צוואה שנעשתה על-ידי קטין, פסול-דין, מי שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה וחולה נפש

סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"26. כשרות לצוות
צוואה שנעשתה על-ידי קטין או על-ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה."

כל אדם רשאי לערוך צוואה אלא-אם-כן נשללה או הוגבלה כשרות זו כדין.

קטין, פסול-דין ואדם שאינו יודע להבחין בטיבה של צוואה, אינם כשירים לעשות צוואה ולכן צוואתם תהיה בטלה {ראה סעיף 26 לחוק הירושה}.

הערת המחבר:
להבדיל מעשיית צוואה המחוקק איפשר לקטין ומי שהוכרז פסול-דין להסתלק מזכותם בעזבון ואולם התסלקות זו מותנית באישורו של בית-המשפט {ראה סעיף 6(ג) לחוק הירושה}.

צוואה היא תקפה אם נעשתה בנקודת זמן בה ידע המצווה להבחין בטיבה, אף אם לפני או אחרי כן השתנה מצבו.

הערת המחבר:
(1) נטל ההוכחה רובץ על הטוען לאי-כשירותו של המנוח בעת החתימה על הצוואה {ראה למשל ת"ע (משפחה יר') 43220/09 נ' ב' י' נ' האפוטרופוס הכללי - ירושלים, תק-מש 2011(4), 472 (2011)}.
(2) כמות ההוכחה הנדרשת כדי לקבוע כי המגבלה ממנה סבל המנוח הינה כזו אשר עלולה לשלול את כשרותו לצוות, אינה עניין של מה בכך, ואין די בהעלאת ספקות גרידא {ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3), 101 (1981); ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל, פ"ד מג(1), 760 (1989)}.

להוכחת טענה בדבר אי-כשרות המצווה ניתן להסתייע בחוות-דעת רפואית בדבר מצבו של המצווה בעת עריכת הצוואה.

לתשומת-ליבנו:
בית-המשפט רשאי להסתייע בחומר ראיות אחר המתייחס לאותה התקופה ולהעדיפו על פני חוות-הדעת הרפואית.

גם אם קטין יודע להבחין בטיבה של צוואה, כלומר, לקטין גמירת-דעת, וגם אם הצוואה אמיתית - הוא אינו יכול לערוך צוואה.

ככלל, פעולה משפטית של קטין תהיה תקפה אם ניתנה הסכמה של נציגו מראש או למפרע {ראה סעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962}, אך הכרה זו של המחוקק לא תינתן במקרה שקטין עשה פעולה משפטית של עריכת צוואה.

לתשומת-ליבנו:
ההגבלה של המחוקק כי הקטין אינו רשאי לערוך צוואה, היא ללא סייגים.

אדם שהוכרז פסול-דין אינו כשיר משפטית ולכן אינו כשיר לערוך צוואה. כאשר עסקינן בצוואה, גמירת-הדעת של המצווה היא דרישה מהותית, ובמקרה של פסול-דין קובע המחוקק כי פסול-דין אינו כשיר לערוך צוואה גם אם יש לו גמירת-דעת וגם אם ידע להבחין בטיבה של צוואה.

צוואה של פסול-דין תיפסל רק אם בשעת עריכת הצוואה, היה המצווה פסול-דין.

הערת המחבר:
אם פסול-דין ערך צוואה בטרם שהוכרז פסול-דין צוואתו תהיה כשירה בהתאם להוראות שבחוק הירושה.

זאת ועוד. מינוי אפוטרופוס לאדם אינו הופך אותו אוטומטית לפסול-דין שכן, קיימים מצבים שונים שבהם ימונה אפוטרופוס לאדם גם אם הוא לא פסול-דין {ראה למשל עז' (חי') 3990/02 עזבון המנוחה ס. ש. ז"ל נ' מ. פ. ואח', תק-מש 2007(3), 232 (2007)}.
רק אדם שמינו לו אפוטרופוס והוא הוכרז פסול-דין, הוא אינו כשיר לערוך צוואה {במקרים אחרים המנויים בסעיף 33 לחוק הכשרות המשפטית, כשרות המצווה תיבחן לפי המבחנים הרגילים בהתאם להוראות חוק הירושה}.

אף אם נפלו פגמים בהכרזה על אדם כ"פסול-דין" ובוטלה הכרזת הפסלות בשלב מאוחר יותר, הצוואה שנערכה בתקופת "הפסלות" בטלה {ראה למשל ת"ע (משפחה טב') 4793-02-10 א' ז' ז"ל נ' א' ז', תק-מש 2011(3), 639 (2011)}.

לתשומת-ליבנו:
המחוקק לא השאיר מקום לספק בדבר השאלה, האם ניתן לאשר צוואה של פסול-דין. המחוקק נקט בגישה מחמירה ששוללת לחלוטין את היכולת של פסול-דין לערוך צוואה.

בתי-המשפט עסקו רבות בשאלה מה פירוש "להבין בטיבה של צוואה". הכללים סוכמו על-פי שלושה רכיבים עיקריים: הראשון, מודעות המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה. השני, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו. השלישי, מודעותו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.

הערת המחבר:
המשקל אשר יינתן לכל שיקול תלוי בנסיבות המקרה הספציפי ומשתנה מעניין לעניין.

על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שווא {ע"א 1212/91 קרן ליבי נ' בינשטוק, פ"ד מח(3), 723 (1994); ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט(1), 318 (1994); דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(1), 331 (1995)}.

מבחינת נטל ההוכחה, על המתנגד לעמוד בנטל השכנוע להוכיח שהמנוח לא ידע "להבחין בטיבה של צוואה" או שחתם עליה תחת השפעה בלתי-הוגנת, ומשנה-תוקף יש לדברים אלה, משמילאה הצוואה אחרי הדרישות הצורניות הנדרשות בחוק הירושה.

