לקוח המסתכן בפעולה משפטית מסוכנת

1. כללי
על עורך-הדין מוטלת החובה, להזהיר את הלקוח מפני כל הסיכונים בהגשת התובענה.

כאשר מבקש לקוח את שירותי עורך-הדין, במסגרת התקשרות בעסקה, ומדובר בעסקה בה הסיכון הינו בלתי-סביר, על עורך-הדין להתנער מהעסקה ולא להמשיך בייצוג הלקוח.

חובתו של עורך-הדין כשלוח של לקוחו היא לקיים עסקה שהלקוח מעוניין בה, אולם כל זאת - במידה שהסיכון סביר. מקום שהסיכון המוטל על הלקוח אינו סביר בעליל, על הפרקליט להפעיל שיקול-דעת ולהודיע ללקוחו כי הוא מתנער מייצוגו בעסקה {ראה גם ת"א 26521/04 לאונרד ואח' נ' איזו וסימו אסימוב פיתוח (1994) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.09.10)}.

יחד-עם-זאת, ייתכן שבמקרים בהם יתרשם בית-המשפט כי הלקוח היה מודע לסיכון בהגשת התובענה ולמרות הכל ביקש לבצע זאת, אזי יקבע בית-המשפט כי תפקידו של עורך-הדין היה ייצוג לקוחו והזרוע המבצעת להוראותיו של הלקוח.

כלומר, במקרה בו הלקוח עמד על הייצוג, תהא הגנה לעורך-הדין, מתביעת רשלנות {ת"א (ת"א) 51730-10-10 א.ב. מרווחים שוקי הון בע"מ נ' ארז בוגנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.04.13)}.

מיהות לקוחו של עורך-הדין הוכרה בפסיקת בתי-המשפט כהיבט שיש לבחון במסגרת בחינת התרשלותו של עורך-הדין {ראה למשל ע"א 2008/07 נירה לוטן נ' דוד ירמייב ז"ל עזבונו, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.02.11)}.

דומה כי את מיהות הלקוח ניתן להעריך על-פי כישוריו, ידיעותיו ומומחיותו.

אמות-מידה אלה מאפשרות לבחון את פערי הידע בין עורך-הדין ללקוחו, ולהעריך את מידת האזהרה הדרושה בהתאם ללקוח הקונקרטי.

פערי ידע האלה, בין אם בהבנת הסוגיה והשלכותיה ובין אם בהבנת התחום המקצועי ופעילותו, מעצבים את יחסי הכוחות שבין עורך-הדין ללקוח ומאפשרים לאמוד עד כמה הלקוח הוא צד חלש יותר הזקוק להגנה פטרנליסטית מצד עורך-הדין.

כאשר הלקוח הוא בעל כישורים, ידע או מומחיות באותו תחום, דומה כי ניתן לדרוש מעורך-הדין מידה פחותה יותר של אקטיביות {ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, תק-על 2014(3), 11433 (2014) (להלן: "עניין קבוצת גיאות נ' גולדפרב")}.

ה"פטרנליזם" הדרוש מצד עורך-הדין הוא מוחלש שכן פערי הידע ביניהם מצומצמים יותר והלקוח יכול להבין גם בעצמו מהי ההחלטה הטובה יותר עבורו. לכן, חובת האזהרה של עורך-הדין היא מוחלשת יותר.

לעומת-זאת, במקרים שבהם מדובר בלקוח שאינו מיומן או בקיא בתחום יש להעדיף חובה אזהרה מוגברת. במקרים כאלה, הלקוח תולה יהבו בעורך-הדין ושוכר את שירותיו לאור כך שהוא בעל הידע בתחום ובהתאם יידע מהי ההחלטה הטובה יותר עבורו. על-כן, על עורך-הדין ליטול במקרים אלה תפקיד אקטיבי יותר ולנסות להגן על לקוחו, ובמידת הצורך גם מפני החלטות שגויות שיקבל הוא עצמו.

כך גם מעורבותו של הלקוח בהקשר הנדון משפיעה על חובת האזהרה הנדרשת מעורך-הדין.

יש להבחין בין לקוח אשר מנהל בעצמו את המגעים מול הצד השני, ותפקיד עורך-דינו מתמצה בייעוץ בלבד, לבין לקוח אשר "מפקיד את גורלו" בידי עורך-הדין וזה מנהל את המגעים למען הלקוח.

