botox
הספריה המשפטית
שאלות ותשובות בפשיטת רגל (סוגיות נבחרות)

הפרקים שבספר:

ניהול נכסים; תביעת חוב ונכסים העומדים לתשלום חובות (סעיפים 71 עד 87 לפקודה)

שאלה: מהו חוב בר-תביעה?
תשובה: חוב "בר-תביעה" מוגדר בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל, כ"כל חוב או חבות שניתן לפי פקודה זו לתבעם בפשיטת רגל." סעיף 71(א) לפקודת פשיטת הרגל מרחיב בעניין זה בהגדירו "חובות בני-תביעה" כ"חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני-תביעה בפשיטת רגל".

שאלה: האם חוב מים שנוצר לפני צו הכינוס יהיה חוב בר-תביעה בהליך פשיטת הרגל?
תשובה: כן {בש"א (ב"ש) 4398/06 אבו חאמד איברהים נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', תק-מח 2007(1), 13122 (2007)}.

שאלה: האם היטל השבחה שנוצר לפני צו הכינוס יהיה חוב בר-תביעה בהליך פשיטת הרגל?
תשובה: כן {בש"א (יר') 2204/05 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' א.ר. מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק) (החברה), תק-מח 2006(4), 11927 (2006)}.

שאלה: מהו הדין באשר לקנס בשל עבירה פלילית - האם הוא חוב בר-תביעה?
תשובה: כאשר החוב נוצר לפני מתן צו הכינוס, החוב ייכנס לחובות בהליך פשיטת הרגל, ובמקרה שכזה על הנושה להגיש תביעת חוב כנדרש על-פי פקודת פשיטת הרגל. לעומת-זאת, כאשר החוב נוצר לאחר מתן צו הכינוס, החוב לא ייכנס לחובות שבהליך פשיטת הרגל.

ב- בש"פ 373/89 {א' שטיין נ' מדינת-ישראל, פ"ד מג(2), 474 (1989)} קבע בית-המשפט כי "משהוכרז החייב פושט רגל עת תלוי ועומד היה כנגדו חיוב של קנס, אין למדינה כנגדו אלא חוב בר-תביעה... מחד גיסא, יכולה המדינה לגבות את הקנס בדרך של הגשת תביעת חוב, ולפיכך לא ניתן להגיע לפי דיני פשיטת הרגל לתוצאה שיש להפעיל את עונש המאסר; מאידך גיסא, אין המבקש רשאי, וגם אסור לו, לשלם את הקנס למדינה, משום שהתשלום ייחשב במקרה כזה כהעדפת נושים בלתי-מותרת" {ראה גם ע"פ 5625/92 גדבאן נ' מדינת ישראל, תק-על 93(1), 862 (1993)}.

שאלה: מהו המועד להגשת תביעת חוב?
תשובה: בהתאם לסעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל נושה רשאי להגיש תביעת חוב בתוך 6 חודשים מיום מתן צו הכינוס. לתשומת-ליבנו כי מגבלת הזמן הקבועה בסעיף זה הינה בבחינת קביעת "רף קשיח" להגשת תביעות חוב, אשר מעבר לו אבדה זכותו של הנושה לתבוע חובו מהחייב, אף אם האחרון מודה בו. כלומר, המגבלה להגשת תביעת חוב איננה פורמאלית-טכנית כי אם מהותית.

שאלה: מדוע הגביל המחוקק את המועד להגשת תביעת חוב?
תשובה: הגבלת הזמן הקבועה בסעיף זה נועדה כדי לקבל תמונת מצב אמיתית לגבי היקף חובות החייב, לאפשר לחייב להתארגן ולהציע הצעות הסדר לנושים או לבקש הפטר בגין חובותיו, זאת לתועלת נושיו ועל-מנת לפתוח דף חדש.

שאלה: האם חובה על הנושה לצרף תצהיר תומך לתביעת החוב שהגיש?
תשובה: כן. תביעת החוב תאומת בתצהיר של הנושה או של מי שהוא הרשה, ותוגש לכונס הרשמי {הערה: נכון ל- 12/12 ניתן גם להגיש את תביעת החוב לא רק באופן ידני אלא גם באופן מקוון ולצורך זה יש לפנות לאתר האינטרנט של הכונס הרשמי} או לנאמן, בצירוף האסמכתאות שיש בהן כדי לבסס את החוב הנתבע וכן כל פרט משלים אחר שייראה לנכון לכונס הרשמי או לנאמן {ראה תקנה 76 לתקנות פשיטת הרגל}.

שאלה: כיצד ינהג הנאמן כאשר הגיע למסקנה כי תביעת החוב שהוגשה לו לוקה בחוסר מסמכים?
תשובה: הנאמן רשאי ואף מחוייב לדרוש מסמכים נוספים במידה והוא סבור כי תביעת החוב שהוגשה לו איננה ברורה או איננה מבוססת דיה. הסמכות לדרוש מסמכים נוספים מצויה בתקנה 76(ב) לתקנות פשיטת הרגל.

נאמן אשר ידחה תביעת חוב מכיוון שלא צורפו לה מסמכים מסויימים, מבלי לפנות קודם לכן למגיש התביעה ולאפשר לו להוסיף מסמכים אלה, יחטא לתפקידו כ"ידו הארוכה של בית-המשפט". במקרה שכזה, על הנאמן חלה החובה ליידע את מגיש התביעה כי בקשתו חסרה מסמכים מסויימים, וכי אם לא יצורפו תוך פרק זמן סביר, עשוי הוא לדחות את התביעה.

יחד-עם-זאת, אין לדרוש מהנאמן "לרדוף" אחרי מגיש תביעת החוב על-מנת שיגיש את המסמכים הנדרשים. די בכך שהנאמן פנה למגיש התביעה בדרישה להמציא את המסמכים. במקרה ומגיש התביעה מסרב לעשות זאת או משתהה באופן בלתי-סביר, רשאי הנאמן לשקול את הסירוב או השיהוי במסגרת שיקוליו אם לקבל או לדחות את תביעת החוב.

זאת ועוד. לנאמן שיקול-דעת האם לדרוש "ראיות נוספות", אולם הוא אינו מחוייב לעשות כן אם הגיע לכלל מסקנה על סמך החומר שבפניו לדחות את תביעת החוב.

שאלה: האם בסמכותו של הנאמן להציץ מאחורי פסק-הדין?
תשובה: כן {להרחבה בעניין זה ראה בפרק העוסק בסעיף 13 לפקודת פשיטת הרגל}.
שאלה: מהו המועד שבו מחוייב הנאמן להכריע בתביעת החוב שהוגשה לו?
תשובה: על הנאמן להכריע בתביעת החוב בתוך 90 יום מיום שהומצאה לו תביעת החוב {ראה תקנה 93 לתקנות פשיטת הרגל}.

זאת ועוד. אין בחריגה במועד ההכרעה בתביעת החוב על-מנת לשלול את סמכותו של הנאמן לעשות כן לאחר מכן או כדי להצדיק קבלה אוטומטית שלה {פש"ר (ת"א-יפו) 1690/03 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עורך-דין אברהם קורן ואח', תק-מח 2008(1), 12101 (2008)}.

שאלה: מדוע הארכת מועד להגשת תביעת חוב אינה נעשית כדבר שבשגרה?
תשובה: הארכת מועד לצורך הגשת תביעת חוב איננה נעשית כדבר שבשגרה שכן הנושים זכאים לכך שבתוך פרק זמן סביר ידעו מהי מצבת הנשיה ומהו מצבור הנכסים העומדים לרשותם לחלוקה {רע"א 6610/97 בנק הפועלים בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 98(1), 94 (1998)}.

שאלה: למרות האמור לעיל, אימתי ניתן יהיה להצדיק מתן אורכה להגשת תביעת חוב?
תשובה: על-מנת להצדיק סטיה מהכלל האמור על המבקש להוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים הארכת מועד להגשת תביעת החוב שלו.

בחינת טעמים מיוחדים תעשה בכל מקרה על-פי נסיבותיו תוך עריכת איזון ראוי בין זכויות כלל הנושים, זכויות הנושה המבקש אורכה, זכויות החייב והאינטרס הציבורי המוגן במוסד פשיטת הרגל.
נדגיש כי חוסר מודעות באשר למתן צו הכינוס, אינו מהווה כשלעצמו טעם מיוחד שכן המחוקק אמר את דברו וקבע שהפרסום ברשומות ובעיתון הינו הדרך למסירת הודעות למעוניינים {רע"א 6610/97 בנק הפועלים בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 98(1), 94 (1998)}. היינו, אי-ידיעה בתום-לב או טעות אנוש גרידא אינן מהוות "טעם מיוחד" להארכת מועד {בש"א (ת"א) הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' עו"ד ערן קאופמן ואח', תק-מח 2004(3), 1004 (2004)}.
יחד-עם-זאת, ניכרת בפסיקת בתי-המשפט מגמה המאפשרת פרשנות רחבה יותר של המושג "טעם מיוחד" לטובת הנושה המאחר, זאת במקרים בהם עולה שהנושה לא ידע ולא יכול היה לדעת אודות צו הכינוס, בפרט בנסיבות שבהן הוטעה על-ידי החייב שלא באשמתו {ע"א 673/87 סאלח נ' כוכבי, פ"ד מג(3), 57 (1989)}.

