הגדרת "רשות", "החלטה של רשות" (סעיף 2 לחוק)

סעיף 2 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 קובע כדלקמן:

"2. הגדרות
בחוק זה:
"עניינים מינהליים" - עניינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות;
"רשות" - רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על-פי דין;
"החלטה של רשות" - החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על-פי דין, לרבות היעדר החלטה ובן מעשה או מחדל."

ב- ת"מ (מינהליים ת"א) 127-09 {דר' מירלה שטרן נ' הנהלת בתי-המשפט, תק-מח 2009(4), 5806 (2009)} טענה מחסני ערובה, שהיא חברה מסחרית, שהיא איננה באה בגדרה של "רשות" ושסמכותו העניינית של בית-משפט לעניינים מינהליים אינה נפרשת על תובענה מינהלית המוגשת כנגד מי שאינה "רשות".

עוד נטען כי מחסני ערובה זכתה במכרז שפרסמה הנהלת בתי-המשפט והתקשרה עם הנהלת בתי-המשפט בהסכם להעניק למדינה "סיוע לוגיסטי באחסון מיטלטלין ומכירתם" וכי הסיוע הלוגיסטי ופעולות המכירה מתבצעים "בהליך אוטומטי, ללא כל שיקול-דעת (מצד מחסני ערובה) ובהתאם להנחיות המתקבלות מהנהלת בתי-המשפט והחלטות שיפוטיות של רשמי ההוצאה לפועל ומערכת בתי-המשפט".

לבסוף נטען כי התפקיד אותו ממלאת מחסני ערובה איננו מעוגן בדין וכי מחסני ערובה ממלאת תפקיד טכני, נעדר שיקול-דעת, בסיוע לרשות הציבורית ולכן לא ניתן להגדיר את החברה כ"רשות" בהתאם לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים.

כב' השופט עודד מודריק קבע כי מחסני ערובה אינה רשות מרשויות המדינה. לאחר קביעה זו נשאלה השאלה האם מחסני ערובה היא גוף הממלא תפקיד ציבורי על-פי דין? כב' השופט עודד מודריק השיב לשאלה זו בחיוב.

עוד נקבע כי מהוראת הדין עולה שמנהל לשכת ההוצאה לפועל רשאי להטיל על תאגיד תפקיד ביצוע של שמירת מיטלטלין מעוקלים ומכירתם. הטלת תפקיד כזאת מעמידה את מקבל התפקיד בחזקת מנהל ההוצאה לפועל לעניין אותו תפקיד. ממילא, בנסיבות כאלה, מבצע התפקיד הוא בחזקת גורם הממלא תפקיד ציבורי על-פי דין ובא בחזקת "רשות" כהגדרתה בחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים. אופיו של "תפקיד הביצוע", היינו היותו "סיוע טכני" "נעדר שיקול-דעת", כלל אינו רלוונטי.

ב- עת"מ (מינהליים יר') 1543/09 {אלון קוהלי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, תק-מח 2009(3), 4460 (2009)}, קבע כב' השופט משה סובל כי טענתו האמיתית של העותר אינה מכוונת נגד הוועדה המחוזית או נגד כל רשות מינהלית אחרת אותה צירף כמשיבה לעתירה. הטענה הממשית היחידה של העותר נוגעת לנסיבות חתימתו על מסמכי התוכנית ולאופן בו משיב 11 הציג בפניו את פרטי התוכנית קודם לקבלת חתימתו עליה. מדובר בסכסוך פרטי בין העותר לבין שכניו לבניין, ולא בעניין הנמנה על אותם "עניינים מינהליים" העשויים לשמש נושא לעתירה מינהלית, כלומר: "עניינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות" (סעיף 2 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000).

עוד נקבע, כי בידי העותר, אם יחפוץ בכך, להביא את הסכסוך שבינו לבין שכניו לבניין לבירור בפני בית-המשפט האזרחי המוסמך ולבקש במסגרת זאת הכרעה שיפוטית באשר לחלוקת ניצול זכויות הבניה הנוספות שהוקצו לבניין. במערכת היחסים שבין העותר לבין רשויות התכנון לא קמה כל עילה להגשת עתירה מינהלית ולהתערבות שיפוטית באישור התוכנית.

ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1543/04 {האיגוד הארצי לקציני הים נ' החברה הלאומית לאספקת הפחם בע"מ, תק-מח 2005(2), 2501 (2005)} נדונה בראש ובראשונה השאלה האם המשיבה, כלפיה מופנית העתירה, היא בגדר "רשות", אשר לבית-משפט לעניינים מינהליים הסמכות לבקר, מבחינה משפטית, את החלטותיה.

כב' השופט נ' ישעיה קבע כי המשיבה היא תאגיד הנשלט על-ידי חברת החשמל והנמצא בבעלותה המלאה. חברת החשמל הינה תאגיד הנשלט על-ידי ממשלת ישראל וככזה ניתן להתייחס אליו כאל חברה ממשלתית ולכן, המשיבה היא חברת בת ממשלתית, הנשלטת להלכה ולמעשה על-ידי הממשלה.

עוד נקבע, כי על-אף "מעמדה" זה של המשיבה, אין היא יכולה להיחשב כ"רשות" כמשמעותה בסעיף 2 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים שכן, המשיבה אינה רשות מרשויות המדינה או רשות מקומית ואף אינה יכולה להיכלל במסגרת "גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על-פי דין".

בנוסף, התפקידים אותם ממלאת המשיבה והמשימות שיועדו לה על-ידי חברת האם, לא הוטלו עליה מכוח הדין או על פיו. המשיבה עוסקת, כאמור, ברכישת והובלת פחם לישראל. לשם כך היא הוקמה כחברת בת של חברת החשמל ופועלת לשם השגת מטרותיה כתאגיד מסחרי. אין פעילותה זו ייחודית, בלעדית, או מוסדרת על-פי חוק או דין כל שהוא. למשיבה אף לא הוקנו סמכויות שלטוניות או אחרות בדין. כל פעילותה מתבצעת על-פי אמות-מידה מסחריות, לרבות התקשרויותיה עם ספקים ועם מובילים ימיים.

בהתחשב באופי פעילותה ועיסוקיה של המשיבה כאמור לעיל, לא ניתן לקבוע כי המשיבה ממלאת "תפקידים ציבוריים על-פי דין" ועל-כן, אין היא נכללת במסגרת הגופים הכפופים לביקורתו השיפוטית של בית-המשפט לעניינים מינהליים.

ב- בש"א (שלום יר') 3638/03 {מפעלי מתכת ש' כהן בע"מ נ' הלדור יבוא ושיווק ברזל בע"מ, תק-של 2003(2), 26251 (2003)} קבעה כב' השופטת מלכה אביב כי על-פי סעיף 2 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, סמכותו של בית-משפט לעניינים מינהליים הינו במקרה של סיכסוך בין אדם לרשות. זאת ועוד. הבקשה שלפניה, איננה בין אדם לרשות ולכן היא דוחה את טענת המשיבות, כאילו בית-משפט לעניינים מינהליים הוא המוסמך לדון בבקשה. יחד-עם-זאת, במידה והוועדה המקומית לתכנון ולבניה תצורף כמשיבה נוספת, תהיה הסמכות מוקנית לבית-המשפט לעניינים מינהליים.

ב- עת"מ (מחוזי חי') 413/02 {השפלה שירותי אמבולנסים בע"מ נ' שירותי בריאות כללית, תק-מח 2002(1), 220 (2002)} נפסק מפי כב' השופט ד' ביין:

"השאלה שבפני היא, האם הביקורת השיפוטית על ההליך שהתקיים במקרה הנוכחי, צריכה להיעשות במסגרת בית-המשפט לעניינים מינהליים, או שמא מדובר בהליך אזרחי שבית-המשפט המחוזי אמור לדון בו.

השאלה הראשונה היא, האם קופת חולים היא בגדר "רשות" לעניין סעיף 2 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים). 'רשות', מוגדרת כרשות מרשויות המדינה, רשות מקומית וכן גופים ואנשים אחרים 'הממלאים תפקידים ציבוריים על-פי דין'.

