דיני רשלנות עורך דין וההיצג הרשלני
הפרקים שבספר:
- דיני רשלנות עורך דין - הקדמה
- דיני רשלנות עורך דין - פתח דבר
- חובת עורך דין ללקוחו
- ההבחנה בין רשלנות לבין טעות בשיקול דעת
- חובת הגילוי.מעילה באימון הלקוח והסתרת "פרט מהותי"
- נאמנות
- הפעלת שיקול הדעת של עורך הדין בעניין פשרה
- האם חב עורך הדין חובת זהירות כלפי הצד שכנגד?
- רשלנות עובדי משרדו של עורך הדין
- על עורך הדין להסביר את משמעות החתימה על ייפוי כוח
- מתן עצה
- מסירת מידע חלקי ע"י הלקוח
- ניגוד עניינים
- רשלנות עורכי דין במילוי תפקידם ככונסי נכסים וכמפרקים
- רשלנות עורכי דין בהליכי הוצל"פ
- אפוטרופסות
- מנהל עיזבון.ירושות וצוואות
- הליכי ערעור
- רשלנות במשפט הפלילי
- התיישנות
- ניסוח הסכמים
- הכנת לקוח לפני משפט - והתנהלות עורך הדין במהלך המשפט
- עסקאות מקרקעין
- אשם תורם
- פסיקת הוצאות כאשר התביעה הוגשה בקלות ראש
- חובתו של עורך דין כלפי מושך שיק לא עביר
- לקוח המסתכן בפעולה משפטית מסוכנת
- עסקה כושלת
- עסקה ספוקלטיבית
- ייצוג בני משפחה
- אי הגשת סיכומים
- בוררות
- תיקון כתב התביעה
- הזכות לפיצויים
- אחריות עורך הדין באנגליה
- היצג רשלני בנזיקין
התיישנות
רשלנות עורכי-דין בגין התיישנות תביעות הינה בעייתית, שכן מבחינת הקשר הסיבתי על בית-המשפט לדון לא רק ברשלנות עורך-הדין אלא גם בשאלה מה היה פוסק בית-המשפט אילו התביעה היתה מוגשת במועדה.על עורך-הדין לעמוד בלוח זמנים, והדברים אמורים הן בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק, והן בנוגע למגבלות זמן הקבועות בהוראות שנותן הלקוח לעורך-דינו.
כך למשל, חייב עורך-דין להזהיר את לקוחו לגבי תקופת התיישנות של התביעה שמטופלת על-ידו.
במסגרת חובת האמון המיוחדת שחב עורך-הדין ללקוחו עליו ליצור עימו קשר מידי פעם בפעם על-מנת לעדכן, להתעדכן ולהזכיר ללקוח כיצד מתנהל הטיפול בתיק, בפרט לקראת תום תקופת ההתיישנות. אין עורך-הדין רשאי להניח כי הלקוח זנח את התביעה, אך בשל העובדה שהלקוח נמנע מליצור עמו קשר - עליו לנסות לקבל את עמדת הלקוח בנושא {יעקב "רשלנות בין כותלי בית-המשפט", עיוני משפט כו (תשס"ב)}.
חובתו של עורך-דין להזהיר את הלקוח על-כך שתקופת ההתיישנות להגשת תביעתו לקבלת גימלה מהביטוח הלאומי, למשל, עומדת לחלוף, גם אם לא היה אמור להגיש תביעה זו, ושירותיו נשכרו רק לצורך הגשת תביעת נזיקין.
אם בוחר הלקוח שלא להגיש תביעה, חרף חלוף תקופת ההתיישנות, ולפעול להשגת יעדיו בערוצים אחרים, או אם למרות שנמסרה לו מלוא האינפורמציה על-ידי עורך-דינו, מתמהמה הלקוח בהחלטתו ולא דואג להעביר לעורך-הדין את הסכומים הנדרשים לפתיחת תיק בבית-המשפט, אין מקום לבוא בטענות אל עורך-הדין {ע"א 479/65 וידר נ' עו"ד גדעון הרנוי, פ"ד כ(1), 468 (1966)}.
על עורך-הדין לעמוד בלוח הזמנים. הדברים אמורים הן בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק והן בנוגע למגבלות זמן הקבועות בהוראות שנותן הלקוח לעורך-הדין.
כמו-כן, על עורך-הדין לקיים החלטות בית-המשפט בנוגע למועד הגשת כתבי הטענות והראיות.
על עורך-הדין מוטלת חובה מוגברת להתריע בפני לקוחו לגבי תקופת ההתיישנות של התביעה שבטיפולו, במיוחד כאשר קיימת תקופת התיישנות מיוחדת {כגון תקופת התיישנות המופיעה בחוק חוזה ביטוח}.