קביעת חזקה חלוטה בדבר ידיעה קונסטרוקטיבית, מחמירה יתר-על-המידה עם הנושה שכן לעיתים בנסיבות מסויימות ומתוך שיקולים של צדק טבעי, יש לאפשר לנושה לסתור את החזקה האמורה, במיוחד בעידן שלאחר חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו.

הפגיעה בקניינו של הנושה, אשר לא ידע {סובייקטיבית} על מתן צו הכינוס, ובשל כך לא הגיש תביעת חוב במועד, היא בלתי-מידתית.

הדברים מקבלים משנה-תוקף באותם מקרים בהם אי-הידיעה מקורה במחדל ו/או בהתנהגות החייב וכן במקרים בהם החוב אינו שנוי במחלוקת ותביעת החוב הוגשה באיחור קל.
בנסיבות כאלה ראוי לנקוט בגישה מקילה עם הנושים אשר לא ידעו, סובייקטיבית, על צו הכינוס.

באותם מצבים {לא ידע ולא יכול היה לדעת}, נאות בית-המשפט להאריך את המועד הקבוע להגשת תביעת חוב לפרק זמן מסויים, אולם זאת לא לפני שהובהר כי שאר הנושים לא יינזקו מעבר לנדרש ו/או שטרם נוצרה אצלם ציפיה אמיתית לגבי היקף החובות. לעניין זה נעיר מספר נקודות:

הראשונה, יש להוכיח כי החייב הטעה את המבקש הטעיה שהביאה לכך שהמבקש לא ידע על הליך פשיטת הרגל ו/או גרם למבקש להניח כי החייב אינו נתון בהליכי פשיטת רגל.

השנייה, בקשה להארכת מועד המוגשת שעה שהליכי פשיטת הרגל נמצאים בשלביהם הסופיים {החייב הוכרז כפשוט רגל; הציע הסדר פשרה לנושיו שאושר; החייב הספיק להפקיד את מלוא הכספים שנתחייב בהם על-פי ההסדר שאושר} ובשלב בו נוצרה ציפיה ממשית מצד הנושים והחייב להשלמתם - תידחה.

השלישית, אינטרס הנושים להשלמת ההליך על-פי הצעת ההסדר שאושרה, למשל, הינו אינטרס ממשי הראוי להגנה והגובר על האינטרס הפרטני והמצומצם של המבקש.

סיכום: כאשר נושה ידע בפועל אודות מתן צו הכינוס - בין משום שנשלחה לו הודעה על-ידי החייב, הנאמן ובין מכל מקור אחר - הוא יתקשה מאוד להוכיח כי "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד, וכי לכן מתקיים לגביו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד.
לעומת-זאת, כאשר נושה לא ידע בפועל אודות הליך פשיטת הרגל, ובמיוחד כשמדובר בנושה ששמו צויין בדו"ח שהוגש על מצב העסקים, הרי הנטל שיוטל לסתור את חזקת הידיעה אודות מתן צו הכינוס לא יהיה כבד במיוחד. בנסיבות אלה, ובכפוף לשיקולים הנוגעים לפגיעה משמעותית ביעילות ההליך ובקידומו ובהתחשב במידת האיחור, יהיה ככלל על הנאמן לשקול בחיוב היעתרות לבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב {בית-המשפט ביכר את הגישה המקלה על פני הגישה המחמירה ככל שמדובר בהארכת מועד להגשת תביעות חוב ולהרחבה בעניין הגישות הנ"ל ראה רע"א 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבנית עיריית ירושלים ואח' נ' א.ר. מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק) ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

כך למשל, ב- רע"א 6548/11 {סיטיבנק ואח' נ' עו"ד איתן ארז בתפקידו כמנהל מיוחד לנכסי החייבת רחל סייג סופר ואח', תק-על 2012(4), 5602 (2012)} עסקינן במקרה בו תביעת החוב הוגשה מפאת איחור של מספר חודשים {ארבעה}. המנהל המיוחד החליט לדחות את תביעת החוב מפאת האיחור בהגשתה. בית-המשפט עסק בשאלה האם המבקשים הצביעו על "טעמים מיוחדים" שבגינם לא יכולים היו להגיש את תביעת החוב במועד.

בית-המשפט דחה הבקשה וקבע:

"5. במקרה שלפנינו אין חולק כי המבקשים היו מודעים בפועל למועד מתן צו הכינוס לנכסי החייבת. בהיותם מוסדות פיננסיים, הנהנים מייעוץ משפטי שוטף, ניתן להניח כי מגבלת הזמן להגשת תביעת החוב הייתה ידועה להם. מכל מקום קשה לומר כי המבקשים לא יכולים היו להגיש תביעת חוב במועד, כנדרש לפי סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל. עצם העובדה שהמבקשים ניהלו מגעים עם המנהלים המיוחדים בתקופה שלאחר חלוף המועד להגשת תביעת החוב ואף העובדה שהמנהלים המיוחדים הזכירו את תביעת החוב בדיון שהתנהל בבית-המשפט של פשיטת הרגל אינן מקימות טעם מיוחד להארכת המועד. בהקשר זה יוער, כי בפסק-הדין בעניין מלונות רותם נקבע כי: "אם הנושה ידע בפועל אודות מתן הצו צריכות להתקיים נסיבות נדירות כדי שניתן יהיה לקבוע שהוא "לא יכול היה" להגיש תביעת חוב במועד" (ראו עניין מלונות רותם, פסקה 10 לפסק-הדין). נסיבות נדירות מעין אלה אינן מתקיימות במקרה דנא. על כן איני רואה להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי, שדחה את ערעור המבקשים על החלטת המנהלים המיוחדים.

עוד יצויין, כי עצם העובדה שהמועד להגשת תביעת החוב חלף בטרם ניתן פסק-דין בתביעת המבקשים נגד החייבת לא הייתה צריכה למנוע מהמבקשים להגיש תביעת חוב נגד החייבת במקביל לתביעה ה"רגילה" נגדה. זאת, נוכח הוראות סעיף 71(א) לפקודת פשיטת הרגל, שלפיה גם חוב עתידי או מותנה הוא בר-תביעה בהליך פשיטת הרגל. אף איננו רואים להתייחס בהקשר זה לסוגיה של המשך ניהול התביעה בבית-המשפט המחוזי על-ידי המבקשים לאחר הוצאת צו הכינוס ותוקף הסכם הפשרה, שכן שאלה זו נוגעת לתביעת החוב לגופה (ראו לעניין זה, סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל). משהגענו לכלל מסקנה לפיה לא היה מקום להאריך את המועד להגשת תביעת החוב, איננו רואים צורך לנקוט עמדה בשאלת תום-ליבם של המבקשים והשפעתו על סוגית הארכת המועד."

ב- רע"א 9305/09 {עו"ד אריה חגי נ' עו"ד יוסף אלברק - מפרק החברה הכלכלית ואח', תק-על 2012(4), 4831 (2012)} קבע בית-המשפט:

"5. בנסיבות העניין שוכנעתי, כי נוכח הגישה שאומצה בפסק-הדין בעניין מלונות רותם, המחייבת את המפרק להתחשב בהשפעת הבקשה להארכת המועד להגשת תביעת חוב על יעילות הליך חדלות הפירעון וקידומו (ראו עניין מלונות רותם, פסקה 14 לפסק-הדין), יש להיעתר לבקשת רשות הערעור ולקבל את בקשת המבקש להארכת המועד להגשת תביעת החוב. לעניין זה ראיתי להתחשב במספר נתונים, שבהצטברם יחד מקימים "טעם מיוחד" להארכת מועד במקרה דנא. ראשית, האיחור הקל יחסית בהגשת תביעת חוב. שנית, העדר התקדמות כלשהי בהליך הפירוק בפרק הזמן שבין חלוף המועד הקבוע בחוק להגשת תביעת החוב לבין מועד הגשתה בפועל. שלישית, העובדה כי המפרק במכתבו למבקש מיום 11.5.2007 לא דחה את תביעת החוב מפאת האיחור בהגשתה, ולפיכך יצר מצג כאילו לא נפל בה כל פגם מבחינה זו. רביעית, העובדה שבעקבות הסכם הפשרה התקבלו בקופת הפירוק כספים שיהיה בהם כדי להביא לתשלום חובותיהם (הנומינליים) של כלל נושי החברה, כך שקבלת תביעת החוב של המבקש באיחור לא תפגע (למצער, משמעותית) בנושיה האחרים של החברה. וחמישית, ובכך אולי העיקר: הסכם הפשרה הנזכר מביא לכך שחלק לא קטן מסכומה של תביעת החוב של המבקש ישולם על-ידי החברה איתה נכרת הסכם הפשרה."