כפי שנקבע ב- בג"צ 4212/91 {המוסד החינוכי הממ"ד העל יסודי לבנות בית-רבקה נ' הסוכנות היהודית, פ"ד מז(2), 661 (1993)}, משמעותו של תנאי זה היא, כי מילוי התפקיד הציבורי מוטל על אדם או על גוף מכוח הדין ומודגש, שלא הגוף הוא שצריך להיות יציר הדין, אלא התפקיד המוטל עליו צריך שיבוא מהדין (פסקה 6 לפסק-הדין).

באותו פסק-דין בפסקה 14 נאמר, כי קופת חולים אמנם ממלאת תפקיד ציבורי, אך אין היא ממלאת אותו 'על-פי דין' ולכן על פני הדברים, אין היא רשות על-פי דין. אך הדברים נאמרו לפני כניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שמכוחו הוטלו על קופת-חולים תפקידים על-פי דין (ראה בעיקר סעיף 3(ג) לחוק הנזכר).

ראיה לדבר שהמחוקק רואה בקופת-חולים מאז חוק ביטוח בריאות ממלכתי, רשות הפועלת על-פי דין ניתן למצוא בחוק חובת מכרזים עצמו, שמצא לנכון להטיל על קופת-חולים את הוראות החוק הנזכר ובכך השווה את מעמדו לגופים אחרים הפועלים על-פי דין והם: המדינה, תאגיד ממשלתי, או מועצה דתית (ראה סעיף 2 לחוק חובת מכרזים).

לכן, אני קובע, כי קופת חולים היא רשות על-פי דין לעניין סעיף 2 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים."

ב- בש"א (מחוזי יר') 10835/09 {חברת הגיחון בע"מ נ' חיים קורפו, תק-מח 2010(1), 5078 (2010)} נפסק מפי כב' השופט יצחק ענבר:

"דיון והכרעה
5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי הדין כעמדת המבקשת, הווי אומר, מדובר בבקשת אישור אשר הסמכות לדון בה מסורה לבית-המשפט לעניינים מינהליים.

6. בהתאם לסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, אשר נוסחו הובא לעיל, בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בבקשת אישור, המקיימת את היסודות הבאים: "נגד רשות"; "בתביעה שעילתה החלטה של הרשות"; ו"הסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר".

7. קודם שנבחן את התקיימותם בענייננו של יסודות אלו מן הראוי להבהיר, כי אם יימצא שכולם אכן מתקיימים, וכי הסמכות נתונה לבית-המשפט לעניינים מינהליים, אזי בהכרח אין מדובר בבקשת אישור המוגשת מכוחו של פרט 1 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, כי אם בבקשה הבאה בגדריו של פרט 11: "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". טעמו של דבר הוא, שכאשר מפעילה הרשות סמכויות שלטוניות-ציבוריות אין היא פועלת כ"עוסק".

הלכה זו נפסקה עוד ב- רע"א 2701/97 {מדינת ישראל נ' צ'רטוק, פ"ד כ"ד נו(2), 876 (2002)}, שבו התבקש אישור תובענה ייצוגית להשבת סכומי גביה לא חוקית של תשלום בגין השתתפות נהגים בהשתלמות בנהיגה מונעת. ההשתלמות בוצעה על-ידי גורם פרטי, שמונה לצורך זה על-ידי המדינה, לצורך מימוש ההסדר המפורט בתקנות התעבורה. נפסק, כי מדובר בפעילות שלטונית. העובדה שהפעילות מבוצעת באמצעות גוף פרטי, לא גורעת בנסיבות העניין מאופייה השלטוני ולכן, אין מדובר בתביעה נגד "עוסק".

בדומה לכך, ב- המ' 6791/97 (מחוזי יר') {קניאל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.11.98)} (צוטט בהסכמה בפסק-דין צ'רטוק) גבתה רשות הרישוי ללא בסיס חוקי אגרה כנגד המצאת העתק מתוצאות בדיקות רפואיות למבקשי רישיון נהיגה, אשר בוצעה על-פי תקנות התעבורה. נפסק, כי כאשר המדינה פועלת בסמכותה השלטונית להסדיר רישוי נהגים, אין היא "עוסק".

