-משפט הדן בעניינו חייב להשתכנע. ועדת השחרורים היא חלק מהרשות המבצעת, והיא חייבת להשתכנע על-פי האופן שבו רשות שלטונית סבירה, אשר החלטתה פוגעת בזכויות אדם, צריכה להשתכנע" {עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2), 765, 773 (1992)}.

גיבושה של תשתית עובדתית כבסיס להחלטת הוועדה, מחייב קבלת נתונים וראיות. בשיטה המשפטית הקיימת, האחריות להנחת התשתית העובדתית והנתונים מוטלת בדרך-כלל על בעלי הדין, אך לרשות השיפוטית והמעין-שיפוטית נתונים כוחות טבועים לנקוט באמצעים דיוניים שונים במסגרת הפעלת סמכויותיהן כדי להשלים נתונים חסרים {בג"צ 305/89 ניר נ' בית-משפט השלום (תעבורה) למחוז חיפה, פ"ד מה(3), 203 (1991); בג"צ 3914/92 לב נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2), 491 (1994) (להלן: "פרשת לב)"; ע"א 4845/95 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2), 639 (1995); ע"א 6185/00 חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 366 (2001) (להלן: "פרשת חנא"; בר"מ 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רמת השרון נ' וכט, פ"ד נז(3), 385 (2003)}.

הסמכות הטבועה במישור הדיוני מאפשרת לערכאה השיפוטית והמעין-שיפוטית להשתמש בכלים דיוניים שיסייעו לה לקבל הכרעה במסגרת הדין המהותי. היא נועדה להבטיח את כושר תפקודו המוסדי של הגוף השיפוטי והמעין-שיפוטי, בדרך של העמדת אמצעים דיוניים לנזקק להם.

הסמכות הטבועה היא בגדר "כלי דיוני המאפשר להעניק סעד כדי להגשים את המשפט המהותי" {ראה פרשת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה}. הסמכות הטבועה מקנה, בין היתר, את הכוח לנקוט באמצעים המתאימים לצורך קבלת מלוא הנתונים הנדרשים לערכאה המחליטה, כדי שתוכל לגבש את החלטתה בצורה מושכלת על-סמך מכלול המידע הרלבנטי. הסמכות הטבועה עשויה לכלול גם את הכוח לזמן עדים, כדי לשאוב מעדותם נתונים וטיעונים רלבנטיים לנושאים הנתונים להכרעה.

בית-המשפט התייחס לכך בהקשר דומה כבר לפני מספר עשורים וקבע כי "כל גוף בעל סמכות חוקית להחליט משהו העשוי לפגוע במישהו מוסמך לוודא כל דבר עובדה וכל דבר הלכה הדרושים להכרעתו בעזרת טענות וראיות של הנוגעים בדבר. ולא זו בלבד, אלא שבדרך-כלל מוטלת עליו חובה לאפשר לכל אדם כזה להשמיע את דעתו בעניין, ולהביא כל חומר הנחוץ לביסוס דעתו, ועל הגוף לתת את דעתו על כל אלה לפני שהוא מגיע להחלטה העשויה לפגוע בגופו, ברכושו, במעמדו או בכל אינטרס אחר של אותו אדם, מלבד באותם המקרים המיוחדים שבהם עשויים שיקולים הנעוצים בטובת הציבור, או מסיבות אחרות, למנוע את הצורך לשמוע צד שיכול להיות מושפע מההחלטה" {בג"צ 299/62 יהודה נ' הממונה על גביית השכר, תל-אביב, פ"ד יז(4), 2131 (1963)}.

בשונה מבתי-משפט, בהעדר הסמכה בחוק, אין לטריבונאלים מעין-שיפוטיים סמכות טבועה לאכוף על עדים להתייצב ולהיחקר תחת אזהרה, אולם אין בכך כדי לשלול מהם כוח להזמין עדים בלא אמצעי אכיפה.