במקרה האחרון לעורך-הדין ישנה חובת אזהרה מוגברת יותר מאשר במקרה הראשון. זאת מכיוון שבמקרה האחרון הלקוח סומך על עורך-הדין כי הוא יהיה הגורם אשר יפעל לטובתו ויגן על האינטרסים שלו, ולכן נדרשת מעורך-הדין מידה רבה יותר של הגנה על לקוחו גם במקרים בהם הלקוח לא שועה לעצתו.

לעומת-זאת, במקרה הראשון תפקיד עורך-הדין הוא מצומצם כאמור ומידת ההגנה הנדרשת מצד עורך-הדין כלפי לקוחו היא פחותה, ולכן בהתאם נסתפק בחובת אזהרה מוחלשת יותר.

ככל שהנושא קרוב יותר לליבת המומחיות של הלקוח וככל שמעורבותו של עורך-הדין בתיק פחות משמעותית, דומה כי יש מקום להקל על מידת חובת האזהרה הנדרשת מעורך-הדין.

אמות-מידה אלה משפיעות כאמור על יחסי הכוחות בין עורך-הדין ללקוחו ובהתאם על מידת ההגנה הדרושה מצד עורך-הדין כלפי לקוחו.

ב- ע"א 7633/12 {עניין קבוצת גיאות נ' גולדפרב} קבע בית-המשפט כי אנשי המערערת הם אנשי עסקים מיומנים ומנוסים, וניכר כי הם בעלי מומחיות עסקית וידע כלכלי-עסקי רב. המדובר בבעלי רשת מסעדות עתירי ניסיון בשכירת נכסים. נוסף על זאת, הם אלה אשר ניהלו את מגעי הפשרה מול חברת תפעול, כך שאין ספק כי מעורבותם היתה רבה. לכן, לפי אמת-מידה זו, ההגנה הנדרשת על הלקוח היא פחותה וחובת האזהרה של עורך-הדין היא מוחלשת.

זאת ועוד. מידת חובת האזהרה הנובעת מחובת הזהירות תלויה גם בתוחלת הסיכון הנלקח. עורכי-דין מייעצים ללקוחותיהם בהקשרים שונים ובאשר לעסקאות שונות. הקשרים ועסקאות אלה מטבעם כרוכים במידה מסויימת של סיכון.

מטבע הדברים קיימים סוגים שונים של סיכונים, אולם דומה כי הסיכונים שמצופה מעורך-הדין להזהיר לגביהם הם אותם סיכונים "משפטיים" או במילים אחרות, ההשלכות האפשריות של פעולה מסויימת מבחינת הדין.

כך למשל, כאשר הלקוח הוא יזם, לא מצופה מעורך-הדין להתריע על סיכון הנדסי זה או אחר {ראה למשל רע"פ 9188/06 אברהם עדי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.07.12); ע"א 1415/13 ל.ב נ' היינץ רמדיה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.07.14)}.

ואולם ככל שסיכון הנדסי זה קיים וידוע - על עורך-הדין להזהיר בדבר ההשלכות המשפטיות שכרוכות בסיכון זה.

דומה כי ככל שהסיכון גדול יותר וודאי יותר, כך על עורך-הדין לפעול יותר לאזהרת לקוחו. ככל שהסיכון מזערי יותר וודאי פחות, כך ניטה להקל על מידת חובת האזהרה הנדרשת מעורך-הדין. לא כל סיכון אשר נלקח מצדיק כי עורך-הדין יעשה מעשה נוסף פרט לאזהרה מילולית.

למשל, האזהרה אינה חייבת להיות בכתב כאשר מדובר בסיכון זניח ולא סביר.

ב- ע"א 7633/12 {עניין קבוצת גיאות נ' גולדפרב} קבע בית-המשפט כי בנסיבות המקרה, הסיכון אשר נלקח על-ידי הלקוח אם לא יסכים להצעת הפשרה - תשלום דמי שכירות אף ללא שימוש בנכס במידה וטענת בטלות החוזה לא תתקבל - הוא סיכון משמעותי בעל עלויות אפשריות של עד כ- 2.5 מיליון ש"ח. ואולם, הסיכוי כי סיכון זה יתממש היה רחוק מלהיות ודאי. בנכס אכן היו קיימים פגמים וליקויים מוסתרים אשר יתכן כי היו מתקבלים כפגם ברצון בכריתת החוזה ועל-כן היתה יכולה לקום למערערת עילת ביטול טובה. לא היה הדבר מופרך אך גם לא היה מובטח. נראה, אם כן, כי ניתן לאמוד את הסיכוי להתקיימות הסיכון כסיכוי סביר.