ניתן ללמוד לענייננו גם מ- ע"א 3616/97 {אזוב נ' עיריית יר' (לא פורסם)}. באותו עניין גבתה עיריית ירושלים קנסות חניה מכוח חוק עזר בדבר העמדת רכב וחנייתו. המערערת הגישה תביעת השבה שבה טענה, כי הגביה אינה חוקית, וביקשה לאשר את תובענתה כייצוגית מכוח חוק הגנת הצרכן. נפסק, כי:

'...למרות סממנים מסויימים של שירות צרכני הכרוכים בנושא החניה, הרי שאין הסוגיה בה אנו עוסקים חלק מן הפן הצרכני של השירות. זאת ועוד: אין לראות במשיבה, הפועלת מכוח סמכותה הציבורית (להבדיל מפעילות בעלת אופי עסקי-פרטי) "עוסק" על-פי חוק הגנת הצרכן וממילא אין לראות במבקשת "צרכן"... כללו של דבר, עניין הסדרת החניה נבדל מחוזה צרכני כמשמעותו בחוק הגנת הצרכן וטענה כנגד פעולה שנעשתה על-ידי המשיבה אין מקומה במסגרת חוק זה.'

8. לקביעה האם על בקשת האישור להיות מוגשת לבית-המשפט ה"אזרחי" או שמא לבית-המשפט לעניינים מינהליים, ולקביעה הנלווית אליה: האם מדובר בתביעה נגד "עוסק" הבאה בגדריו של פרט 1 לתוספת השניה, או שמא בתביעת השבה נגד "רשות" הבאה בגדריו של פרט 11, אין רק משמעות דיונית, אלא נודעות לה השלכות מהותיות. טעמו של דבר הוא, של"רשות" עומדות על-פי חוק תובענות ייצוגיות הגנות ייחודיות, אשר אינן עומדות ל"עוסק": המדובר בהגנות המפורטות בסעיף 9 לחוק, שכותרתו: "בקשה לאישור בתביעת השבה נגד רשות - הוראות מיוחדות"; וכן בהגנות שבסעיף 21 לחוק, שכותרתו: "סעד של השבה בתובענה ייצוגית נגד רשות - הוראות מיוחדות"; ולעיתים גם בהגנות שבסעיף 8(ב)(1) לחוק.
9. על רקע האמור לעיל נפנה ונבחן את העניין שלפנינו:

א. "בקשה לאישור נגד רשות": לעיל ראינו כי בא-כוח המשיב למעשה אינו חולק על כך שהמבקשת ממלאת תפקיד ציבורי על-פי דין, אך לטענתו בכך אין די כדי להפכה לרשות מרשויות המדינה. טענתו זו של המשיב אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי סעיף 2 לחוק בתי-משפט מינהליים משמיענו כי "רשות" היא גם "גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על-פי דין".

למעלה מן הדרוש אוסיף, כי עיון בחוק תאגידי מים וביוב, אשר מכוחו פועלת המבקשת, מלמד כי המבקשת היא אכן גוף הממלא תפקיד ציבורי: מטרת המבקשת היא לספק לתושבי ירושלים שירותי מים וביוב; המבקשת הוקמה בהתאם לסעיף 1(ב) לחוק כחברה "לשירות ציבורי"; החוק מפרט את חובותיה של המבקשת ואת סמכויותיה (סעיפים 34-31); החוק מוסיף וקובע כי החברה חייבת ברישיון וזאת הן לצורך מתן "פעולה חיונית" של שירותי מים וביוב והן לצורך מתן פעולות אחרות (סעיפים 14 ו- 22); המבקשת נתונה לפיקוח ולביקורת של הרשות הממשלתית למים ולביוב (פרקים ו'-ז' לחוק). רואים אנו, כי המבקשת ממלאת תפקיד ציבורי לעילא ולעילא.

