מקור הסמכות לפירוש צוואה - "תורת שני השלבים"

מקור הסמכות לפרשנות צוואה נמצא בהוראת סעיף 54(א) לחוק הירושה. סעיף 54 לחוק הירושה קובע את הדרך בה על בית-המשפט לפעול כדי לפרש את הצוואה: תחילה יש לבחון את המשתמע מתוך לשון הצוואה ורק אם בדרך זו הצוואה עודנה טעונה פרשנות, בוחנים כוונה זו כמשתמע מנסיבות חיצוניות.

דרך זו, קרויה "תורת שני השלבים": בשלב הראשון, פרשנות פנימית מתוך הצוואה ורק אם הצוואה עצמה לא נותנת מענה פונים לנסיבות חיצוניות.

בפרשנותה של הצוואה יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה ואומד-דעת המצווה. בעיית היסוד בפרשנות הצוואה - כמו בפרשנותו של כל טקסט משפטי - הוא ביחס שבין הלשון לאומד הדעת, בין ה"גוף" לבין ה"נשמה" {ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 (1999)}.

הערת המחבר:
(1) בבוא הפרשן לעסוק במלאכת הפרשנות של הצוואה עליו לעשות זאת בזהירות רבה, והפירוש המוצע לא יפגע ברצנו של המצווה, שיש לכבד את רצונו כפי שעולה מהצוואה ולא רצון שלא קיבל ביטוי בצוואה.
(2) על הפרשן לפעול במשנה זהירות לא ליצור צוואה חדשה למצווה לפי אומד-דעתו הוא.

רצונו של המחוקק בסעיף 54(א) לחוק הירושה היה, כי מפרשים צוואה לפי כוונת המצווה, אף כשכוונה כזו אינה משתקפת בצורה חד-משמעית מתוך הכתוב, שהלוא אם אין הדבר כן, והכוונה ברורה וגלויה ועולה מתוך הדברים שבצוואה, שוב אין לך צורך בפירושה ובפניה לסעיף 54 לחוק הירושה {ע"א 102/80 פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל, פ"ד לו(4), 739 (1982)}.

הערת המחבר:
כשמתעורר ספק לגבי משמעותה של הוראת צוואה פלונית, ולכאורה נראה, שיש אפשרות לבצעה ביותר מאשר דרך אחת, יש לברר את כוונת המצווה, המונחת ביסודה של אותה הוראה.

סעיף 54(א) לחוק הירושה מכיל שני כללים יסודיים:

הכלל שברישא, מחייב את בית-המשפט לבדוק את הצוואה כולה כדי לראות, אם פירוש פלוני מתוך מספר פירושים אפשריים של הוראת צוואה נתונה משתבץ במירקם הכללי של סך כל הוראותיה, עד כדי שברור לך, שפירוש זה הוא המביא לידי התוצאה, שאליה התכוון המצווה. ואם-כן הדבר, יש לדחות פירושים אחרים נוגדים, והבעיה נפתרה.

בסיפא של סעיף 54(א) לחוק הירושה מובא הכלל השני, ופונים אליו, רק כאשר בעזרת הכלל הראשון לא הגענו לפתרון הבעיה. במקרה כזה מתיר הכלל השני להיעזר גם בנסיבות העניין כשיקול בדרך לקביעת כוונתו של המצווה, אף שנסיבות אלה אינן עולות ומשתמעות מלשונה של הצוואה.

סעיף 54(ב) לחוק הירושה מכיל כלל שלישי. כלומר, אם בעזרת שני הכללים הקודמים בית-המשפט לא הצליח לרדת לכוונתו של המצווה תוך שהוא נשאר עומד לפני פירושים נוגדים זה לזה של הוראת צוואה, על בית-המשפט להעדיף את הפירוש המקיים אותה על פירוש המביא לידי בטלותה.

הערת המחבר:
הכלל השלישי כאמור לעיל הוא כלל מיכאני גרידא, ואין הוא מתיימר להביא לקביעת כוונתו של המצווה.

העיקרון היסודי החולש על פירוש צוואות לפי סעיף 54 לחוק הירושה הוא קיום רצונו של המצווה {ע"א 122/86 שפיר נ' קליבנסקי, פ"ד מד(1), 738 (1990); ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4), 330 (1992); ע"א 360/93 אוברזנסקי נ' גרין, דינים עליון מ 914 (1995); ע"א 756/87 ורהפטיג נ' עזבון המנוחה חיה נוי ז"ל, פ"ד מג(2), 476 (1989)}.

