זכות ההיוועצות

1. זכות ההיוועצות - הבסיס הנורמטיבי
זכותו של עצור להיפגש עם עורך-דין ולהיוועץ בו, מוסדרת בסעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 {ייקרא להלן: "חוק המעצרים"}, שכותרתו היא "זכות העצור להיפגש עם עורך-דין".

בנוסף לזכות הפגישה והייעוץ, הקבועה בסעיף 34(א) לחוק המעצרים, נקבע בסעיף 34(ב) לחוק המעצרים, כי מרגע שעצור פלוני מבקש לממש את זכותו זו, ולהיפגש עם עורך-דין, יש לאפשר זאת "ללא דיחוי".

עוד נקבע בסעיף 34(ג) לחוק המעצרים, כי פגישה כאמור, תיערך ביחידות ובאופן המבטיח את סודיות תוכן השיחה בין הצדדים, במהלכה.

בפסק-הדין בפרשת יששכרוב {ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1), 461} עמד בית-המשפט על מעמדה של זכות ההיוועצות בקובעו כי "מסתמנת הגישה לפיה זכות ההיוועצות בעורך-דין היא זכות חוקתית. עם-זאת, אף אם נאמר כי זכות ההיוועצות של עצור בעורך-דין אינה בעלת מעמד חוקתי על חוקי... הרי על חשיבותה ומרכזיותה בשיטתנו המשפטית אין חולק. זאת ועוד; אף אם זכות ההיוועצות אינה נכללת בגדר המעגל הפנימי הצר של הזכות החוקתית לכבוד האדם וחירותו, הרי ניתן לקבוע כי בהשראתם של חוקי היסוד התחזק מעמדה של הזכות האמורה והחובה להתחשב בה; זאת, נוכח זיקתה האפשרית לכבודו ולחירותו של הנחקר ובהתחשב בהיותה חלק מהזכות להליך פלילי הוגן עליה".

במהלך השנים, הלך מעמדה של זכות ההיוועצות והתחזק בפסיקתו של בית-משפט, תוך התייחסות לזכות זו כזכות יסוד של הנחקר, שהינה חלק מן הזכות הבסיסית להליך הוגן, והיא נתפסת כבעלת מעמד רם בהשראתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו {ראה למשל ע"פ 5956/08 אל עוקה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.11.11)}.

ואולם, מושכלות יסוד הן, כי כשאר הזכויות הנהנות מדרגה נורמטיבית גבוהה ואף על-חוקית, גם זכות ההיוועצות, אינה מוחלטת "ויש שעליה לסגת מפני זכויות ואינטרסים מתחרים" {ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1), 461 (2006); ע"פ 6659/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(4), 329 (2008); בג"צ 6302/92 רומחיה נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(1), 209 (1993)}.

2. חובת היידוע
מן הזכות להיוועצות נגזרות ומשתמעות הזכות לקבל הודעה על קיומה של זכות זו והחובה המוטלת על הרשויות להודיע על-כך לעצור {בג"צ 3412/91 סופיאן נ' מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה, פ"ד מז(2), 843 (1993)}.

חובת היידוע מעוגנת כיום בשני דברי חקיקה:

הראשון, והמרכזי מביניהם, הינו סעיף 32 לחוק המעצרים הקובע כדלקמן:

"32. הסברת זכויות לעצור
החליט הקצין הממונה לעצור את החשוד, יבהיר לו מיד את דבר המעצר ואת סיבת המעצר בלשון המובנת לו, ככל האפשר, וכן:
(1) את זכותו שתימסר הודעה על מעצרו, לאדם קרוב לו ולעורך-דין ואת זכותו להיפגש עם עורך-דין, הכל בכפוף להוראות סעיפים 34 עד 36; וכן את זכותו להיות מיוצג על-ידי סניגור כאמור בסעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי או לפי חוק הסנגוריה הציבורית...".

השני, סעיף 19 לחוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995 {ייקרא להלן: "חוק הסניגוריה הציבורית"} הקובע כדלקמן:

"19. הודעה לעצור על אפשרות מינוי סניגור ציבורי
(א) נעצר אדם והובא לתחנת משטרה או למתקן של רשות החוקרת על-פי דין או שהוא חשוד בביצוע עבירה, יודיע לו הממונה על התחנה או על החקירה, בהקדם האפשרי, כי באפשרותו לבקש מינוי סניגור ציבורי אם הוא זכאי לכך לפי חוק זה..."

