סדרי דין בבית-הדין הגבוה לצדק - דין ומהות
הפרקים שבספר:
- מבוא
- הביקורת השיפוטית על פעולות הכנסת, ועדת הכנסת והחקיקה
- ביקורת שיפוטית על כל רשויות המדינה והממשל ועל כל מעשי המדינה והממשל
- צווים לגופים מינהליים – סעיף 15(ד)(2) לחוק-יסוד: השפיטה
- צווי בירור לגופים משפטיים – ביקורת שיפוטית על בית-הדין לעבודה – סעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה
- ביקורת שיפוטית על בית-הדין הרבני – סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה
- סמכות בית-המשפט הגובה לצדק למול בית-המשפט לעניינים מניהליים
- העתירה – קיומם של תנאים מוקדמים וטענות-סף
- עתירת צו על-תנאי (תקנה 1 לתקנות)
- תכנה וצורתה של עתירה (תקנה 2 לתקנות)
- מען להמצאה לעותר (תקנה 3 לתקנות)
- עתירה תאומת בתצהיר (תקנה 4 לתקנות)
- שמיעת העותר (תקנה 5 לתקנות)
- הוצאות בעתירת סרק (תקנה 6 לתקנות)
- הדיון בעתירה (תקנה 7 לתקנות)
- צו על-תנאי והמצאה (תקנה 8 לתקנות)
- המצאת כתבי בי-דין (תקנה 8א לתקנות)
- תצהיר תשובה לצו על-תנאי (תקנה 9 לתקנות)
- מען להמצאה למשיב (תקנה 10 לתקנות)
- דרישת פרטים נוספים; בקשה למתן פרטים נוספים ותצהיר נוסף לעניין פרטים נוספים (תקנות 11, 12 ו- 13 לתקנות)
- הוראות בית-המשפט (תקנה 14 לתקנות)
- תאריך דיון (תקנה 15 לתקנות)
- הגשת עיקרי טיעון (תקנה 16 לתקנות)
- סדר הטיעון (תקנה 17 לתקנות)
- רשות בעל דין לחקור את המצהיר (תקנה 18 לתקנות)
- צו ביניים (תקנה 19 לתקנות)
- תקופת פגרה לא תובא במניין (תקנה 19א לתקנות)
- סמכות מיוחדת (תקנה 20 לתקנות)
- החלת סדר הדין האזרחי (תקנה 20א לתקנות)
- סמכותו העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה
- סמכותו המקומית של בית-משפט לענייני משפחה
- איחוד תיקים בענייני משפחה (סעיף 6 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה)
- פתיחת תיק בבית-המשפט לענייני משפחה
- תשלום אגרה בבית-משפט לענייני משפחה
- כתב תביעה והגנה ובקשות
- קדם-משפט
- סעדים זמניים
- הליכי ביצוע ופיקוח על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה
- סדרי דין וראיות
- מתן פסק-דין ואישור הסכמים ופעולות
- פתרונות אלטרנטיביים להכרעת בית-המשפט
- הליך הערעור
- תובענה למזונות או למדור
- מזונות מן העזבון
- תובענה לאבהות או אימהות
- תביעת מזונות על-ידי שר הסעד או בא-כוחו
- תובענה להחזרת קטין חטוף
- תובענה בעניין חוק גיל הנישואין
- תובענה בעניין חוק השמות
- תובענה בענייני משמורת, חינוך, ביקור, הבטחת קשר, יציאת הקטין מהארץ וחוק הכשרות המשפטית
- תובענה בענייני חוק קביעת גיל
- תובענה בענייני חוק הירושה
- תובענה לפי חוק הצהרת מוות
- בקשה לפי חוק מרשם אוכלוסין
- תובענה בענייני חוק יחסי ממון
- תובענה בעניין חוק לנשיאת עוברים
- תובענה בענייני אימוץ
- תובענה בעניין חוק למניעת אלימות במשפחה וחוק למניעת הטרדה מאיימת
- חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), התשע"ה-2014
תצהיר תשובה לצו על-תנאי (תקנה 9 לתקנות)
תקנה 9 לתקנות סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:"9. תצהיר תשובה לצו על-תנאי (תיקון: התשנ"א)
(א) רצה המשיב להתנגד לעשיית הצו על-תנאי לצו מוחלט, יגיש לבית-המשפט - תוך שמונה ימים לאחר שהומצא לו הצו או תוך זמן פחות או יותר מזה כפי שיורה בית-המשפט או הרשם - תצהיר תשובה לצו על-תנאי לפי טופס 3 שבתוספת.
