החשיבות בעריכת צוואה

החלוקה בין יורשים על-פי דין - הקבועה בסעיף 2 לחוק הירושה - למעשה כפופה להוראות הצוואה ולא להיפך.

הערת המחבר:
כבר עתה, נזכור כי צוואה הנעשית כדין ובהתאם לחוק הירושה יכולה למנוע בעתיד, לאחר מות המנוח, מחלוקות בין הירושים.

חזקה איפוא על אדם במקומותינו, כי באין צוואה המורה אחרת, מבקש הוא לחלק את רכושו לאחר מותו כדבר חוק הירושה. חזקה זו אמורה לשקף את עיקרון האוטונומיה של הפרט - אם תרצה: כיבוד רצונו המשוער של הפרט, והוא כבוד האדם - במקום שהפרט לא גילה מפורשות את רצונו; ואילו במקום שהפרט גילה את רצונו, נכבד את רצונו.

כלומר, סעיף 2 לחוק הירושה קובע חזקה שעל פיה הירושה הינה כדין אלא אם קיימת צוואה כדין. במילים אחרות, במקרה בו אדם בחר להשאיר צוואה, הוא רצה לקבוע את חלוקת רכושו באופן שונה מן סדר החלוקה שקבע המחוקק בירושה על-פי הדין.

לכן, מחובתו של מצווה, המעוניין לשלול זכויות מיורש על-פי דין, לעשות צוואה. בכך באה לידי ביטוי חשיבותה של עריכת צוואה כמו גם עריכת "סדר" בעזבונו של המצווה.
לדוגמה:
בן הינו יורש על-פי דין של אביו {ראה סעיף 10(2) לחוק הירושה}. במידה והאב מעוניין לשלול את זכותו של הבן מלרשת את נכסיו יהיה על האב לערוך צוואה על פיה הוא מוריש, למשל, את כל נכסיו לבתו. בכך מונע האב מהבן לרשת את נכסיו.

נדגיש, כי כאשר המוריש השאיר אחריו צוואה, אין רשות ליורשים על-פי דין, ואפילו הם זהים ליורשים על-פי הצוואה בזהות ובחלקים, להתעלם ממנה ולבקש צו ירושה. במקרה שכזה על היורשים להגיש את הצוואה לקיום, גם כאשר תוכנה וחלוקת העזבון על פיה תואמים להוראות הדין שכן במקרה כזה יינתן צו-קיום צוואה ולא צו ירושה.

זאת ועוד. לעיתים עולה השאלה מה הדין במקרה והמוריש ערך צוואה ואולם בצוואתו זו הוריש חלק מנכסיו לפלוני בעוד שלגבי הנכסים אחרים אין כל התייחסות בצוואה? מה הדין באשר לנכסים האחרים שלגביהם אין כל התייחסות בצוואה - האם אותם נכסים יחולקו על-פי הצוואה ויועברו לפלוני או האם יחולקו על-פי דין?

תשובה:
שילוב של הוראת סעיף 2 לחוק הירושה והוראת סעיף 66(ב) לחוק הירושה משמעותן המצטברת היא כי עד כמה שהוראות הצוואה פורשות מצודתן, יש לנהוג לפיהן. ואולם, לגבי אותם נכסים או חלקים בעזבון לגביהם אין הוראה בת-תוקף בצוואה, יחולו כללי הירושה על-פי דין.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

החשיבות בעריכת צוואה