botox
הספריה המשפטית
סדרי הדין בבתי-משפט לעניינים מינהליים

הפרקים שבספר:

המועד להגשת ערעור ובקשת רשות לערער ובקשה להארכת מועד (שינוי מועדים) (תקנות 33 ו- 38 לתקנות (סדרי דין))

1. כללי
תקנה 33 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"33. המועד להגשת ערעור ובקשת רשות לערער
(א) המועד להגשת ערעור בזכות ובקשת רשות לערער על פסק-דין של בית-המשפט הוא שלושים ימים.
(ב) המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטה-אחרת של בית-המשפט הוא חמישה-עשר ימים.
(ג) ניתנה רשות לערער, יוגש הערעור בתוך חמישה-עשר ימים."

תקנה 38 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"38. שינוי מועדים
בלי לגרוע מהוראות תקנות 3 ו- 4, רשאי בית-המשפט או הרשם לשנות כל מועד שנקבע לעשיית דבר שבסדר דין; ואולם מועד להגשת ערעור מינהלי, ערעור לבית-המשפט העליון או בקשת רשות לערער לא יוארך אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו."

המועד להגשת ערעור בזכות ובקשת רשות לערער על פסק-דין של בית-משפט לעניינים מינהליים בערעור מינהלי הוא שלושים ימים כפי שקבוע בתקנה 33(א) לתקנות (סדרי דין). הארכת המועד, שהינו מועד הקבוע בחיקוק, טעונה "טעם מיוחד". המדובר, על-פי רוב, בנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו של בעל הדין.

2. החובה לתמוך הבקשה בתצהיר
נמצא, כי כדי להצדיק את האיחור חייב המבקש, לכל הפחות, לתמוך את הבקשה בתצהיר ולבאר בו מהי התקלה שארעה במניין הימים וכיצד ארעה. אמירה סתמית בדבר טעות שבתום-לב בספירת הימים אינה משמשת "טעם מיוחד" {המ' 513/77 בוסקילה נ' משרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד לא(3), 447 (1977)}.

ב- בש"מ 840/09 {ויטלי פוז'ידייב נ' משרד הפנים מינהל האוכלוסין, תק-על 2009(1), 4817 (2009)} דחתה כב' הרשמת גאולה לוין את הבקשה להארכת מועד וקבעה כי הבקשה שבפניה הוגשה ללא תצהיר וללא פירוט מינימאלי אודות הטעות או התקלה.

יתרה-מכך, בירור שנערך עם מזכירות בית-המשפט העלה כי הערעור מטעם המבקשים הגיע ביום 20.01.2009 והוחזר להם ביום 21.01.2009 עקב האיחור בהגשתו. נמצא כי רק בחלוף שישה ימים, קרי ביום 26.01.2009, הגישו המבקשים את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. לשיהוי זה לא ניתן כל הסבר.

אשר לטענת המבקשים כי האיחור נעוץ בתפקודו הלקוי של הדואר, הרי גם טענה זו נטענה בעלמא, ללא פירוט וללא אסמכתא לגבי מועד המשלוח ואופן המשלוח בדואר. אף ניתן לתמוה על כך שכתב ערעור הנשלח בסמוך לתום התקופה להגשת ערעור נשלח לבית-משפט באמצעות הדואר.

מעיון בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים נראה שסיכויי ההליך קלושים וזהו עיקרו של דבר.

ב- בש"א 4436/09 {תמאם אלשמלה נ' משרד הביטחון, תק-על 2009(2), 4144 (2009)} קבעה כב' הרשמת גאולה לוין כי יש להוסיף כי הטענה בדבר הטעות אינה נתמכת בתצהיר, כמתחייב. אומנם צורף לבקשה תצהיר של אחד המבקשים, אך מדובר בתצהיר לקוני שנחתם ביום 17.03.2009, עוד בטרם ניתן פסק-הדין בבית-המשפט קמא. אין בתצהיר זה כדי לתמוך בטענה העובדתית בדבר טעות במניין הימים. הבקשה להארכת מועד נדחתה במקרה דנן.