הערת המחבר:
(1) נקודת הזמן הרלבנטית בה נבחן את כושרו של המצווה הינה מועד החתימה על הצוואה וחומר הראיות צריך שיתייחס למועד זה {ע"א 1099/90 שילה שרוני ואח' נ' שאול שרוני, פ"ד מז(4), 785 (1993); ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1), 1075 (1995)}.
(2) להוכחת מודעות המצווה במועד הרלבנטי ניתן להסתייע בעדות רפואית לזמן אמת, בחוות-דעת מומחה המתבססת על התיעוד הרפואי של המנוח, עדויות של מי שהיו בסביבתו של המנוח סובב לעשיית הצוואה, מי ערך אותה או מי שנטל חלק בעריכתה.
(3) בכל מקרה בו עסקינן בשאלה רפואית יש להוכיחה באמצעות חוות-דעת רפואית, ועל בית-המשפט לנהוג משנה-זהירות שעה שהוא עוסק בשאלה רפואית זו שמא ימצא עצמו גולש לתחום שאינו בידיעתו השיפוטית, המצריך הוכחה בדרך המקובלת, ויסיק מסקנות בהסתמך על תיק רפואי זה או אחר, שלא באה בצידו חוות-דעת מומחה.

כאשר חוות-הדעת הרפואית אינה חד-משמעית - לא ניתן על בסיסה להכריע בשאלת כשרותו של המנוח במועד חתימת הצוואה {ראה למשל ת"ע 45676-07-10 ג' ר' נ' א' ג', פורסם באתר האינטרנט נבו (20.10.13)}.

בהעדר עדות רפואית מוסמכת, לא יסיק בית-המשפט על יסוד סמיכות הזמנים שבין מועד עריכת הצוואה בעל-פה למועד הפטירה, כי המנוח ראה עצמו מול פני המוות.

יש לזכור:
במרבית המקרים עסקינן בחוות-דעת הנסמכת על מסמכים רפואיים בלבד, מבלי שהמומחה הכיר את המנוח או ראה אותו ומשכך היא מוגבלת ויש ליתן לה משקל מתאים. בנסיבות אלה, יש בהחלט מקום לבחון את שאלת הכשרות על-פי עובדות וראיות אחרות המונחות בפני בית-המשפט.

כנגד הגבלת המחוקק בדבר אי-הכשירות של קטין או פסול-דין לערוך צוואה, הגבלת כשירותו של מצווה שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה בעת שערך אותה, עוסקת במצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה.

יש לזכור:
בית-המשפט אינו בוחן את תבונת הצוואה או סבירותה, רצונותיו של המצווה הם עניינו בלבד. בית-המשפט צריך להשתכנע כי המצווה ידע להבחין בטיבה של הצוואה. אם המצווה בהתנהגותו הכללית ידע להבחין בטיבה של צוואה - אין לשלול את כושרו המשפטי לערוך צוואה.

ממקרא חוק הירושה והוראות סעיף 26 לחוק הירושה בפרט אין התייחסות של המחוקק לסוגיה בדבר מצווה שערך צוואתו, שהוא חולה נפש.

נעיר כי באוכלוסיה מצויים חולי נפש לא מועטים אשר לא הוכרזו כפסולי-דין מפני שאיש לא ראה צורך בכך או מפני שקרוביהם של אותם חולי נפש לא רצו לצערם או לעורר את חמתם, ואף-על-פי-כן כושרם לערוך צוואה נפגם מחמת מחלת הנפש.

משכך, עולה השאלה מה דין צוואה, במצב שאדם שכתב צוואה, והוא חולה נפש, אך לא הוכרז כפסול-דין?

תשובה:
עצם העובדה כי מצווה סבל ממחלת נפש או הפרעה נפשית כלשהיא בעת עריכת צוואה אינה כשלעצמה פוסלת את הצוואה. בית-המשפט יבחן האם המצווה ידע להבחין בטיבה של הצוואה על-אף אפשרות היותו סובל מהפרעה נפשית וזאת על-פי שלושת הרכיבים העיקריים שמנינו כאמור לעיל.
כאשר אדם מגיש בקשה לצו-קיום צוואה, הוא איננו חייב להוכיח היעדר מחלת נפש אצל המצווה, אלא להיפך, חזקה שהמצווה היה בריא בנפשו בעת עריכת הצוואה, אלא-אם-כן יוכח אחרת.

הערת המחבר:
(1) נטל השכנוע מוטל תמיד על הטוען לפסלות הצוואה. גם אם המצווה נטל תרופות בשל היותו חולה נפש אין בעובדה זו כדי לשנות את נטל השכנוע המוטל כאמור ועל הטוען לפסלות הצוואה להוכיח כי בשעת עריכת הצוואה המנוח לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה.
(2) יש להסתייע בחוות-דעת רפואית. יחד-עם-זאת, בית-המשפט רשאי להעדיף עדות אחרת, כמו למשל, עדותו של נוטריון בדבר מסוגלותו של המנוח, במועד החתימה על הצוואה, להבין את טיבה של הצוואה, ולבסס על עדות זו את מסקנותיו {ע"א 160/80, 851/79 שולמית בנדל ואח' נ' דורון בנדל, פ"ד לה(3), 101 (1981); ע"א 7506/95 ת"ע (משפחה ר"ל) 5420/08 ר' מ' נ' כ' ז', תק-מש 2011(3), 65 (2011)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צוואה שנעשתה על-ידי קטין, פסול-דין, מי שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה וחולה נפש