אף אין קושי לקבוע כי המבקשת "פועלת על-פי דין". בהקשר זה יצויין כי כאשר התעוררה השאלה מיהו גוף הפועל "על-פי דין" לצורך בחינת סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק, לפי סעיף 15(ד) לחוק-יסוד: השפיטה, נקבע, כי הביטוי "על-פי דין" משמעותו כי מילוי התפקיד הציבורי מוטל על גוף מכוח הדין (כגון חוק או תקנה), וזאת להבדיל מהסכם או ממסמך מכונן אחר (כגון תזכיר או תקנון של חברה). ודוק: לא הגוף הוא שצריך להיות יציר הדין, אלא התפקיד המוטל עליו צריך שיבוא מהדין (בג"צ 126/84 {גלבוע נ' מפעל הפיס, פ"ד לט(4), 68 (1985), בפסקה 5). בענייננו, לא זו בלבד שהתפקידים המוטלים על המבקשת וסמכויותיה מנויים בחוק תאגידי מים וביוב, אלא שגם על תקנונה להיות תואם את הוראות החוק ומטרותיו (סעיף 7 לחוק תאגידי מים וביוב).

סיכומה של נקודה זו הוא, כי המבקשת היא "רשות".

ב. תביעה שעילתה החלטה של הרשות: לעניין המונח "החלטה של רשות" מפנה סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות לסעיף 2 לחוק בתי-משפט מינהליים, המגדיר את המונח כהחלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על-פי דין, לרבות היעדר החלטה ובן מעשה או מחדל.

המשיב טוען בבקשת האישור כי המבקשת חישבה את סכום ההיטל שגבתה ממנו שלא כדין. מושא התובענה ובקשת האישור הם איפוא חישוב ההיטל ואופן גבייתו על-ידי המבקשת.

סעיף 85(ד) בפרק כ"א לחוק ההתייעלות הכלכלית מורה ל"ספק מים", המספק מים לפי רישיון הפקה, לגבות מצרכניו הביתיים היטל בשל צריכת מים עודפת כדלקמן:

ספק מים יגבה מצרכן ביתי את סכום ההיטל שהוא חייב בו בהתאם להוראות סימן זה, ויהיו נתונות לו לשם הגביה כאמור כל הסמכויות הנתונות לו לפי כל דין לעניין גביה של תשלומים מצרכנים בעד השירותים שהוא מספק, לרבות פקודת המיסים (גביה), אם היא חלה לגביו לעניין גביית תשלומים כאמור.

סעיף 82 וסעיף 85(ו) לחוק ההתייעלות הכלכלית מפרטים כיצד מחושב סכום ההיטל.

המבקשת, שאין חולק שיש בידיה רישיון הפקה, פעלה כמצוות המחוקק וגבתה היטל מצרכניה בשל צריכת מים עודפת. השאלה האם המבקשת יישמה את הוראות החוק כהלכה תתברר מן הסתם בעת הדיון בבקשת האישור, אולם נוכח האמור לעיל יש לקבוע, כי מוקדן של בקשת האישור ושל התובענה הוא תקיפת החלטתה של המבקשת בדבר אופן יישום הוראות חוק ההתייעלות הכלכלית. החלטה זו נעשתה, כאמור, במסגרת מילוי תפקיד ציבורי של המבקשת על-פי הדין, מה עוד שגביית מסים עבור המדינה מהווה כשלעצמה פעולה בעלת אופי של פעולה שלטונית.

ג. הסעד המבוקש הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר: אין חולק כי הסעד המבוקש בענייננו הוא השבת תשלום חובה שגבתה המבקשת, שהרי הכספים שבהם מדובר נגבו בהתאם למצוותו של חוק ההתייעלות הכלכלית, כאשר הסמכות לגבות את התשלום קבועה בחוק, וכך גם הסמכות לשנות את שיעורו (השוו בש"א 31042/08 {איתן נ' מכון התקנים הישראלי, תק-מח 2009(2), 1 (2009)}, בפסקה 10).

10. נוכח כל האמור לעיל, הסמכות העניינית לדון בבקשת האישור נתונה לבית-המשפט לעניינים מינהליים, וזאת בהיותה בקשת אישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות שהסעד המבוקש בה הוא השבה.

אני מורה, איפוא, על העברת התיק לבית-המשפט לעניינים מינהליים."