3. טעות בדין כ"טעם מיוחד"
בעוד שבעבר שלטה בכיפה הגישה לפיה טעות בדין אינה מהווה בדרך-כלל "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד, חל ריכוך מסויים בעמדה זו במהלך השנים {רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תק-על 2002(1), 746 (2002)}.

יחד-עם-זאת, כאשר הטעות נוגעת למועדי ערעור על פסק-דין שניתן בבית-משפט לעניינים מינהליים, רואים במועדים אלה משום דין מושרש, ידוע וברור, כך שכלל, טעות לגבי המועדים הנזכרים אינה נחשבת לטעות סבירה המהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד {ראו ע"מ 6782/03 ברכיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה-מחוז דרום, תק-על 2003(4), 681 (2003); בש"מ 8913/06 נועם זרמי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה-השומרון, תק-על 2007(1), 2718 (2007); בש"א 805/08 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד החקלאות ופיתוח הכפר, תק-על 2008(2), 1638 (2008); בש"מ 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנררגיה בע"מ, תק-על 2009(1), 2967 (2009)}.

אולם, אין המדובר בשלילה מוחלטת של מתן אורכות כאשר האיחור נעוץ בטעות כאמור, אלא יש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו הייחודיות. במסגרת זאת יש להביא בחשבון, בין-היתר, את משך האיחור, את סבירותה של הטעות בשים-לב לזהות מגיש הבקשה, את שאלת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד.

כפי שנראה, מקור הבעיה נובע מקביעה של מועדים שונים להגשת ערעור על פסק-דין בעתירה מינהלית, 30 ימים, מאשר המועד המקובל להגשתו של ערעור אזרחי, 45 ימים. לו היה נקבע מועד אחיד היה הדבר מקל על עורכי-הדין ובעלי הדין {דברי כב' השופט א' גרוניס ב- בש"מ 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ, תק-על 2009(1), 2967 (2009)}.

ב- בש"מ 10434/07 {לירן קלדרון נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים, תק-על 2008(1), 1159 (2008)} קבעה כב' הרשמת גאולה לוין כי בנסיבות מסויימות מכירה הפסיקה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" להארכת מועד, בייחוד מקום בו לא היתה הסתמכות של הצד שכנגד. אך על-מנת שטעות שבדין תבסס טעם כאמור, עליה להיות טעות בלתי-נמנעת באורח סביר, הנובעת ממצב משפטי מעורפל.

בנסיבות המקרה דנן, לא מתקיים "טעם מיוחד". המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטה של בית-המשפט לעניינים מינהליים נקבע בצורה ברורה בתקנות. הדין בעניין זה הוא ברור, ידוע, ומושרש היטב. לאחר חלוף זמן כה רב ממועד כניסתן לתוקף של התקנות אין לראות בטעות של המבקש טעות בלתי-נמנעת באורח סביר, בייחוד שעה שמדובר בבעל דין מיוצג. על-כן הטעות אינה עולה כדי "טעם מיוחד" המצדיק היעתרות לבקשה.

ב- בש"מ 1586/07 {עמותת "אלביאן" לחינוך ורווחה בנגב נ' מועצה מקומית ערערה-נגב, תק-על 2007(2), 1845 (2007)} קבעה כב' הרשמת שושנה ליבוביץ כי לא מצאה כי בנסיבות העניין יש מקום לראות, בטעות משפטית, כטעם מיוחד המצדיק היעתרות לבקשה. הדין בנוגע למועד להגשת ערעור על עתירה מינהלית הינו ברור. כמו-כן, העותרת היתה מיוצגת בהליך שהתנהל בפני בית-משפט קמא ולא הובהר בבקשה מדוע לא התייעץ מנהל העותרת בעניין זה עם בא-כוחה.

4. טעות משרדית או תקלה של עורך-הדין
ככלל, טעות משרדית או תקלה של עורך-הדין אינם מהווים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור ואפילו נאמר כי תקלה של עורך-דין אינה מונעת לחלוטין הארכת מועד, אין להסתפק באמירה סתמית בעניין זה אלא יש לבאר, בתצהיר, כיצד קרתה התקלה {ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת דר' שלמה לוין, תשנ"ה-1995), 889}.