מעיון בשני סעיפים אלה עולה, כי סעיף 19 לחוק הסניגוריה הציבורית, מרחיב את חובת היידוע, לעומת סעיף 32 לחוק המעצרים, שכן בחוק הסניגוריה הציבורית מתגבשת חובת היידוע למן הרגע שבו מדובר בחשוד בביצוע עבירה - להבדיל מעצור או מי שהוחלט לעוצרו.

הבדל זה לא נסתר מעיניו של בית-המשפט בפרשת יששכרוב, שעה שנדונה היקפה של חובת היידוע. ואולם, מאחר שהדבר לא נדרש להכרעה בעניין שעמד על הפרק, נותרה הסוגיה בצריך עיון.

יחד-עם-זאת, נדרש בית-המשפט בפרשת יששכרוב לסוגיה זו ועל רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוא הביע את דעתו, כי ראוי לאמץ פרשנות מרחיבה של המונח "עצור", כך שחובת היידוע תתגבש: "כל אימת שאדם חשוד בביצוע עבירה ומעוכב במשמורת המשטרה לצרכי חקירה, באופן שחירותו וחופש התנועה שלו מוגבלים; זאת, אף אם לא התקבלה החלטה מצד הקצין הממונה בדבר מעצרו של החשוד".

יוער כי, בפרשת אסף שי {ע"פ 9956/05 אסף שי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.11.09)}, בית-המשפט הביע דעה מרחיבה לגבי היקף תחולתה של זכות ההיוועצות {גם אם לא היתה התייחסות מפורשת לחובת היידוע}, עת נקבע, כי "על-פני הדברים, החובה הקבועה בחוק לאפשר פגישה עם סנגור 'ללא דיחוי' אינה מצומצמת למצבים בהם הנחקר שביקש זאת הינו עצור, והחובה האמורה חלה גם כאשר הנחקר המבקש להיפגש עם סנגורו מצוי במשמורת המשטרה לצרכי חקירה כשהוא אינו בבחינת 'עצור'" {ראה גם ע"פ 8974/07 לין נגד מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.11.10)}.

אם-כן, זכות ההיוועצות במסגרת הדין הפלילי, אף אם היא אינה בעלת מעמד חוקתי על חוקי, נתפסת כזכות בעלת מעמד רם ביותר, והיא בגדר זכות יסוד של הנחקר, הנגזרת, הן מן הזכות להליך הוגן במשפט הפלילי והן מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

מזכות זו נובעת גם החובה ליידע את העצור {ולפי הפרשנות המרחיבה יותר, גם את החשוד המצוי בחקירה פלילית} בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין, ובמקרים המתאימים להודיע לו על אפשרותו לבקש את מינויו של סנגור ציבורי.

ברור גם כי חובת היידוע וזכות ההיוועצות עצמה, שלובות זו בזו, ומשלימות האחת את רעותה.

3. האם קיימת חובה ליידע נהג פלוני בדבר אפשרותו (או שמא זכותו) להיוועץ בעורך-דין לקראת הליך השימוע?
לעיתים עולה השאלה, האם יש להחיל את זכות ההיוועצות ואת חובת היידוע, בשים-לב להבדלים בין הליך החקירה הפלילית לבין הליך השימוע המינהלי?

מקובל למנות שני רציונאליים עיקריים, התומכים בהכרה בזכות ההיוועצות בעורך-דין, הנתונה לעצור או לחשוד העומד בפני חקירה פלילית:

הטעם האחד הינו, שמירה על "כללי משחק" הוגנים כלומר, הבטחת זכויותיו של הנחקר; שמירה על הגינות הליכי החקירה; ומניעת ניצול לרעה של פערי הכוחות בין הנחקר לבין החוקרים. זאת, לנוכח הסיטואציה הלוחצת והמאיימת בה נתון הנחקר, העומד בגפו אל מול אנשי המרות, אשר אמורים לחוקרו.

מימוש זכות ההיוועצות בעורך-הדין מיועדת להביא להגשמת מטרות אלו, שכן מצופה מעורך-הדין להבהיר לנחקר את זכויותיו במסגרת החקירה, ובכלל זה, את זכותו לחקירה הוגנת, את הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, ואת זכות השתיקה.