העיקרון הכללי בפירוש צוואה הוא כקבוע בסעיף 54(א) לחוק הירושה "לפי אומד-דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות" {המ' (יר') 24172/95 עזבון המנוח נ' האפוטרופוס, תק-מח 97(3), 2714 (1997); תמ"ש (משפחה יר') 26220-09 עזבון המנוח ד' ז"ל נ' י' ד', תק-מש 2011(3), 443 (2011)}; ת"ע (משפחה ת"א) 102251-09 עזבון המנוחה א' פ' ש' ז"ל נ' מר ע' ר', תק-מש 2011(2), 392 (2011)}.
ובמילים אחרות. סעיף 54(א) לחוק הירושה קובע דרך פעולה ברורה שבה על פרשן לפסוע בשעה שעוסק הוא במלאכת פרשנות הצוואה. ראשית, עליו לבחון את המשתמע מתוך לשון הצוואה. רק אם בדרך זו הצוואה עודנה טעונה פרשנות, עליו לבחון נסיבות חיצוניות. דרך זו קרויה "תורת שני השלבים" {ת"ע (משפחה חי') 5560/07 עזבון המנוחה מ' כ' ז"ל נ' ע' ל', תק-מש 2010(2), 497 (2010); ע"א 239/89 שורש נ' גלילי, פ"ד מו(1), 861 (1992)}.

נעיר כי ב- ע"א 1900/96 {איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 (1999)} הציג כב' השופט א' ברק דרך פרשנות אחרת לסעיף 54(א) והיא תורת "החד-שלבית" לפיה, על הפרשן לבחון את שני השלבים יחדיו, כדי להגיע לפרשנות הראויה של הצוואה, ללא כל הגבלה פורמאלית בדרך הפרשנות {ראה גם ת"ע (משפחה נצ') 340-08 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2011(1), 1175 (2011); ת"ע (משפחה ת"א) 110040/08 מ' ג' נ' מ' ב', תק-מש 2011(1), 196 (2011)}.

בית-המשפט יפנה להוראות סעיף 54 לחוק הירושה, אך ורק מקום שבו הוראות הצוואה אינן ברורות וטעונות פירוש {ע"א 541/85 עזבון המנוח יונה רובין נ' שמואל לוין, תק-על 89(3), 667 (1989); ע"א 530/79 שפניר נ' דנציגר, פ"ד לה(3), 163 (1981); ע"א 102/80 פרוכטנבוים ואח' נ' מגן דוד אדום ואח', פ"ד לו(4), 739 (1982); ע"א 211/83 בראונשטיין נ' ברונשטיין, פ"ד לח(4), 501 (1984); ע"א 412/79 מנחם ואח' נ' שילה, פ"ד לו(1), 76 (1981); עז' (ת"א) 1732/90 איתן גולדברג נ' היועץ המשפטי, תק-מח 91(1), 388, 390 (1991); ע"ז (חי') 4603/99 אורן מלכה נ' עזבון המנוח יוסף מלכה, תק-מש 2001(2), 259 (2001)}.

המסגרת הנורמטיבית לפירוש צוואה נקבעה בסעיף 54(א) לחוק הירושה. על-פי הוראה זו - שניים הם המקורות שמהם למד הפרשן על אומד-דעת המצווה: המקור האחד הוא ה"צוואה". המקור השני הוא ה"נסיבות" {ע"א 4593/09 מג'יד יוסף סעיד נ' יורשי המנוח איוב מהנא סעיד ז"ל, תק-על 2011(4), 1685, 1696 (2011)}.

המקור הראשון הוא מקור "פנימי". המקור השני הוא מקור "חיצוני". המקור הפנימי - או הפרשנות הפנימית - מפנה להקשר הטקסטואלי. המקור החיצוני - או הפרשנות החיצונית - מפנה להקשר הקונטקסטואלי.

חובתו של הפרשן - בגדרי הפרשנות הפנימית - לעיין בצוואה בכללותה. עיון זה כולל לא רק הוראות מפורשות. הוא משתרע גם על ההוראות המשתמעות. גם ההוראות המשתמעות הן חלק מהצוואה. אין הן חלק מהנסיבות. הן איבר מאיבריה של הצוואה.

בגדרי הפרשנות החיצונית - על הפרשן לפנות ל"נסיבות". ה"נסיבות" הן ראיות על אומד-דעת המצווה המעוגנות בנתונים שמחוץ לצוואה עצמה; נתונים עד לעריכת הצוואה, בעת עריכתה, ולאחר עריכתה, ובלבד שיש בכל אלה כדי ללמד על אומד-דעתו של המצווה בעת עריכתה.