שאלה: מהו המועד להגשת ערעור על החלטת נאמן לפיה נדחתה הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב?
תשובה: פרק ד' לתקנות פשיטת הרגל, העוסק ב"תביעות חוב", קובע בתקנה 76 לתקנות פשיטת הרגל את סדר הגשת תביעת החוב, ובכלל כך מתן אפשרות ערעור לנושה תוך 15 יום על החלטת הכונס הרשמי או הנאמן, במידה וזה נתמנה, שלא להאריך מועד להגשת תביעת חוב.

שאלה: האם ניתן לערער על החלטה המעניקה הארכת מועד?
תשובה: אין מוענקת אפשרות ערעור או השגה מקבילה, אם ניתנה הארכת מועד, לחייב או לאחד מהנושים האחרים {פש"ר (ב"ש) 8121/08 בהמני (גהדר) יורם נ' הכונס הרשמי, תק-מח 2008(2) 5788 (2008); פש"ר (ת"א-יפו) 1581/01 רנבי בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', תק-מח 2005(4) 10863 (2005); ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק), תק-על 2008(3) 488 (2008)}.

שאלה: מהו הדין כאשר לא הוגשו בששת החודשים ממועד צו הכינוס תביעות חוב כנגד החייב וקיימות מספר תביעות חוב ש"נדחו על-הסף" מחמת שלא הוגשו במועד הקבוע בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל?
תשובה: ב- בש"א (ת"א-יפו) 6814/07 {אליהו פורת נ' עורך-דין גיא אורלי בתפקידה כמנהלת מיוחדת על נכסי החייב אליהו פורת ואח', תק-מח 2007(2) 8806 (2007)} עסקינן בבקשה של חייב לביטול צו הכינוס שניתן כנגדו. החייב טען כי לא הוגשו תביעות חוב במשך תקופת ששת החודשים ממועד צו הכינוס. יחד-עם-זאת, נתברר בדיעבד, כי שתי תביעות החוב שהוגשו, הוגשו באיחור ובניגוד לקבוע בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל. בדחותה את הבקשה קבעה כב' השופטת ורדה אלשיך:

"3. משהגענו לכאן, לא נותרה אלא טענתו הראשונית, המשפטית בעיקרה, של החייב. משמעות טענתו זו של החייב הינה כי, במידה וחלפו ששת החודשים הקבועים להגשת תביעות חוב, ושתי תביעות החוב שהוגשו כנגדו הוגשו באיחור, הרי ש'לא הוגשו תביעות חוב' (ולמצער, דינן להידחות על-הסף לפי מצוות סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל), ואי-לכך דין צו הכינוס להתבטל מאליו.

אכן, אין כל צורך להכביר מילים על חשיבות המועדים שנקצבו בסעיף 71(ב) לפקודה, ועל העובדה כי הארכות מועד ניתנים אך במקרים חריגים. אולם, חרף כל האמור לעיל, לא אוכל להסכים עם החייב לאור נסיבותיו הספציפיות והחריגות של המקרה.

4. במה אמורים דברים? אין ספק, כי לקביעת "הרף הקשיח" של מועד ששת החודשים ישנה משמעות רבה בהגנה - הן על הנושים המסתמכים על קביעת מצבת חובות (או למצער, מצבת חובות נטענת) סופית של החייב, והן - במידה מסויימת - על החייב עצמו, ואין ספק כי ראוי לכבד כלל זה ולא להפוך את החריג לכלל ואת הכלל לחריג בדרך של פרשנות שיפוטית.

אלא מאי? חרף כל האמור לעיל, נדרש בית-המשפט להפעיל הגיון שיפוטי ושיקול-דעת, ולהזהר מהחלה נוקשה מדי של כללים, מקום בו הפעלתם באורח פורמליסטי ובלא התייחסות מספקת לתוצאה, עשויה להביא לתוצאה אבסורדית, או לסכל את מטרותיו היסודיות של המחוקק.

ספק גדול בעיני, האם יכול חייב שהינו חדל פירעון בעליל (קרי התנגדותו להליכים נדחתה, תוך שבית-המשפט מקבל כקביעה שיפוטית את ההנחה כי הוא חדל פירעון וראוי לצו כינוס), "לצאת בלא כלום" ולבטל את כל ההליכים כנגדו, אך ורק נוכח הוראת סעיף 71(ב). מן הראוי אף להקפיד ולהבדיל בין מצב, בו כל תביעות החוב שהוגשו נדונו ונדחו לגופן, לבין מצב בו עסקינן בדחיות על-הסף בלא לדון בתביעות (ועימם במצבו המהותי של החייב) לגופן.

5. לא זאת, אלא אף זאת: דין כזה, אם יחול, לא יביא אלא לכך כי צו הכינוס יבוטל בלא הפטר, באשר אין כל מקום ליתן הפטר לחייב שלא התקבלו כנגדו תביעות חוב כלשהן, והליכי חדלות הפירעון כנגדו נמשכו תקופה קצרה יחסית.
התוצאה, אם כן, לא תהיה אלא כי אותם נושים ש"נדחו על-הסף" נוכח הוראת סעיף 71(ב), יוכלו להגיש, ולו יום אחד בלבד לאחר מכן, בקשות חדשות להתראת פשיטת רגל ולצו כינוס, דבר שיביא לכך כי בית-המשפט והצדדים ימצאו עצמם, בסופו-של-דבר, באותו מצב דיוני עצמו, וזאת לאחר שבוזבז זמן שיפוטי יקר, וכל הצדדים נדרשו להוצאות סרק נוכח סרבול והתארכות הדיונים.

ברור מאליו, כי פרשנות המובילה למצב אבסורדי שכזה הינה בלתי-רצויה, וזאת בלשון המעטה. אין צורך להכביר מילים, כי לא כזו היא כוונת המחוקק, ואין סעיף 71(ב) מיועד לסתור את השאיפה הבסיסית והכללית להתנהלות דיונית יעילה, קל וחומר שלא לעודד או לאלץ את הצדדים לשקוע בהליכי סרק מחזוריים.

בשולי הדברים יוער, כי הצד היחיד אשר עשוי להפיק רווח ממצב דברים כאלו, הינם אותם חייבים (ואין אני קובעת דבר בעניין זה במסגרת הבקשה הנוכחית) שהינם חסרי תום-לב, ומבקשים לסרבל שלא לצורך את הליכי פשיטת הרגל בכדי "לדחוק את הקץ" או לסכל את האפשרות לנהל נגדם הליכי גביה יעילים - בין אם אגב ניסיון להשתמש בחלוף הזמן לצורך הברחת נכסים, ובין אם בדרך אחרת."

שאלה: על מי מוטל נטל ההוכחה להוכיח כי האמור בתביעת החוב אמת הוא?
תשובה: הנושה, המגיש תביעת חוב, נושא על כתפיו, בנטל ההוכחה לקיום חובו של פושט הרגל כלפיו.

על הנושה מוטל הנטל לבסס את תביעת חובו בעובדות רלבנטיות ולהוכיח את אמינותה. כך למשל, בנק המגיש תביעת חוב לנאמן אינו יכול להסתפק בטענתו כי תביעת החוב שלו מעוגנת בספרי הבנק וכי רישומי הבנק מהווים ראיה לכאורה לנכונות האמור בהם ועל כן נטל הראיה להפריך את רישומי הבנק מוטל על החייב.

על נושה המגיש תביעת חוב, כמוהו כתובע אזרחי, מוטל הנטל להוכיח את תביעתו, ובמסגרת זו להגיש תביעת חוב מנומקת ומלאה, תוך שהוא תומך אותה בכל הראיות הנמצאות ברשותו.

אם לא עשה כן, אין לו לנושה כל זכות קנויה כי הנאמן או המנהל המיוחד יעמידו אותו על טעותו ויניחו לו לבצע "מקצה שיפורים".

שאלה: האם חובה על הנאמן לסייע לנושה ולהבהיר לו אילו מסמכים עליו לצרף או לא לצרף לתביעת החוב שהוא מגיש?
תשובה: לא. במידה והנאמן אכן סייע לנושה - עשה זאת מלפנים משורת הדין.

שאלה: האם על החלטתו של הנאמן להיות מנומקת ומפורטת? ואם כן, האם עסקינן בדרישה מהותית או טכנית?
תשובה: כן. חובת ההנמקה החלה על נאמן המכריע בתביעת חוב, אינה דרישה טכנית גרידא, אלא דרישה מהותית ועקרונית הנובעת ממעמדו המיוחד של הנאמן, וממהות החלטתו, שהינה מעצם טבעה בגדר החלטה שיפוטית הקובעת תשתית עובדתית {בש"א 23935/06, פש"ר 1700/05 דיפלומט מפיצים (1968) בע"מ נ' רו"ח גבי טרבלסי ועו"ד שלמה נס בתפקידם כנאמנים של חברת קלאבמרקט רשתות שיווק בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

על החלטת הנאמן בתביעת החוב להיות מפורטת דיה, במידה וההחלטה מבוססת על הכרעה בין גרסאות עובדתיות שונות ועל תחשיבים. על הנאמן לפרט ולנמק את קביעותיו ותחשיביו.

