botox
הספריה המשפטית
מורה דרך לענייני צוואות (עריכת צוואות והתנגדויות)

הפרקים שבספר:

צוואה בעדים

צוואה בעדים הינה צוואה הנערכת בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו. על העדים לאשר באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור.

סימני ההיכר של צוואה זו הם: הכתב ושני עדים אך לא די במרכיבים אלה בכדי להעיד על אמיתות הצוואה ועל גמירת-דעתו של המצווה ולכן המחוקק הציב שורה של דרישות פורמאליות נוספות.

סעיף 20 לחוק הירושה מונה דרישות פורמאליות נוספות לכתיבת צוואה בעדים: חתימה בידי המצווה, חתימה של המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר שזו צוואתו. על כל אלה יבוא אישור העדים בחתימת ידם שהמצווה הצהיר וחתם כאמור.

הערת המחבר:
חשוב להבהיר כי סימני ההיכר של צוואה בפני עדים, שבלעדיהם אין היא צוואה, הם המצווה, הכתב ושני העדים. לפיכך, היעדרם של אלה אינם ניתנים לתיקון מכוח שיקול-הדעת על-פי סעיף 25 לחוק הירושה {ע"א 869/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(1), 98, 100 (1977)}.

הסממן החשוב ביותר בצוואה בעדים הוא תפקידיהם של העדים: לשמוע את הצהרת המצווה כי זו צוואתו; לצפות במעשה החתימה של המצווה על צוואתו; אישור העדים בכתב כי היו עדים להצהרת המצווה כי זו צוואתו; הצהרת העדים כעדים לחתימתו של המצווה.

כיצד על ה"עד" לנהוג בבואו להיות עד להצהרת המצווה:
(1) על-מנת למלא אחר תפקיד ה"עד" על העד לשוחח עם המצווה על עניינים דיומא לפני חתימת המצווה על הצוואה. באמצעות השיחה יוכל העד להתרשם "ממצבו" של המצווה ו"בשעת צרה" יוכל העד להעיד אודות רשמיו מן המצווה. תוך כדי שיחה אף ניתן להבין את יחסיו של המצווה עם בני משפחתו השונים - אם אלה שכלולים בצוואה ואם אלה שהודרו מהצוואה.
(2) על העד לרשום, מייד לאחר עריכת הצוואה, תרשומת לעצמו אודות מעמד עריכת הצוואה לרבות מי נכח, מהן השאלות שהועלו על-ידי המצווה, כמה זמן נערכה הצוואה וכדומה - נתונים שיכולים לסייע "בשעת צרה".

נעיר כי בדרך-כלל, על-מנת לברר את אמיתות ואותנטיות סימני היכר אלה, אשר בלעדיהם אין הצוואה צוואה, קיים צורך בהעדת הגורמים הרלוונטיים, הלא הם, עדיה ועורכיה.

דרישת העדים לעשיית צוואה, כמו גם לביטולה, מטרתה לסייע לבית-המשפט בניסיון להתחקות אחר אמיתות הצוואה ואחר כוונת המצווה.

הצורך בהעדת עדי הצוואה הינו חשוב ביותר, שכן מדבריהם ניתן להתחקות אחרי אמיתות הצוואה, במיוחד לאור העובדה כי על גבי הצוואה מופיעים שני תאריכים שונים, לדוגמה, ומהם, הכוונה לעדים, ניתן להבין את פשר הדבר {ת"ע (משפחה נצ') 1501-02 ב. ד. נ' עזבון המנוח ב. מ. ז"ל, תק-מש 2010(2), 583, 592 (2010)}.

בנוסף, סעיף 20 לחוק הירושה מציין את צמד המילים, ב"אותו מעמד", כלומר, מעמד עריכת הצוואה, צריך להיעשות בצוותא, מול שני העדים.

סעיף 20 לחוק הירושה, לעניין דרישת הכתב, אינו מציין אם הכתב צריך שיהיה מודפס או בכתב יד או אם הכתב צריך להיות של המצווה דווקא או האם הכתב צריך להיות על נייר דווקא. כך נראה שבית-המשפט לא יפסול צוואה בעדים שנכתבה על-ידי אחד העדים או בידו של אחר שהוא לא המצווה.

כמו-כן, צוואה שנכתבה בפיו של המצווה או ברגלו על-גבי אובייקט אחר חוץ מנייר לא תיפסל בשל כך.

סעיף 20 לחוק הירושה לא מציין הגבלה כלשהיא לעניין שפת המצווה בו בחר הכותב לכתוב את צוואתו.

המחוקק לא ציין לעניין החתימה האם נדרשת חתימה מלאה ולכן נראה כי כל חתימה אחרת {ראשי תיבות, סימן, הטבעת בוהן וכדומה} תהיה כשרה ובלבד שתהיה בכתב ידו של המצווה וניתן יהיה לבסס את זהותו על-פי החתימה.