מנגד, גם באפשרות לפיה הלקוח לא הסכים להצעת הפשרה ולקח על עצמו את הסיכון לעיל, משמעות הדבר היא כי הסוגיה תידון בפני גורם מכריע {בורר או בית-משפט}, אשר יכול לפסוק גם לטובתו, ובמקרה כזה העלויות היו יכולות להיות אפסיות. יש לשקלל גם אפשרות זאת במסגרת תוחלת הסיכון הנלקח, ובכך למעשה תוחלת זו קטנה, וחובת האזהרה היא מוחלשת גם לפי אמת-מידה זו.

אמת-מידה נוספת אותה יש לקחת בחשבון היא מורכבות הסוגיה המשפטית הנדונה. ככל שהסוגיה המשפטית יותר מורכבת, נדרשים מיומנות, כישורים וידע משפטיים רבים יותר על-מנת להבין את הסוגיה לעומקה ולרוחבה, משמעויותיה ונפקויותיה.

מיומנות, כישורים וידע אלה נמצאים בידי עורך-הדין מכוח הכשרתו, עיסוקו וניסיונו. עורך-הדין הוא הגורם בעל האמצעים להבין את הסוגיה לאשורה - והאמון על כך - ועל-כן חובת האזהרה שלו מתגברת במקרים בהם הסוגיה המשפטית מורכבת.

במקרים מורכבים, נדרש מעורך-הדין לפרט ביתר פירוט והעמקה את הסיכויים והסיכונים הטמונים בהחלטת לקוחו ועל-כן, האזהרה נדרשת להיות משמעותית יותר.

ב- ע"א 7633/12 {עניין קבוצת גיאות נ' גולדפרב} קבע בית-המשפט כי במקרה הנדון דומה כי הסוגיה הנדונה אינה מורכבת במיוחד. עניינה כאמור בפגמים וליקויים נסתרים שנתגלו בנכס, והשאלה היא מי אחראי להפרת ההסכם: צד שמסר נכס לקוי ופגום או הצד שחדל לשלם דמי שכירות עבור הנכס ועזב אותו טרם תמה תקופת השכירות. סוגיה זו אינה בעלת תשתית משפטית או עובדתית מורכבת, והרושם שעולה הוא כי אין נדרשת מיומנות מקצועית רבה כדי להבינה. אם כן, גם לפי אמת-מידה זו חובת האזהרה היא מוחלשת בנסיבות המקרה.

2. האם עורך-הדין נדרש לעגן את הייעוץ והאזהרה בכתב?
שאלה נוספת אשר עולה לעניין היקף חובת האזהרה הנובעת מחובת הזהירות, היא האם עורך-הדין נדרש לעגן את הייעוץ והאזהרה בכתב?

כלומר, האם על עורך-הדין להעלות את הדברים על הכתב באופן ברור ולערוך מסמך על כך שלמרות אזהרותיו ועצתו לפעול באופן מסויים, לקוחו בחר לפעול בדרך אחרת תוך כדי שהוא מודע לסיכונים ולהשלכות האפשריות של החלטתו?

בית-המשפט ב- ע"א 7633/12 {עניין קבוצת גיאות נ' גולדפרב} סבר כי ניתן להשיב לשאלה מתי נדרש עורך-הדין להעלות על כתב את המלצתו באמצעות אמות-המידה שמנינו לעיל.

ככל שחובת האזהרה מוגברת יותר, כך יש לנקוט באמצעים רבים ומשמעותיים יותר על-מנת להזהיר את הלקוח.
העלאת האזהרה על הכתב, מבחינה מהותית, עשויה להיות במקרים מסויימים בעלת השפעה משמעותית יותר מאזהרה בעל-פה, אך אין היא נדרשת במקרים בהם חובת האזהרה מוחלשת.

כלומר, אין היא נדרשת במקרים בהם הלקוח בעל מומחיות בתחום ומעורב בהליכים, לוקח החלטה בעלת תוחלת סיכון נמוכה, בסוגיה שאינה מורכבת.