מאחר שהסמכות הטבועה, הנתונה לטריבונל שיפוטי ומעין-שיפוטי, הינה סמכות שאינה כתובה עלי-ספר, וגבולותיה אינם מוגדרים בדווקנות, מתחייב כי השימוש בה ייעשה בריסון, באיפוק ובזהירות רבה.
אכן, "כוח הנגזר מסמכותו הטבועה של בית-המשפט, השימוש בו ייעשה בזהירות, ולו משום שמרחב פרישתו יכול שיהא רחב-מכל-רחב. כך באשר ליסוד הצדק המזין את הסמכות הטבועה, וכך באשר לצורך שמערכת השיפוט תפעל באורח תקין ויעיל. זה דין הסמכות הטבועה על דרך הכלל" {דברי בית-המשפט בפרשת חנא}.

ואכן, הסמכות הטבועה אינה בלתי-מוגבלת: "מטיבה ומטבעה, היא פועלת בגדרי הדין הדיוני, ועניינה הניהול הראוי של ההליך השיפוטי והשליטה הראויה עליו, אך מעבר לכך: הסמכות השיפוטית הטבועה (כמו גם הסמכות השיפוטית המפורשת בענייני דיון) היא במהותה "סמכות שלטונית". על-כן יש להפעילה בסבירות", דהיינו - "באופן המאזן כראוי בין הערכים, העקרונות, והאינטרסים שיש לקחתם בחשבון" {דברי בית-המשפט בפרשת לב}.

הפעלת הסמכות הטבועה מותנית בקיום צורך ממשי בכך, שנועד להבטיח קבלת החלטה ראויה, והפעלתה מצריכה איזון בין מכלול אינטרסים רלבנטיים שיש להתחשב בהם.

בצד הסמכות הטבועה, הנתונה לטריבונאל המוסמך, מצוי עיגון סטטוטורי כללי להקניית סמכויות עזר לרשות המינהלית בסעיף 17 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, הקובע בסעיף-קטן (א) כי "הסמכה לעשות דבר או לדון בעניין פלוני או להכריע בו - משמעה גם הסמכה לקבוע נוהל עבודה וסדרי דיונים ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק", ובסעיף-קטן (ב) כי "הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו - משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת".

סמכויות עזר אלה נועדו לאפשר לרשות המינהלית להפעיל את הסמכות הנתונה בידה על-פי חוק, ובין היתר, לאסוף נתונים, וכן לקבוע לעצמה סדרי דין במידה שאלה לא נקבעו בחיקוק. השימוש בסמכויות עזר כפוף אף הוא למבחן הסבירות: תנאי להפעלת סמכות עזר הוא כי היא תידרש במידה מתקבלת על הדעת לצורך הפעלת הסמכות הראשית, והיקף סמכות העזר המופעלת צריך להיות סביר בהתאם לעניין.

בדומה לסמכות הטבועה, כך גם סמכות העזר, צריכה, על-פי טבעה, להיות מופעלת בצמצום, וככל הנדרש על-פי כללי הצדק הטבעי, כפי שנאמר ביחס לפן הדיוני הקשור בהפעלת הסמכות.

סדרי הדיון בפני ועדת השחרורים זכו לעיגון חלקי בחוק שחרור על-תנאי {סעיפים 16 עד 19א לחוק שחרור על-תנאי ממאסר}. בין היתר, עוגנה בחוק זכות האסיר לקחת חלק בדיוני הוועדה, ונקבעו זכויות הטיעון שלו ושל היועץ המשפטי בפני הוועדה.

לצד ההסדרים הדיוניים שנקבעו בחוק, נתונה לוועדת השחרורים, כטריבונל מעין-שיפוטי, סמכות טבועה וסמכויות עזר לצורך ניהול הדיון בפניה. במסגרת כוחות אלה, רשאית הוועדה לזמן עדים להופיע בפניה לצורך התייחסות לעניינים המצויים במסגרת שיקול-דעתה.

חוק זכויות נפגעי עבירה קובע את זכותו הבסיסית של נפגע עבירה להגיש את טיעוניו בכתב בפני הוועדה, וממילא - את חובתה של הוועדה להתייחס לטיעונים אלה.

הגבלת הנפגע להגיש את טיעוניו בכתב נועדה להקל על סדרי הדיון בוועדה, ולחסוך בזמן הדיוני הנדרש לצורך טיעונים בעל-פה.