ב- עת"מ (מחוזי חי') 18847-06-09 {יוסף ח'ורי נ' אגודת סקיאפארלי בית-ספר תיכון איטלקי, תק-מח 2009(3), 15606 (2009)} נפסק מפי כב' השופט א' קיסרי:

"גם אם לא אחמיר עם בא-כוח העותר, ואתעלם מן האיחור בהגשת הטיעון המשלים, עדיין לא שוכנעתי כי ניתן להביא את העתירה בגדר סמכותו של בית-משפט זה. לא נראית לי טענת העותר שהאגודה הינה "רשות" כמשמעה בסעיף 2 לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 ("החוק"), שלפיו רשות היא "רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על-פי דין". טענת העותר שהאגודה היא גוף ציבורי איננה מספיקה כדי להביאה לגדר הגדרת "רשות" בסעיף 2 לחוק, וממילא אין לבית-משפט זה סמכות להורות לאגודה כיצד לנהוג. לכך ניתן להוסיף כי מעיון בעתירה לא ברור כלפי איזו החלטה של האגודה מכוונת העתירה ויהיה זה מיותר לציין כי בסעיף 2 לחוק ההחלטה שיכולה להיות מושא של עתירה מינהלית צריכה להיות החלטה של רשות "במילוי תפקיד ציבורי על-פי דין". העותר אינו מצביע על החלטה כזאת וממילא שאין עילה להתערבותו של בית-משפט זה, ומכאן ההנמקה שניתנה בפסק-הדין על יסוד סעיף 7(2) של התקנות."

ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 2322/05 {אשדר חברה לבניה בע"מ נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בתל אביב-יפו בע"מ, תק-מח 2006(3), 11851 (2006)} קבעה כב' השופטת מיכל רובינשטיין כי המשיבה נענתה למבוקש בחלקו אולם נמנעה מליתן תשובה לגבי פרט מן הפרטים שנתבקשה לגלות, כלומר לגבי התחייבויותיה העתידיות הקשורות לתביעה אחרת שהוגשה על-ידי העותרת כנגד המשיבה ולכן יש לראות, כטענת העותרת, סירוב לגלות את המידע, זאת על יסוד נוסחו של סעיף 2 לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים הקובע כי "המונח החלטה כולל גם היעדר החלטה וכן מעשה או מחדל".

ב- עת"מ (מחוזי חי') 1026/05 {דב וידר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה השומרון, תק-מח 2005(1), 9315 (2005)} קבע כב' השופט י' גריל כי בהיעדר כל מענה רשאי היה בא-כוח העותר להגיש את העתירה, שהרי בסעיף 2 של חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 מוגדרת "החלטה של רשות" ככוללת גם "היעדר החלטה וכן מעשה או מחדל".

ב- עע"מ 3672/14 {חול זהב ניהול בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו אגף הנכסים, תק-על 2015(2), 5514 (2015)} נדונה התנהלות הרשות המקומית בתוקף היותה בעלת המקרקעין.

הרשות - אגף הנכסים שלה - סירב לחתום על הסכמתו להיתר עקב חוב שקיים לטענתו על-פי הסכם ביניהם.

בית-המשפט קיבל את טענת הרשות המינהלית לפיה היה מקום לסלק את העתירה על-הסף מן הטעם שעתירה מינהלית לא היתה ההליך המתאים לבירור המחלוקת.
סירובו של האגף לחתום על הבקשה להיתר נעשתה בכובעו "הפרטי-מסחרי" כבעל מקרקעין הגובלים בנכס נושא ההיתר.

כפי שקבעה הערכאה הראשונה, וכך גם ערכאת הערעור, אין מדובר ב"החלטה של רשות" כמובנה בסעיף 2 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים. כלומר, "החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על-פי דין".

בית-המשפט, במקרה דנן, ציין אמנם כי גם בתחום המשפט הפרטי חל משטר של "דואליות נורמטיבית", אך כידוע, אין בשאלת הדין החל על הסוגיה כדי להשליך על זהותה של הערכאה המוסמכת הנלמדת מהוראות חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים.

ב- ת"צ (יר') 5327-05-14 {בר גבעון נ' חברת הגיחון בע"מ, תק-מח 2014(4), 25417 (2014)} קבעה כב' השופטת תמר בזק רפפורט כי הסמכות העניינית לדון בתובענה הייצוגית הנדונה כנגד הנתבעת מסורה לבית-המשפט לעניינים מינהליים.