עצם הדרישה שעובדת תרגום הצוואה לשפתו של המצווה תאושר בתוכן הצוואה הינה דרישה צורנית, כלומר, דרישה הנוגעת להליך עריכת הצוואה. דרישה דומה אינה מופיעה בסעיף 20 לחוק הירושה, הנוגע לצוואה בעדים, הגם שכבר הובעה בפסיקה העמדה כי על-אף שחובת רישומו של תרגום הצוואה על-גבי הצוואה חלה לכאורה רק על חוזה בפני רשות, יש להחיל הסדר זה גם על צוואה בעדים {ראה למשל ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2), 77 (1995); ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, פ"ד מט(2), 373, 385 (1996)}.

לעניין זה יש להבחין בין היעדר רישום דבר תרגום הצוואה למצווה על-גבי הצוואה, לבין היעדר עצם תרגום הצוואה לשפה המובנת לו.

היעדר תרגום בפועל של הצוואה לשפתו של המצווה הינו פגם מהותי היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה ומשכך, אף בגמירות-דעתו ביחס אליה.

פגם מהותי מסוג זה ממילא אינו ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה העוסק בפגמים צורניים שנפלו בצוואה. במקרה זה עובר נטל ההוכחה - המוטל, במקרה שהצוואה נחזית על פניה להיות תקינה, על המבקש לבטלה - אל המבקש לקיים את הצוואה, המחוייב להוכיח כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה וכי אלה משקפות את רצונו האמיתי.

סוגיה כאמור הינה נפרדת מן השאלה האם היעדר ציון עובדת התרגום על פני הצוואה מהווה פגם צורני גם בצוואה בעדים ומן השאלה האם ניתן להתגבר על פגם זה מכוח סעיף 25 לחוק הירושה.

כך למשל, בית-המשפט קבע ב- בע"מ 3779/10 {עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' פלוני, תק-על 2010(3), 4374, 4378 (2010)} כי הפגם במקרה דנן - אינו צורני בלבד. משנקבע כי עורך-הדין שערך את הצוואה לא תירגם את הצוואה לשפה המובנת למנוחה היטב, אף שידיעותיה בשפה העברית לא איפשרו לה להבין את תוכן המסמך, יש בכך פגם מהותי, שיש בו - על רקע הנסיבות שהוכחו - כדי לעורר חשש ממשי שהוראות הצוואה אינן משקפות את רצונה האמיתי של המנוחה.

האם הגיע הזמן לנהוג אחרת? אם כן - הכיצד?
(1) מוטב יעשו עורכי-דין העורכים צוואה בעדים, אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווה בא בימים הסובל מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות.
(2) במידה ואכן מתעורר חשש כזה, יפנה עורך הצוואה את המצווה לבדיקה רפואית עצמאית שתיערך כמובן בטרם תיחתם הצוואה. בדיקה כזו תשמש, בראש ובראשונה, כדי להבטיח כי הצוואה הנערכת בידי עורך-הדין אכן מהווה מימוש של האוטונומיה וחופש הרצון של המצווה {בע"מ 3777/12 פלוני ואח' נ' פלונית ואח', תק-על 2012(3), 1490 (2012); עמ"ש (מחוזי-נצ') 10206-06-12 פלונית נ' פלונית ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (07.11.13)}.
(3) בדיקה רפואית מוקדמת כאמור תסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה כיוון שהוא אינו כשיר לצוות.
(4) לבדיקה רפואית מוקדמת יתרון ראייתי חשוב, שכן בדיקה רפואית עצמאית שתיערך בזמן אמת, ללא מעורבותם של מי מהנהנים האפשריים מהצוואה, יכול שתייתר הצורך בהתדיינויות משפטיות מיותרות לאחר מות המצווה.
(5) חוות-דעת רפואית שנערכת לאחר מותו של המצווה, במיוחד כאשר חוות-הדעת נערכת שנים רבות לאחר מות המצווה, ומתייחסת לכושרו לצוות בעת שנערכה הצוואה, תהיה לעולם חסרה לעומת חוות-דעת רפואית שתיערך בחייו של המצווה.

אם-כן, ניתן לומר כי במקרים רבים מהווה עורך-הדין - העורך את הצוואה - "מונע הנזק הזול ביותר" ומוטב כי יפנה את המצווה לבדיקה רפואית מוקדמת כאשר הוא חש שהדבר נדרש.

הערת המחבר:
(1) המחוקק לא קבע דרישה להצגת אישור רפואי למצווה בצוואה בעדים, וגם בפסיקת בתי-המשפט טרם התגבשה דרישה כזו.
(2) הדברים האמורים לעיל הם צופי פני עתיד ואין לראות בעובדה שלא הוצג אישור רפואי על כשירותו של המנוח לצוות בטרם נערכה הצוואה - כשלעצמה - כפגם בצוואה.