תוכנה של זכות הטיעון הוגבל לעניין הסיכון הכרוך בשחרור מוקדם של האסיר, מאחר שהיבט זה נוגע לעניינו הישיר של הנפגע, משהסיכון הכרוך בשחרור מוקדם עשוי להתייחס באופן ישיר אליו.

יחד-עם-זאת, אין להסיק מהסדר חקיקתי זה, המעגן את זכותו של נפגע העבירה להגיש את טיעוניו לוועדה בכתב ובנוגע לסיכון הצפוי מהאסיר עם שחרורו, כי הוועדה מנועה מלהידרש לטיעונים בעל-פה של נפגע כזה, ובתוך כך להיזקק גם לנושאים החורגים מהיבט הסיכון הצפוי משחרור האסיר.

בדומה לכך, ניתן להניח כי זכותו של נפגע עבירה על-פי סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה למסור הצהרה לבית-המשפט בשלב גזירת דינו של הנאשם אודות הפגיעה והנזק שנגרמו לו, אינה שוללת את כוחו של בית-המשפט להזמין את הנפגע ולשמוע את טיעונו בנושאים שונים הרלבנטיים לגזירת דינו של הנאשם.

יחד-עם-זאת, על בית-המשפט, ועל ועדת השחרורים, לנהוג בסבירות ובמידתיות בעשיית שימוש בכוחם להידרש לטיעונים החורגים מההסדר הסטטוטורי הקיים.

בהקשר לטיעוני נפגעי עבירה, הוועדה רשאית להחליט כי לא תסתפק בטיעונים בכתב, וכי יש מקום, בנסיבות מתאימות, לשמוע את טיעוני הנפגעים בטיעון בעל-פה כדי להתרשם באופן בלתי-אמצעי מהדברים הנטענים, וכדי שניתן יהיה, במידת הצורך, להציג שאלות ולקבל תשובות.

במסגרת זו ראוי להקפיד כי הטיעונים לא יחרגו ממסגרת השיקולים הענייניים שעל הוועדה לשקול בגדר סמכותה, וכי הם יתמקדו בעניינים הרלבנטיים לצורך ההכרעה.

בהפעלת כוחה האמור, על הוועדה להקפיד שלא יופר האיזון בין הצורך להתייחס לטענות הנפגע, לבין החובה לשמור על זכויות הטיעון הנתונות לנאשם.

הפעלת כוחה של הוועדה להיזקק לטיעוני נפגע העבירה מעבר לזכות הטיעון הנתונה לו על-פי חוק זכויות נפגעי עבירה כפופה לכללי הצדק הטבעי. על הוועדה להפעיל את סמכותה הטבועה לשמוע טיעוני נפגע עבירה בעל-פה בזהירות ובסבירות, תוך איזון והקפדה על זכויותיו הדיוניות של האסיר שבקשתו לשחרור על-תנאי נדונה, אל מול זכותו של נפגע העבירה להציג את עמדתו הוא, ועל רקע צרכי הוועדה בפרישה רחבה של תשתית הנתונים הנדרשת להחלטה.

סטייה מטיעון רלבנטי של נפגע עבירה אין פירושה בהכרח כי נפל פגם בהליך המחייב את ביטולו. חזקה על ועדת השחרורים המיוחדת כגוף מקצועי, מיומן ואחראי, שבראשו עומד שופט, ושחבריה האחרים באים מתחומים מקצועיים שונים, כי תדע לסווג נכונה מתוך הטיעונים שהועלו את הגורמים הרלבנטיים שיש לשוקלם, ולבודדם מהגורמים שאינם נוגעים לעניין.

