סדרי דין בבית-הדין הגבוה לצדק - דין ומהות
הפרקים שבספר:
- מבוא
- הביקורת השיפוטית על פעולות הכנסת, ועדת הכנסת והחקיקה
- ביקורת שיפוטית על כל רשויות המדינה והממשל ועל כל מעשי המדינה והממשל
- צווים לגופים מינהליים – סעיף 15(ד)(2) לחוק-יסוד: השפיטה
- צווי בירור לגופים משפטיים – ביקורת שיפוטית על בית-הדין לעבודה – סעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה
- ביקורת שיפוטית על בית-הדין הרבני – סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה
- סמכות בית-המשפט הגובה לצדק למול בית-המשפט לעניינים מניהליים
- העתירה – קיומם של תנאים מוקדמים וטענות-סף
- עתירת צו על-תנאי (תקנה 1 לתקנות)
- תכנה וצורתה של עתירה (תקנה 2 לתקנות)
- מען להמצאה לעותר (תקנה 3 לתקנות)
- עתירה תאומת בתצהיר (תקנה 4 לתקנות)
- שמיעת העותר (תקנה 5 לתקנות)
- הוצאות בעתירת סרק (תקנה 6 לתקנות)
- הדיון בעתירה (תקנה 7 לתקנות)
- צו על-תנאי והמצאה (תקנה 8 לתקנות)
- המצאת כתבי בי-דין (תקנה 8א לתקנות)
- תצהיר תשובה לצו על-תנאי (תקנה 9 לתקנות)
- מען להמצאה למשיב (תקנה 10 לתקנות)
- דרישת פרטים נוספים; בקשה למתן פרטים נוספים ותצהיר נוסף לעניין פרטים נוספים (תקנות 11, 12 ו- 13 לתקנות)
- הוראות בית-המשפט (תקנה 14 לתקנות)
- תאריך דיון (תקנה 15 לתקנות)
- הגשת עיקרי טיעון (תקנה 16 לתקנות)
- סדר הטיעון (תקנה 17 לתקנות)
- רשות בעל דין לחקור את המצהיר (תקנה 18 לתקנות)
- צו ביניים (תקנה 19 לתקנות)
- תקופת פגרה לא תובא במניין (תקנה 19א לתקנות)
- סמכות מיוחדת (תקנה 20 לתקנות)
- החלת סדר הדין האזרחי (תקנה 20א לתקנות)
- סמכותו העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה
- סמכותו המקומית של בית-משפט לענייני משפחה
- איחוד תיקים בענייני משפחה (סעיף 6 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה)
- פתיחת תיק בבית-המשפט לענייני משפחה
- תשלום אגרה בבית-משפט לענייני משפחה
- כתב תביעה והגנה ובקשות
- קדם-משפט
- סעדים זמניים
- הליכי ביצוע ופיקוח על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה
- סדרי דין וראיות
- מתן פסק-דין ואישור הסכמים ופעולות
- פתרונות אלטרנטיביים להכרעת בית-המשפט
- הליך הערעור
- תובענה למזונות או למדור
- מזונות מן העזבון
- תובענה לאבהות או אימהות
- תביעת מזונות על-ידי שר הסעד או בא-כוחו
- תובענה להחזרת קטין חטוף
- תובענה בעניין חוק גיל הנישואין
- תובענה בעניין חוק השמות
- תובענה בענייני משמורת, חינוך, ביקור, הבטחת קשר, יציאת הקטין מהארץ וחוק הכשרות המשפטית
- תובענה בענייני חוק קביעת גיל
- תובענה בענייני חוק הירושה
- תובענה לפי חוק הצהרת מוות
- בקשה לפי חוק מרשם אוכלוסין
- תובענה בענייני חוק יחסי ממון
- תובענה בעניין חוק לנשיאת עוברים
- תובענה בענייני אימוץ
- תובענה בעניין חוק למניעת אלימות במשפחה וחוק למניעת הטרדה מאיימת
- חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), התשע"ה-2014
מבוא
יש לאבחן בין סמכותו הכללית של בית-המשפט הגבוה לצדק לבין סמכותו בעניינים מסויימים וספציפיים.סמכותו הכללית הנה רחבה ושיורית, לאמור, הינו מוסמך לדון בעניינים העומדים בשני תנאים קומולטיביים, פרי הוראות חוק-יסוד: השפיטה {ראה סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה}. האחד, בעניין בו הוא רואה צורך לדון בו וליתן סעד מן הצדק. השני, שאינו בסמכות בית-משפט או בית-דין אחר.
עתירות לבית-המשפט הגבוה לצדק מכוונות להתערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק במעשיה של רשות ציבורית, על-ידי חיובה בצווים לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה, כשבית-המשפט מוצא שיש הצדקה למתן צווים כאלה.