כך למשל, ב- בש"א (נצ') 103-08 {רושרוש מ.פ. בניין ופיתוח בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)} קבע בית-המשפט כי החלטותיו של הנאמן באותו מקרה היו תמציתיות ביותר ולא כללו למשל פירוט אודות אופן קביעת הנתונים שבבסיס החישוב {למשל מספר ימי החופש המגיעים לכל עובד, מספר ימי הבראה וכדומה}.

אין זה ראוי שבשלב ההכרעה בתביעת החוב יימנע הנאמן מלפרט ולנמק את מסקנותיו, וכי יעשה זאת במסגרת תגובתו לערעור על החלטתו. היעדר הנמקה פוגע ביכולתו של הנושה להבין את ההחלטה וגם באפשרות עריכת ביקורת עליה מצד בית-משפט שלערעור.

אם כן, על הנאמן לנמק את ההחלטה "בזמן אמת", בעת ההכרעה בתביעה, על-מנת שהנושה ילמד את נימוקי הנאמן, יכלכל את צעדיו מראש, וישקול אם מוצדק להגיש ערעור לבית-המשפט, אם לאו.

ושוב נדגיש כי תפקיד הנאמן הוא תפקיד שיפוטי ועליו לדון בהוכחת חוב כדרך שבית-המשפט היה דן בתביעה.

שאלה: מהן המטרות בחובת ההנמקה?
תשובה: חובת ההנמקה, כמה וכמה מטרות לה: אפשרות פיקוח על פסק-הדין על-ידי ערכאת הערעור; חשיפת פסק-הדין לעיני הציבור אך יש גם נימוק נוסף, הרואה את ההנמקה כחלק אינטגרלי מיצירתו ומגיבושו של פסק-הדין {רע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 90(2), 1061 (1990)}.

שאלה: מהם יתרונות חובת ההנמקה?
תשובה: ראשית, הנמקת ההחלטה מלמדת על הרצינות שבה ניגש הנאמן למלאכת בדיקת הוכחות החוב שהוגשו לו על-ידי הנושים.

שנית, עצם הנמקת ההחלטה תסייע לנאמן במניעת טעויות.

שלישית, תביעת החוב עוסקת, מעצם הגדרתה, בקניינו הנטען של הנושה. זכות הקניין הינה זכות יסוד {סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו}. על שום כך, החלטתו של הנאמן לגוף תביעת החוב, ובמיוחד כאשר הוא מחליט לדחותה או לדחותה בחלקה, יש בה, ללא ספק, משום פגיעה בזכותו הקניינית הנטענת של הנושה. בנסיבות אלה, זכאי הנושה לדעת בפרוטרוט את הנימוקים שהביאו את הנאמן למסקנה הפוגעת בזכותו.
רביעית, ההנמקה תסייע לבית-המשפט, הדן בערעור על ההחלטה, לבחון את נימוקיו של הנאמן ולעמוד על השיקולים שהביאוהו למסקנה שאליה הגיע. אם תינתן החלטה ללא נימוקים, או עם הנמקה חסרה, כיצד ידע הנושה מה היו השיקולים שהביאו את הנאמן לתוצאה שאליה הגיע? וכיצד יוכל הנושה לשקול ולהחליט אם יש מקום לערער על החלטת הנאמן אם לאו?

הנמקה ראויה מחוייבת הן כדי ליתן לנושה תחושה כי עניינו נדון בכובד ראש וברצינות, ולא אגב חפזון ושרירות, והן בכדי שלנושה תהא תשתית להבין את ההחלטה ולגבש עמדתו ביחס לסיכוייו בערעור, ככל שיבחר להגישו.

שאלה: כיצד נקבעת היקפה של חובת ההנמקה?
תשובה: היקפה, מהותה ומידתה של חובת ההנמקה משתנים ממקרה למקרה.

שאלה: על החלטת הנאמן בתביעת החוב להיות מפורטת דיה, באופן שהנושה יוכל להבינה, ויוכל ללמוד מקריאתה אילו טענות התקבלו ואילו טענות נדחו בידי הנאמן, ומדוע?
תשובה: כאשר הנאמן לא פירט ולא נימק את עמדתו ביחס לטענות המערער כבר בשלב ההכרעה בתביעת החוב; כאשר הנאמן פגע בזכותו של המערער לשטוח בפני הנאמן את טענותיו - יהיה זה נכון לקבוע כי החלטת הנאמן לוקה בחסר.

זאת ועוד. זכות הטיעון הנה בעלת חשיבות מכרעת כשמדובר בהפעלת סמכות שיפוטית, או מעין שיפוטית, אשר בכוחה לקבוע בדבר האינטרסים והזכויות של הפרט.

כלל יסוד ואבן פינה בכל הליך שיפוטי הוא כי לצדדים תהא הזדמנות ראויה להשמעת דבריהם ולהגשת ראיותיהם לפני הגורם המחליט, בטרם ייתן הכרעה בעניינם.

בדומה, נובעת ממעמדו המעין שיפוטי של בעל תפקיד, בתפקידו כמכריע בתביעות חוב, מחוייבותו לשורה של דרישות עקרוניות, ובהן חובת השמיעה. דרישה זו מחייבת את בעל התפקיד ליתן לצדדים הזדמנות הוגנת להציג בפניו את עמדתם וליתן להם את יומם לפניו.

יתרה-מכך, שומה על נאמן, המשמש כזרועו הארוכה של בית-המשפט, לדון בעניין שבפניו ללא משוא פנים, תוך בחינת הגרסאות העובדתיות שהעלו הצדדים בהגינות, בסבירות, על בסיס שיקולים ענייניים, ותוך מתן זכות טיעון מלאה לצדדים, שלאחריה ייתן את הכרעתו המפורטת והמנומקת.

במסגרת הדיון בתביעת החוב, אל לו לנאמן להרשות כי תכונן בליבם של הצדדים תחושה של "משחק מכור מראש", אלא שעליו לדאוג לכך שתשכון בליבם תחושה של שקילה עניינית והוגנת של טענותיהם.

אמנם, המלאכה אינה קלה, ואולי אף קשה ביותר, אך זוהי מהות המלאכה אשר נובעת מחובותיו של מי שנטל על עצמו תפקיד זה.

שאלה: מהו הדין כאשר לנושה לא הייתה ההזדמנות הנאותה לשטוח טענותיו בפני הנאמן?
תשובה: היעדר הזדמנות נאותה לנושה לטעון טענות בפני הנאמן, כפי שמחייבים כללי הצדק הטבעי, ומקום שהדבר מתבקש מן הדיון בתביעת החוב, עלול לעלות עד כדי פגם בהחלטת הנאמן המצדיק את התערבות בית-המשפט, באופן שההחלטה תוחזר לדיון בפני הנאמן.

שאלה: מהו הדין באשר לתביעה לדמי נזק בלתי-קצוב?
תשובה: סעיף 72 לפקודת פשיטת הרגל בא להחריג תביעה לדמי נזק בלתי-קצובים בלבד, כחובות שאינם באים בגדר חובות בני-תביעה בהליך פשיטת הרגל. לעניין תביעות מעין אלה קובעת, בהתאמה, למעשה, הוראת סעיף 21 לפקודת הנזיקין, כי פושט רגל יכול להיות תובע ונתבע בגינם, מבלי שהליכי פשיטת הרגל יצדיקו את עיכובם.

חוב לדמי נזק הופך לקצוב, רק משניתן פסק-דין חלוט וסופי, אשר אין עליו ערעור תלוי ועומד.

המועד הקובע בו בוחנים האם החוב הנזקי הינו בגדר חוב לדמי נזק קצובים ואם לאו, הינו מועד מתן צו הכינוס, באופן שהפיכתו לקצוב, על-פי פסק-דין סופי, בשלב מאוחר יותר, אין בו להועיל ביחס לאותו הליך פשיטת רגל {פש"ר (נצ') 317/06 גרנוב שלמה נ' עודד יצחק, תק-מח 2008(1) 5443 (2008)}.

מלשון סעיף 72 לפקודת פשיטת הרגל עולה, כי מקום בו התביעה הינה מכוח חוזה, הרי שהיא "חוב בר-תביעה" ועל הנושה להגיש בגינה תביעת חוב. הרציונל להחרגת תביעות לדמי נזק בלתי-קצובים, כמו גם קטגוריות החוב האחרות, אשר הוחרגו מגדר חובות ברי-תביעה, הינו כי בתביעות מסוג זה, יש להכריע הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הפיצוי.