יש לעודד תיעוד של הייעוץ של עורך-הדין ואזהרותיו - גם במקרים של חובת אזהרה מוחלשת - וזאת על-מנת להקל על ההליך הדיוני. כך, באמצעות תיעוד מתאים, עורך-הדין יוכל בקלות רבה יותר להוכיח כי הסביר ללקוח את משמעות בחירתו אך הלה התעקש לדבוק בה.

3. האם במקרים הקיצוניים אשר בהם חובת האזהרה היא מוגברת ביותר, נדרש מעורך-הדין לעשות מעשה אזהרה כה משמעותי עד כדי התפטרות?
3.1 כללי
התפטרות של עורך-דין מייצוג היא אינה דבר של מה בכך.

כללי האתיקה המקצועית קובעים מצבים מסויימים בהם עורך-דין יכול להשתחרר מייצוג לקוחו, וההנחה היא כי עורך-דין אינו רשאי להפסיק את הטיפול בעניין אלא-אם-כן אחד מהם מתקיים.

סעיף 13 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 קובע כדלקמן:

"13. הפסקת טיפול
(א) קיבל עורך-דין עניין לטיפולו, אינו רשאי להפסיק את הטיפול בו אלא-אם-כן נתגלעו חילוקי-דעות בינו ובין לקוחו בנוגע לאופן הטיפול, או שנוצרה מניעה מבחינה חוקית או מבחינת האתיקה המקצועית, או בשל אי-תשלום שכר-טרחה והוצאות, או מחמת סיבה אחרת המצדיקה את הפסקת הטיפול.
(ב) החליט עורך-דין להפסיק טיפול בעניין לפני סיומו, יתן, ללא דיחוי, הודעה על כך ללקוחו, וחובה עליו, במידת האפשר, להפסיק את הטיפול באופן שלא יפגע בעניניו של לקוחו.
(ג) היה עניין תלוי ועומד לפני בית-המשפט, לא יפסיק עורך-דין לייצג את לקוחו אלא בכפוף להוראות כל חיקוק."

תקנה 473 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"473. בעל דין רשאי להחליף עורך-דינו
(א) בעל דין שמייצגו עורך-דין רשאי להחליף את עורך-דינו בכל תובענה או עניין, או לסלקו, ובלבד שנמסרה הודעה על כך לבית-המשפט הדן בהם והומצא העתק ממנה לכל שאר בעלי הדין; כל עוד לא נעשה כן, ייחשב עורך-הדין הקודם כעורך-דינו של בעל הדין עד לסיומה הסופי של התובענה בערכאה שבה היא נדונה ובכל הערכאות שפורשו בייפוי-הכוח שניתן לו.
(ב) בלא חילופין בדרך האמורה, אין עורך-הדין רשאי להסתלק מן התובענה אלא ברשות בית-המשפט או הרשם שלפניו היא תלויה ועומדת."

המגבלות המוטלות על עורך-דין על שחרור מייצוג אינן קיימות ברוב המקצועות החופשיים. לפיכך, המלומד א' יעקב סבור כי בהתאם סביר לתת לעורך-הדין מרחב תמרון רחב יותר מרוב בעלי המקצוע {אסף יעקב "רשלנות בין כותלי בית-המשפט" עיוני משפט כו 5, 31 (2002)}.

ואכן, יש ליתן לעורך-הדין מרחב תמרון רחב בעבודתו {ראה למשל את הפסיקה אשר עסקה בשיקול-הדעת הנתון לעורך-הדין: ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3), 75 (1976)}.

אפשרות של התפטרות היא אפשרות קיצונית אותה יש לשמור למקרי הקיצון בלבד, בנסיבות בהן חובת האזהרה היא מוגברת ביותר.

מקרי הקיצון הללו, כאמור, הם מקרים בהם הלקוח לא בקיא בתחום ולא מעורב בהליכים, תוחלת הסיכון של ההחלטה שלו היא גבוהה והסוגיה היא מורכבת. במקרים כאלה, יש לשקול השתחררות מייצוג במידה וקיים חשש מהותי שאם לא יעשה כן, יגרם נזק משמעותי בלתי-הפיך ללקוח.

