botox
הספריה המשפטית
סדרי הדין בבתי-משפט לעניינים מינהליים

הפרקים שבספר:

אי-התייצבות (תקנה 18 לתקנות (סדרי דין))

תקנה 18 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"18. אי-התייצבות
(א) נמסרה הודעה בדבר דיון, לרבות דיון מוקדם, רשאי בית-המשפט:
(1) אם לא התייצב איש מבעלי הדין - למחוק או לדחות את העתירה או לדחות את הדיון למועד אחר;
(2) אם התייצב העותר והמשיב לא התייצב - לקיים דיון בעתירה בהיעדר המשיב או לדחות את הדיון למועד אחר;
(3) אם התייצב המשיב והעותר לא התייצב - למחוק או לדחות את העתירה או לדחות את הדיון למועד אחר.
(ב) ניתנה החלטה לפי תקנה זו, רשאי העותר או המשיב, לפי העניין, לבקש את ביטולה או שינויה בתוך שבעה ימים מיום המצאתה, ורשאי בית-המשפט לבטלה או לשנותה בתנאים שייראו לו, ובין השאר לעניין הוצאות."

תקנה 18(א) לתקנות (סדרי דין) עוסקת במקרים בהם מי מבעלי הדין לא התייצבו לדיון בעתירה וכן בסמכותו של בית-המשפט לדון בעתירה במקרה כאמור. תקנה זו מונה 3 "תרחישים" אפשריים, שיפורטו להלן:

במקרה ואיש מבעלי הדין לא התייצב לדיון (תקנה 18(א)(1) לתקנות (סדרי דין)). במקרה זה, בית-המשפט רשאי למחוק או לדחות את העתירה או לדחות את הדיון למועד נדחה אחר.

במקרה והעותר התייצב והמשיב לא התייצב (תקנה 18(א)(2) לתקנות (סדרי דין)). במקרה זה, בית-המשפט יקיים דיון בעתירה בהיעדר של המשיב או ידחה את הדיון למועד נדחה אחר.

ב- עת"מ (חי') 27893-11-14 {הממונה על חוק חופש המידע במועצה מקומית ג'וליס נ' עורכי-דין לקידום מנהל תקין, תק-מח 2015(1), 29783 (2015)} העותרת הגישה עתירה מינהלית שמהותה לחייב את המשיבים להמציא לידיה מידע בנוגע להליך העסקת יועצים משפטיים אצל כל אחת מהמשיבות לעתירה, מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח- 1998.

המבקשת הגישה עתירתה ביום 13.11.14, בו ביום ניתנה החלטה המחייבת את המשיבים למסור תשובתם לעתירה וכן נקבע מועד לדיון בעתירה. ביום 21.12.14 התקיים דיון בעתירה אליו לא התייצבו המשיבים אשר אף לא הגישו כתב תשובה מטעמם. משכך ניתן כנגדם פסק-דין בהעדר הגנה.

המבקשים פנו לבית-המשפט בבקשה לביטול פסק-הדין שניתן נגדם בהיעדר, כאשר הבהירו כי נודע להם על פסק-הדין שנתקבל בהעדר לראשונה ביום 22.12.14.

בית-המשפט הפנה בפסק-הדין לתקנה 18(ב) לתקנות (סדרי דין) הקובעת העותר או המשיב, לפי העניין,רשאי לבקש ביטול ההחלטה שנתנה בהיעדרו בתוך שבעה ימים מיום המצאתה, ובית-המשפט רשאי לבטלה או לשנותה בתנאים שייראו לו.

בית-המשפט קבע כי מאחר ופסק-הדין בהעדר ניתן ביום 21.12.14, ולמבקשים נודע על פסק-הדין ביום 22.12.14, בהתאם להוראות התקנה המועד להגשת הבקשה הוא תוך שבעה ימים ולכן בקשתם של המבקשים אשר הוגשה ביום 14.01.15 דינה להידחות בשל האיחור הניכר בהגשתה.

בית-המשפט ציין כי במצב דברים בו הוכח כי נודע לבעל הדין על החלטה של בית-המשפט, הוא לא יוכל להסתתר מאחורי טענת היעדר המצאה. על אחת כמה וכמה מוצדקת גישה זו כאשר מדובר בהליכים מינהליים, שבהם יש חשיבות להקפיד על תקופות קצרות, למנוע שיהוי ולהימנע ממהלכים שעלולים לעכב פעילותם של גופים ציבוריים.

ב- בר"מ 1299/02 {תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, תק-על 2002(2), 1728 (2002)} נדחתה בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד כאשר הבקשה הוגשה באיחור.