הכרעה כאמור, עלולה להיות סבוכה ומצריכה שמיעת ראיות, הגשת חוות-דעת של מומחה, והכרעה בפלוגתאות סבוכות, בין שבעובדה, בין שבמומחיות ובין שבמשפט. בידי הנאמן אין את הכלים המתאימים להכרעות מעין אלה ולכן נקבע כי, מקום בו עסקינן בתביעה נזיקית בה לא התגבש עדיין החוב הנתבע לסכום קצוב, באמצעות חוזה או באמצעות פסק-דין, הרי שאין מדובר ב"חוב בר-תביעה" {ראה גם ציפורה כהן פירוק חברות (ההוצאה לאור של לשכת עורכי-הדין, התש"ס-2000), 266}.

בהתייחסו למונח "סכום קצוב" כותב י' זוסמן בספרו כי הכוונה היא שחישוב הסכום יהיה עניין אריתמטי גרידא, ללא צורך בשומה או בהערכה {ד"ר י' זוסמן סדרי-הדין האזרחי (מהדורה שביעית), 657}.

ב- בש"א (נצ') 1838/06 {ועד הבית ברח' יהודה הנשיא 8 ו- 64 בעלי דירות בבית נ' נ.ח.ל.פ חברה לבניין ופיתוח בע"מ (בפירוק), תק-מח 2006(3) 13485 (2006)} קבע בית-המשפט:

"סבורני, כי כזה הוא המקרה דידן. חרף העובדה כי מקורן של התביעות הינו מכוח חוזה, אשר נחתם בין כל אחד מן המשתכנים - התובעים, לבין החברה, הרי שהיא כוללת עילות נזיקיות רבות, אשר הכרעה בהן מחייבת ברורים עובדתיים רחבים, לרבות קבלת חוות-דעת מומחים בתחומים שונים, והערכות כלכליות. הכרעה במחלוקת שבין הצדדים, טעונה בירור עובדתי, הן ביחס לסוגיית האחריות והן ביחס לסוגיית גובה הנזק, וככזו, מחייבת חקירת עדים, ניתוח ראיות וניתוח המצב המשפטי. כל אלה, ביחס לכל אחת מיחידות הדיור.
בנסיבות העניין, סבורני, כי עניין לנו בתביעה שהיא נזיקית במהותה, אשר, כאמור, אין בידי המפרק הכלים לדון בה."

אחד המקרים השכיחים בהם ייטה בית-המשפט להיעתר לבקשת ניהול תביעה מחוץ להליכי פשיטת הרגל, הוא המקרה של בקשת נושה להגשת תביעה נזיקית כנגד החברה שבפירוק וזאת לאור הוראת סעיף 72(1) לפקודת פשיטת הרגל, אשר חל אף בחברה חדלת פירעון מכוח סעיף 353 לפקודת החברות.

הכלל הוא, כי כל נושיי החייב, למעט נושים מובטחים, מחוייבים להגיש תביעת חוב בתוך שישה חודשים. יחד-עם-זאת, לעיתים היעתרות לבקשתו של נושה לאפשר לו להגיש תביעה מחוץ להליכי פשיטת תעמוד בניגוד לכלל המהותי כאמור לעיל. ובמה דברים אמורים.

ה"נושה הנזיקי" לא יכול לעשות דין לעצמו. הכלל כאמור לעיל, בדבר הגשת תביעת חוב בתוך שישה חודשים, חל אף אם עסקינן בנושה נזיקי שסבור כי תביעתו איננה מתאימה להידון בפני בעל התפקיד אשר מונה במסגרת הליכי פשיטת הרגל.

אנו סבורים כי הנושה הנזיקי כפוף כיתר הנושים להוראות הדין החל בהליכי פשיטת הרגל, וזאת אף אם בסופו-של-יום ייקבע כי תביעתו איננה ראויה להתברר במסגרתה של תביעת חוב.

זאת ועוד. כל שנדרש נושה זה, הוא להגיש תביעת חוב בתוך סד הזמנים אשר נקבע לכך בדין {שישה חודשים}, בה יציין כי למיטב הבנתו הינו "נושה נזיקי". לחילופין, על אותו נושה, לפנות לבית-המשפט של פשיטת הרגל, בתוך פרק הזמן של שישה חודשים, ולבקש היתר להגשת תביעה נזיקית במקומה של תביעת חוב. דרך אחרת היא, כי על נושה להגיש את תביעתו לבית-המשפט יחד עם בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב.

ב- פש"ר (ת"א-יפו) 2061/03 {איילון חברה לביטוח בע"מ נ' רואה-חשבון יובל קדרון בתפקידו כנאמן לביצוע הסדר נושים של חברת משה שניידר חברה קבלנית בנתניה בע"מ ואח', תק-מח 2005(2), 3380 (2005)} קבע בית-המשפט כי "המבקשת לא הגישה תביעת חוב לנאמן במועד שנקצב לכך, ואף לא פנתה לבית-המשפט בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב. כאמור, עשתה המבקשת דין לעצמה, ונמנעה מלפנות לבית-המשפט ו/או לנאמן בבקשה מתאימה. לא זו אף זו; היא לא שמעה אף בעצתה של כב' השופטת בבית-המשפט השלום, ולא טרחה לפנות לבית-משפט זה בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, שכפי שנאמר, המועד האחרון להגשת תביעות החוב נקבע ליום 1.2.04, והסדר הנושים אושר ביום 1.6.04. זה המקום לציין, שספק גדול אף אם בקשתה להארכת מועד הייתה מתקבלת, שכן המבקשת ידעה על הליכי הקפאת ההליכים עוד מתחילתם, ומחדלה שלא פעלה בהתאם להוראות הדין, אין בו בכדי להתגבר על הכלל המהותי של מועד הגשת תביעות החוב".

ב- בש"א (ת"א-יפו) 24680/05 {דליה בראלי, נ' בנק למסחר בע"מ (בפירוק) ואח', תק-מח 2006(3), 8044 (2006)} דחה בית-המשפט את בקשת המבקשים להתיר להם להגיש תביעה נזיקית בגין פעולותיו של הבנק עובר לקריסתו.

סייג לסייג הקבוע בסעיף 72(1) רישא לפקודת פשיטת הרגל נקבע בסעיף 21 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), כי "פסק-דין על עוולה שניתן לחובתו של פושט רגל לפני מתן צו כינוס נכסים יהא ניתן להוכחה בפשיטת רגל".

ב- ע"א 14/69 {"סהר" בע"מ נ' המפרקים של החברה מפעלי סרן מאוחדים ואח', פ"ד כד(1), 746 (1970)} נקבע כי לפי סעיף 72(1) לפקודת פשיטת הרגל, אין העובדים יכולים להגיש הוכחת-חוב בעילה של דמי נזיקין נגד פושט רגל או חברה בפירוק כאשר דמי הנזק אינם קצובים, שכן "הם יכולים לעשות זאת רק אם הוצא פסק-דין לטובתם לפני התאריך הקובע בפשיטת רגל או בפירוק חברה".

סייג נוסף נקבע בסעיף 20 לפקודת הנזיקין לפיו עזבון חדל-פירעון, שניתן להגיש נגדו תובענה לפי סעיף 19 לפקודת הנזיקין, יראו כל חבות בשל עילת התובענה כאילו חוב בר-הוכחה נגד העזבון, אף שלפי טבעה היא דרישה לדמי-נזק בלתי-קצובים שאינם נובעים מחוזה או מהבטחה או מהפרת נאמנות.

שאלה: מהן ארבעת התכליות שהוראת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל נועדה להגשים?
תשובה: הראשונה, מניעת העוול הנובע מאכיפת התחייבויותיו של צד לחוזה שעה שהתחייבות כלפיו שהופרה איננה מקויימת או מקויימת בחלקה, בדרך של חלוקת דיבידנד לנושים.

השניה, הצגה מהימנה של מכלול היחסים שבין הצדדים.

השלישית, חיסכון בהליכים משפטיים מיותרים.

הרביעית, הקטנת הסיכון למפולת של גופים נוספים בעקבות הכרזתו של החייב כפושט רגל.

שאלה: מהו השיקול המרכזי המצדיק את זכות הקיזוז?
תשובה: השיקול המרכזי המצדיק את זכות הקיזוז, הוא השיקול הראשון לפיו יש למנוע אי-הצדק, שעלול להיגרם לחייב של פושט רגל, אשר יהיה חייב לשלם לנאמן את מלוא חובו לחייב, בעוד הוא עצמו יקבל רק חלק קטן, אם בכלל, מהחוב שחב לו החייב בצורת דיבידנד שיחולק בין כלל הנושים בגין החובות שיוכרו על-ידי הנאמן.

שאלה: מהו הקושי שבזכות הקיזוז?
תשובה: לצד ההצדקות שבקיומה של זכות הקיזוז, כרוך גם קושי, לפיו, זכות הקיזוז, פוגעת בעיקרון השוויון בין הנושים. עיקרון זה הינו אחד העקרונות החשובים בדיני פשיטת רגל, וזכות הקיזוז פוגעת בו, בכך שהיא מעניקה לנושה של חייב אשר חב לחייב כספים, יתרון על פני נושים אחרים, שאינם חבים כלפי החייב, בכך שהיא מאפשרת לו להיפרע את חוב החייב כלפיו, או חלקו, בדרך של קיזוז מחובו כלפי החייב.