הטעם השני עניינו בשיפור אמינותה של החקירה, הן באופן אקטיבי, שעה שעורך-הדין עשוי להציג למשטרה ראיות מזכות שאינן בידיעתה, או לסייע לחוקריה באיתורן של ראיות מעין אלו והן, על-ידי מניעת הודאות שווא, באמצעות הבטחת תקינותה של החקירה.

את מצב הדחק אליו נקלע הנחקר, נוכח הסיכון בו הוא נתון, היטיב לתאר בית-המשפט ב- רע"פ 4142/04 {מילשטיין נ' התובע הצבאי, פ"ד סב(1), 378 (2006)} לפיהם:

"חקירה מעמידה את הנחקר בסיטואציה מאיימת שהוא, לרוב, אינו רגיל בה. זוהי סיטואציה כופה מטבעה, המעמידה את הנחקר בפני לחצים רבים, בעיקר בשל האיום המרחף מעל לראשו - שמא יימצא אשם וייענש. לא בכדי נקבע כי החקירה - 'אפילו אם אין היא נעשית תוך כדי שימוש באמצעים פיזיים - פוגעת בחירותו של הנחקר. היא פוגעת לעיתים בכבודו ובצנעת הפרט שלו'... 'בהענקת הסמכות לקיים חקירה פלילית גלום כוח, וממילא כרוכה סכנה, לפגיעה בפרטיות הנחקרים, בכבודם, בחירותם ובקניינם'... ובמקום אחר נאמר, כי 'כל חקירה, ותהא זו הסבירה וההוגנת מכולן, מעמידה את הנחקר במצבים מביכים, מכבידה עליו, מחטטת בצפונותיו, חודרת לפני ולפנים של ציפור נפשו ויוצרת אצלו לחצים נפשיים חמורים'...".

שונים, עד מאוד, הם פני הדברים ככל שמדובר בהליך של שימוע מינהלי.
אמנם, כמו העצור-הנחקר, אף הנהג העומד בפני שימוע, בנוגע לפסילה מינהלית, מתייצב בפני שוטר, ואף קצין משטרה - אלא שבכך מסתכם הדמיון בין שני המקרים.

בעניינו של הנהג אין מדובר בסיטואציה מאיימת ולוחצת שבגדרה הוא נמצא, ללא סיוע, לבדו, לעיתים כשהוא נתון במעצר, כשמולו אנשי מרות המבקשים לחוקרו בחשד לביצוע עבירות פליליות.

כמו-כן, הוא אינו צפוי לתוצאות קשות ביותר, מבחינתו, כמו שלילת חירותו, בנוסף לסטיגמה הפלילית שעלולה לדבוק בו.

בהשאלה לענייננו, "לא הרי המשלם קנס מינהלי כהרי העומד למשפט פלילי, וכבר עמדנו על האות שנאשם במשפט פלילי עשוי לשאת על מצחו" {בג"צ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3), 501 (1992)}.

ובמילים אחרות, לא הרי נהג העומד בפני שימוע הנערך על-ידי קצין משטרה, אשר ניצב בפני סיכון של פסילת רישיונו, כהרי נחקר {בין אם מדובר בעצור ובין אם לאו} העלול להיות נאשם בפלילים, על כל המשמע מכך.

אמת, גם עבור הנהג אין מדובר בסיטואציה ידידותית או נעימה במיוחד, אך עסקינן, כאמור, במצב העלול להסתיים, לכל היותר, בהגבלה מסויימת של אפשרות הנהיגה ברכב, לפרק זמן קצר יחסית {ובהתאם לחומרת העבירה}.

יש להבהיר, כי הליך השימוע איננו בגדר חקירה משטרתית, ומטרתו איננה איסוף ראיות בעניינו של הנהג.
במהלך השימוע, חירותו של הנהג אינה נשללת. הנהג אינו נתון למעצר או לסיכון של מעצר ואין מפעילים עליו לחצים וטכניקות מעולם החקירות.

מטרתו של הליך השימוע, היא כאמור, לאפשר לנהג פתחון פה ומיצוי זכות הטיעון השמורה לו, בהתאם לכללי הצדק הטבעי, טרם שתתקבל החלטה על-ידי הרשות המוסמכת לכך, אשר עלולה לפגוע בו {בג"צ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב 1493 (1958)}.

