צו ביניים (תקנה 19 לתקנות)

תקנה 19 לתקנות סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"19. צו-ביניים
בית-המשפט רשאי ליתן צווי ביניים, לבטלם ולשנותם, כפי שייראה לו בנסיבות העניין."

העיקרון העומד בבסיס מתן צווי ביניים במסגרת עתירות לבית-המשפט הגבוה לצדק דומה במהותו לזה העומד ביסוד מתן סעד זמני לכל סוגיו, כאשר סקירת הפסיקה מצביעה כי בעצם מטרת מתן הצו הנה שמירה על מצב קיים על-מנת שהדיון בעתירה לא יהא חסר תועלת או אפקטיבי.

לבית-משפט הגבוה לצדק שיקול-דעת רחב בכל הנוגע למתן צווי-ביניים בעתירות הנשמעות בפניו. מושכלות ראשונים הם כי "צווי-ביניים ניתנים על-ידי בית-משפט גבוה לצדק על-מנת לשמור על המצב הקיים בעת הגשת הבקשה, כדי למנוע שיובא שינוי במצב זה לרעת אחד מבעלי הדין. כל עוד תלויים ועומדים ההליכים בבית-משפט" הגבוה לצדק {בג"צ 244/00 עמותת שיח חדש למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נה(5), 847, 854 (2000); ראה הר-זהב סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, 97-92}.

ב- בג"צ 2207/06 {מילובן אם.סי.פי. בע"מ נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2006(1), 3650 (2006)} קבע בית-המשפט:

"1. עתירה זו ועמה בקשה לצו ביניים הוגשה ביום ה' ה- 9.3.2006 בשעות הצהריים, כאשר לטענת העותרת היא תיאלץ לסגור את המפעל שבבעלותה ביום 12.3.2006 אם לא יינתן צו ביניים.

2. העותרת מבקשת "צו הרשאה זמני" במעמד צד אחד להזרמת קולחין לנחל הנעמן, וזאת עד להקמת מותב של בית-הדין למים שיהיה בעל סמכות לדון בעניינה. במותב בית-הדין חסרים נציגי ציבור. לטענת העותרת היא זכאית לסעד מבית-המשפט הגבוה לצדק מכוח סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה.
3. לכאורה אין הצדקה לפנייה ברגע האחרון במעמד צד אחד. זאת ועוד: לכאורה אין גם להסיק מהחלטתו של כב' השופט ר' שפירא בו"ע 629/05 מיום 2.2.2006 כי אב בית-הדין למים אינו מוסמך כדן יחיד לתת צווי ביניים כאמור בסעיף 142(ב) לחוק המים, התשי"ט-1959, בשל-כך שאין נציגי ציבור בבית-הדין.

4. בנסיבות אלה, ובשים-לב לנימוקי בית-המשפט המחוזי ב- בש"א 419/06 מיום 21.2.2006, אין אני רואה מקום, לפחות לעת הזו, להוציא צו ביניים."

ב- בג"צ 11682/05 {סהיבאן סבאח ואח' נ' משרד הפנים ואח', תק-על 2006(1), 3268 (2006)} קבע בית-המשפט:

"עניינה של העתירה בבקשת העותרות 1, 3, 5 ו- 7 כי יוענק לבני זוגן, העותרים 2, 4, 6 ו- 8 מעמד בישראל במסגרת הליך של איחוד משפחות. בהחלטה מיום 20.12.05 קבע בית-משפט זה כי העתירה תידון בפני הרכב וכי תגובת המשיבים לעתירה תוגש עובר לדיון. עוד בהחלטה מיום 3.1.06 החליט בית-המשפט לדחות את בקשת העותרים ליתן להם צו ביניים שימנע את הרחקתם של העותרים 2, 4, 6 ו- 8 מן הארץ.

ביום 29.1.06 הגישו העותרים בקשה לעיון חוזר בהחלטה שלא ליתן להם צו ביניים. הם טוענים, כי הדיון בעניינם נקבע למועד מאוחר – נובמבר 2006, ואם לא יינתן צו ביניים כמבוקש, והעותרים 2, 4, 6 ו-8 יורחקו מן הארץ, יסבלו משפחותיהם ממצוקה כלכלית ואישית קשה. העותרים מוסיפים כי הם אינם מהווים סיכון ביטחוני ואין כל מניעה בטחונית מפני התרתם בישראל.