שאלה: האם מעמדו של בעל הזכות שווה למעמדו של נושה מובטח?
תשובה: יש הגורסים כי כתוצאה מזכות הקיזוז מושווה מעמדו של בעל זכות קיזוז, למעשה, למעמדו של נושה מובטח, מבלי שנתקיימו תנאי היסוד הנדרשים בדרך-כלל לקיומה של בטוחה, כגון דרישת הרישום {ראה לדוגמה ש' לרנר "קיזוז חיובים מותנים בפשיטת רגל" משפטים כ"ב (תשנ"ג), 219, 227; א' פרוקצ'יה דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל (התשמ"ד-1984)}.

שאלה: מהם התנאים המוקדמים להפעלת זכות הקיזוז?
תשובה: כדי להגן על זכויותיהם של הנושים האחרים, הציב המחוקק מספר תנאים מוקדמים להפעלת זכות הקיזוז. ואלה הם:

הראשון, הקבוע בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, לפיו חובה להוכיח קיומו של "אשראי הדדי" או "חוב הדדי" או "עסקים הדדיים אחרים". כלומר, קיומם של חובות הדדיים ערב צו הכינוס.

השני, על החוב המקוזז להיות בר-תביעה.

השלישי, "העסקים" בהם מדובר יצרו חיובים כספיים, או עשויים להסתיים לגבי כל אחד מהצדדים בחיובים כספיים. כלומר, הזכות צמחה במהלך העסקים הרגיל, העסקים מצמיחים את החיובים הכספיים.

הרביעי, המועד הקובע לקיום ה"עסקים ההדדיים" הוא מועד צו הכינוס.

החמישי, האשראי שניתן על-ידי הנושה, המבקש להפעיל את זכות הקיזוז, נוצר לפני שהנושה ידע על מעשה פשיטת הרגל.

שאלה: מהו הדין באשר לריבית או הצמדה עד ליום מתן צו הכינוס?
תשובה: סעיף 75 לפקודת פשיטת הרגל קובע כי כל חוב בסכום קבוע שאין לגביו הסכם לשלם ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום, וביום מתן צו הכינוס כבר עבר זמן פרעונו והוא בר-תביעה בפשיטת רגל, רשאי הנושה לתבוע עליו ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לתקופה שמזמן הפירעון שנקבע במסמך ועד לתאריך הצו, ואם לא נקבע במסמך זמן פירעון - לתקופה שמן היום שבו נמסרה הודעה לחייב ועד לתאריך הצו, ובלבד שבהודעה נאמר שידרשו ממנו ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית כאמור.
שאלה: מהי תכליתו של סעיף 76 לפקודת פשיטת הרגל?
תשובה: תכליתו של סעיף 76 לפקודת פשיטת הרגל, מעוגנת בצווי ההגינות. על הנושים מאותה דרגת קדימות לקבל דיבידנד או פיצוי באופן שווה. כלל השוויון מתבטא בכך שהנושים זכאים להתחלק באופן שווה בנכסים העומדים לחלוקה על-ידי הנאמן.

כלומר, סעיף 76 לפקודת פשיטת הרגל, קובע את כלל השוויון בתשלום חובות ועל פיו ישולמו תביעות הנושים בשיעור שווה לפי סכומן {ה"פ (יר') 4225/05 שמואל אמזלג נ' עורך-דין אסף ניב - כונס נכסים ואח', תק-מח 2007(2) 3061 (2007)}.

בסעיף 76 לפקודת פשיטת הרגל, נמצא ביטוי לאחד מעקרונות היסוד של דיני פשיטת רגל ופירוק, הוא עיקרון השוויון בין הנושים. "כמובן, שבאומרנו שוויון בין הנושים כוונתנו לאותם נושים שאינם מובטחים ואשר אינם מחזיקים בחוב בדין קדימה" {ע"א 3760/03 עזר עמרן נ' עורך-דין מיכה צמיר, נאמן על נכסי אייפרמן יוסף ואח', פ"ד נט(5), 735 (2005)} ושאין לגביהם הוראות מיוחדות שכן, "על-מנת להפר את עיקרון השוויון בין הנושים יש צורך בהוראת חוק מפורשת" {ת"א (ת"א) 397/81, המ' (ת"א) 682/87 חביב קשת ואח' נ' עורך-דין ז' גרינברג ואח', פ"מ התשמ"ט(ב), 285}.

סעיף 76 לפקודת פשיטת הרגל, מדבר על כך שהתשלום בשיעור שווה יהא בכפוף להוראותיה של פקודת פשיטת הרגל.

ב- ע"א 648/82 {פקיד השומה לגביה מיוחדת נ' גפני, כונס נכסים ומפרק, פ"ד לח(3), 813 (1984)} קבע בית-המשפט כי הצדק מחייב, שהנושים יישאו בדרך-כלל בחלק יחסי שווה של הפסד לעומת המגיע להם באמת, אלא-אם-כן קיימת הוראת חוק ברורה הקובעת אחרת.

בדומה להוראות חוק אחרות, גם כאן, ניתן להחיל את סעיף 76 לפקודת פשיטת הרגל, על פירוק חברה במקרה של חדלות פירעון ובהסתמך על סעיף 353 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 {ע"א 213/59 סלומון נ' מקבל הנכסים הרשמי, פ"ד יג 1228 (1959); ע"א 531/61 מדינת-ישראל נ' "כתר" טקסטיל, פ"ד טז 1019 (1962)}.

שאלה: מהו הדין באשר להוצאות ניהול של נכסיו של פושט הרגל?
תשובה: סעיף 77 לפקודת פשיטת הרגל קובע כי הוצאות הניהול של נכסיו של פושט הרגל, לרבות אגרות בית-משפט, יהיו שיעבוד על הנכסים, ואם לא שולמו בפועל לפני כל חוב יישמר סכום מספיק לתשלומם מתוך הנכסים העומדים לחלוקה.

ב- ע"א 461/58, 436; 43/59 {חברת ביטוח בע"מ נ' י' מנהיים ואח', פ"ד יג 937} נקבע כי הנאמן ישלם למערערת, מתוך נכסי פושט הרגל, את הוצאותיה בערכאת הערעור ובערכאה הראשונה, ובכלל זה שכר-טרחת עורך-דין לשתי הערכאות, ודין ההוצאות האמורות יהיה כדין הוצאות של הנהלת פשיטת הרגל בהתאם לסעיף 77 לפקודת פשיטת הרגל.

שאלה: האם כל חוב שנוצר לאחר מועד צו הכינוס ייחשב בגדר הוצאות?
תשובה: לא. על בית-המשפט לבחון האם ההוצאה שימשה לצורכי ההליך עצמו ובשים-לב, כי העדיפות צריכה להיעשות תוך הפעלת שיקול-דעת ובמטרה לצמצם ככל האפשר העדפתו של נושה אחד על פני נושים אחרים.

ב- ע"א 4351/01 {איתן ארז, עורך-דין מפרקן של חב' ח.א מזון בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - האוצר אגף המכס והמע"מ ואח', תק-על 2005(2) 3688 (2005)} קבע בית-המשפט כדלקמן:

"14. טענה אחרת המועלית על-ידי המשיב על-מנת להצדיק את שמירת הכספים בידיו היא שמדובר ב"הוצאות פירוק" (לעניין סדר העדיפות של הוצאות פירוק ראו, סעיף 354(ד) לפקודת החברות; תקנה 66 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 (להלן: "תקנות הפירוק"); וכן סעיף 77 לפקודת פשיטת הרגל). אם אכן מדובר בהוצאות פירוק, ברי כי עומדות הן מבחינת סדר העדיפות לפני החובות שאינם מובטחים. התשובה לטענה זו פשוטה בתכלית: הוצאות פירוק חלות, דרך-כלל, משעה שניתן צו פירוק או למצער מעת שנתמנה מפרק זמני. כל עוד תלויה בקשת פירוק בבית-המשפט וכל עוד לא ניתן צו פירוק או לא נתמנה מפרק זמני, לא ניתן כלל לדבר על הוצאות הפירוק. הוצאות פירוק כשמן כן הן. מתייחסות הן להוצאות הכרוכות בניהול הליכי הפירוק (או הפירוק הזמני, אם נתמנה מפרק זמני לפני שניתן צו פירוק). כך למשל, כוללות הן את ההוצאות למימוש נכסי החברה על-ידי המפרק, הוצאות שמוציא המפרק במילוי תפקידו (תקנה 66(1) ו- (3) לתקנות הפירוק), הוצאות שוטפות הכרוכות בניהול נכסי החברה ובתפעולם על-ידי המפרק (למשל תשלום פרמיות ביטוח) ועוד (אולם ראו תקנות 21(ב) ו- 66(2) לתקנות הפירוק העוסקות בהוצאות מסויימות כהוצאות פירוק, אף שהוצאו לפני מתן צו פירוק ולפני מינוי מפרק זמני). במקרה הנוכחי מדובר בשני תשלומים, זה הראשון בוצע לפני מינויו של מפרק זמני, בעוד שהשני שולם לאחר המינוי. ברם, התשלום השני מתייחס לעסקה שקדמה למינוי, שלא נעשתה כלל על-ידי המפרק הזמני, ואף התשלום לא בוצע על-ידי המפרק הזמני. מטעמים אלה לא ניתן לומר כי מדובר בהוצאות פירוק" {לעניין מעמדן של הוצאות הפירוק בסדר הנשיה ראה ע"א 353/62 הרט נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד יז 496, 504-503 (1963); ע"א 870/79 אגף המכס והבלו נ' אקשטיין (לא פורסם); ע"א 5957/92 עורך-דין באום נ' אשטרום נכסים ומימון בע"מ (לא פורסם); רע"א 292/99 שיכון עובדים בע"מ נ' טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ, פ"ד נה(2) 56, 63-61 (2000)}.