בית-המשפט הורה על דחיית הבקשה לביטול פסק-דין מאחר והמבקשים הגישו את בקשתם בפועל בחלוף 16 ימים לאחר המועד שהיה עליהם להגישה, מבלי שנתבקשה אורכה להגשתה ומבלי שהוצג טעם לאיחור בהגשתה.

גם לגופו של עניין, סבר בית-המשפט כי דין הבקשה להידחות. העתירה הומצאה לידי המבקשים עוד ביום 19.11.14, המבקשים טענו כי הם קיבלו לידם העתק מהעתירה והבקשה הדחופה רק ביום 20.11.14 אך המסמכים לא הגיעו לידי טיפולו של הגורם המוסמך.

משהומצאה העתירה לידי המבקשים, קבע בית-המשפט כי, אין להם להלין אלא על עצמם, המסירה בוצעה לכתובת המבקשת וחובה היה עליה להפנות המסמכים לגורם המוסמך. אשר-על-כן, נקבע כי בוצעה המצאה כדין ואין הצדקה לביטול פסק-הדין מחובת הצדק.

בית-המשפט ציין כי שני שיקולים מצטברים מנחים את בית-המשפט בבואו לבחון את בקשת ביטול פסק-הדין שניתן בהיעדר התייצבות והם: הסיבה לאי-ההתייצבות לדיון {האם הדבר היה נעוץ בזלזול בבית-המשפט, או שמא אי-הבנה, הסח דעת או רשלנות} ועניינו בסיכויי ההגנה או התביעה לפי העניין {אשר ככלל נודעת לו חשיבות רבה יותר} של מבקש הביטול.

באשר לסיכויי הגנתו/תביעתו של בעל הדין המבקש ביטול פסק-הדין שניתן בהיעדרו, קבע בית-המשפט שאם לא תצמח למבקש תועלת מן הביטול אין כל טעם להורות כן רק על-מנת שלאחר קיום הדיון בתיק במעמד הצדדים ושמיעת המבקש יצא תחת ידו של בית-המשפט אותו פסק-הדין עצמו.

בית-המשפט קבע כי בבקשה דנן לא היה הסבר מספיק משכנע אשר הצדיק את מחדלם של המבקשים באי-התייצבותם לדיון ולאי-הגשת כתב תשובה במועד. העתירה הומצאה למבקשים ביום 19.11.14 ומאותו מועד לא פעלו המבקשים כלל וכלל, נוסף-על-כן לא טרחו לפנות לבית-המשפט בבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה.

זאת ועוד, גם לאחר מתן פסק-הדין בהיעדרם, לא טרחו המבקשים לפעול מיידית {כלשון בית-המשפט} ובהתאם למועד הקבוע בתקנות (סדרי דין) .

ב- עת"מ (חי') 17502-06-14 {משתלות הכרמל בעמ נ' מועצה מקומית עוספייה, תק-מח 2014(3), 32189 (2014)} העותרת הגישה עתירה נגד המועצה המקומית עוספיה {להלן:"המשיבה"} שעניינה בהליכי גביה מינהליים הננקטים נגדה בגין חובות ארנונה.

במסגרת העתירה, נדונה בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד לטובת העותרת, לאחר שהמשיבה לא הגישה כתב תשובה לעתירה ולא התייצבה לדיון שנקבע בין הצדדים.

נקבע כי, יש לדחות את הבקשה לביטול פסק-הדין שניתן בהעדרה של המועצה, שכן הבקשה הוגשה באיחור ובניגוד לתקנה 18(ב) לתקנות (סדרי דין) או לחילופין בניגוד לתקנה 40 לתקנות (סדרי דין), ואין בבקשה נימוקים המצדיקים ביטול פסק-הדין.

העותרת טענה כי הגישה לבית-המשפט מסמכים המעידים על-כך שפסק-הדין נמסר למשיבה ביום 08.07.14 וכי המשיבה ידעה על קיומו של פסק-הדין ועל ההוצאות שנפסקו לטובת העותרת כבר במועד זה.

בית-המשפט קבע כי פסק-הדין ניתן בהיעדר המשיבה לאחר שנמסרה לה הודעה בדבר קיום הדיון ואיש לא התייצב מטעמה. הדיון התקיים בהעדרה וניתן פסק-דין.

זאת ועוד, לחילופין, קבע בית-המשפט כי גם אם המשיבה לא ידעה על מועד הדיון, פסק-הדין ניתן בהתאם לתקנה 40 לתקנות (סדרי דין) והמשיבה היתה רשאית לבקש את ביטולו תוך 7 ימים מיום המצאתו בהתאם לתקנה 40 לתקנות (סדרי דין).