אומנם, ככלל, יירתע בית-המשפט הגבוה לצדק מלהעניק, מכוחו של סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, סעד אשר אינו עולה בקנה אחד עם דבר חקיקה אחר, אף אם מעמדו הנורמטיבי נמוך יותר. ואולם בנסיבות חריגות ויוצאות-דופן, כאשר המקרה "זועק לשמים", ואין דרך חוקית אחרת להושיט בו "סעד למען הצדק", לא מן הנמנע כי בית-המשפט ייזקק לסמכות "בלתי-קונבנציונלית" זו {בג"צ 3511/02 עמותת "הפורום לדו קיום בנגב" נ' משרד התשתיות, פ"ד נז(2), 102, 106 (2003)}.
כאמור בסעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק הינה סמכות שבשיקול-דעת ליתן סעדים "בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק". הינה-כי-כן, בכל מקרה של עתירה לצו על-תנאי המוגשת לפניו, על בית-המשפט הגבוה לצדק לשקול ולהחליט אם יש עילה להתערבותו במעשיה של הרשות כנגדה מבוקש הסעד.
במהלך השנים התגבשה בפסיקתו של בית-המשפט הגבוה לצדק מערכת של כללים, הקובעת שורה של מקרים ונסיבות אשר בהתקיימם לא יוענק סעד לעותר. בין כללים אלה קיים כלל, על-פיו שיהוי בהגשת העתירה יהיה בעוכריה.
כך הדבר גם כשקיים לעותר סעד חלופי; כך, כשהעותר לא מיצה את ההליכים לבחינת עמדתה של הרשות קודם עתירתו לבית-המשפט; כך גם כשאין צד ממלא את חובתו לגלות את מלוא העובדות הצריכות לעניין.
צד המבקש סעד מבית-המשפט הגבוה לצדק חייב לנהוג בנקיון-כפיים ובמסגרת זו להביא לידיעת בית-המשפט את כל העובדות הרלבנטיות, אפילו אלה אינן תומכות בעניינו. בכל אחד ממקרים אלה, רשאי בית-המשפט הגבוה לצדק להימנע מהושטת סעד לעותר, לדחות את עתירתו.
רואים אנו, שה"עילה" אשר על בית-המשפט הגבוה לצדק לבחון את קיומה הנה העילה להתערבות בית-המשפט במעשי הרשות, והוא מכריע בעניין בהתחשב בכלל הנסיבות, כשההחלטה אם להתערב אם לאו הנה בשיקול-דעתו {דנג"צ 4894/96 פרבר זאב נ' משטרת ישראל ואח', פ"ד נ(4), 21 (1996)}.
זאת, בשונה ממובנה של "עילת תביעה" המוגשת בבתי-המשפט הרגילים. בצדק מציין המחבר רענן הר-זהב בספרו {סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, התשנ"א-1991} "בדונו בשאלת פרשנות "עילה" אשר בתקנה 5 לתקנות סדר הדין ב- בג"צ כי "אכן הבעיה היא ההבדל בין בג"צ לבתי-המשפט הרגילים. בעוד שבג"צ מוסמך לדחות עתירות מטעמים שבשיקול-דעת, בתי-המשפט האחרים לא כן. הבדל זה מקשה לאמץ את מבחן "חוסר עילה" שנהוג בבתי-המשפט הרגילים ולהחילו כפי שהוא ב- בג"צ, אלא, ככל שהדברים נוגעים ל- בג"צ, יש לפתח מבחן אחר, או להכניס במבחן המקובל שינויים המתחייבים ממהות הערכאה המיוחדת ומהסמכות הדרסטית של דחיה על-הסף ללא מתן זכות טיעון בעל-פה לפני מתן ההחלטה."
כפי שנראה בחיבור, תקנה 5 לתקנות סדר הדין בבית-משפט הגבוה לצדק קובעת סמכות לדחות עתירה על-הסף אף ללא הזמנת העותר. תכליתה היא, לסלק על-הסף עתירה אשר ברור על-פניה שבית-המשפט לא ימצא, על-פי כל האמור בה, עילה להתערבות במעשי הרשות. ובמילים אחרות, עתירה שאין סיכוי שתתקבל.
אם מתוך עיון בעתירה – בה על העותר להעלות את העובדות והטענות הצריכות לעניין – ברור הדבר שהעתירה תידחה, וכי כל טיעון בעל-פה של בא-כוח העותר לא יועיל, מאפשרת התקנה את דחייתה על-הסף של העתירה.
דין והלכה הם מימים ימימה, כי במקום שלעותר עומד סעד חלופי ראוי ויעיל לפני ערכאת שיפוט אחרת, לא יידרש בית-המשפט הגבוה לצדק לעתירה {בג"צ 6274/03 חליל מילאד ואח' נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2003(4), 1476, 1478 (2003)}.
לאור האמור לעיל, קיימת חשיבות רבה לבקיאות בסדרי הדין הנהוגים בבית-משפט הגבוה לצדק.