גישות השולטות כיום בנושא פרשנות צוואות, מתירות חקר אומד-דעת המוריש מעבר לכתוב בצוואה, אפילו אם לכאורה אומד-דעתו של המצווה ברור מתוך הצוואה. ואולם יש לזכור כי גם לגישה מרחיבה זו יש גבולות, הצוואה הינה הבסיס ויש לפרשה, אפשר להסבירה, לתקנה ואולי אף לגרוע או להוסיף לה, אולם אין לכתוב צוואה אחרת במקומה. החזקה שכוונת המוריש מתבטאת בלשונו היא חזקה ומכאן שניתנת לסתירה. כלל זה תקף אם מגיעים למסקנה שהכוונה מנוגדת ללשון הצוואה {בש"א (חי') 11/01 אבישי כץ נ' לוין רות, תק-של 2001(3), 77 (2001)}.

חשוב לזכור:
כלל הפרשנות הטמון ביסוד סעיף 54(א) לחוק הירושה משתלב ברעיון יסוד אחר בתחום דיני הירושה והוא כי יש לעשות כל שניתן על-מנת לקיים את רצונו של המת לגבי רכושו, ולכוון במידת האפשר לכוונתו האמיתית.

כלל זה בנוי משני נדבכים: האחד, הערך שבמתן תוקף לרצונו של המת כחלק מרעיון כבוד האדם. השני, הצורך שבכיבוד זכותו של אדם כלפי קניינו להחליט מה ייעשה בו בחייו ואחרי מותו {ע"א 122/86 שפיר נ' קלובנסקי, פ"ד מד(1), 738, 743 (1990)}.

סעיף 54 לחוק הירושה קובע כי פירוש הצוואה נעשה על-פי אומד-דעת המצווה. הטעם לכך הוא כי האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה, אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של יורשים, גם צוואה "ברורה" מחייבת פרשנות. בפרשנות של צוואה יש להתחשב בלשון הצוואה "הגוף" ואומד-דעת המצווה "הנשמה", כאשר בעיית היסוד היא היחס ביניהם.

פרשנות הצוואה נעשית תוך הכרה במתח הרב הקיים בין הרצון לתת ביטוי ללשון הצוואה, לבין הרצון לקיים את רצונו של המוריש. הצוואה, באופן ייחודי, היא מסמך אשר כותבו נפטר, ולכן לא ניתן לשאול אותו על דבר רצונו, ועובדה זו משפיעה על האפשרויות השונות העומדות בפני בית-המשפט, לפתרון בעיות יסוד בפרשנות הצוואה {א' ברק פרשנות במשפט, 121; עז' (חי') 1540/00 עזבון המנוח אליהו לוי, ז"ל נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', תק-מש 2004(2), 529 (2004)}.

הוראת סעיף 54(א) לחוק הירושה משקפת תפיסה לפיה חירות הקניין בשילובה עם ערך נוסף, הוא כיבוד רצון הנפטר, מגנים על זכותו של אדם להורות מה ייעשה בנכסיו לאחר מותו.

הוראה חוקתית זו מבטאת את החשיבות הרבה שראה המחוקק בהוראות הצוואה עצמה, ככלי הפרשני העיקרי באמצעותו יש להתחקות ולברר את כוונת המצווה "כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה" ורק אחר-כך ובמידה שאינה משתמעת מתוכה "כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות", וזאת על-מנת להבטיח במידת האפשר כי הוראות הצוואה אכן משקפות את רצונו האמיתי של המוריש ונוכח העובדה כי הוא עצמו אינו עוד בין החיים ולא ניתן לשאול אותו לרצונו או לכוונתו {תמ"ש (משפחה ת"א) 43962/01 ע' ע' נ' י' ע', תק-מש 2011(3), 739 (2011)}.

סעיף 54(ג) לחוק הירושה אינו מחייב נקיטת לשון מסויימת בצוואה, ואומר שהיא יכולה להיות "בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת".

חשוב לזכור:
לשון המצווה תהא הלשון אשר תהא, חייבת היא להצביע על כוונתו לתת או להעניק בצורה מחייבת, ולא בלשון בקשה גרידא {ראה למשל בר"ע 43/76 יפה רוס נ' יוסף קרמרמן, פ"ד ל(3), 297 (1976); ת"ע (משפחה ת"א) 101611/08 י' ר' מ' נ' עמותת ד' ר', תק-מש 2009(3), 186 (2009)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מקור הסמכות לפירוש צוואה - "תורת שני השלבים"