4. הפסילה המינהלתית
חזקה על קצין המשטרה כי יעשה את מלאכתו נאמנה וכשורה, ולא יגלוש לנושא החקירה נגד הנהג, ועל אחת כמה וכמה שלא יפעיל לחץ על הנהג, כדי להביא להפללתו.

כבר נאמר לגבי הפסילה המינהלית, כי המדובר ב"נושא שאמנם נודעת לו חשיבות מעשית מסויימת לאדם הנוגע בדבר, אשר הפסילה המינהלית מכבידה עליו, אך אינו בתוכנו, במידתו ובמידתיותו ברום הזכויות" {בש"פ 3462/05 פלונית נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.04.05)}.

הפסילה המינהלית אינה בגדר עונש אלא בגדר אמצעי מניעתי. דיני העונשין ועקרונות היסוד שבבסיסם שונים מן המשפט המינהלי ועקרונות היסוד שבבסיסו, ואין ממש בטענה כי יש מקום ללמוד על פרשנות הסמכות המינהלית והביקורת השיפוטית המופעלת עליה מעקרונות המשפט הפלילי {בש"פ 7855/10 ברוך נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.11.10)}.

5. תכליתה של הפסילה המינהלית והביקורת השיפוטית על החלטה זו
הפסילה המינהלית לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה אמורה להיות, לפי טבעה, מהירה ומרתיעה {בש"פ 6221/94 הילמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 215 (1994)}.

בית-המשפט בפרשת הילמן עמד על מטרותיה של הפסילה המינהלית. תכליתה העיקרית של הפסילה המינהלית היא מניעת סכנה לשלום הציבור בדגש על חייהם ושלומם של המשתמשים בדרך, ובכלל זה גם שמירה על שלומו ובטחונו של הנהג אשר רישיונו נפסל.

הפסילה המינהלית אמורה להשיג תכלית זו בשני אופנים:

ראשית, הפסילה משמשת "כגורם מצנן" ומרתיע, במובן זה שעצם הידיעה על קיומה של האפשרות לפסילה מהירה, שוודאותה גבוהה למדיי, יש בה כדי להרתיע נהגים מביצוע עבירות תעבורה חמורות.

שנית, אמצעי זה מיועד ליתן מענה מיידי למסוכנות הנשקפת מן הנהג, בשל האפשרות לפסילת רישיונו, בהליך מהיר ופשוט יחסית.

באופן זה, ניתן להשיג תכלית מניעתית, המגבילה את יכולתו של מי שנחשד בעבירה העלולה לסכן חיי אדם, לחזור לכביש באופן מיידי, גם אם מדובר בהרחקה לתקופה מוגבלת {ראה למשל בש"פ 8545/02 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 57 (2002)}.

במהלך השנים, עבר סעיף 47 לפקודת התעבורה מספר שינויים, כאשר באחד מהם {חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 11), התשל"א-1971} נקבעו פרקי הזמן לגבי הפסילה המינהלית אשר בסמכותו של קצין המשטרה. בפתח הצעת החוק לאותו תיקון {הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 11), התשל"א-1970}, נאמרו הדברים הבאים, אשר דומה כי הם מתאימים לימינו אנו, גם אם חלפו שנים רבות:

"הצעת החוק באה לתקן את פקודת התעבורה מספר תיקונים אשר מגמתם העיקרית היא החמרות בעונשים מרתיעים. ההצעה אינה קובעת החמרה כוללת בעונשים, אלא שינויים במספר מקרים חמורים, בעיקר שלילת רישיונות נהיגה, תוך הדגשת הצורך בהטלת עונשים מרתיעים.

מספר תאונות הדרכים, ובכלל זה מספר הנפגעים וההרוגים, נמצא בעליה מתמדת. עליה זו במספר התאונות והנפגעים היא, בין היתר, תוצאה של הגידול המהיר במספר כלי הרכב ושל גורמים נוספים אחרים. העובדה המחרידה של מאות הרוגים ואלפי פצועים בשנה מחייבת את הרשויות לנקוט בכל אמצעי ולעשות כל אשר לאל ידן להוריד את הקטל בדרכים.

רשויות המדינה נוקטות אמצעים רבים לכך - תקציביים, ארגוניים, חינוכיים ואחרים; אולם יש לנקוט גם אמצעים שיהיה בהם כדי להרתיע עבריינים - החמרה בעונשים ושיפור שיטות הענישה."