5. המערערת - רשות מינהלית - דחיית בקשה
ב- בש"מ 10486/08 {המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנררגיה בע"מ, תק-על 2009(1), 2967 (2009)} טענה המערערת, כי בא-כוחה אשר ייצג אותה בבית-המשפט לעניינים מינהליים מסר לה כי לרשותה עומדים 45 ימים לערער על פסק-הדין. לדבריה, ביום 22.10.08, כאשר החליטה להעביר את הטיפול בתיק לעורך-דין אחר, נודע לה כי המועד להגשת הערעור חלף.

כלומר, המערערת טענה כי הערעור לא הוגש במועד המתאים בשל טעות שנעשתה בתום-לב ולאור ייעוץ משפטי שגוי.

כב' השופט א' גרוניס בדחותו את הבקשה קבע כי טעותה של המערערת נוגעת למועדי ערעור על פסק-דין שניתן בבית-המשפט לעניינים מינהליים ובפרט אמורים הדברים בהתחשב בכך שהמערערת הינה רשות מינהלית אשר אמורה לקבל ייעוץ משפטי שוטף. שיקול זה הוא בעל משקל מסויים, גם אם לא מכריע, בהחלטה שלא לקבל את הבקשה להארכת מועד.

מעבר לכך, במקרה דנן קיימים שיקולים נוספים המטים את הכף לטובת דחיית הבקשה להארכת מועד כגון המדובר באיחור לא קצר של כשבועיים ימים; מתגובת המשיבה עולה כי בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה האם המערערת יידעה את המשיבה בדבר כוונתה לערער על פסק-הדין. כלומר, קיים בעניין זה ספק הפועל נגד המערערת; גם שיקולי הפגיעה בציפיותיה של המשיבה באשר לסיום ההליך מצדיקים את דחיית הבקשה.
6. ניסוח הבקשה בצורה כללית וסתמית
ב- בש"א 10963/08 {פנינה קמיליאן נ' קו-אופ הריבוע הכחול אגודה לשירותים בע''מ, תק-על 2009(1), 1141 (2009)} קבעה כב' הרשמת גאולה לוין כי מקובלת עליה עמדת המשיבה לפיה המבקשת לא הצביעה בבקשתה על נסיבות המקימות "טעם מיוחד" להארכת מועד שכן, הבקשה מנוסחת בצורה כללית וסתמית למדי.

כך לדוגמה, המבקשת לא הבהירה כיצד הבעיה הרפואית שהצריכה הפניה לייעוץ מנעה ממנה את הגשת ההליך הערעורי במועד; לא הובהר גם פשר העיכוב בהסדרת הייצוג המשפטי וחסר זה בולט במיוחד על רקע העובדה שהמבקשת היתה מיוצגת בבית-המשפט דלמטה.

יחד-עם-זאת, יש ליתן משקל לכך שהבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הליך והמועד הוארך באופן ארעי בהחלטת כב' הרשמת, כך שלמשיבה לא נוצרה ציפייה לסופיות הדיון. במצב דברים זה, יש לאפשר למבקשת להגיש בקשה לרשות ערעור בתוך 7 ימים מעת המצאת ההחלטה.

7. קבלת ייצוג משפטי וייצוג עצמי - האם מקים "טעם מיוחד"?
היעדר ייצוג, כשלעצמו, אינו מקים "טעם מיוחד" להארכת מועד. אדם הבוחר לייצג את עצמו, חלף פניה לייצוג משפטי מקצועי, בין אם הייצוג ניתן על-ידי עורך-דין פרטי ובין אם על-ידי הלשכה לסיוע משפטי, נוטל את הסיכון כי הוא ינקוט הליכים בדרך שאינה תואמת את סדרי הדין. כך נקבע ב- בש"מ 10174/08 {יהודה ניסנמן נ' קו אופ הריבוע הכחול בע''מ, תק-על 2009(1), 1165 (2009)} הגם שהבקשה שם הוגשה באיחור של כחודשיים ימים ועובדה זו אף היוותה נימוק נוסף לדחיית הבקשה.