עוד נקבע, כי הנתבעת הינה "רשות", על-פי סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 וכי הסמכות לדון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית כנגד רשות "שעילתה החלטה של רשות ושהסעד בה הוא פיצויים או השבה", מסורה לבית-משפט לעניינים מינהליים.

במקרה דנן, הבקשה נסובה כנגד הרשות והסעד המבוקש בה הוא פיצויים בגין מעשיה ומחדליה של הנתבעת. כב' השופטת תמר בזק רפפורט קבעה כי "החלטה של רשות" כוללת גם מעשה ומחדל של רשות {ראה גם סעיף 2 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים}.
ב- ה"פ (חי') 41550-03-13 {מוסד שמואל נאמן ללימודים מתקדמים במדע וטכנולוגיה נ' רשם החברות - משרד המשפטים, תק-מח 2014(4), 14640 (2014)} קבע בית-המשפט כי רשם החברות והחלטותיו עונים, בהתאמה, להגדרת "רשות" ו"החלטה של רשות", כפי שהוגדר בסעיף 2 בחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים.

ב- עע"מ 7752/12 {ישראל אסל נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2014(4), 3868 (2014)} נדונה השאלה, לאיזה בית-משפט הסמכות העניינית לדון בתובענה ייצוגית כנגד הרשות כ"עוסק", ולאיזה בית-משפט יש להגיש בקשה לאישורה.

לטענת המערערים, נוכח לשון החוק המתייחסת ל"פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר", מקומן של בקשות כגון זו להתברר בבית-המשפט לעניינים מינהליים.

בית-המשפט קבע כי לשון החוק אינה ברורה, וניתן ללמוד הימנה כי היא מבקשת להוסיף על תביעות השבה לפי פרט 11 לתוספת השניה, שאין חולק כי על אלה להתברר בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים, תביעות השבה נוספות המקימות עילה לפי חוק תובענות ייצוגיות.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי קשה להלום שבתובענות ייצוגיות יחול הסדר שונה מן הכלל הנקוט בידיו בשגרה, שמצא ביטויו בחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, ושלפיו תקיפת החלטה מינהלית של רשות תידון בבית-המשפט לעניינים מינהליים או בבית-המשפט הגבוה לצדק, להם הכלים בהיבט המהותי והדיוני, וזאת במובחן מפעילויות "אזרחיות" של הרשות, הנדונות בפני בתי-המשפט האזרחיים, כך גם אם לעיתים שני הכובעים משלימים זה את זה.

בית-המשפט קבע כי יהיה אשר שיהיה, וכך גם מורה השכל הישר, לכאורה החלטות הרשות בכובעה המינהלי תבואנה בפני ערכאה מינהלית כבדרך-כלל, ופעילויות במישור האזרחי תבואנה בפני בית-המשפט האזרחי. יחד-עם-זאת, כשהמדובר בכפל כובעים יהא על בית-המשפט להכריע בעניין הקונקרטי מהו הרכיב הדומיננטי בפעולה.

במקרה דנן, לכאורה הרכיב הדומיננטי היה כובע העוסק, ועל-כן מקומו אמור היה להיות בבית-המשפט האזרחי.

בית-המשפט הוסיף וקבע כי אין מקום להסב את התיק לבית-משפט האזרחי בשלב זה, לאחר שבית-משפט קמא למד את התיק ועסק בו, מן הטעם כי למקרה דנן יסוד מינהלי "כללי" בהחלטה, וכן מטעמי יעילות.

נקבע כי ההליך יימשך במקום בו החל, מה גם שהמדובר בסיטואציה דו-מהותית, ואין להקל ראש בקביעתו של בית-משפט קמא, כי משפנו המערערים לבית-המשפט לעניינים מינהליים, הביעו דעתם כי הם טוענים לפרט 11 לתוספת השניה, שעניינו כאמור תובענה כנגד רשות, אולם הגשת תובענה לבית-המשפט לעניינים מינהליים כשלעצמה, אינה יכולה להצביע בהכרח על עילת התובענה במישור המהותי, גם נוכח חוסר הבהירות שבסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הגדרת "רשות", "החלטה של רשות" (סעיף 2 לחוק)