נדגיש כי כאשר נודע לעורך-דין, מלקוחו כי תקופת ההתיישנות מסתיימת בתוך ימים ספורים, חייב הוא להגיש את התביעה מייד, גם ללא קבלת הוראה מהלקוח לכך, אחרת ייחשב הדבר כרשלנות {Gray v. Solicitors, 17 B.C.L.R. 392}. על-כל-פנים עורך-הדין חייב להזהיר את הלקוח על-כך.
אין עורך-הדין יוצא ידי חובתו באזהרות כלליות ביחס לאפשרות התיישנותה של התביעה. על עורך-הדין מוטלת החובה להודיע ללקוחו באופן חד וברור מהו המועד בו תתיישן תביעתו, קל וחומר כאשר גמר-בדעתו להפסיק את הטיפול בעניינו של הלקוח {ת"א (שלום יר') 004334/03 יעקב בן דוד נ' עורך-דין יוסף בן דור, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.07.05)}.
גם שיהוי בהגשת שטר משכון להוצאה לפועל, הגורם נזק ללקוח בשל פשיטת רגל, יש בכך רשלנות מקצועית { Miss.314 ,(1893) 4 Fitch v. Scott}.
ב- ת"א 1927/99 {ילין נ' עו"ד כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.09.09)} קבע בית-המשפט כי מחדלו העיקרי של עורך-הדין איננו בכך שלא הגיש תביעות פיצויים בשם התובעים לבית-המשפט המחוזי, שהרי הגשת התביעה היתה כרוכה בתשלום אגרה והוצאות חוות-דעת שמאית.
רשלנותו של הנתבע נעוצה בכך שכאשר התקרבה תקופת ההתיישנות לסיומה באותו חודש, לא דאג הנתבע להתריע בפני כל אחד ואחד מן התובעים על-כך שתקופת ההתיישנות עומדת לחלוף, וכי אם לא תוגש תביעתם עד תום תקופת ההתיישנות תאבד זכותם לפיצוי.
עוד נקבע כי רשלנותו של הנתבע באה לידי ביטוי בכך שלאחר שנדחתה בקשתו לצירוף התובעים לתביעת מרגולין, הוא לא פנה לכל אחד ואחד מהם, בכתב או בעל-פה ולא הבהיר להם כי הבקשה נדחתה וכי עליהם להגיש תביעות נפרדות ולבקש לאחד הדיון בהן עם תביעת מרגולין, וכי לצורך הגשת התביעה על כל תובע לשאת בתשלום אגרה, כמו גם בשכר-טרחת השמאי.
ב- ת"א 2278/00 {אפלבוים ירחמיאל נ' רובין יעקב, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.07.05)} קבע בית-המשפט כי החלטתו של הנתבע להגיש את התביעה השניה, ביודעו כי היא ניצבת בפני בעיית התיישנות כה גדולה, היתה בלתי-סבירה בעליל. הנתבע לא שקל את כלל השיקולים הדרושים וגרם לתובע נזק.
ב- ע"א 8001/95 {קורן נ' ויסברג, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.01.98)} השתהה המערער, שנפגע בתאונת דרכים, בהמצאת חוות-דעת רפואית בעניינו למשיב - עורך-הדין אשר טיפל עבורו בתביעת הנזיקין. תביעת הפיצויים של המערער הוגשה באיחור ונדחתה מחמת התיישנות.
בית-המשפט המחוזי מצא כי עורך-הדין התרשל כאשר לא דאג להעמיד את המערער על סכנת ההתיישנות של תביעתו, אף כי סבר כי גם המערער אינו נקי מאשמה.
בית-המשפט דחה את ערעורו של עורך-הדין בקובעו כי היה על עורך-הדין להעמיד את הלקוח - אשר השתהה בהמצאת חוות-הדעת הרפואית - על סכנת ההתיישנות.
נעיר כי בנסיבות מעין אלו נמצא עורך-הדין ב"מלכודת", שכן מחד, הוא תלוי בלקוח לגבי ביצוע הבדיקה אצל המומחה הרפואי והתשלום בגינה, ומאידך, הנטל עליו להוכיח כי התריע בפני לקוחו על סכנת ההתיישנות.
ב- ע"א 479/65 {צבי וידר נ' גדעון הרנון עו"ד, פ"ד כ(1), 468 (1966)} קבע בית-המשפט כי עורך-דין שלקוחו התייעץ עימו בעניין תביעה למוסד לביטוח לאומי "חייב לפחות להעמידו על תקופת ההתיישנות המיוחדת של שנה אחת שבה עשויה תביעתו לפקוע".
קביעה זו נעשתה למרות שבית-משפט המחוזי קבע כי "המשיב לא קיבל על עצמו לטפל בתביעה מן המוסד לביטוח לאומי" אלא רק "שהמערער התייעץ איתו בקשר לתאונה", מה שמוכיח את החומרה שמייחס בית-המשפט העליון לסוגיה זו. הערעור נדחה בסופו-של-דבר בשל אי-הוכחת הנזק שנגרם לתובע והקשר הסיבתי.