המשיבים, בתגובתם, חוזרים על הטעמים שהעלתה בתגובתה המקורית לבקשת העותרים למתן צו ביניים. לדבריהם, העותרים שוהים בישראל שלא כדין, וכי משמעות מתן צו ביניים בעניינם הנה עקיפת החלטת הממשלה המסדירה את מעמדם. הם מציינים כי עניינם של העותרים הועבר לבדיקת הגורמים הצריכים לעניין, לצורך קבלת עמדתם לגופו של עניין, אך התייחסותם של אותם גורמים טרם התקבלה. המשיבים אף מציינים כי בקשתם של העותרים מלווה בחוסר נקיון-כפיים, מכיוון שבעניינם של העותרים 5 ו- 6 תלויה ועומדת עתירה לאיחוד משפחות, שהבקשה למתן צו ביניים במסגרתה נדחתה.

דין הבקשה להידחות מן הטעמים שהעלו המשיבים. כמו-כן, בקשתם של העותרים אינה מגלה עובדות או נסיבות חדשות המחייבות, בשלב זה, את שינויה של ההחלטה הקודמת בעניינם, ואינה מצביעה על טעם ליתן להם כעת צו מניעה. עם-זאת, המזכירות תעשה כדי להקדים את הדיון בעניינם של העותרים."
ב- בג"צ 11675/05 {שעושה אלעוודה ואח' נ' שר הפנים, תק-על 2006(1), 1705 (2006)} קבע בית-המשפט:

"ביום 20.12.05 הגישו העותרים עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים באמצעות בא-כוחם, עורך-דין צבי ששון. עניינה של העתירה בשאלת מעמדו של העותר 2 בישראל, וצו הביניים המבוקש נועד למנוע את גירושו של העותר 2 מישראל עד להכרעה בעתירה. באותו יום החלטתי כי העתירה תועבר לדיון בפני הרכב שלושה, וביקשתי כי תגובתו של המשיב, שר הפנים, לעניין צו הביניים תינתן בתוך עשרה ימים.

ביום 2.1.06 ביקשה פרקליטות המדינה כי יוארך המועד להגשת תגובתה לעניין צו הביניים בשבעה ימים, תוך שהיא מציינת שבקשת הארכה הוגשה באיחור בן יום בשל טעות. לפי האמור בבקשה, ביקשה הפרקליטות את תגובתו של עורך-דין ששון לבקשת הארְכה, וזה מצידו התנגד לה. באותו היום, הגיש עורך-דין ששון בקשה חוזרת למתן צו הביניים, לפיה נוכח העובדה שהמועד לתגובת המשיב חלף, 'היעדר תגובה יש לפרש כהסכמה להוצאת צו כמבוקש'. יחד עם בקשה זו העביר עורך-דין ששון לבית-המשפט מסמך נוסף בכותרת "תגובת המשיב לבקשה" גם בו נטען כי פרקליטות המדינה הגיבה על הבקשה למתן צו ביניים ב"שתיקה". רק ביום 15.1.06, כפי שעולה מתגובת המדינה, נתנה פרקליטות המדינה את הסכמתה להוצאת צו הביניים. ההסכמה נמסרה לעורך-דין ששון בעל-פה, ומבלי שהועברה הודעה על-כך לבית-המשפט. על התנהלותו של בא-כוח העותרים כתבה פרקליטות המדינה בתשובתה מיום 29.1.06:

יצויין, כי ביום 2.1.2006 עת ביקש הח"מ (עורך-דין גלעד שירמן, בשם פרקליטות המדינה) הארכת מועד בת 7 ימים לשם הגשת התגובה לצו ביניים, לא הייתה כל הסכמה למתן צו הביניים, והדברים נכתבו במפורש בבקשה. בא-כוח העותרים ידע על הגשת הבקשה, ואף הביע התנגדות להארכת המועד – גם דברים אלה כתובים במפורש בבקשה. משכך, תמוה האמור ב"בקשה החוזרת לצו ביניים" (מסמך שהגישו העותרים ביום 2.1.06) ובמסמך הנושא את הכותרת "תגובת המשיב לבקשה" (גם הוא מיום 2.1.2006), כאילו הגיבה פרקליטות המדינה על הבקשה בשתיקה – שתיקה שיש לפרשה כהסכמה להוצאת צו הביניים.