יחד-עם-זאת, יש להדגיש כי גם במקרים מעין אלה, אין להטיל על עורך-הדין חובה להתפטר מהייצוג, אלא יש לאפשר לו להשתחרר מהייצוג ברשות. זאת, בהתאם לכללי האתיקה המקצועית המאפשרים שחרור מייצוג במקרים של חילוקי-דעות בין עורך-הדין ובין לקוחו בנוגע לאופן הטיפול {סעיף 13(א) לכללי האתיקה המקצועית}.

אם כן, עורך-דין, אשר עשה את מיטב מאמציו להזהיר את לקוחו ועדיין הלה לא התרצה, רשאי עורך-הדין להתפטר כמעשה "זעזוע" על-מנת שלקוחו יפנים את הסיכון, אך אין לחייבו לכך.

עורך-הדין יכול גם לנקוט במעשה אחר באותה דרגת חומרה אשר יכול להוביל לתוצאה דומה {ראה למשל את כללי המקצוע לדוגמה (Model Rules of Professional Conduct) של לשכת עורכי-הדין האמריקאית (American Bar Association), אשר קובעים בכלל 1.16(4)(b) כי עורך-הדין רשאי להשתחרר מייצוג אם הלקוח מתעקש לפעול בדרך שעורך-הדין סולד ממנה או אינו מסכים עמה מהותית}.

כאשר עורך-הדין פירט בפני לקוחו את מכלול הסיכויים והסיכונים, והלקוח החליט להסתכן בניגוד לעצת עורך-דינו, הלקוח למעשה נטל על עצמו את הסיכון ועליו לשאת באחריות על מעשיו.

ואולם, על עורך-הדין לוודא כי ההחלטה של לקוחו היא החלטה מושכלת וכי הוא אכן הבין את משמעות הסיכון אשר לקח.

3.2 דוגמאות
ב- ת"א (חי') 45538-05-11 {מאגליין בע"מ נ' רונית חיה שוורץ, תק-של 2015(2), 85239 (2015)} נדונה בקשת עו"ד מתניה להשתחרר מייצוג מחמת אי-תשלום שכר-טרחה.
הנתבעים עותרים להותיר את בא-כוחם כמייצג בתיק ופורסים מסכת עובדתית שלמה בנוגע למערכת היחסים בינם לבין בא-כוחם, לרבות בנוגע לענייני שכר-הטרחה. עוד נטען כי התפטרות של בא-כוחם בשלב זה אינה ראויה.

בית-המשפט קבע כי ככלל, בית-המשפט לא יערים מכשול על עורך-דין המבקש להתפטר מייצוג ויימנע מאכיפת "שירות אישי" כמובנו לפי סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.

יחד-עם-זאת, החלטה לעניין שחרור מייצוג צריכה להתקבל תוך עריכת האיזון הנדרש הן מול זכויות הנתבעים כאמור והן מול שיקולים מערכתיים נוספים, דוגמת השלב בו נמצא ההליך.

בנסיבות דנן, מדובר בבקשה לשחרור מייצוג המוגשת כשבועיים בלבד לפני מועד דיון ההוכחות בתיק. מועד זה נקבע עוד בחודש נובמבר 2014. קבלת הבקשה משמעותה פגיעה בזכות הנתבעים לניהול הגנתם וכן הארכת ניהול ההליך שלא לצורך.

בית-המשפט לא מצא בבקשה טעם ענייני לכך שעורך-דין מתניה קפא על שמריו, אולם בנסיבות שנוצרו - אין מקום להיעתר לבקשה.

ב- רע"א 15/05 {עו"ד מ' בלטר ואח' נ' אמיתי יגאלי, תק-על 2005(3), 2445 (2005)} נדונה השאלה האם היה על בית-המשפט במקרה דנן ליתן רשות למבקש להשתחרר מייצוגו של המשיב?

בית-המשפט השיב על שאלה זו בחיוב.

עוד נקבע כי נקודת המוצא לבקשת שחרור מייצוג בהליך אזרחי צריכה להיות, שאין לכפות על פרקליט להמשיך לייצג את לקוחו בעוד הלה אינו משלם לו את שכר-הטרחה לו הוא זכאי. נקודת מוצא זו מבוססת על יחסי האמון שאמורים לשרור בין בעל דין לבא-כוחו. אי-תשלום שכר-הטרחה פוגע ביחסי אמון אלה.

ניתן להניח כי כפיה על עורך-הדין להמשיך לייצג את הלקוח ללא תשלום לא תביא לשיקום היחסים, אלא ייתכן שאף תחריף את המצב.

