העלאת רף האכיפה - רמת האלכוהול

1. כללי
בית-המשפט המחוזי ב- עפ"ת (מחוזי יר') 25457-04-10 {מדינת ישראל נ' עינת מלכה עוזרי, תק-מח 2010(4), 2411 (2010) מפי כב' השופט נעם סולברג; כב' השופט יגאל מרזל; כב' השופט דוד מינץ} קבע כי מכשיר הינשוף באמצעותו נמדדת רמת האלכוהול הינו מכשיר אמין באמצעותו ניתן לבסס ממצאים בדבר רמת אלכוהול בגופו של נבדק.

על-פי קביעתו של בית-המשפט שעה שמתקבלת באמצעות מכשיר הינשוף תוצאה העומדת על 290 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף ניתן להבטיח כי לא יורשעו חפים מפשע בעבירה של נהיגה בשכרות.

שעה שנקבעה אמינותו של מכשיר הינשוף, די לה לתביעה להצביע על כך כי המכשיר הופעל על-ידי שוטר מיומן להפעלתו, כי המכשיר היה תקין ובוצעו בו הבדיקות הנדרשות קודם ביצוע האכיפה.

בנקודה זו נעיר כי בטרם התקבל הערעור "הספיק" בית-המשפט לענייני תעבורה לזכות נאשמים רבים מאשמה ומחמת העובדה כי נמצא בדמם כמות אלכוהול הפחותה מ- 400 מיקרוגרם {תת"ע (תעבורה נת') 2466-07 מ.י. לשכת תביעות שרון-תעבורה נ' רמי בן שמחון, תק-של 2010(2), 100331, 100333 (2010); תת"ע (תעבורה יר') 16031-08 מדינת ישראל נ' טל שי גולן, תק-של 2010(2), 103505, 103506 (2010); בפ"מ (תעבורה נצ') 8424-05-10 אלעד קורן נ' מדינת ישראל, תק-של 2010(2), 107808 (2010); תת"ע (תעבורה נת') 4921-07 מ.י. לשכת תביעות שרון-תעבורה נ' ראם בשארי, תק-של 2010(2), 100327, 100329 (2010)}.

ב- ע"פ 2585/10 {יוסף נגר נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(2), 983 (2010)} הגיש המערער לבית-המשפט המחוזי מרכז {ביום 16.03.10} בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, למרות חלוף תקופת הערעור הקבועה בסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי.

המערער טען כי יש להאריך את מועד הגשת הערעור ובכך ליתן לו את האפשרות לחזור בו מהודייתו, לאור המצב המשפטי החדש שנוצר בעקבות פסיקת בית-המשפט בפרשת עוזרי, אשר שינתה את אמות-המידה הנדרשות לצורך העמדה לדין בגין נהיגה בשכרות בהסתמך על תוצאות בדיקה באמצעות מכשיר ה"ינשוף".

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור וקבע כי משהגיעו הצדדים להסדר טיעון שאושר על-ידי בית-המשפט והעונש שנגזר על המערער פחות מהעונש המינימאלי שנקבע בחוק לעבירה שבה הורשע, אין מקום להארכת מועד להגשת ערעור.

כב' השופטת נגה אהד ציינה כי כוחו של אותו פסק-דין יפה רק ממועד פרסומו ולהבא, אם בכלל, שכן אין המדובר עדיין בפסק-דין חלוט. על החלטתו האמורה של בית-המשפט המחוזי, הוגש הערעור דנן.
כב' השופט י' דנציגר דחה את הערעור וקבע כי משתמה התקופה בת 45 הימים הקבועה בסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בעניינו של המערער, הפך פסק-הדין לחלוט, אף אם לא נוצלה זכות הערעור.