שאלה: מהו הדין באשר לשכר עבודה על-פי חוק הגנת השכר?
תשובה: סעיף 78(1) לפקודת פשיטת הרגל מעניק עדיפות ראשונה לשכר עבודה שמגיע לעובד בגין התקופה בה עבד לפני הגשתה של הבקשה לפשיטת רגל והכל בתנאי שסך כל השכר המגיע לעובד, שיש לו דין קדימה, לא עולה על התיקרה הקבועה בחוק הגנת השכר.

יוער כי, התקרה כאמור, מתעדכנת מידי פעם.

שכר עבודה כולל בתוכו תשלום חגים, שעות נוספות, פיצויי פיטורין. חוק חופשה שנתית קובע כי דמי חופשה ופדיון חופשה, דינם כדין שכר עבודה. ובשים-לב, כי פיצויי הלנת שכר אינם באים, לעניין דין קדימה, בגדר שכר עבודה {שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שניה, התשס"א-2000), 271}.
נדגיש כי עובד אשר קיבל תשלום מן המוסד לביטוח לאומי, לא יהנה מתשלום כפול הן מן המוסד לביטוח לאומי והן מן הנאמן. כלומר, העובד יקבל את הסכום המגיע לו, פעם אחת ותו לו.

ב- ע"א 445/87 {הספקה חברה מרכזית נ' עמית קופה לפנסיה, פ"ד מד(1), 720 (1990)} בית-המשפט קבע כי הסמכות העניינית לדון בשאלה האם עסקינן בדין קדימה ואם לאו, מסורה לבית-משפט של פשיטת רגל ולא של בית-הדין לעבודה.

שאלה: מהו הדין באשר לניכוי מס במקור משכר עבודה?
תשובה: סעיף 78(2) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי "סכום שפושט הרגל ניכה במקור משכר העבודה על-פי פקודת מס הכנסה ולא שילם לפקיד שומה" ייחשב בדין קדימה וימוקם אחרי שכר עבודה כאמור לעיל.

שאלה: מהו הדין באשר לדין קדימה ותשלומי חובה כגון ארנונה?
תשובה: אחת הסוגיות המעסיקות את הנושים היא דין קדימה, המזכה את הנושה בקבלת החוב לפני נושים אחרים.

סעיף 78(3)(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע כדלקמן:

"78. דין קדימה
לחובות המפורטים להלן יהיה בחלוקת נכסיו של פושט רגל דין קדימה לכל שאר החובות לפי סדר עדיפות זה...
(3) החובות המפורטים להלן והם יהיו שווים לזה לזה במעלה וישולמו במלואם, ואם אין בנכסיו של פושט רגל כדי תשלום מלא לכולם יופחתו התשלומים בשיעור שווה:
(א) תשלומי חובה שהגיעו מאת פושט הרגל ביום שניתן צו הכינוס והוא נתחייב בהם, או שזמן פרעונם הגיע, תוך 12 החודשים שקדמו לאותו יום; "תשלומי חובה" לעניין זה - מיסים עירוניים, מיסים של מועצות מקומיות ותרומות שהן בבחינת מיסים המוטלות על-פי פקודת העדות הדתיות (ארגונן)..."

סעיף 78(3)(א) לפקודת פשיטת הרגל עוסק בתשלומי חובה כגון: מיסים עירוניים.

שליטה בסעיף זה מקלה על הנאמן בפשיטת הרגל בהחלטתו באשר לתביעת חוב המוגשת לו להכרעה.

לא אחת, אחד מהנושים, או יותר, היא מועצה מקומית או עיריה בגין חוב ארנונה.

סעיף זה קובע מפורשות כי רק חוב המס מהשנה האחרונה {12 חודשים} שלפני יום מתן צו הכינוס הוא שזוכה למעמד של דין קדימה. כלומר, במקרה וניתן צו כינוס כינוס ביום 1.1.12, אזי, רק חוב בגין ארנונה שנוצר מ- 1.1.11 ואילך ייחשב כדין קדימה. חוב ארנונה שנוצר טרם ה- 1.1.11 ייחשב כחוב רגיל ולא יזכו למעמד של דין קדימה.

בנקודה זו נבהיר. לעיתים תכופות העיריה מנסה להתחכם עם נוסח סעיף זה בבואה לטעון, עת היא מגישה את תביעת החוב מטעמה לנאמן, כי חוב הארנונה אומנם נוצר שנים לפני צו הכינוס אך הריבית על חוב הארנונה שנוצרה בתקופה של שנה לפני מועד צו הכינוס הינה במעמד של דין קדימה.

לעניות דעתינו, טענה זו אינה נכונה שכן סעיף 73(3)(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע מפורשות כי חוב ארנונה יזכה למעד של דין קדימה רק אם נוצר שנה לפני יום צו הכינוס.

ברור גם כי לכל חוב רשאי הנושה לתבוע עליו ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לתקופה שמזמן הפירעון שנקבע במסמך ועד לתאריך הצו {ראה סעיף 75 לפקודת פשיטת הרגל העוסק ב"ריבית או הצמדה עד לצו הכינוס" שבפרק ג' (ניהול נכסים) סימן א': תביעת חובות}.

שאלה: מהו פירוש המונח "חובות אחרים"?
תשובה: בעיקרון מדובר בחובות שאינם דין קדימה.

שאלה: מהם נכסים בני חלוקה?
תשובה: סעיף 85(1) לפקודת פשיטת הרגל מגדיר מהם נכסים בני חלוקה. ככלל, נכסים בני חלוקה הינם נכסים השייכים לפושט הרגל או המוקנים לו בתחילת פשיטת הרגל וכל נכס שירכוש או שיוקנה לו לפני הפטרו, למעט נכסים שאינם בני חלוקה כאמור בסעיף 86 לפקודת פשיטת הרגל.



שאלה: מהו הדין באשר לקופת גמל הרשומה על שם החייב?
תשובה: בניגוד ל"כלל" כי עם הכרזתו של החייב כפושט רגל - עוברים נכסיו לידי הנאמן, קובע סעיף 85(א1) לפקודת פשיטת הרגל כי פדיון קופת גמל דורש את אישורו של בית-המשפט. בית-המשפט רשאי להתיר לפדות את מלוא סכום הקצבה או חלקה.

שאלה: אימתי בית-המשפט נעדר כל סמכות מלהתיר לפדות את קופת הגמל?
תשובה: בית-המשפט נעדר כל סמכות מלהתיר לפדות את קופת הגמל מקום שמתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד, קופת הגמל הינה למטרת קצבה. השני, טרם הגיע מועד התשלום.

שאלה: מהי החשיבות שבסעיף 85(א1) לפקודת פשיטת הרגל?
תשובה: סעיף 85(א1) לפקודה הינו סוציאלי במהותו ומהווה חלק ממאגר הוראות נוספות בקודה {כגון סעיף 86 ו- 86א לפקודת פשיטת הרגל} המגבילות או מחריגות נכסים ברי-חלוקה וכל זאת מתוך מטרה להותיר לחייב אמצעי מחיה ראויים והוגנים.

כדי לקיים את המטרה הנ"ל, קבע המחוקק, בסעיף 85(א1) לפקודת פשיטת הרגל, כי העברת כספי קופת הגמל המיועדים כולם למטרת קצבה או חלקם - לנאמן, תיבחן רק במועד תשלום הגימלה ובהתאם למצבו של החייב באותה העת.


שאלה: מדוע חשוב להבחין בין מקרה שקופת הגמל הינה לקצבה לבין מקרה שקופת הגמל איננה לקצבה?
תשובה: במקרה הראשון, אנו דוחים מימוש קופת הגמל עד ליום התשלום ובהתחשב במצבו של החייב באותה העת. במקרה השני, קופת הגמל {שלא למטרת קצבה}, ניתנת לפדיון בכל עת ואין כל צורך להמתין לפרעונה.

