ביטול שחרור לאחר תקופת התנאי (סעיף 22 לחוק)

סעיף 22 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 קובע כדלקמן:

"22. ביטול שחרור לאחר תקופת התנאי (תיקון: התשס"ז)
(א) הוועדה רשאית לבטל שחרור על-תנאי של אסיר אף לאחר תום תקופת התנאי, ואולם לא יבוטל שחרור כאמור:
(1) בשל עשיית עבירה נוספת בתקופת התנאי שבשלה הוגש כתב אישום, אם חלפו יותר משלושה חודשים מהיום שבו ניתן גזר הדין בעניין העבירה הנוספת בערכאה ראשונה ועד להגשת הבקשה לביטול השחרור;
(2) בשל הפרת תנאי מהתנאים האמורים בסעיף 13, אם חלפו יותר משלושה חודשים מתום תקופת התנאי ועד להגשת הבקשה לביטול השחרור.
(ב) בסעיף זה -
"הגשת בקשה" - לרבות דיווח לפי הוראות סעיף 23(ב);
"גזר דין" - לרבות החלטה שבעקבותיה הופסקה עבודת שירות לפי סעיף 51י לחוק העונשין, החלטה להפקיע מבחן לפי סעיף 16 או 17 לפקודת המבחן, והחלטה לבטל צו שירות לפי סעיף 71ד לחוק העונשין."

ב- עע"א (מינהליים ב"ש) 5963/07 {יצחק בוחניק נ' ועדת שחרורים, תק-מח 2008(1), 2824, 2825 (2008)} קבע בית-המשפט:

"1. מהו סד הזמנים המגביל את ועדת השחרורים לבטל שחרור על-תנאי של אסיר לאחר תום תקופת התנאי? שאלה זו היא הניצבת בפני המותב בעתירה זו. לטענת ב"כ העותר, הוועדה חרגה מהזמן שבמהלכו מוסמכת היא להורות על ביטול שחרור על-תנאי ועל-כן יש לבטל את החלטתה. ב"כ המדינה סבורה שהוועדה פעלה תוך המועד שנקבע ועל-כן דין העתירה להדחות. מחלוקת נוספת בין הצדדים היא שלשיטת העותר אף אם הייתה הוועדה מוסמכת להורות על ביטול התנאי, טעתה היא באופן בו הפעילה את שיקול-דעתה.

2. העובדות והשתלשלות ההליכים הרלוונטיות להכרעה זו, שאינן שנויות במחלוקת, הן אלה:

א. בתאריך - 5.6.02, נידון העותר בגין ביצוע עבירות של סחר בסמים מסוכנים לריצוי עונש מאסר בפועל לתקופה של 4 שנים על-פי פסק-דינו של כב' השופט גל מבית-המשפט המחוזי בירושלים.

ב. בתאריך - 18.8.04, החליטה ועדת השחרורים להעניק לעותר שחרור על-תנאי לתקופה של 18 חודשים - מאותו מועד ועד לתאריך - 18.2.06 (להלן: "תקופת התנאי").

ג. בתאריך - 30.1.06, ביצע העותר עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. כתב אישום הוגש בתאריך - 5.2.06 (להלן: "העבירה הנוספת").

ד. בתאריך - 30.5.06, הגישה המדינה בקשה להפקעת רישיונו של העותר בפני ועדת השחרורים אשר נעתרה לה בחיוב בהחלטתה מתאריך - 22.6.06 (להלן: "החלטת ההפקעה הראשונה"). בתאריך - 13.7.06, הגיש העותר עתירה נגד ההחלטה האמורה.

ה. בתאריך - 13.7.06, נגזר דינו של העותר בגין העבירה הנוספת והוא נידון לעונש מאסר בפועל של 32 חודש (להלן: "מועד גזר הדין בגין העבירה הנוספת").

ו. בתאריך - 26.9.06, הועלה העותר בפני ועדת השחרורים לדיון שהתקיים "לצורך הזהירות" לטענת המדינה - ושוב הופקע מלוא תקופת התנאי של העותר - 18 חודש (להלן: "החלטת ההפקעה השנייה").

ז. בתאריך - 4.10.06, התקיים דיון בפני המותב כב' הנשיא י' פלפל והשופטות ר' יפה כ"ץ ו- ש' דברת (עע"א 5621/06). בהסכמת המדינה הוחזר הדיון בפני הוועדה לשמיעת טענות העותר.