ב- רע"ב 10349/08 {מדינת ישראל נ' סמיר גנאמה, תק-על 2009(3), 639 (2009)} קבע בית-המשפט:

"מן הכלל אל הפרט
60. ועדת השחרורים בענייננו נעתרה לבקשת בני משפחת המנוח לטעון בפניה בעל-פה, בנוסף לטיעונים בכתב שהוגשו מכוח סעיף 19 לחוק זכויות נפגעי עבירה. בטיעוניהם, התייחסו גם להיבטים שחרגו מהסיכון לציבור בשחרור מוקדם של המשיבים. אינני מוצאת כי נפל פגם בהתנהלותה של הוועדה בעניין זה, ולא כל שכן, כי נפל פגם בעל משמעות מהותית שיש בו כדי לבסס עילת התערבות בהחלטת הוועדה וכדי להצדיק פסילת ההרכב שנתן אותה.

הוועדה ראתה חשיבות במקרה זה במתן אפשרות לבני משפחת המנוח לטעון בעל-פה בפניה. היא הסבירה, כי אפשרה להוריו של המנוח להציג את דברם, וציינה כי "הם דברו מתוך כאב שאין לו ניחומים". לגישת הוועדה, בעבירות רצח יש מקום לנהוג ביד רחבה ובלב פתוח, ולאפשר לבני משפחת הקרבן לומר את דברם בעל-פה אם יבקשו זאת. יש להניח כי גישה זו אינה מגבילה מראש את נושא הטיעון של משפחת הנפגע ומאפשרת פרישה רחבה של טענות בתחום שיקוליה של הוועדה.

אין לראות פגם בדרך בה הלכה הוועדה בעניין זה. מורכבותו ורגישותו המיוחדת של מקרה זה הצדיקו מתן אפשרות לבני משפחת המנוח להעלות את טיעוניהם בעל-פה בפני הוועדה. ניתן היה לאפשר להם להעלות דברים גם מעבר לשאלה הצרה של הסיכון לציבור מהשחרור המוקדם, למשל, בשאלת היחס בין חומרת העבירה לבין היקף העונש שירוצה על-ידי המשיבים אם הבקשה לשחרור על-תנאי תתקבל. מטבע הדברים, בהינתן הטרגדיה הקשה שפקדה את משפחת המנוח בפרשה זו, אך צפוי היה כי דברי בני המשפחה לא בהכרח ימוקדו לעניין אחד בלבד, ויגלשו לביטויים רגשיים רבי-עוצמה, שהם טבעיים למשפחה שספגה את המהלומה הקשה מכל - רצח ילד תמים על לא עוול בכפו. חברי הוועדה הם כולם אנשי מקצוע. הם אינם אטומים לביטויי רגשות עזים המושמעים בפניהם. אך הם גם אינם משוללי יכולת להפריד בין ההיבט הרגשי לבין ההיבט הרציונאלי, המחייבם לשקול שיקולים רלבנטיים בלבד לצורך בקשת השחרור, ולבודד במידת הצורך בין הרגש לבין השיקול השכלתני-הענייני, הנדרש לקבלת החלטה מושכלת.

אין סיבה להניח כי במקרה הנדון הוועדה לא פעלה כך, ומכל מקום, משבית-המשפט המחוזי לא ניתח את החלטת הוועדה לגופה מבחינת סבירותה, אין כל אינדיקציה, נכון לעת זו, כי החלטת הוועדה לוקה באי-סבירות, בין מהטעם שהושפעה מהמטען הרגשי של טיעוני בני משפחת המנוח שהועלו בפניה, ובין מטעמים אחרים.

61. סיכומו של דבר: לא מצאתי פגם דיוני בהחלטת הוועדה לאפשר לבני משפחת המנוח, כמי שעומדים בנעלי המנוח, להופיע בפניה ולטעון את טענותיהם, ואף לחרוג בטיעוניהם אלה מהיבט הסיכון לציבור הצפוי משחרור מוקדם של המשיבים. בכוחה של הוועדה היה לאפשר טיעון כזה. כן לא הוכח כי טיעון בני המשפחה השפיע על חברי הוועדה באופן בלתי-ענייני, ובדרך שיש בה כדי לפגום בהחלטה שנתקבלה על ידה. לאור האמור, נראה לי כי שגה בית-המשפט המחוזי בפסלו את החלטת הוועדה ואת הרכבה עקב הפגם שמצא בהשמעת טיעוני בני המשפחה בפני חברי הוועדה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

זכות נפגע העבירה להביע עמדה לפני ועדת שחרורים