אכן, הודעותיו של בא-כוח העותרים לבית-המשפט לפיהן הגיבה פרקליטות המדינה על בקשותיו בשתיקה, מעוררת – בלשון המעטה – תמיהה. אני תקווה כי עורך-דין ששון לא ידע על התייחסותה הצפויה של פרקליטות המדינה (גם אם אך על דרך של בקשה להארכת מועד להגשת תגובה) עת שמסר לבית-המשפט את המסמכים האמורים.

על רקע הסכמתה המפורשת של המדינה, כפי שבאה בהודעתה מהיום, יוצא צו ביניים ארעי לפיו לא יורחק העותר 2 מישראל עד למתן החלטה אחרת בעניינו."

ב- בג"צ 8204/05 {אנדרס רוביו ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', תק-על 2006(1), 1304 (2006)} קבע בית-המשפט:

"1. בפנינו בקשה מטעם העותרים לתיקון צו הביניים אשר ניתן במסגרת עתירה זו ביום 28.11.05 ובצידה בקשה מטעם המשיבים להבהרת צו זה.

2. ביום 27.11.2005 התקיים דיון בעתירה בפני הרכב מורחב. בעקבותיו ניתן צו ביניים, הקובע כדלקמן:
'המשיבים יימנעו מלהרחיק מן הארץ קטינים (וכן את בני משפחתם הקרובה), כאמור בהחלטה מס' 3807 של הממשלה מיום 26.6.2005, אף אם לא מתקיימים בהם התנאי בדבר לידת הקטין בישראל והתנאי בדבר כניסתם של הוריו ארצה כדין. זאת, ובלבד שבקשות לקבלת מעמד בהתאם להחלטה האמורה ולאמור בצו זה יוגשו לא יאוחר מיום 31.3.2006 וכן שבמועד זה יגיע הקטין לגיל 10 לכל הפחות.'

3. בעקבות הגשת הבקשות שבפנינו, התקיימו שתי תזכורת בעניין, האחת בפני הנשיא ברק והאחרת בפני השופטת ביניש, ובמסגרתן שטחו הצדדים טענותיהם בסוגיה. לאחר שבחנו את טענות הצדדים לעניין בקשת התיקון באנו לידי מסקנה כי עמדת העותרים – ממנה נובע כי צו הביניים יחול על כל ילדי השוהים הבלתי-חוקיים אשר גילם עולה על עשר ואשר התערו בחברה הישראלית ובתרבותה, ללא תלות בתקופת שהותם בארץ ולגיל הגיעם ארצה – מרחיבה יתר על המידה את גדרו של צו הביניים. על-כן סבורים אנו כי יש להחיל את צו הביניים בכפוף לדרישת מינימום בדבר שהייה של עשר שנים לפחות בארץ וכן בכפוף לדרישת מקסימום בדבר הגעתו של הילד ארצה לכל היותר בגיל שמונה. על-כן, אנו מורים כי צו הביניים יתוקן כך שייאמר בו כי:

'המשיבים יימנעו מלהרחיק מן הארץ ילדים כאמור בהחלטה מס' 3807 של הממשלה מיום 26.6.05, אף אם לא מתקיימים בהם התנאי בדבר לידת הילד בישראל והתנאי בדבר כניסתם של הוריו ארצה כדין, ובלבד שהגיעו לארץ כקטינים שגילם אינו עולה על 8 ושהו בארץ לפחות 10 שנים. זאת, ובלבד שבקשות לקבלת מעמד בהתאם להחלטה האמורה ולאמור בצו זה יוגשו לא יאוחר מיום 31.3.06.'."

ב- בג"צ 10998/05 {זעל אבו דאהוק ואח' נ' המנהל האזרחי לאיזור יהודה ושומרון ואח', תק-על 2005(4), 3037 (2005)} קבע בית-המשפט:

"הגם שהיססתי אם להיעתר לבקשה לצו ביניים מששבו העותרים ובנו מבנים שנהרסו, דבר המעלה סימני שאלה מובהקים, אני נענה לכך וזאת אך בשל הסכמת המשיבים. ניתן בזה איפוא צו ביניים שלפיו לא ייהרסו המבנים נשוא העתירה עד להחלטה אחרת, ובלבד שהמצב בשטח – בניה ואכלוס המבנים – יוקפא. הצו לא יחול במקרה של צורך בהריסה עקב צרכי לחימה דחופה ומטעמי ביטחון מובהקים. העותרים מוזהרים, במיוחד נוכח האמור מעלה, להקפיד על מילויים של תנאי הצו כלשונם."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צו ביניים (תקנה 19 לתקנות)