ח. בתאריך - 23.7.07, החליטה הוועדה לדחות את עתירת העותר. החלטה זו הינה נשוא העתירה הנדונה.

3. אין חולק כי סעיף 22 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, מהווה את המסגרת הנורמטיבית להכרעה בסוגיה הנדונה...

4. לטענת ב"כ העותר מפתח הפרשנות לסעיף 22 מצוי בדברי הצעות החוק לפיהן הרעיון הטמון בסעיף האמור לעומת קודמו - סעיף 29א לפקודת בתי הסוהר – 'אינו משנה מהסמכות העקרונית לבטל שחרור כאמור, אך הוא מקצר את התקופה שבמהלכה ניתן לבקש ביטול כאמור ומעמידה על שלושה חודשים מתום תקופת התנאי, וכן מגדיר אותה ביחס למועד הגשת הבקשה בהבדל ממועד ההחלטה בה'. מכאן מדגיש ב"כ העותר, כי המטרה של הסעיף הינה לקצר את התקופה ולא להאריכה. הדרך ליישם זאת לשיטתו הינה, על-ידי הקביעה לפיה, התקופה המאוחרת ביותר בה ניתן להגיש בקשה לבטל תקופת תנאי הינה שלושה חודשים מתום התקופה.

על-פי קו זה, המועד האחרון בו ניתן היה להגיש בקשה לבטל את השחרור על-תנאי של העותר, הינו שלושה חודשים מתום תקופת התנאי. כזכור, המועד האחרון של התנאי הינו - 18.2.06 ועל-כן תקופת שלושת החודשים מסתיימת ב- 18.5.06. לכן שתי בקשות ההפקעה שהוגשו - האחת בתאריך - 30.5.06 והאחרת בתאריך - 26.9.06, הוגשו באיחור. באשר לטענת המדינה לפיה בקשת ההפקעה השנייה מתאריך - 26.9.06, הוגשה תוך 3 חודשים ממועד גזר הדין - 13.7.06 משיב ב"כ העותר כי המבחן הקובע הוא 3 חודשים מסיום מועד התנאי כמפורט בסעיף 22(ב). במהלך הדיון בפנינו, נשאל הסניגור, כי בהנחה שפרשנותו נכונה, מה באה ללמדנו ההוראה שקובעת כי יש להגיש בקשת הפקעה תוך 3 חודשים ממועד גזר הדין. לכך השיב, כי בכל מקרה המועד המאוחר להגשת הבקשה הינו 3 חודשים ממועד סיום התנאי ורק אם גזר הדין בעבירה האחרת ניתן על-ידי בית-משפט קודם לכך, כי אז התקופה של 3 חודשים תימנה ממועד גזר הדין. הסניגור עקבי איפוא בטענותיו שהמועד האחרון להגשת בקשת הפקעה הינו 3 חודשים ממועד סיום תקופת התנאי ומועד גזר הדין בעבירה האחרת יכול רק לקצר את התקופה אך בשום פנים אין בכוחו להאריכה.

5. לדעתי אין לקבל את הפרשנות המוצעת על-ידי ב"כ העותר. אף אם פרשנות זו אפשרית, אין היא מתיישבת עם מבנה הסעיף וההיסטוריה החקיקתית של הנושא הנדון. סעיף 22(א) לחוק שחרור על-תנאי, שמסדיר את המועד האחרון בו ניתן להגיש בקשה לביטול שחרור לאחר תקופת התנאי, מתווה שני מסלולים. המסלול הראשון המפורט בסעיף 22(א)(1) מתייחס לעשיית עבירה נוספת בתקופת התנאי שבשלה הוגש כתב אישום, כאשר המועד האחרון הינו 3 חודשים מתאריך גזר הדין בגין העבירה הנוספת בערכאה הראשונה ועד למועד הבקשה. המסלול השני מפורט בסעיף 22(א)(2) שעניינו הפרת תנאי מהתנאים האמורים בסעיף 13 וכי אז גבול הזמן להגשת בקשה לביטול תקופת התנאי הינו תוך 3 חודשים מסיום התנאי. המסלול הראשון דן במקרה בו הוגש כתב אישום נגד אסיר ששוחרר על-תנאי ומשפטו הסתיים בהרשעתו ובגזירת דינו. המסלול האחר מתייחס למצב בו לא הוגש כתב אישום אלא הפר האסיר ברישיון אחד התנאים המפורטים בסעיף 13. לשון הסעיף אינה תומכת במסקנת ב"כ העותר לפיה אחד מהמסלולים - לשיטתו המסלול השני - קובע תאריך אחרון אף אם מדובר במקרה העונה על התיאור במסלול הראשון - הגשת כתב אישום, הרשעה והטלת עונש על האסיר.