ב- ת"א (שלום ת"א) 102696/99 {עבדלקאדר אברהים ראיד יוסף נ' סעיד עתילי, עורך-דין ואח', תק-של 2004(1), 1646 (2004)} קבע בית-המשפט כי עורכי-הדין במקרה דנן טיפלו בתיקו של התובע באופן רשלני, מזלזל ובלתי-מקצועי והביאו להגשת תביעה לאחר חלוף מועד ההתיישנות.
ב- ת"א (נת') 2052/05 {ינקו יהודה נ' עו"ד דורון דורית, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.12.07)} קבע בית-המשפט כי היה זה מחובתה של עורכת-הדין להזהיר את התובע בכתב על מועד ההתיישנות הספציפי ואת ההשלכות הנובעות מכך ולא להסתפק באמירה שהתביעה עלולה להתיישן.
לחילופין היה על עורכת-הדין להודיע לתובע באופן ברור כי היא מפסיקה לייצגו לנוכח היעדר שיתוף פעולה מצידו תוך העמדתו על מועד ההתיישנות.
בית-המשפט קבע כי עורכת-הדין לא עשתה דבר לקראת תום תקופת ההתיישנות על-מנת לחדש את הקשר עם התובע או לפחות לשגר אליו התראה בכתב כאמור.
יחד-עם-זאת, בית-המשפט קבע כי לתובע אשם תורם בשיעור 20% בשל מחדלו להשיב להצעת הפשרה וניתוק המגע מעורך-הדין.
ב- ת"א (ת"א) 2706-07 {מיכאל אבני ואח' נ' עו"ד יעקב הרכבי, תק-מח 2013(2), 19771 (2013)} קיבל בית-המשפט את טענת התובעים, כי סמכו לאורך זמן על מצגיו והסבריו של הנתבע, ורק לקראת חודש אפריל 2004, בעקבות פנייתם לעו"ד ברוך, נודע להם כי לא תותר בניה במגרשים שנרכשו על-ידם.
במקרה דנן, מירוץ ההתיישנות החל לא בשנת 1999 אלא בשנת 2004, מועד בו נודע לתובעים לראשונה כי לא ניתן לבנות על המקרקעין. לפיכך, בית-המשפט קבע כי התביעה שהוגשה בשנת 2007 - לא התיישנה.
בית-המשפט בפסק-דינו ציין כי גם אם חל שיהוי בהגשת התביעה {על-אף שאינו סבור כי מדובר בשיהוי}, לא היה בו כשלעצמו כדי לגרום נזק לנתבע, שכן המסמכים הנוגעים לתביעה מצויים ברשותו והעובדות ידועות לו מידיעה אישית. לכן, בית-המשפט דחה גם את טענת השיהוי שהעלה הנתבע כטענת-סף.
סיטואציה דומה נדונה ב- ע"א 2720/08 {סימון ז'אן נ' פיטור ליבמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.08.12)} שם הוגשה תביעה לתשלום פיצויים נגד מוכר בעסקת מקרקעין ונגד עורכת-דין שייצגה את המשיבים, לאחר שנמצא כי הרוכשים הוטעו להאמין שנמכרו להם זכויות בעלות בדירה, בעוד שבפועל נמכרו זכויות חכירת-משנה המוגבלות בזמן. בית-המשפט העליון קבע, כי התביעה, שהוגשה 8 שנים לאחר כריתת הסכם המכר - לא התיישנה, בהסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו על-ידי כב' השופט ח' מלצר:
"ליבמן לא ידעו על רכיב ההתרשלות, או על רכיב הנזק עד לשנת 1996... וגם לא היה להם "קצה חוט" בנוגע לנתונים אלה, כלשון המבחן שנקבע לעניין זה בפרשת הוועדה לאנרגיה אטומית... בנסיבות המקרה... לא ניתן לומר כי ליבמן היו יכולים, בזהירות סבירה, לגלות את העובדות לאשורן עד לשנת 1996... על-כן מירוץ ההתיישנות החל כאן לא בשנת 1991, אלא בשנת 1996, ומכאן שדין טענת ההתיישנות - להידחות."
נדגיש כי ערעור - שהוגש על פסק-הדין הנ"ל {ע"א 4948/13 עו"ד יעקב הרכבי נ' מיכאל אבני, תק-על 2015(1), 11600 (2015)} - התקבל. בית-משפט של ערעור קבע כי מן ההיבט המשפטי אין מקום לפסוק בתביעת נזיקין "פיצויי קיום", ומנגד, לא היה מקום להורות על השבת כל הסכומים ששילמו המשיבים עבור המגרשים, כשאלה נותרו בידיהם מבלי ששווים הוכח על-ידי המשיבים ומבלי להצביע על עיקר הנזק שנגרם להם כתוצאה מהתרשלות המערער.