(ב) המשיב ימציא עותק של תצהיר התשובה שהגיש, על מצורפיו, לכל אחד מבעלי הדין.
(ג) בית-המשפט או הרשם רשאי להורות, אף במעמד צד אחד בלבד, על הארכת המועד להגשת תצהיר תשובה.
(ד) משיב שלא הגיש ולא המציא תצהיר כאמור אין שומעים טענותיו בדבר התנגדותו אלא-אם-כן הורה בית-המשפט הוראה אחרת.
(ה) בעל דין לא יגיש שום תצהיר נוסף אלא ברשות בית-המשפט."
צו על-תנאי היוצא מלפני בית-המשפט קוצב זמן להגשת תשובה {ראה תקנה 9(א) לתקנות סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק} ומסגרת הזמן שנקבעה מחייבת.
איננו סבורים, שתקנה 9(א) לתקנות סדר הדין בבית-משפט הגבוה לצדק מטילה על בית-המשפט, בחלוף המועד להגשת תצהיר התשובה, את החובה להפוך מיוזמתו את הצו על-תנאי לצו מוחלט, והוא יעשה כן לבקשת העותר.
מכול-מקום, העותר הוא שחייב להניע את בית-המשפט להוציא צו מוחלט, ואל לו להסתפק בחוסר מעש בחינת "שב ואל תעשה" תוך תקופה בלתי-סבירה {בג"צ 250/80 שרלוט וסי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב, פ"ד לח(3), 390 (1984)}.
יחד-עם-זאת, אין מדובר במועד הנקבע בחיקוק ובית-המשפט או הרשם, מוסמך להורות, אף במעמד צד אחד, על הארכת המועד להגשת תצהיר תשובה {ראה תקנה 9(ג) לתקנות סדר הדין בבית-משפט הגבוה לצדק}.
נעיר כי אמת-המידה בעניין זה מקילה, וניתן להסתפק בהסבר סביר לצידוק האיחור ואין צורך בטעם מיוחד דווקא.
יחד-עם-זאת, יש לחזור ולציין כי הארכת המועד - ולו בהליכי בג"צ - לא נועדה להתגבר על מחדלים או התנהגות רשלנית של בעלי-דין {בג"צ 144/51 קאדריה נ' שר הפנים, פ"ד ו 42 (1952); בג"צ 108/51 אזגיר נ' שר הפנים, פ"ד ה 1324 (1951); בשג"צ 195/89, בג"צ 286/89 אחמד עבדל ראוף עלי טהבוב נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה והשומרון, תק-על 89(2), 743 (1989)}.
אין חולק שמוסמך רשם בית-המשפט להאריך את המועד להגשת תצהיר תשובה לעתירה, אף-על-פי צד אחד, בהתאם לתקנה 9(ג) לתקנות סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק. זוהי סמכות שבשיקול-דעת ומשניתנה החלטה על הארכת המועד כאמור, יש צורך בטעם כבד-משקל כדי לבטלה {בג"צ 560/88 מוחמד חוסיין סולימאן שחרור נ' המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון, פ"ד מד(2), 233 (1988)}.
בית-המשפט הגבוה לצדק אינו שונה משאר בתי-המשפט בכמות הגדולה של עתירות, הממתינות לקביעתן לדיון, ואולם, נבדל הוא מבתי-המשפט האחרים בצורך לסיים את הדיון בעתירות בהקדם וכל העברה של עניין פרוצידורלי מטיפולם של השופטים לטיפולו של הרשם יקדם את השגת המטרה של בית-המשפט הגבוה לצדק.
לכן, נהוג בבית-משפט זה, שהרשם הוא זה שמטפל בבקשות להארכת מועדים שונים ולא רק בכאלה שמתבקשות בהן ארכות להגשת תצהירי תשובה, כפי שצויין במפורש בתקנה 9(ג) לתקנות סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, שהן בסמכותו של בית-המשפט או הרשם {בג"צ 507/85 בהיג' תמימי, עו"ד נ' שר הביטחון, פ"ד מ(2), 505 (1986)}.
באופן פורמאלי יכול בית-המשפט ליתן צו מוחלט במישור הדיוני, על-יסוד אי-הגשתו של תצהיר תשובה {ראה תקנה 9(ד) לתקנות סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק} ואולם, אין זו דרכו של בית-המשפט ככלל {בג"צ 8189/10 יפית גלילי ואח' נ' היועצת המשפטית של משרד הבריאות, תק-על 2010(4), 2713, 2714 (2010)}.