הנה-כי-כן, מדובר בתכלית חשובה מן המעלה הראשונה כלומר, שמירה על חיי אדם ושלום הציבור, ונראה כי הדרך להשיג תכלית זו מחייבת תגובה מהירה ומצננת, באמצעות פסילתו הזמנית של נהג מלנהוג ברכב, וזאת לנוכח הסיכונים הממשיים לשלומם ולבטחונם של המשתמשים בדרך, שלצערנו, אך הולכים וגדלים.

מנגד, נראה כי הפגיעה בנהג הינה מצומצמת באופייה, וחומרתה אינה גבוהה יחסית, כאשר "הנזק" הנגרם לנהג אינו בלתי-הפיך, שהרי מדובר בשלילה זמנית בלבד של אפשרותו לנהוג ברכב, לפרק זמן מוגבל וקצר יחסית, ומבלי להכתימו בסטיגמה פלילית ובשים-לב כי תכליתה של הפסילה אינה להעניש את הנהג, אלא לשמש כאמצעי מניעתי.

עוד יש לציין, כי החלטתו של הקצין, בין שהוחלט על פסילתו של הנהג ובין אם לאו, צריכה להיות מנומקת {בש"פ 1298/10 חן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.02.10)}, וההחלטה לעניין זה תתקבל רק אם התמלאו שני התנאים לפסילת הרישיון, הווי אומר, כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת אשמתו של הנהג, וכי המשך אחיזתו של הנהג בהגה, יש בה כדי להוות סכנה מיידית לשלום הציבור {בש"פ 8450/02 זינגר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.10.02)}.

החלטת קצין המשטרה ניתנת לביקורת שיפוטית של לא פחות משתי ערכאות, ולעיתים אף שלוש {סעיפים 48 ו- 49 לפקודה התעבורה} ויש הסבורים שעצם האפשרות להגיע גם לבית-משפט העליון, בנוגע לפסילה המינהלית, מהווה "הפרזה גדולה במתן זכות הערר" {בש"פ 1298/10 חן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.10.10)}.
החלטת בית-המשפט בעניינו של הנהג, ניתנת לעיון חוזר ולערר, כפי שנהוג לגבי צו אשר ניתן בבקשה לשחרור בערובה {סעיף 49 לפקודת התעבורה}.

החלטת הפסילה תבוטל, מקום בו לא יוגש כתב אישום נגד הנהג, בתוך 3 חודשים מיום הפסילה, "אלא אם-כן הורה בית-המשפט, מטעמים מיוחדים ומנימוקים שיירשמו, להאריך את מועד הפסילה לתקופה שיקבע"; ואם לא ניתן פסק-דין בעניינו של הנהג בתוך 6 חודשיםממועד הפסילה, ובהעדר הוראה אחרת של בית-המשפט, תבוטל הפסילה {סעיפים 50(א) ו- (ב) לפקודת התעבורה, בהתאמה}.

לכל אלה יש להוסיף את הליך השימוע עצמו, אשר מתקיים טרם קבלת החלטתו של קצין המשטרה בדבר פסילת הרישיון.

באמצעות השימוע, יכול הנהג לממש את זכות הטיעון הנתונה שלו, הנגזרת מעיקרי הצדק הטבעי ובאופן קונקרטי, ניתנת לו אפשרות של ממש, לנסות ולשכנע כמיטב יכולתו, כי אין מקום בעניינו להורות על פסילת רשיונו.

תגבור יתר של מערך הזכויות הנתונות לנהג ובמקביל גם הרחבת החובות המוטלות על הרשות, עלולים להערים קשיים, ואף לסכל את המטרה שלשמה נועדה הפסילה המינהלית.

הדבר עלול לפגוע, באופן שאינו מידתי ואינו סביר, בהסדר המאוזן הקיים והמעוגן בסעיפים 50-47 לפקודת התעבורה, ויש לחזור ולהזכיר כי מדובר בפסילה מוגבלת במשכה ולזמן קצוב, שכל יעילותה נגזרת מהאופן הפשוט והמהיר יחסית, בו היא מופעלת - באופן המאפשר ליתן פתרון מיידי ויעיל למסוכנותו של הנהג.