ב- בש"מ 2626/07 {יהודה נסימי נ' עיריית יבנה, תק-על 2007(2), 5341 (2007)} קבעה כב' הרשמת שושנה ליבוביץ כי לאחר ששקלה את מכלול השיקולים הרלבנטיים, הגיעה לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין אין בידה להיעתר לבקשה. הבקשה שהוגשה הוגשה באיחור רב. מהאסמכתאות שהוגשו, עולה לכאורה כי המבקש השתהה שיהוי ניכר בטרם הגיש בקשה למתן סיוע משפטי. יודגש כי המבקש עצמו נמנע מלהגיש תצהיר בתגובה להחלטה מיום 10.05.07 ומהאסמכתא שצורפה על-ידי בא-כוחו עולה כי פנייתו ללשכה לסיוע משפטי נעשתה רק ביום 04.01.07 ולא ביום 04.12.06. אין תיעוד כלשהו המאשש את טענתו לפיה הוא פנה ללשכה לסיוע משפטי במועד מוקדם יותר וטענה זו אף אינה נתמכת מתוכן פנייתו בכתב שנשלח ללשכה מיום 04.01.07. מכאן, שהמבקש תרם תרומה ניכרת לאיחור שחל בהגשת הבקשה.

ב- בש"מ 3629/04 {א.י.ר.מ קניין בניה והשקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה, תק-על 2004(2), 1244 (2004)} בקבלו את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, קבע כב' הרשם עודד שחם כי גם החלפת הייצוג אין בה, כשלעצמה, כדי להרים נטל זה. המבקשת פנתה לייצוג משפטי חדש לאחר שחלף המועד להגשת ההליך. הסיבה להשתהות זו נעוצה בטעות של המבקשת עצמה. במצב זה, אין בהחלפת הייצוג כדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה.

יחד-עם-זאת, כנגד השיקולים כאמור לעיל, עומדים שיקולים התומכים בהיעתרות למבוקש. המדובר הוא באיחור קל יחסית של ימי עבודה בודדים, נוכח פגרת הפסח שחלה במהלך התקופה עד להגשת בקשת האורכה; אין בפי המשיבה כל טענה ברורה להסתמכות על מועד המצאתו של פסק-הדין לידי המבקשת, וברי מתגובתה, כי כלל לא טרחה לברר מועד זה; למשיבה לא נוצרה, איפוא, ציפיה קונקרטית להגשת ההליך עד למועד מסויים דווקא, וטענת ההסתמכות שלה נטענה בעלמא, ובלא כל פירוט.

ב- בש"מ 9115/06 {אביבה חיים נ' משרד החינוך, תק-על 2007(1), 1184 (2007)} נפסק מפי כב' הרשמת שושנה ליבוביץ:

"4. על-מנת להיעתר לבקשה למתן ארכה להגשת ערעור נדרש טעם מיוחד (ראו: תקנה 38 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2001). בענייננו, אין מדובר באיחור זניח, אלא באיחור של שבועיים בהגשת הערעור. אכן, בפסיקה הוכר קיומו של טעם מיוחד מקום בו האיחור בהגשת הליך ערעורי נבע בשל עיכוב בהסדרת ייצוג מטעם הלשכה לסיוע משפטי מקום בו בעל דין היה מעוניין בסיוע משפטי והוא היה זכאי לייצוג כאמור מטעם הלשכה (ראו: בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון, פ"ד נד(4), 702 (2000)). ההיגיון ביסוד הלכה זו הינו כי מדובר בגורם שאינו בשליטת הפונה לסיוע משפטי, ואין מקום לדחות בקשה כאמור שעה שהמחדל אינו מונח לפתחו של מבקש הסיוע שכן הדבר עלול להערים עליו קשיים מיותרים במימוש זכותו הגישה שלו לערכאות אשר מקורם בדלות אמצעיו. אולם, אין להפעיל כלל זה באופן אוטומטי ובכל מקרה יש לבחון לגופו, לפי כלל נסיבות העניין, האם אכן מוצדק להיעתר לבקשה וזאת בשים-לב גם לאינטרסים של בעל הדין שכנגד לסופיות הדיון. כך, למשל, כאשר מתברר כי העיכוב בטיפול בבקשה לסיוע משפטי נובע, ברובו, מהתנהגות המבקש, אין טעם טוב "להדר עני בריבו" ולהעדיפו על פני בעל הדין שכנגד.