הסניגור הקשה על הפרשנות האמורה בטענה כי משפט עלול להיארך זמן רב ואם כך, איך מתיישב סעיף 22 עם המטרה של קיצור התקופה. התשובה לכך מצויה בהיסטוריה החקיקתית של הסעיף. סעיף 22 לחוק שחרור על-תנאי מחליף את סעיף 29(א) לפקודת בתי הסוהר. בסעיף הקודם נקבעה תקופה של 6 חודשים. כלשון הסעיף, לא ניתן לבטל את הרישיון 'אם עברו 6 חודשים מיום שבעל הרישיון הורשע סופית'. צודקת ב"כ המדינה שסעיף 22 מקצר את התקופה משישה חודשים לשלושה חודשים. בעניין שטרית (רע"ב 2018/97) סקר כב' הנשיא ברק את השינויים בדבר המועד להגשת הבקשה תוך התייחסות לשינויים בחקיקה. למשל, נפסק כי הביטוי "הורשע סופית" משמעותו המועד בו ניתן גזר דין על-ידי הערכאה הראשונה שדנה בעניינו של האסיר ברישיון. סעיף 22 תואם את הפסיקה האמורה בקובעו שיש לספור את התקופה "מהיום שבו ניתן גזר הדין בעניין העבירה הנוספת בערכאה הראשונה". הסעיף החדש - הרי הוא סעיף 22 - משנה את המצב המשפטי בשני מובנים. הראשון, הוא שהספירה מיום גזר הדין "ועד להגשת הבקשה לביטול השחרור" ולא עד למתן החלטה בבקשה. השני, הוא כי התקופה שבמהלכה יש להגיש את בקשת ההפקעה הינה 3 חודשים ולא 6 חודשים (להרחבה בנושא השינויים החקיקתיים, לרבות התייחסות לקשיים שהתקיימו בעבר, ראה פסקה 2 סעיף 3 ב- עע"א 2289/04 שניתן על-ידי מותב זה בעניין היועץ המשפטי לממשלה נ' אסמעיל סמהדן, תק-מח 2004(4), 820 (2004)).

ומן הכלל אל יישומו במקרה דנא.

6. בענייננו, הגישה המדינה, כפי שפורט לעיל, שתי בקשות הפקעה. צודק ב"כ העותר כי הבקשה הראשונה הוגשה שלא במועד במובן זה שטרם הורשע ונגזר דינו של העותר ועל-כן לא ניתן היה לפעול על-פי המסלול הראשון ואילו באשר למסלול השני של הפרת תנאי, חלפו מעל ל- 3 חודשים ממועד סיום התנאי - 30.5.06 בעוד שהתקופה הסתיימה ב- 18.2.06. לו הייתה המדינה מסתפקת בהגשת בקשה זו בלבד, היה מקום, על פני הדברים, לקבל את עמדת העותר ולהורות על ביטול ההחלטה בשל האיחור בהגשת הבקשה. ברם, המדינה לא הסתפקה בהגשת בקשה אחת אלא הגישה בקשה שנייה בתאריך - 16.9.06 בעוד גזר הדין ניתן ב- 13.7.06, דהיינו תוך 3 חודשים ממועד גזר הדין.

