עונש מינימום

עבירה של נהיגה בשכרות נמנות על העבירות החמורות בספר חוקי התעבורה. מציאות חיינו מלמדת כי כבישי הארץ הפכו לזירת פשע מסוכנת, הנוכחים בה תדיר אי-ציות לחוקי התנועה, נהיגה משולחת רסן, והימלטות משוטרי התנועה במרדפים מסוכנים.

לא פעם התוצאה היא קיפוח חיי אדם ופגיעה בהם, ולמצער נזק לרכוש.

לכן, על בתי-המשפט לעקור תופעות פסולות אלה מן השורש, בין היתר, באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה. בתי-המשפט, בכל הערכאות, חזרו ושנו את חשיבות המלחמה בקטל בדרכים ובייחוד בתוצאות נהיגה בשכרות שפוגעות בחייהם של נהגים והולכי רגל אחרים בכבישי הארץ ובזכויות הכלל {ראה למשל רע"פ 25/04 אליעזר סויסה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.01.04)}.

זאת ועוד. נהיגה תחת השפעת אלכוהול מסכנת את חיי הציבור ומעידה על התנהגות רשלנית וקלת דעת. בתי-המשפט מצווים להרים תרומתם למלחמה בקטל בדרכים ובתופעת הנהיגה בשכרות ההולכת ומתפשטת בקרבנו, ולעשות כל שניתן כדי להרתיע בעונשים חמורים, נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ.

נהיגה במצב של שכרות מסכנת את חייהם של הנוהגים בכביש והיא מהווה גורם מרכזי למסרן הרב של תאונות הדרכים. על-כן, יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה ולהעניש בחומר נהגים הנתפסים כאשר הם נוהגים בשכרות {רע"פ 6439/06 עובדיה קריטי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.10.06); רע"פ 1422/06 צפניה ארנבייב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.05.06)}.

לא בכדי קבע המחוקק פסילה מינימום לעבירת הנהיגה בשכרות {ראה סעיף 39א לפקודת התעבורה}.

יוער כי קביעת העונש המינימום בפקודת התעבורה נעשתה על רקע הצורך להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ, ועל בתי-המשפט להרים תרומתם למניעת התופעה {רע"פ 1422/06 צפניה ארנבייב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.05.06); רע"פ 8387/06 אמרה איילא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.11.06); רע"פ 6439/06 עובדיה קריטי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.10.06)}.

אם-כן, סעיף 39א לפקודת התעבורה קובע עונש מינימום של שנתיים {"שלא תפחת משנתיים"} פסילה לעבירת הנהיגה בשכרות.

יחד-עם-זאת, לבית-המשפט נתונה הסמכות להפחית בנסיבות מיוחדות מעונש המינימום. לטעמנו, רשאי בית-המשפט לקבוע כי פסילת המינימום כולה או חלקה תהיה פסילה על-תנאי {תת"ע (תעבורה יר') 19827-09 מ.י. מדינת ישראל-לשכת תביעות תעבורה נ' אלדין נב נסר, תק-של 2011(1), 34486 (2011)}.

בית-משפט לענייני תעבורה נתקל בנהגים רבים שהואשמו בעבירת הנהיגה בשכרות. מירביתם שונים מדמות ה"שיכור" במובנה המקובל. המדובר על-פי-רוב באנשים חיוביים ונורמטיביים, שסברו בכנות כי השתיה לא השפיעה עליהם והם יכולים לנהוג. נהגים אלה לא ידעו כי הם נוהגים ברמת השכרות האסורה בחוק.

נעיר כי יש טעם לפגם שעונש המינימום הוא שנתיים פסילה. אין זה עונש מידתי יחסית לעונשים אחרים בפקודת התעבורה. כך למשל, יכול נאשם לדבר במכשיר נייד, לעבור באור אדום, ולגרום לתאונה ועדיין יהיה עונשו נמוך משמעותית מעונשו של מי שבדמו כמות אלכוהול קטנה מעבר למותר.

יוער כי קיימת מחלוקת בפסיקה ביחס לשאלה האם בכל מקרה בעבירות שבהן נקבע עונש מינימום של פסילה, רשאי בית-משפט להורות כי הפסילה שקבע תהא, כולה או מקצתה, על-תנאי.

בסוגיה זו לא קיימת פסיקה של בית-משפט העליון, ואלו בבתי-המשפט המחוזיים אין תמימות דעים בעניין {ראה למשל מחד ב- עפ"ג 2001-10 מדינת ישראל נ' כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.12.10) ומאידך ראה ע"פ (מחוזי נצ') 1183/07 מדינת ישראל נ' מוחמד אחמד, תק-מח 2007(4), 3282 (2007); ע"פ (מחוזי ת"א) 70230/02 פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' סולטן שמעון, תק-מח 2003(1), 36705 (2003)}.
יחד-עם-זאת, הכל מסכימים, כי כפי שעולה ממקרא סעיפים 36 ו- 39א לפקודת התעבורה נתונה לבית-המשפט הסמכות להפחית בנסיבות מיוחדות מעונש המינימום ולהורות שהפסילה כולה או חלקה תהא על-תנאי.

כאמור, המחוקק קבע עונש פסילה מינימאלי לתקופה של שנתיים בגין עבירה של נהיגה בשכרות ולא הבחין בין רמת אלכוהול הקרובה לרמה המותרת אלא קבע כי חריגה מעונש זה תהיה רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן.