5. כיצד באים דברים אלה לידי ביטוי בבקשה שלפני? בבקשתו למתן ארכה, נמנע בא-כוח המבקשת להבהיר את הרקע העובדתי המלא אשר אפף את הבקשה. לבקשה לא צורף תצהיר מטעם המבקשת או בא-כוחה, שכן לטענת בא-כוחה לא היה בכך צורך. נוכח מכתבו של עורך-דין דוידסון, נקל לראות כי אין בטענה זו ממש. בחינת כלל נסיבות העניין מעלה כי העיכוב שחל בטיפול בבקשה נבע ממחדליהם של המבקשת ובא-כוחה. בא-כוח המבקשת הגיש את בקשתו להרחבת מינוי כשבועיים לאחר שהומצא לו פסק-דינו של בית-משפט קמא. בשים-לב לכך שלפי הדין יש להגיש ערעור על עתירה מינהלית תוך 30 יום, מדובר בעיכוב משמעותי. כפי שעולה ממכתבו של עורך-דין דוידסון, הלשכה אף הוטעתה בנוגע למועד האחרון להגשת ערעור ולפיכך זומנה המבקשת לראיון רק ביום 25.10.06, לאחר שתם זה מכבר המועד להגשת ערעור. אף המבקשת לא טמנה את ידה בצלחת, שכן מהמכתב הנ"ל עולה כי היא הגישה את מלוא החומר שנדרש ממנה לצורך קבלת החלטה פורמאלית לעניין זכאותה לסיוע משפטי רק ביום 18.12.06. כמו-כן, מהמכתב עולה כי כבר ביום 25.10.06 ידעה המבקשת, באופן ברור, כי בקשתה להרחבת ייצוג נדחתה. ביום 29.10.06 אף הודיע המבקשת ללשכה כי היא מגישה את הערעור באמצעות עורך-דין פרטי. מכאן, שאין כל ממש בטענה כאילו בא-כוח המבקשת הגיש את הבקשה שלפני רק ביום 06.11.06 שכן המתין להחלטת הלשכה לסיוע משפטי בנוגע להרחבת ייצוג, וכי תשובה בנדון נמסרה לו רק לאחר הגשת הבקשה. במצב דברים זה, משחלף המועד להגשת הערעור, ובשים-לב למחדלים שחלו מטעם בא-כוח המבקשת ומטעם המבקשת בכל הנוגע לבקשה לסיוע משפטי, היה על בא-כוח המבקשת לפעול באופן מיידי על-מנת להגיש בקשה למתן ארכה ולא להמתין מעל לשבוע נוסף על-מנת לעשות כן. כמו-כן, אין הסבר לטענת בא-כוח המבקשת לפיה ראה לנכון לפעול להגשת הערעור רק משנתנה לו תעודה מטעם הלשכה לסיוע משפטי בדבר מצבה הכלכלי של המבקשת. על פני הדברים, לא היתה כל מניעה להגיש את הערעור וכן בקשה לפטור מאגרה לפני מתן התעודה ולציין בבקשה כי המבקשת ממתינה לקבלת תעודה כאמור. לכך יש להוסיף, כי מקובלת עלי טענת המשיבים 4-3 לפיה על פני הדברים, נוכח עובדות הפרשה ונימוקיו של בית-המשפט קמא לדחיית טענות המבקשת בעניין היעדר סמכות, סיכויי הערעור אינם טובים במידה המצדיקה היעתרות לבקשה.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית. בשים-לב למצבה הכלכלי של המבקשת, אין צו להוצאות."