ויודגש, למעלה מן הצורך, כי אין בפסק-דינו של בית-משפט השלום בפרשת עוזרי כדי לשנות את המצב המשפטי החל על עניינו של המערער. ראשית, מדובר בפסק-דין שאינו חלוט. שנית, ניתן ללמוד מלשונו המפורשת של פסק-הדין כי הוא אינו חל על עניינו של המערער שכן בפרשת עוזרי קבע בית-המשפט כי "אין בקביעותינו בפסק-דין זה משום אמירה שטווח האכיפה בין 240 ל- 395 מק"ג הינו פסול. כל שנקבע הוא שלמען הזהירות, בהיעדר ידיעה מדוייקת ומאחר והמכשיר טרם נבדק על-ידי מומחים כנדרש, יורחק זמנית קו האכיפה וייקבעו שולי ביטחון חדשים, בכך אין אמירה כלשהי לגבי תיקים שהסתיימו ובהם הורשעו נאשמים לאחר שנמדדו בגופם כמויות פחותות מן הרף הנדרש" {ההדגשה אינה במקור - פ.א.ג}.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 31116-07 {מ.י. ענף תנועה ת"א נ' דרור זהר, תק-של 2011(4), 9001, 9003 (2011)} קבע בית-המשפט כי ויתור על חקירת טכנאי המעבדה משמיט את הבסיס לטענה כי מכשיר הינשוף לא היה תקין או לא מכויל.

עוד נקבע כי במקרה דנן, עסקינן בשתי הנשיפות רצופות שנערכו בהפרש של שתי דקות זו מזו והתוצאה בשתיהן זהה, היינו 355 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף.

במקרה הנוכחי ריכוז האלכוהול שנמדד בבדיקת הנשיפה אינו גבולי אלא יש בו כדי להעיד כי הנאשם היה שיכור. לפיכך, בית-המשפט שוכנע, כי יש להרשיע את הנאשם.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 29617-07 {מ.י. ענף תנועה ת"א נ' יהודה שוושוילי, תק-של 2011(3), 63493, 63495 (2011)} בבדיקת הנאשם במכשיר הינשוף התקבלה תוצאה של 725 מיקרוגרם בליטר אחד של אוויר נשוף. מידה זו הינה מעל הרף המותר הקבוע בחוק ובפסיקה, תוצאתה מדברת בעד עצמה, ומלמדת על ביצוע עבירת נהיגה בשכרות.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 35291-07 {מ.י. ענף תנועה ת"א נ' שרון עטייה, תק-של 2011(3), 47855, 47857 (2011)} התקבלה תוצאה של 525 מיקרו גרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף. הנאשם הורשע בביצוע עבירת נהיגה בשכרות.

2. האם כמות נמדדת של 290 מק"ג נמצאת בתחום ה"אסור"?
ב- תת"ע (חי') 4292-04-11 {מדינת ישראל נ' שמעון חזוט, תק-של 2011(3), 28894 (2011)} נדונה השאלה האם יש לפרש את הלכת עוזרי כמתייחסת לכמות נמדדת של 290 מק"ג כנמצאת בתחום ה"אסור" - כטענת המאשימה, או שמא תחום זה, אינו כולל כמות של 290 מק"ג והאישום בעבירה זו צריך לחול מקום בו הכמות הנמדדת באוויר הנשוף היא החל מ- 291 מק"ג, קרי, לא כולל 290 מק"ג? בית-המשפט קבע:

"לצורך דיון בשאלה זו, אבחן בקצרה את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין עוזרי ואת הוראות החוק הרלבנטיות לסוגיה זו, ואראה, כי לפי פרשנות נכונה ראויה וצודקת, של החוק, ושל רף האכיפה שנקבע בפסק-הדין האמור, יש לקרוא את רף האכיפה שנפסק בעניין עוזרי, אל תוך הוראות הדין (תקנה 169א), כך שבמקום ריכוז האלכוהול 240 מק"ג הנקוב כיום בתקנה 169א, יבוא הערך 290 מק"ג, שנפסק. משמעות הדבר, היא כי רק ריכוז אלכוהול מעל 290 מק"ג בליטר אוויר נשוף יחשב לנהיגה בשכרות.