6. סיכום ביניים
אין לגזור גזירה שווה מזכות ההיוועצות וחובת היידוע העומדים לעצור {או למעוכב} בהליך חקירה פלילי, לזכויותיו של נהג, אשר מוזמן לשימוע במסגרת הליך של פסילה מינהלית.

קיים שוני מהותי ביותר בין שני ההליכים, ולפיכך לא ניתן להקיש מהאחד אל האחר.

האיזון הנכון, הוא הותרת זכות ההיוועצות על כנה, כך שנהג המוזמן לשימוע יהא רשאי להיוועץ בעורך-דין ואף להזמינו להתייצב לצידו בהליך זה.

ואולם, אין לקבוע, חובת יידוע יזומה, כך שהגורם המזמין לא יהיה מחוייב להודיע לנהג על זכותו להיוועץ בעורך-דין ולהיות מיוצג על-ידו בהליך השימוע.

ככל שהדבר נוגע לזכות ההיוועצות וכן לזכות הייצוג הנגזרת ממנה, סעיף 22 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 מכיר ספציפית בזכות זו "בפני כל רשויות המדינה, רשויות מקומיות וגופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על-פי דין", וכפי שנקבע ב- ע"א 8077/08 {אוניברסיטת חיפה נ' בן הרוש, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.12.12)}, לגבי זכות הייצוג:

"זכות יסודית זו באה לביטויה העילאי בהליך הפלילי, שבו עומד אדם בפני השלטון תוך חשש מעונש העלול להגיע לכלל שלילת החרות... זכות זו אינה מוגבלת דווקא למינוי סניגור בהליך פלילי."

כאמור, אין לשלול את זכותו של הנהג להיוועץ בעורך-דין, טרם הופעתו לשימוע, ואף להיות מיוצג על ידו, אך אין מקום, לשנות את נוסח הזימון לשימוע, באופן שייאמר בו מפורשות כי זכותו של הנהג להיוועץ בעורך-דין או להיות מיוצג על-ידו. בכך יבוא לידי ביטוי השוני הבסיסי בין החקירה הפלילית לבין הליך השימוע.

החלת חובת היידוע כאשר מדובר בהזמנה לשימוע, צפויה להביא לעליה חדה של מספר הנהגים אשר יבחרו להיוועץ בעורך-דין ולהיות מיוצגים על ידו בהליך זה.

הדבר עשוי לגרור בקשות לדחיית הליך השימוע, על-מנת לאפשר לנהג למצות את זכותו להיוועץ בעורך-דין, ואפשר שגם עם גורמים בעלי מומחיות בנושא.

דוגמא קונקרטית לכך ניתן למצוא ב- בש"פ 6050/01 {יצחק בנגד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.08.01)}, שם סירב המבקש לקיים הליך שימוע ללא נוכחות עורך-דינו. הייצוג על-ידי עורך-דין, למרות חשיבותו הרבה, עלול לגרום לסרבול ההליך, וליתר "משפטיזציה" שלו, כאשר הכוונה המקורית היא לקיים הליך מהיר ומרתיע, ובאופן זה עלולה להפגע התכלית העומדת מאחורי הפסילה המינהלית, שנועדה, בעיקרה, למנוע סכנה מיידית לשלום הציבור, ולמשתמשים בדרך.

מן האמור לעיל, עולה כי אין מוטלת על הרשות כל חובה ליידע את הנהג, טרם השימוע, בדבר זכות ההיוועצות הנתונה לו, ואין גם חובה לדחות את מועד השימוע, על-מנת לאפשר לנהג למצות את זכותו זו {רע"פ 8860/12 מקסים קוטלאייר ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.01.14)}.

7. שאלת היועצותו של המתבקש לנשוף
לתשומת-ליבנו כי המדינה הסכימה, במסגרת רע"פ 3807/11 {מדינת ישראל נ' ארביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.13)}, יתווסף משפט לדו"ח התעבורה {שהוא תחליף לכתב האישום}, הנמסר לנהג הנכשל בבדיקת שכרות את המשפט הבא: "עם קבלת כתב אישום זה, באפשרותך להיוועץ עם עורך-דין בדבר המשמעויות המשפטיות של כתב האישום".