8. מצב רפואי האם מהווה טעם מיוחד?
ב- בש"מ 1156/08 {פרויס הסגיל והדי, מועמד לנשיאות אירגון גג וארגון בית כורש של בית ציוני איראן נ' עיריית אשקלון, תק-על 2008(3), 1118 (2008)} קבעה כב' הרשמת גאולה לוין כי הטעם עליו מתבססת הבקשה הוא מצבו הרפואי של המבקש. ואולם, אין בבקשה ובתיעוד הרפואי הדל שצורף לה כדי לבסס "טעם מיוחד" כנדרש.

נוכח העובדה שהאישור הרפואי ניתן לאחר חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי, ומבלי לציין את המועדים בהם המבקש "אינו מסוגל לתת בקשות ותגובות לבית-משפט" אין בידי כב' הרשמת לקבוע כי למסמך ישנה נגיעה ישירה למועדי הערעור. כמו-כן, אין באמור במסמך כדי להעיד על כך שבמשך כל התקופה הרלוונטית (עד ליום 21.01.2008) שיתקה מחלתו של המבקש את יכולתו להיערך להגשת הבקשה לרשות ערעור.
זאת ועוד. גם בהנחה שעקב מצבו הרפואי של המבקש לא ניתן היה להגיש את ההליך במועד, ניתן היה לצפות כי לכל הפחות תוגש בקשת אורכה במועד מוקדם ובבקשה למתן אורכה לא ניתן כל הסבר להימנעות מהגשתה.
ב- בש"א 5160/08 {יוסף חבה נ' חברת דואר ישראל בע"מ, תק-על 2008(2), 4686 (2008)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי מצבו הרפואי של המערער כעולה מן התיעוד הרפואי שצורף אינו מגיע כדי "טעם מיוחד".

9. חלוף 4 ימים
ב- בש"מ 10110/08 {אילת שקד חצרוני נ' עיריית רחובות, תק-על 2009(1), 4700 (2009)} נדונה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. מוסכם על הצדדים כי מניין הימים במקרה דנן התחיל ביום 23.10.2008 והסתיים ביום 23.11.2008 וכי הפניה לבית-המשפט ביום 27.11.2008 נעשתה, איפוא, באיחור של ארבעה ימים. הסיבה לאיחור נעוצה בטעות שבדין מצד בא-כוח המבקשת לגבי אורך התקופה הקבועה בדין להגשת ההליך.

בקבלה את הבקשה קבעה כב' הרשמת ג' לוין כי במקרה שלפניה מתקיימות נסיבות מיוחדות, אשר מתווספות לטעות בדין ומצדיקות הארכת המועד. הדבר העיקרי הוא ידיעת המשיבה אודות כוונת המבקשת לערער על פסק-הדין. הדבר מוצא ביטוי הן במכתבה של המבקשת מיום 12.10.2008 והן בדיון בבית-המשפט המחוזי ביום 23.11.2008.

עוד נקבע כי נוכח פרק הזמן המזערי שחלף מתום המועד להגשת ערעור ועד ליידוע חוזר של המשיבה בדבר הכוונה להגיש ערעור בצהרי אותו יום, לא התגבשה אצל המשיבה ציפייה ממשית, לדעת כב' הרשמת ג' לוין, לכך שפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים הפך חלוט.
בנוסף, שיקולים נוספים המטים את הכף לטובת היענות לבקשה הם משכו הקצר של האיחור והעובדה שהמבקשת אינה רשות מינהלית הנתקלת תדיר בסדרי הדין בבית-המשפט לעניינים המינהליים ומעיון בפסק-הדין נראה לכאורה כי הערעור מעורר שאלות ממשיות הראויות להתברר, כך שגם מבחינה זו קיימת הצדקה לאפשר למבקשת לברר את הערעור.

ב- עע"מ 1259/04 {סיעת ש"ס בעיריית חדרה נ' ישראל סדן-ראש עיריית חדרה, תק-על 2004(2), 2339 (2004)} נדונה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. כב' הרשם עודד שחם בקבלו את הבקשה קבע כי במקרה הנדון מידת האיחור עומדת על 4 ימים וכי המשיב אינו טוען לשינוי מצב לרעה על יסוד הנחה כי לא יוטרד בהליך ערעורי בתיק זה. יתירה-מזאת, המערערת אף הודיעה למשיב על כוונתה להגיש ערעור, מבעוד מועד.