כמו-כן, אבחן את הראיות שבפני לגופן, ואראה כי גם לגופו של עניין, לא ניתן להשתית עליהן הרשעה בעבירת שכרות המיוחסת לנאשם או בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, וזאת בשל מחדלים וחוסרים משמעותיים בחומר הראיות, ועל-כן מטעמים מצטברים אלה נמצא הנאשם זכאי בדין.

לשון פסק-הדין בעניין עוזרי כמקור פרשני:

בית-המשפט המחוזי קבע בעניין עוזרי רף שכרות נמוך יותר (290 מק"ג) מזה שנקבע בבית-משפט השלום (400 מק"ג). קביעת רף זה, נעשתה על בסיס הצהרת המדינה, כי זהו הרף הראוי לאכיפה ובהתחשב ב'מקדמי הבטחון' עליהם עמד בית-המשפט בפסק-דינו, וכך באו הדברים לידי ביטוי בפסק-הדין (ההדגשות שלי - ש.ב): "בעניין עקרוני אחד, שמתפצל לכמה ראשים, אנו סבורים כי נפלה טעות בפסק-הדין של בית-משפט קמא, שבאה לידי ביטוי בקביעה כי הרף הראוי לאכיפה הוא 400 מק"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף (עמדנו על כך בתמצית בפרק סיכום הביניים, בפיסקאות 46-45 לעיל; ובהרחבה, למעלה משם). הטעות היא בקביעת שולי ביטחון רחבים יתר על המידה. אין צורך ולא הצדקה ברף אכיפה שכזה, אשר מסכל אכיפה ראויה של האיסור על נהיגה בשכרות, מן הרעות החולות והמסוכנות שבמקומותינו. ניתן להסתפק איפוא ברף נמוך מזה, אשר יש בו כדי להבטיח הימנעות מהרשעתם של חפים מפשע. בהתחשב בכלל 'מקדמי הביטחון', הודיע פרקליט המחוז כי לא עוד הרף שנהג מקודם (255 מק"ג), אלא שרף אכיפת עבֵירת הנהיגה בשכרות במה שנוגע לבדיקות נשיפה באמצעות מכשיר הינשוף יעמוד מעתה על 290 מק"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף. מדיניות אכיפה עדכנית זו, היא הנכונה והראויה בנסיבות, והריהי מחייבת את המדינה בכל אתר ואתר" (שם, פסקאות 66 ו- 67 לפסק-הדין).

יצויין, על-אף פסיקותיהם של בית-המשפט השלום ובית-המשפט המחוזי בעניין עוזרי, ועל-אף עמדת המדינה עצמה בדבר העלאת רף השכרות, לא מצא המחוקק להתערב ולשנות את התקנות בכל הנוגע לרף השכרות.

כיוון שרף האכיפה הוסדר על-פי הפסיקה בעוד שלשון החוק איננה מצביעה על רף זה, יש מקום לתהות האם כמות של 290 מיקרוגרם אלכוהול תיכלל בתחום השכרות, או שמא כמות זו אינה צריכה להיכלל בתחום האסור לעניין עבירת הנהיגה בשכרות לאור לשון החוק כיום. התשובה לשאלה זו צריכה להחתך מלשונו ותכליתו של פסק-הדין בעניין עוזרי בראי התקנה הרלבנטית הקובעת את רף השכרות, הלא היא תקנה 169א שבראשית הפרק השישי לתקנות התעבורה המכילה את ההגדרות בהן דן הפרק האמור.