אין הנידון דומה לראיה, שכן בענייננו מדובר בזימון להליך מינהלי העשוי להוביל, לכל היותר, לפסילה מוגבלת בזמן של רישיון הנהיגה, ואילו במקרה האחר {זה המתואר בפרשת ארביב}, שבו נכשל הנהג בבדיקת שכרות ומוגש נגדו כתב אישום על אתר, אך טבעי הוא כי תקום חובת יידוע בדבר זכותו של הנאשם להיוועץ בעורך-דין.

במקרה של הגשת דו"ח נגד הנהג, המדובר בהליך פלילי לכל דבר ועניין, על כל המשתמע מכך, ולכן מתבקשת החלתה של חובת יידוע, מה שאין כן במקרה בו עסקינן.

ברי, כי שאלת היועצותו של המתבקש לנשוף שונה לחלוטין מהשאלה שעלתה בפרשת יששכרוב {ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1), 461, 557} ופרשת אסף שי {ע"פ 9956/05 אסף שי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו} ולו בשל דחיפות הפעולה.

מתן האפשרות למתבקש לנשוף לעכב את בדיקת הינשוף עד שיועץ בעורך-דין, מאיינת בפועל מתוכן, אולי כליל, את מטרת הסעיף והבדיקה.

היועצות בעורך-דין טעונה ככלל הגעתו למקום עצירת הרכב, ומטבע הדברים הדבר עשוי להימשך זמן לא מועט.

הדבר מצוי בניגוד למהירות הנדרשת לשם בדיקה אפקטיבית של רמת האלכוהול בדם, וכך נאמר בדברי ההסבר לחקיקת סעיף 64ב(א1): "מתן הסמכות האמורה תסייע לשוטר לוודא מיידית אם הנוהג הוא שיכור, ואם-כן, תאפשר לו לעשות שימוש בסמכויותיו לפי סעיף 47 לפקודה ולמנוע את המשך נהיגתו של אותו אדם ברכב תוך סיכונו וסיכון שאר המשתמשים בדרך" {הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 72) (בדיקת שכרות), התשס"ה - 2005}.

ואולם, כיוון שעל-פי סעיף 64ד לפקודת התעבורה נפקות הסירוב לבצע את הבדיקה משמעה כי יראו את המסרב כמי שנהג בשכרות, סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה מטיל על השוטר חובה להזהיר את המתבקש לנשוף מפני משמעות הסירוב לעשות כן.

אנו סבורים, כי אין מניעה לאפשר היוועצות טלפונית בגדרי דקות אחדות, בשעה שמכינים את המכשיר לבדיקה, למתבקש לנשוף עם עורך-דין.

בשעה שהמתבקש לנשוף ממתין לבדיקה, כשם שיכול הוא - למשל - להתקשר לביתו לומר שלא יגיע מייד כי עוכב על-ידי המשטרה, כך יכול הוא להתקשר לעורך-דין.

אך נוכח דבר המחוקק בעניין "אזהרת הסירוב" בנסיבות אלה אין המשטרה חייבת לעכב את הבדיקה משהוכנה, כדי שלא תאבד האפקטיביות שלה הקשורה בלוח הזמנים.

אמנם, יש באי-מתן הזכות לעכב את הבדיקה לפי רצון המתבקש לנשוף עד להיועצות עם עורך-דין כדי לפגוע במידת מה בזכות ההיועצות, אולם החובה המוטלת על השוטר להסביר את מטרת הבדיקה ואת משמעות הסירוב לעשות כן, יש בה כדי להקטין משמעותית פגיעה זו {רע"פ 7217/08 נונה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.09.08); רע"פ 155/09 בוארון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.02.09)}.

עיקר, כאמור, הוא השכל הישר - חלוף הזמן עומד ביחס ישיר לאפקטיביות הבדיקה. על-כן, כי סעיף 64ב(ב2) לפקודת התעבורה הוא ההסדר הרלבנטי, משמע, אין למתבקש לנשוף הזכות לעכב את הבדיקה עד שיועץ בעורך-דין, ואולם אין בכך כדי לשלול שיחה טלפונית מקום בו אילוצי הזמן - דוגמת ההכנות לבדיקה - מאפשרים זאת {רע"פ 2538/11 אבי בר נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(2), 2327 (24.05.11); ראה גם תת"ע (אשד') 900-03-12 {מדינת ישראל נ' טלבי אור, תק-של 2012(4), 84124 (31.12.12)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

זכות ההיוועצות