10. חלוף 44 ימים
ב- בש"מ 2691/09 {שמעון שוורץ נ' משרד הביטחון-מדינת ישראל, תק-על 2009(2), 2452 (2009)} נדון ערעור על החלטת כב' הרשמת ג' לוין שלא להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב.

פסק-הדין הומצא למערערים ביום 07.09.08 וביום 29.10.08 ביקשו המבקשים להגיש ערעור על פסק-הדין וזאת לאחר שחלפו 44 ימים ממועד המצאת פסק-הדין ובהתחשב בפגרת סוכות. את הבקשה נימקו המבקשים בשגגה של בא-כוחם אשר סבר בטעות, כי יש להשיג על פסק-דין של בית-המשפט המינהלי תוך 45 ימים כשם שמשיגים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולא תוך 30 ימים כפי שנקבע בתקנה 33 לתקנות (סדרי דין). בנוסף, המבקשים הדגישו בבקשתם, כי ביום 27.10.08 יידעו את המשיב על כוונתם להגיש ערעור.

כב' השופט א' גרוניס בדחותו את הערעור קבע כי בדין קבעה כב' הרשמת ג' לוין כי המערערים כשלו ולא הראו כל טעם מיוחד שכן, טעות של פרקליטם של המערערים באשר למועד הגשתו של הערעור אינו מהווה טעם מיוחד שכן, עסקינן בטעות שבדין.

עוד נקבע כי ישנם שיקולים נוספים התומכים בדחיית הערעור כגון: מדובר באיחור לא קצר של כשבועיים ימים; יידוע המשיב בכוונה להגיש ערעור היה גם הוא לאחר חלוף המועד להגשת הערעור ובחינה של הערעור שהמערערים ביקשו להגיש על פסק-הדין מגלה כי סיכוייו של הערעור נמוכים.

11. טעות בתום-לב - קשר בין הצדדים - גיל גבוה של העותר- הארכת מועד
ב- בש"מ 3117/15 {אשר נורוחיאן נ' עיריית תל אביב -יפו, תק-על 2015(2), 10028 (2015)} נדונה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו, אשר דחה עתירה שהגיש המבקש להורות למשיבה 1 לעתירה להימנע מלהמשיך בהליכי כינוס נכסים על דירת מגוריו בשל חוב נטען כלפיה ולהורות על מחיקת הערת שיעבוד על דירת המגורים.

נקבע כי, בהינתן מועד ההמצאה (16.03.2015), פגרת הפסח ויום העצמאות, הוגשה הבקשה, באיחור של תשעה ימים.

המבקש טען כי האיחור נגרם בשל טעות שבדין, וכי סבר שהיו נתונים לו 45 ימים להגשת הערעור.

נוסף-על-כך נטען כי בשל גילו המתקדם של המבקש {94 שנים}, ונוכח מצבו הבריאותי הירוד, הפגישה בינו לבין מייצגו התעכבה לאחר מתן פסק-הדין,וכן כי נערכו מגעים בין הצדדים וסוכם עם המשיבה כי אם לא יגיעו לידי הסכמה יוגש הערעור על פסק-הדין. המשיבה מתנגדת לבקשה.

בית-המשפט קבע כי לאחר שנתן דעתו למכלול השיקולים ואיזן ביניהם הגיע לכלל מסקנה כי הכף נוטה אל עבר קבלת הבקשה.

על-אף שתחום הזמנים הקבוע להגשת ערעור על פסק-דין של בית-המשפט לעניינים מינהליים קבוע בהוראת דין {בתקנה 33 לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין)} ניתן לאזנו בכל מקרה נתון עם נסיבות העניין הרלוונטי.

בית-המשפט סבר, כחלק מן השיקולים בקבלת הבקשה כי האיחור בהגשת ההליך אכן נבע מטעות אנוש בתום לב.