הדיון בפרשת עוזרי, נסב, רובו ככולו, על גובה רף השכרות הראוי לאכיפה, הא ותו לא. אמנם, לצורך קביעתו של רף זה נזקקו שתי הערכאות, לדון ארוכות, בהיבטים שונים, מדעיים ברובם, בנוגע למכשיר הנשיפה, לצורך קביעת רף השכרות. בדיונים המקיפים בסוגייה זו, נדרשו שתי הערכאות לשאלות שונות המשפיעות על דיוק המדידה, כגון: כיול מכשיר הנשיפה, אי-דיוק הנובע מבלוני הכיול, השפעות הנובעות מסטיית תקן של מכשיר המדידה, סטיה אשר התבססה על מודל סטטיסטי הנקרא 'חצוצרת הורוביץ' ובדיקת הגלאי האלקטרו כימי. ברם, יובהר, כי בית-המשפט המחוזי לא דן, וממילא לא פסק, דבר וחצי דבר, ביחס ליתר הוראותיה של תקנה 169א לתקנות התעבורה העוסקת ברף השכרות.

יובהר כי בסיס הדיון, המשפטי והמדעי, הן בבית-משפט השלום והן בבית-המשפט המחוזי, היה מטבע הדברים, רף השכרות הקבוע בתקנה 169א (240 מק"ג). על גביו צבר בית-המשפט את 'שולי הבטחון' הראויים לגישתו.

בית-המשפט המחוזי החל את דיונו בפסק-הדין בסקירת לשון החוק כיום, וברף השכרות הקבוע בתקנות התעבורה, ובלשונו:

"דבר מחוקק-המשנה הוא איפוא כי ריכוז אלכוהול באוויר נשוף מרֵאותיו של נהג בשיעור העולה על 240 מיקרוגרם לליטר אוויר הרי הוא שכרות, ומי אשר נוהג במצב גופני שכזה עובר עבירה של נהיגה בשכרות."
(פסקה 1 לפסק-הדין)

לאחר מכן סקר בית-המשפט את קביעותיו של בית-משפט השלום ואת השגות המדינה על קביעות אלה, ולבסוף סיכם והכריע בסוגיות שבפניו ובעיקר בסוגיית גובה רף השכרות הקבוע בתקנות.

פסיקתו של בית-המשפט המחוזי כי רף אכיפת השכרות יעמוד על 290 מק"ג, משמעותה, לאור לשון התקנה, היא, כי הרף שנפסק כולל 290 מק"ג, דהיינו עד וכולל כמות זו, יחשב הדבר ככמות אלכוהול מותרת. פסיקתו של בית-המשפט המחוזי לא התכוונה, על-פי לשונה ותוכנה, ואף לא באה, להחליף את המילים המפורשות של המחוקק אשר קבע מפורשות, בתקנה 169א, כי רק מעל הכמות המותרת יחשב נהג כשיכור. שכן, נקודת המוצא של פסק-הדין, איתה פתח את הדיון, היא שרף השכרות הקבוע בתקנה האמורה אינו ראוי, ועל-כן פסיקת בית-המשפט החליפה אך ורק את הערך המספרי שבתקנה ולא את יתר הוראותיה. שינוי יתר ההוראות, ככל שיש מקום לשנותן, היא מלאכתו של המחוקק לו הסמכות הבלעדית לעשות כן.

לפיכך, לאור פסיקתו של בית-המשפט המחוזי בעניין עוזרי, ומשלא שונתה ההוראה החוקית על-ידי מחוקק המשנה (תקנה 169א), יש לקרוא את רף השכרות שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי, בהסכמת המדינה, אל תוך הוראותיה של תקנה 169א כך שבסעיף-קטן (1) שלה, הנוגע לדגימת אוויר נשוף, במקום הערך המספרי הנוגע לריכוז אלכוהול 240 יבוא הערך המספרי 290. בדרך זו תוגשם תכלית הפסיקה הבאה להציב רף שכרות ראוי ונכון נוכח 'מקדמי הבטחון' אשר הצדיקו העלאת הרף הקיים. כן יוגשם רצון המחוקק אשר קבע הוראה חוקית לאכיפת עבירת השכרות, תוך קיום דבר המחוקק, בתנאים ולפי מכלול ההוראות שקבע בפרק השישי בתקנות התעבורה הנוגע לאכיפת נהיגה בשכרות.
אם-כן, אמור מעתה, כי יש לקרוא את לשון תקנה 169א לתקנות התעבורה כאילו כתוב בה כך (שינוי אחד בלבד בלשון הסעיף - שינוי הכמות מ- 240 מיקורגרם ל- 290 מיקרוגרם):