נותרה השאלה, האם המדינה הייתה רשאית לתקן את הטעות על-ידי הגשת בקשה שנייה. הייתי משיב על שאלה זו בחיוב. ראשית, מדובר בשינוי נסיבות. במועד הגשת בקשת הפקעה ראשונה - טרם הורשע ונגזר דינו של העותר בניגוד למצב הקיים במועד הגשת הבקשה השנייה. ההליך המינהלי מתיר שינוי החלטה מינהלית שנובע משינוי נסיבות (ראה ספרו של פרופ' יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב', 1008). יתרה-מזו, אף אם נאמר כי המדינה טעתה בהגשת הבקשה הראשונה, וכך עולה כאמור לעיל, הרי עסקינן בטעות מינהלית. במצב האחרון, רשאית הרשות לשקול את עמדתה מחדש, היה והשארת התוצאה על כנה עלולה לפגוע באינטרס ציבורי מיוחד (ראה ספרו האמור של פרופ' זמיר, 1005). לדעתי, תהיה זו פגיעה באינטרס ציבורי של הגנה על הציבור ושמירה על המנגנון החשוב של חוק שחרור על-תנאי אם עניינו של העותר לא היה נידון לגופו. זאת במיוחד כאשר אין מחלוקת שהוא עבר עבירה נוספת בתוך תקופת התנאי בו נידון לעונש מאסר בפועל לתקופה של 32 חודש. כפי שקבע כב' הנשיא ברק בעניין שטרית: 'שיקול רב חשיבות אשר חייב להנחות את ועדת השחרורים ומידת החומרה של העונש שהוטל על האסיר ברישיון בגין העבירה אותה עבר בתקופת הרישיון'. בל נשכח, כי בבקשה השנייה להפקעת הרישיון, פעלה המדינה במסגרת הזמן הקצוב לה על-פי דין. אי לכך, אינני סבור שטעתה ועדת השחרורים בכך שהייתה מוכנה לדון בעניינו של העותר מחדש.

7. הסוגיה האחרונה שנותרה להכרעה היא, האם יש מקום לקבוע שבית-המשפט המינהלי יתערב באופן שבו הפעילה הוועדה את שיקול-דעתה בכך שהיא הורתה על ביטול התנאי. שאלה זו מתעוררת לאחר שנקבע שהוועדה הייתה מוסמכת לדון בעניינו של העותר משום שבקשת ההפקעה השנייה הוגשה במועד וראוי היה שהעניין ידון מחדש. שאלה נלוות לכך - האם צדקה הוועדה בהחלטתה להפקיע את מלוא התקופה - 18 חודש ולא רק חלק ממנה.

התשובות לשאלות אלו נמצאות בהתנהגות העותר. הוא הורשע בכך שהוא החזיק סם מסוג חשיש במשקל של מעל לק"ג אחד. הוא נידון למאסר בפועל לתקופה של 32 חודש ובימ"ש השלום הורה על הפעלת מאסר מותנה של 24 חודש שנגזר בתיק בו נידון ל- 4 שנות מאסר בפועל וזכה לשחרור על-תנאי, באופן חופף. ב"כ העותר מדגיש כי העותר נמנע מלעבור עבירה עד שבועיים לפני תום התקופה. טענה זו אין לקבל. על אסיר ברישיון לשמור חוק, וודאי לא לעבור עבירת פשע חמורה. תקופת התנאי משתרעת על פני 18 חודש. אין לקבוע כלל לפיו, משחלפו 17 חודש או כל תקופה אחרת, כי אז על הוועדה לסלוח או לוותר לאסיר ששוחרר על-תנאי, אשר ביצע עבירה חמורה מהטעם כי הוא שמר על החוק במשך רובה המכריע של התקופה. הוועדה נימקה את מסקנתה לפיה הפקיעה את תקופת השחרור. הודגש כי העותר נידון ל- 4 שנות מאסר בגין ביצוע עבירה קודמת לפי פקודת הסמים המסוכנים. על רקע האמור, החלטת הוועדה להפקיע את מלוא תקופת התנאי, אינה נופלת ממתחם הסבירות. בעניין אוחיון (רע"ב 2675/07) ציין כב' השופט גרוניס שבהעדר נסיבות מיוחדות אין לסטות מהכלל, לפיו 'מקום בו עבר אסיר משוחרר עבירה נוספת בתקופת התנאי תבטל הוועדה את שחרורו'. שיקול-הדעת המצומצם של הוועדה בכגון דא מצמצם בהתאם את הביקורת השיפוטית של בית-המשפט המינהלי. נגזר מכך כי אין מקום להתערב באופן בו הפעילה הוועדה את שיקול-דעתה בעניינו של העותר.

8. סוף דבר, הייתי מציע לחבריי להורות על דחיית העתירה.

הנשיא י' פלפל:
אני מסכים.

השופטת ר' יפה-כ"ץ:
אני מסכימה.

לכן הוחלט כאמור בפסק-דינו של ס' הנשיא נ' הנדל."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביטול שחרור לאחר תקופת התנאי (סעיף 22 לחוק)