העונש המינימאלי כשמו כן הוא, מתאים למקרים הקלים ואינו עונש המוצא לכל העבירות של נהיגה בשכרות {תת"ע (תעבורה עכ') 2279-06-09 מדינת ישראל נ' מרקוב פליקס, תק-של 2010(4), 137471, 137473 (2010)}.

עבירות הנהיגה בשכרות הולכות וקונות אחיזה לא מבוטלת במכלול עבירות התעבורה, וגובות למרבה הצער, עוד ועוד קורבנות בנפש וברכוש. הדבר מחייב בתגובה תקיפה ונחושה דיה למיגורה של "מכת המדינה" האמורה, אשר הפכה, למרבה הצער, לתופעה חברתית מסוכנת ביותר {רע"פ 5297/07 קנטורוביץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 3851 (2007); ע"פ (תעבורה יר') 2699/08 מדינת ישראל נ' מיכאל לוי, תק-מח 2009(2), 5852 (2009)}.

לשון סעיף 39א לפקודת התעבורה מלמד, כי אותן נסיבות חריגות, המאפשרות סטיה לקולא מפסילת המינימום, חייבות להיות מיוחדות במינן.

אין המדובר, כשם שהובהר בפסיקה, בנסיבות אישיות "רגילות" כגון: ריכוז האלכוהול בדמו של הנאשם עלה במעט על זה הקבוע בחוק כדבר עבירה; בדיקת המאפיינים לא היתה כושלת לחלוטין; פרנסתו של הנאשם תלויה ברישיון הנהיגה שלו; עברו התעבורתי של הנאשם נקי או שאינו מכביד; המדובר בנאשם צעיר או לחילופין מבוגר; הנאשם סועד את בני משפחתו; הנאשם תורם לחברה בפעילויות התנדבותיות ואחרות וכיוצא בזה - פרמטרים, הנלקחים ברגיל בחשבון בשקילת עונשו של נאשם בפלילים, ואפשר שאף ישמשו את בית-המשפט בגזירת עונש פסילה, העולה על הרף המינימאלי הקבוע בחוק, אך אינם מהווים טעמים מיוחדים דיים להפחתה מעונש הפסילה המינימאלי החקוק {ע"פ (יר') 30523/06 מדינת ישראל נ' נשפיץ, תק-מח 2007(1), 9209 (2007)}.

נאשם, אשר העז לנהוג בגילופין ונתפס בעודו עושה כן, ייאלץ לשאת בתוצאות מעשיו שהרי היה עליו להעריך מראש הנזק הגלום בהתנהגות שכזו, ובפרט בשלילת רישיון הנהיגה שלו, ולהימנע מביצוע העבירה מבעוד מועד.

ענישה מכבידה תשיג הערך החינוכי שבהפנמת חומרתה של העבירה, לצד שיקולי הגמול הגלומים בה, וכן תביא להרתעת הציבור כולו, באופן שיסייע במיגורה של התופעה המדאיגה ובהוקעתה {ע"פ (יר') 40101/07 מדינת ישראל נ' עופר מנדיל, תק-מח 2007(2), 7089 (2007)}.

ב- ת"פ (מחוזי חי') 11499-06-10 {מדינת ישראל נ' יסמין אבו קמיר (עציר), תק-מח 2011(1), 7014, 7019 (2011)} טען בא-כוח הנאשמת כי הימצאות סם המתדון בגופה של הנאשמת אינה מקימה את עבירת הנהיגה בשכרות {סמים} וזאת מאחר שהנאשמת נטלה את סם המתדון לפי היתר שקיבלה כדין.

כב' השופט אילן שיף דחה טענה זו וקבע כי המתדון הינו סם מסוכן לפי סעיף 1 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) שכן הוא כלול ברשימת הסמים המסוכנים שבתוספת הראשונה לפקודה.

בעובדה כי הנאשמת צרכה סם זה בהיתר כדין, אין בכדי לאיין את העבירה של נהיגה בשכרות, אלא יש בה אך כדי לקבוע כי השימוש בסם זה - אשר הינו, ככלל, אסור לפי פקודת הסמים המסוכנים - הינו מותר למי שקיבל היתר כדין לצרוך אותו. אין בהיתר זה כדי להתיר נהיגה כשבגוף הנהג מצוי סם מסוכן, הגם שנטל אותו כדין.

אין חולק כי הנאשמת עשתה שימוש מותר בסם המתדון, שסופק לה, בנטלה אותו, אלא שאין בשימוש מותר זה כדי להתיר נהיגה בעוד בגוף הנהג מצוי אותו סם מסוכן, כשם שאין בשימוש מותר בסם הקנביס, בצריכתו כתרופה, כדי להתיר נהיגה לאחר נטילתו.

כפי שנראה להלן, מתחם העונש ההולם לעבירות שכרות כשלעצמן מתחיל מטבע הדברים ברף של 24 חודשי פסילה, היות ועונש זה נקבע, ככלל, כעונש המינימום על-פי פקודת התעבורה.

המתחם נע בין 24 לבין 36 חודשים לעבירת שכרות בודדת, כאשר היסוד העיקרי בקביעת המתחם, הוא כמות האלכוהול שנמדדה ויכול להגיע עד למספר שנים של פסילה {למשל 5 שנות פסילה} במקרים קיצוניים של רף אלכוהול גבוה.

מתחם עונש של מאסר בגין עבירה של נהיגה בשכרות נע בין עונש של מאסר על-תנאי, ולעיתים אף ללא מאסר מותנה, לבין עונש מאסר של שנה ויותר.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עונש מינימום