בנוסף נקבע כי, העותרת הביאה ראיות לכך שהמשיבה קיבלה לידיה את פסק-הדין וידעה על פסק-הדין שניתן בהעדרה. פסק-הדין נמסר למשיבה ביום 08.07.14 ועל-כן היה עליה לבקש את ביטולו או שינויו בתוך שבעה ימים מיום זה, זאת בהתאם לתקנה 18(ב) לתקנות (סדרי דין) או לחילופין בהתאם לתקנה 40 לתקנות (סדרי דין).

בית-המשפט קבע כי המשיבה לא עמדה בדרישות התקנות, ולכן דחה את בקשתה לביטול פסק-הדין.

נקבע כי פסק-הדין שניתן בעתירה אינו מבטל את עצם קיומו של החיוב בתשלומי הארנונה נשוא העתירה דנן ואינו קובע דבר לעניין גובה החוב, אלא מבטל רק את הליכי הגביה שננקטו בכל הנוגע לחיוב.

אגב אורחא לעניין הנדון ציין בית-המשפט כי, אף אם היה מוצא לנכון לבטל את פסק-הדין וכי הבקשה לביטולו הוגשה במועד, עדיין סבר כי לאור אי-ההסדרים הקיימים אצל המשיבה והתנהלותה מול העותרת, עדיין לא היה מקום במקרה דנן לנקוט בפעולות לגביית החוב. ומכל מקום סבר בית-המשפט כי הדרך הנכונה לפתור את המחלוקת הינה פניה לסמכות המתאימה לדון בעניין דנן.

זאת ועוד, נקבע כי ככל ויושלם ההליך דנן בדרך של השגה אל מול מנהל הארנונה וימוצא בדרך של הליך ערר, במידת הצורך, אם ייקבע כי העותרת חבה בתשלום הארנונה, ממילא ניתן יהיה להסדיר את התשלום בהתאם למקובל וככל שלא ישולמו חובות, תוכל המשיבה לנקוט בהליכי גביה חדשים, ואולם ההליכים שננקטו קודם להגשת עתירה זו יופסקו.

ב- עת"מ (מחוזי חי') 4298/07 {עתליה עידן נ' מועצה אזורית זבולון, תק-מח 2008(1), 12443 (2008)} הורה בית-המשפט על הגשת סיכומי טענות בכתב. המשיבה לא הגישה סיכום טענות ואף לא ביקשה אורכה להגשתו.

כב' השופט א' קיסרי קבע כי תקנה 18(א) לתקנות (סדרי דין) אינה כוללת הוראה מקבילה לתקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לפיה "דינו של בעל דין שלא הגיש כתב-סיכומיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית-המשפט הוראה אחרת", שמכוחה ניתן לראות את מי שלא הגיש סיכום טענות בכתב כמי שלא התייצב לדיון. מטעם זה לא ניתן, לכאורה, לראות באי-הגשת סיכום טענות על-ידי המשיבה-המועצה האיזורית כאילו לא התייצבה לדיון, כאמור בתקנה 18(א)(2) לתקנות (סדרי דין), ולא ניתן, לכאורה, לדון ולפסוק בעתירה בהיעדרה.

זאת ועוד. טעמו של הדבר הוא שעל-פי תקנה 20(ב) לתקנות (סדרי דין) אין להחיל את תקנות סדרי הדין על עניין שלא הוסדר בתקנות בתי-המשפט המינהליים, אלא לאחר שניתנה לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם.

לעומת כל אלה, קבע כב' השופט א' קיסרי, הוראת תקנה 19 לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקום שבית-המשפט משתכנע בקיומו של נימוק המצדיק דחיפות במתן פסק-דין הוא רשאי לדון (וממילא, גם להכריע) בעניין תוך כדי סטיה מההוראות שבאותן תקנות.

כיוון שבכוונתו של כב' השופט היה לקבל את העתירה ולהורות למשיבה לקבל את העותרת כתלמידה בחטיבת הביניים בבית הספר עוד בשנת הלימודים הנוכחית, הוא ראה לנכון סיבה מספקת שלא לנהוג על-פי הוראות תקנה 20(ב) לתקנות (סדרי דין) ובהתאם לכך לא לבקש את תגובת המשיבה בטרם יחיל הוא את תקנה 160(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 תוך שהוא מתייחס למשיבה כמי שלא התייצבה לדיון, ובהתאם לתקנה 18(א)(2) לתקנות (סדרי דין) ידון הוא בעתירה בהיעדרה.

במקרה והמשיב התייצב והעותר לא התייצב (תקנה 18(א)(3) לתקנות (סדרי דין)). במקרה זה, בית-המשפט רשאי למחוק או לדחות את העתירה או לדחות את הדיון למועד נדחה אחד.

ב- עת"מ (מינהליים יר') 232-10 {מחמד צוואן נ' הרשות לרישוי, תק-מח 2010(1), 11277 (2010)} מחק כב' השופט יגאל מרזל את העתירה, בהיעדר התייצבות העותר ובהסתמכו על הוראת סעיף 18(א)(3) לתקנות (סדרי דין).