מדובר בערעור בזכות על פסק-דין בו נדחתה עתירה מינהלית, על-הסף ונערך דיון לגופם של דברים, בית-המשפט סבר כי יש ליתן את הדעת בהקשר זה למהות ההליך הנוגע להליכי כינוס על דירת מגוריו של המבקש כמו גם למיהות הצדדים {פרט אל מול הרשות}.

זאת ועוד, לטענת המבקש, הודע למשיבה העובדה כי הוא מתעתד להגיש ערעור. המשיבה לא חלקה על-כך, אלא טענה כי משלא הוגש הערעור בפועל במועד הקבוע לכך בדין סברה כי המבקש ויתר על הגשת הערעור והחליט שלא להגישו.

בית-המשפט קבע כי על-אף העובדה שהמבקש מסר הודעתו בעניין למשיבה, היא אינה יכולה להקנות לו חסינות מפני התגבשות אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד ללא הגבלת זמן. במקרה דנן נקבע כי הזמן שחלף "מחליש" מכוחה של ההודעה כאמור.

אך יחד-עם-זאת, נקבע כי משך האיחור אינו מאוד ממושך ולכן, בהתחשב בנסיבות העניין ובמגעים שנערכו בין הצדדים קבע בית-המשפט כי אינטרס ההסתמכות של המשיבה על סופיות פסק-הדין דנן לכל הפחות נחלש {אגב אורחא ציין בית-המשפט כי המשיבה לא נקטה בפעולות קונקרטיות שהיה בהן כדי לשנות את מצבה לרעה במהלך אותם תשעה ימי איחור}.

אשר-על-כן קבע בית-המשפט כי לאחר איזון בין כלל השיקולים הרלבנטיים כי ראוי שלא לחסום את המבקש מהעלאת טענותיו בבית-המשפט בשל המחדל הדיוני שחל לטענתו.

12. העדר תצהיר, חוסר בהירות ומתן הארכת מועד
ב- בש"מ 282/15 {יוסף זועבי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הגלבוע, תק-על 2015(1), 5457 (2015)} התקבלה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק- דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בנצרת, בו דחה עתירות שהגישו המבקשים-לביטול תוכנית איחוד וחלוקה על שטח מקרקעין בכפר טמרה, ולביטול היתרי בניה שהוצאו מכוחה.

נקבע כי, בהתאם להוראת תקנה 33(א) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), בקשת הארכה דנן, אליה צורף עותק של הודעת הערעור, הוגשה באיחור של יומיים.
המבקשים טענו כי הסיבה לאיחור בהגשה היתה כי להבנתם בית-המשפט המחוזי קבע בהחלטותי כי המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 12.01.2015, ובהתאם כך פעלו. ובנוסף, השליח אשר אמור היה להגיש את הערעור ביום 12.01.2015 החליק עם אופנועו ולכן לבסוף לא הגיש את ההליך באותו היום והגיע למזכירות בית-המשפט רק למחרת היום, 13.01.2015.

בקבלתו את הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור הביא בית-המשפט בין-היתר את הטעמים הבאים: תחילה כי אכן החלטת בית-המשפט קמא לפי לשונה יכולה ליצור אי-בהירות מסוימת לעניין זה, וראוי ליתן לכך משקל בבחינת הבקשה.

שנית, המבקשים הגישו לבית-המשפט קמא הודעה לפיה ציינו כי בכוונתם להגיש ערעור על פסק-הדין, דבר אשר מחליש את טענת המשיבים לפיה הסתמכו על סופיות פסק-הדין משלא הוגש הערעור בפועל ואף החלו בהליכי בניה מיד עם פקיעתו של הסעד הזמני.

נוסף-על-כן נקבע כי יש ליתן משקל למהות ההליך, שעניינו זכויות קנייניות, כמו גם לכך שמדובר בהליך של ערעור בזכות בו מעלים המבקשים טענות אשר ראויות להישמע.

אשר-על-כן ונוכח השיקולים לעיל קבע בית-המשפט דנן כי אין מקום לחסום את דרכם של המבקשים מלהעלות טענותיהם בבית-המשפט.