" ״ריכוז אלכוהול בגוף״ - ריכוז אלכוהול בדגימת אוויר נשוף או בדגימת דם, העולה על אחד מאלה, לפי העניין:

(1) 290 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף;
(2) 50 מיליגרם אלכוהול במאה מיליליטר דם.״

מכיוון שהוראות התקנה קובעות כי רק נהג שבדמו ימצא ריכוז אלכוהול מעל המידה הקובעת (עתה - 290 מק"ג) יחשב שיכור, על כורחך אתה חייב להסיק מכך, כי רק ריכוז אלכוהולי מעל רף זה (291 מק"ג ומעלה) יחשב, על-פי לשון התקנות, כנהיגה בשכרות.

לשון החוק כמקור פרשני לרף אכיפת הנהיגה בשכרות שנפסק בעניין עוזרי:

תימוכין נוסף לפרשנות דלעיל של גדר רף השכרות, ניתן למצוא בלשונן של יתר תקנות התעבורה השוכנות לצידן של ההוראות בדבר איסור נהיגה בשכרות, אשר כפי שנראה להלן, מעידות, לפי לשונן, על כוונת המחוקק, לפיה רק כמות המצויה מעבר לרף העליון שנקבע, מהווה נורמה אסורה המקימה עבירה.

רף אכיפת נהיגה בשכרות, כמו גדרי אכיפה נוספים הקיימים בדיני התעבורה בעבירות של נהיגה במהירות, נהיגה עם משקל יתר, קובעים גדר אכיפה שממנו ואילך מתקיימת עבירה, או אם תרצו, הגבול בין האסור למותר, באופן כמותי או מספרי על דרך של תחימת גבולות מספריים. גבול מספרי זה יוצר את החיץ בין הנורמה המותרת לבין הנורמה האסורה.

בדרך זו, ועל-פי גישה זו, ניסח מחוקק המשנה את הוראות התקנות. דהיינו, עד לאותו רף וכולל אותו רף מספרי, לא מתקיימת עבירה, אך מעבר לו מתקיימת עבירה. כך לדוגמא: נהג אשר יתפס נוהג בכביש בו מותרת מהירות מקסימאלית של 90 קמ"ש במהירות 90 קמ"ש, לא יחשב עבריין, שכן המהירות המותרת המקסימאלית היא 90 קמ"ש, היינו, כולל 90 קמ"ש. כך גם קובעת תקנה 54 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961: "לא ינהג אדם ברכב בדרך במהירות העולה על הקבוע בטבלה שלהלן...".

באופן דומה נקבעו גדרי עבירות שונות המפורטות בתקנות, נביא חלק מהן להמחשת הדברים: בתקנה 69(ו)(1) לגבי חניית רכב: "לא יחנה אדם רכב, לא יעמידנו ולא ישאירנו עומד בדרך אם - (1) רחבו עולה על 2.50 מטר למעט רכב צה"ל שנעצר לשם מילוי תפקיד", כלומר חניית רכב שרוחבו 2.5 מותרת, מעל רוחב זה החניה אסורה. כך לגבי איסור חניית רכב כבד שמשקלו מעל הקבוע בתקנה 72(ג): "לא יעמיד אדם בלילה רכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר עולה על 10,000 ק"ג או רכב עבודה ולא יחנה רכב כאמור...". כך גם לגבי הסעת נוסעים (תקנה 84(ב) לתקנות התעבורה) "לא יסיע אדם ולא ירשה לאחר להסיע ברכב מן הסוגים כמפורט בטור א' להלן נוסעים במספר העולה על הנקוב לצד אותו סוג בטור ב' להלן...", וכך גם לגבי הובלת מטען (תקנה 85 לתקנות התעבורה).