בנוסף לכך, סירוב לשחרר את עורך-הדין מייצוג הלקוח מהווה, למעשה, אכיפה של "שירות אישי", בהתאם לסעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), שעל-פי דיני החוזים אין להתירה.

אף אם תקנה 473(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מאפשרת כפיה כזו, סבר בית-המשפט כי הדבר ייעשה אך בנסיבות מסויימות.

שיקול אחד שעומד כנגד שחרור עורך-הדין מייצוגו של הלקוח הוא הדחיה בהמשך ההליך המשפטי, שעלולה להיגרם כתוצאה מהשחרור.

שיקול נוסף, שיש לייחס לו חשיבות הוא השלב בו נמצא ההליך. כך לדוגמה, אם ההליך נמצא בראשיתו וטרם נשמעו מרבית העדים, נראה כי הנטיה להתיר את שחרורו של הפרקליט שלא שולם לו שכר-טרחה תהיה רבה יחסית.

לעומת-זאת, במצב בו תמה שמיעת העדים והמשפט עומד על-סף סיום, לא ייטה בית-המשפט להיענות לבקשת עורך-הדין לשחררו מייצוג, אף אם שכר-הטרחה לא שולם.

במקרה הנדון, נמסר בדיון, כי אם ייכשל הליך הגישור כנראה לא ניתן יהיה לקבוע דיוני המשך בתקופה הקרובה. בכל מקרה, ברי כי אין ההליך נמצא לקראת סיום והדרך עוד ארוכה.

במצב מעין זה {ובמיוחד כאשר המבקש הודיע על נכונותו להמשיך בייצוג המשיב בהליך הגישור} אין כל הצדקה לאפשר למשיב ליהנות משירותיו של המבקש ללא תשלום שכר-טרחה.

יש אף לזכור, כי המבקש הודיע למשיב על הפסקת הטיפול עוד בחודש אוגוסט 2004.

הואיל והערעור עומד להתקבל, כך שהמבקש יפסיק לייצג את המשיב מעתה {בכפוף להמשך הייצוג בהליך הגישור}, ראוי שבית-משפט קמא ייתן פסק זמן סביר למשיב למצוא פרקליט חדש טרם חידוש הדיונים.

ב- ת"א (מרכז) 6123-08-07 {עו"ד דניאל מקליס נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2014(4), 29233 (2014)} נתגלעו חילוקי-דעות בינו לבין הנתבעים והתובעים שכנגד בנוגע לאופן המשך הטיפול בתיק.

בית-המשפט התרשם כי מדובר בחילוקי-דעות מהותיים.

במקרה הנדון, התיק עודנו מצוי בשלב קדם המשפט. טרם הוגשו ראיות הצדדים והדרך לבירור התיק, ככל שהצדדים לא יסכימו לסיימו בפשרה, עשויה להיות עוד ארוכה. לנתבעים נותר די והותר זמן להגשת תצהיריהם.

בהתחשב בבקשת בא-כוח הנתבעים להשתחרר מהייצוג, ככל שיהיה בכך צורך, ניתן יהיה להאריך המועד האמור לתקופה קצרה, למרות גילו של התיק. שחרור בא-כוח הנתבעים אינו צפוי להביא לנזק בלתי-מידתי לנתבעים.

זאת ועוד. המועד שבו הוגשה הבקשה מותיר לנתבעים די זמן לאתר בא-כוח חלופי להשלמת ההליכים מקדמיים, להגשת התצהירים וניהול דיני ההוכחות.

בית-המשפט לא סבר כי היקפו של התיק יהווה מכשול לקבלת ייצוג חלופי למרות גילו של התיק וגלגוליו השונים.

עוד נקבע כי אין גם מקום להתנות את הפסקת הייצוג ואת שחרור עורך-הדין במינוי עורך-דין אחר תחתיו. התניה כזו תהווה אכיפה בלתי-מוצדקת של שירות אישי.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט הורה על שחרור בא-כוח הנתבעים והתובעים שכנגד מייצוג כמבוקש.

4. סיכום
אמות-המידה שצויינו לעיל מסייעות בעמידה על מידת האזהרה הדרושה מצד עורך-הדין בהתאם לנסיבות של כל מקרה, ובכך למנוע התרשלות מצידם.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

לקוח המסתכן בפעולה משפטית מסוכנת