לא בכדי קבע בית-המשפט בפרשת עו"ד שמואל צור כי "קופת גמל למטרת קצבה אינה חלק מהנכסים ברי-החלוקה לעולם, תוביל למצב בו החייב יחזיק בגימלה קצבה "שמנה" אשר תאפשר לו תנאי מחייב של שועי ארץ, תוך הותרת נושיו מנגד בלא כלום. פרשנות מעין זו, נוגדת את תכליתו של הליך פשיטת הרגל" {פש"ר (ת"א) 2548/99 עורך-דין שמואל צור נ' וינטראוב ואח', תק-מח 2004(1), 2528 (2004)}.

תקנה 1 לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964, העוסקת בהגדרות קובעת כדלקמן:

" "קצבה" - תשלומים תקופתיים המשולמים לעמית-עצמאי, לעמית-שכיר או לעובד זכאי של עמית מעביד בקופת גמל מרכזית לקצבה, כהגדרתם בתקנה 49ה, או לזכאים לכך לאחר מות העמית על-ידי קופת גמל, כמתחייב מתקנותיה, מדי חודש באופן רציף, בסכומים שווים או בסכומים שווים בצירוף תוספת הנובעת מהוראות שבתקנון הקופה לעניין הצמדה או ריבית, לרבות הצמדה למדד, לשכר הממוצע במשק או לתשואת הקופה, ובקופת גמל לקצבה שיש לה מנגנון לשמירה על איזון אקטוארי - בכפוף להוראות המנגנון האמור."
{ההדגשה איננה במקור - ש.נ.}
לפיכך, מקום בו מצויים בקופה כספים נזילים או ברי-משיכה בסכום חד-פעמי או שלחייב קיימת אפשרות לבחור בין קצבה לבין סכום חד-פעמי, הרי שאין המצב נופל בגדר סעיף 85(א1) לפקודת פשיטת הרגל ולבית-המשפט סמכות להורות על העברת הכספים לקופת הכינוס.

שאלה: האם פוליסת ביטוח חיים המאפשרת למבוטח אך ורק תשלום חד-פעמי תהיה בגדר קצבה?
תשובה: לא {פש"ר (ת"א) 2548/99 עורך-דין שמואל צור נ' וינטראוב ואח', תק-מח 2004(1), 2528 (2004)}.

שאלה: האם פוליסה המאפשרת למבוטח לבחור בין קבלת תשלום חודשי {קצבה} לבין קבלת סכום חד-פעמי תהיה בגדר קצבה?
תשובה: לא. הזכות לקבל סכום חד-פעמי, אינה עולה בקנה אחד עם הגדרת קופת גמל לקצבה לפיה המדובר בתשלומים תקופתיים בלבד ללא כל אפשרות אחרת {פש"ר (ת"א) 2548/99 עורך-דין שמואל צור נ' וינטראוב ואח', תק-מח 2004(1), 2528 (2004)}.

כך למשל, קבע כב' השופט שאהר אטרש ב- בש"א (נצ') 3115/06 {נוג'דאת פאוזי (חייב) נ' נשר נפתלי עו"ד (הנאמן), תק-מח 2007(2), 7884 (2007)}. במקרה זה, עתר הנאמן למימוש פוליסות ביטוח המנהלים המתנהלות על שם החייב. מנגד, טען החייב כי המדובר בכספי תגמולים המוגנים ואין לממשם שכן הם מיועדים לקצבה.

כב' השופט שאהר אטרש דחה טענות החייב וקבע כי במקרה דנן עסיקנן בתגמולים נזילים שניתן לפדות בתשלום חד-פעמי ולפיכך אין הם בגדר קצבה {הערה: לאור קביעה זו בחן כב' השופט את שיעור הכספים אשר יועבר לקופת הפש"ר ובהתאם למצבו של החייב}.

שאלה: האם זכות לגמלת כסף {לעניינו קצבת זיקנה} ניתנת להעברה או לעיקול?
תשובה: למעשה, קיימים שני מישורים בנוגע לקיצבת הזיקנה שעקרונותיהם זהים: האחד, הנאמן מגיש בקשה להעביר לקופת הכנ"ר את קצבת הזיקנה המשתלמת לחייב. בכך לעניות דעתי, יש משום התעמרות בחייב שכן על הנאמן, בבואו למלא תפקידו, לדעת כי קצבת הזקנה שייכת כל כולה לחייב. השני, בקשת החייב המוגשת כנגד המוסד לביטוח לאומי ולאחר שהמל"ל עשה "דין לעצמו" וקיזז, חובות שנוצרו טרם מתן צו הכינוס, מקצבת הזיקנה המגיעה לחייב.

סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"303. מניעת העברת זכות לגמלה (135)
(א) זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגמלה לפי פסק-דין של בית-משפט או של בית-דין מוסמך.
(ב) הוראת סעיף-קטן (א) תחול גם על גמלת כסף ששולמה באמצעות בנק או החברה, כהגדרתה בחוק הדואר, התשמ"ו-1986, בנותנה שירותים לפי סעיף 88א לאותו חוק (בסעיף זה - חברת הדואר), במשך שלושים ימים מיום ששולמה; ואולם רשאי הבנק או חברת הדואר, לפי העניין, לנכות מהגמלה כל סכום שנתנו לזכאי לגמלה על חשבון הגמלה.

(ג) זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה."
{ההדגשה אינה במקור - ש.נ}

סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"311. פושט רגל (138)
זכותו של אדם לגמלה לא תוקנה לכונס הרשמי או לנאמן בהליכים לפי פקודת פשיטת הרגל."
{ההדגשה אינה במקור - ש.נ}

זכות לגמלת כסף {לעניינו קצבת זיקנה} אינה ניתנת להעברה או לעיקול. מכאן, שיעודה של הגימלה לשמש בראש ובראשונה לצורכי מחייתו של הזכאי.

הוראת סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי יחד עם הוראת סעיף 86 לפקודה קובעת כי הגימלה הינה מסוג הנכסים שאינם עומדים לחלוקה לנושים וזאת מכוח מטרה סוציאלית שלא לפגוע באמצעי מחיה מינימאליים אותם מעמיד המוסד לביטוח לאומי לאדם אשר הוכרז כפושט רגל.

ב- בש"א 4148/07, פש"ר 9540/06 {חזן מירב נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} נדונה בקשת חייבת להורות למוסד לביטוח לאומי להחזיר לה את כל הסכומים אשר קוזזו מקצבת הילדים ודמי אבטלה אותם קיבלה החייבת.

המוסד לביטוח לאומי טען כתגובה כי על-פי סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי בסמכותו היה לבצע הקיזוז.

כב' השופטת רחל ברקאי דחתה טענה זו וקבעה כי אין כל הוראה לפיה חוב למוסד לביטוח לאומי איננו חוב בר תביעה או כי זכותו עדיפה על פני נושים אחרים בהליך פשיטת הרגל.

עוד קבעה כב' השופטת רחל ברקאי, בקבלה את הבקשה, כי למוסד לביטוח לאומי אין כל זכות עודפת על פני הנושים האחרים ואין הוא יכול לקזז מן הגמלאות המשולמות את חובה הנטען של החייבת כלפיו, חוב אשר התגבש ערב מתן צו הכינוס. כב' השופטת רחל ברקאי גם חייבה את המוסד לביטוח לאומי להשיב לחייבת את הכספים שקוזזו על ידו שלא כדין.

שאלה: מהו המועד להגשת ערעור על החלטת הנאמן?
תשובה: תקנה 96(א) לתקנות פשיטת הרגל קובעת כי נושה רשאי לערער לבית-המשפט על החלטת הנאמן בעניין תביעת החוב שהגיש. הערעור יוגש תוך ארבעים וחמישה ימים מיום שהומצאה לנושה החלטת הנאמן {ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק), תק-על 2008(3), 488 (2008)}.

שאלה: אימתי תוגש תגובתו של הנאמן לערעור שהוגש?
תשובה: תקנה 96(ב) לתקנות פשיטת הרגל קובעת כי הנאמן יגיש את תגובתו לערעור שהוגש תוך חמישה-עשר ימים מיום שהומצא לו עותק מכתב הערעור. לתגובת הנאמן לערעור, יש לצרף את נימוקי החלטתו.

שאלה: מהם הנתונים שבית-המשפט זקוק להם על-מנת להכריע בבקשה הנסמכת על סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל?
תשובה: התועלת הצפויה לצמוח לנושים מהמהלך של מכירת הדירה; מה הסכום המשוער שיישאר לכלל הנושים, אם בכלל, לאחר ניכוי ההוצאות לרבות תשלום המיסים {רע"א 5081/12 אלברט פיניאן נ' רפאל מויאל, תק-על 2012(3), 10981, 10983 (2012)}; האם החייב הוכרז כפושט רגל ואם לא - מדוע?; האם נתבררו כל תביעות החוב לרבות הנושים המובטחים; האם קיימים צדדי ג' הטוענים לבעלות בנכס; האם לחייב {ובני משפחתו כמפורט בסעיף זה} מקום מגורים סביר או שהועמד לרשותם סידור חלוף.