קרובה יותר לענייננו, היא הוראת החוק שנחקקה אך לאחרונה, הוראת סעיף 64ב(א)(3א) שבפקודת התעבורה, הבאה להחמיר עם נהגים חדשים ונהגים מקצועיים שבדמם ימצא ריכוז אלכוהול, על-ידי הורדת רף השכרות ואכיפתו כבר מרמה נמוכה הרבה יותר מזו הקבועה בתקנה 169א. שם נקבע, כי שיכור יחשב "אחד המנויים להלן שלפי דגימת נשיפה, בגופו מצוי אלכוהול בריכוז העולה על 50 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף, או לפי דגימת דם - בריכוז העולה על 10 מיליגרם אלכוהול ב- 100 מיליליטר דם".

ברוח זו קיימות הוראות רבות בדיני התעבורה הקובעות גבול עליון אשר רק מעבר לו משתכללת עבירה.

לכן, לא יפלא הדבר, כי בדרך דומה ניסח מחוקק המשנה בתקנה 169א את הכמות המקסימאלית של אלכוהול המותרת בדמו של נהג וקבע: ״ריכוז אלכוהול בגוף״ - ריכוז אלכוהול בדגימת אוויר נשוף או בדגימת דם, העולה על אחד מאלה, לפי העניין...". דהיינו, עד לאותה כמות אלכוהול, כולל אותה כמות, לא משתכללת עבירה, שכן, הנוהג לא יחשב שיכור, אך מאותה כמות ומעלה יחשב שיכור.

נמצא, כי גובה ריכוז האלכוהול המקסימאלי המהווה את 'הגבול העליון', נחשב כנכלל בכמות המותרת. כך נהג המחוקק לגבי מרבית העבירות הכוללת רף כמותי או מספרי אחר, כמו מהירות מקסימאלית מותרת, משקל מקסימאלי מותר, רוחב רכב ועוד, כפי שהראיתי לעיל, וכך קבע גם בהתייחס לרף השכרות המקסימאלי המותר.

לפיכך, משמעות קבלת טענת המאשימה, כי יש לאכוף את רף השכרות החל מ-290 מק"ג, היינו כולל 290 מק"ג, הינה למעשה, התעלמות מוחלטת ממצוות המחוקק, אשר ציין מפורשות בתקנה 169א, כי רק מעל 'המידה הקובעת' (ריכוז האלכוהול המקסימאלי המותר) יחשב נהג כמי שנהג כשהוא שיכור.

כמו-כן, משמעות טענת המאשימה היא, שבית-המשפט המחוזי שיכתב את תקנה 169א, על דרך של חקיקה שיפוטית, ובדרך זו השמיט את התנאי הקבוע בתקנה האמורה (שרק מעבר לרף העליון מתקיימת עבירה), דבר אשר ללא כל ספק הינו מרחיק לכת, ולא היה כלל בכוונתו של בית-המשפט המחוזי, לאור לשון פסק-דינו, עת אימץ את רף השכרות שהוצע על-ידי המדינה.

זאת ועוד, אם תתקבל טענת המאשימה, משמעות הדבר, לאור לשון התקנה כיום, היא כי רף השכרות שיש לקרוא לתוך תקנה 169א הוא, 289 מק"ג שהרי לפי לשונה רק מעליו - ברף של 290 מק"ג ואילך - יראו נהג כשיכור. קבלת עמדה זו של המאשימה תגרום לסילוף גמור של האמור בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ודומני שגם לסילוף הצהרת המדינה בפני בית-המשפט המחוזי.

פרשנות רף השכרות שנפסק בעניין עוזרי לקולא לאור הוראת סעיף 34כא לחוק העונשין:

בבחינת למעלה מן הדרוש, אפילו סברתי כי קיים ספק ביחס לפרשנות רף השכרות שנקבע בפסיקתו של בית-המשפט המחוזי בעניין עוזרי, וכאמור אינני סובר כך, הרי שבמקרה כזה, הדין הוא פירוש המקל עם הנאשם.

כאשר ביטוי או מונח איננו מוסדר באופן מדויק ויתכנו מספר פרשנויות לאותו מונח, הדין הוא כי יש לפרשו באופן המקל עם הנאשם. סעיף 34כא לחוק העונשין התשל"ז 1977 קובע כהאי לישנא:

"ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין."

נפסק, כי בית-המשפט מחוייב לנקוט במשנה זהירות בבואו לפרש נורמה פלילית, אך באותם המקרים שבהם שתי האפשרויות הפרשניות מגשימות את תכלית החוק "ברף סבירות זהה", יש לאמץ את הפרשנות המקלה עם הנאשם (ראו: ע"פ 8831/08 מדינת ישראל נ' אלשחרה, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.06.10); רע"פ 11476/04 מדינת ישראל נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.02.10); אהרן ברק "על פרשנותה של הוראה פלילית" מחקרי משפט יז 347 (2002)).

בעניין אהובה לוי (רע"פ 3237/99 אהובה לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 140), נדון מקרה בו נהגת הואשמה בעבירת תעבורה לפיה עשתה שימוש באוזנייה בעת נהיגה (תקנה 169 לתקנות התעבורה). לא היתה מחלוקת עובדתית כי לאוזנה של הנהגת הוצמדה אוזנייה אחת. השאלה המשפטית היתה, כיצד יש לפרש את המילים "אוזניים ו"אוזניות" שבתקנה האמורה, האם ה"יחיד" כולל את ה"רבים" כטענת המדינה וכאמור בסעיף 5 לחוק הפרשנות. בית-המשפט קבע כי אכן קיימות שתי פרשנויות סבירות למונחים שבפניו, אך העדיף את הפרשנות המקלה עם הנאשמת וזיכה אותה.

בנדוננו, תכליתו של רף השכרות שנפסק היא להציב גבול מקסימאלי לכמות האלכוהול שיכולה להימצא בדמו של נוהג ברכב, מתוך מגמה להלחם מלחמת חורמה בנגע שפשה בחברה והוא הנהיגה בשכרות. תכלית דין זו, ראויה לכל הדעות ואותה יש להגשים בבואנו לפרשו. לכן, פרשנות לפיה רף של 290 מק"ג, כרף שממנו יחשב נהג כשיכור, היא פרשנות סבירה, אך כך הדבר גם ביחס לרף של 291 מק"ג, שהרי ההבדל בינהם הוא זעום. מכאן, שישנן שתי פרשנויות סבירות לרף שממנו יש לאכוף נהיגה בשכרות. עם-זאת, מה שמטה את הכף לטובת הרף האחרון, היא הוראתו המפורשת של המחוקק בסעיף 34כא לחוק העונשין לפיה, במקרה כזה יש לפרש את הדין " לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". הוראה זו יש לקרוא על רקע דרישת תקנה 169א לתקנות התעבורה הדורשת כי ריכוז האלכוהול שימצא אצל אותו נהג, יהיה מעל המידה הקובעת, ובענייננו מעל 290 מק"ג.

לפיכך, דומני כי במידה ונבחרת פרשנות המפרשת תוצאה נמדדת של 290 מק"ג ככזו שנכללת בתחום שאינו מבסס הרשעה בעבירת הנהיגה בשכרות, מתיישבת פרשנות כזאת עם ההטעמה שבפסיקתו של בית-המשפט המחוזי בעניין עוזרי, עם עמדת המדינה לפיה ראוי שיהיו 'מקדמי בטחון' ראויים שיבטיחו מניעת עיוות דין ועם הוראות החוק בנוגע לשכרות, בפרט, ולנשיאה באחריות פלילית, בכלל..."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

העלאת רף האכיפה - רמת האלכוהול