תקנה 18(ב) לתקנות (סדרי דין) עוסקת במקרים בהם ניתנה החלטת בית-המשפט שלא בפני בעל דין. במקרה שכזה, קובעת תקנה זו, כי רשאי העותר או המשיב, לפי העניין, לבקש את ביטולה או שינויה של ההחלטה בתוך שבעה ימים מיום המצאתה. כמובן, שבית-המשפט, בבואו לדון בבקשה רשאי לבטל או לשנות ההחלטה שהוציא תחת ידו, בתנאים שייראו לו ובין השאר לפסוק הוצאות.

ב- בש"א (מחוזי חי') 30575/05 {אנתמאא-תמרה נ' מדינת ישראל-משרד החינוך, תק-מח 2005(2), 2977 (2005)} נדונה בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר התייצבות העותרת. הבקשה לביטול פסק-דין הוגשה לאחר כחודש ממתן ההחלטה.

כב' השופט נאמן מנחם דחה הבקשה בקובעו כי גם אם היה מקבל את טענת המבקשת שאי ההתייצבות לישיבת התזכורת נבעה מטעות של אי-הבנת החלטת בית-המשפט, לא ניתן על ידה כל הסבר לאי מילוי אחר הוראת תקנה 18(ב) לתקנות (סדרי דין), לפיה, היה עליה להגיש הבקשה לביטול פסק-הדין בתוך שבעה ימים מיום המצאת פסק-הדין לידה. היינו, גם אם פסק-הדין הומצא למבקשת רק ביום 13.03.05, הרי שהיה עליה להגיש את בקשת הביטול לא יאוחר מיום 20.03.05 ודי בקביעה זו כדי לדחות את הבקשה.

כב' השופט נאמן מנחם דחה הבקשה מחמת אי-עמידה במועד הקבוע בתקנה 18(ב) לתקנות (סדרי דין) ולנוכח העובדה שעסקינן בהליכים מינהליים, שבהם יש חשיבות להקפיד על תקופות קצרות ולמנוע שיהוי {לעניין זה ראו גם החלטתה של כב' השופטת ד' בינייש ב- בר"ם 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, תק-על 2002(2), 1728 (2002)}.

על-פי תקנה 18(ב) לתקנות (סדרי דין) מניין הימים להגשת בקשת הביטול מתחיל ביום בו הומצא פסק-הדין לצד שלא התייצב לדיון. בעניין זה, עולה שאלה השבה ומטרידה את בתי-המשפט והיא השאלה, האם כאשר נקצבו בתקנות מועדים לנקיטה בהליכים מסויימים, מניין הימים יהיה לעולם מיום ההמצאה או שמא מיום הידיעה בפועל על האירוע שמתחיל את מירוץ הזמן?

הכלל הרגיל בתקנות סדר הדין, בכל הנוגע למירוץ הזמן, מעוגן במועד "ההמצאה" ובעניין זה היתה גם גישה אחרת שבאה לידי ביטוי בהחלטת כב' השופט א' ברק ב- רע"א 1113/97 {מוחמד אסמאעיל נ' חוסין סלימאן ואח', תק-על 97(2), 59 (1997)} לפיה, "הדין הוא כי יש להעדיף את מועד 'הידיעה' על פני מועד 'ההמצאה'. על-פי אותה פסיקה משהמבקש הודה בכך שפסק-הדין נמסר לידיו והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שמניין הימים להגשת הערעור התחיל כבר במועד 'הידיעה'".

נבהיר כי בפרשת אסמאעיל היה מקרה מובהק בו בעל דין לא רק ידע על פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, אלא גם עשה בו שימוש להליכים אחרים שיזם. לפיכך, אין חולק כי יש נסיבות בהן יש להעדיף את מועד "הידיעה" על מועד "ההמצאה".

זאת ועוד. ב- בש"א 1890/00 {מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה בע"מ, פ"ד נד(2), 840 (2000)} חזר כב' השופט ש' לוין וקבע כי הכלל צריך להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל ה"ידיעה", אולם הוא הכיר במקרים בהם יהא חריג לכלל ה"המצאה" ויועדף כלל ה"ידיעה".

אנו סבורים, כי במקרה ומוכח לבית-המשפט כי בעל דין ידע על החלטתו של בית-המשפט, לא יוכל הוא להסתתר מאחורי טענת היעדר המצאה ועל-אחת-כמה-וכמה מוצדקת גישה זו כאשר דנים אנו בהליכים מינהליים, שבהם ישנה חשיבות להקפיד על תקופות קצרות, למנוע שיהוי ולהימנע ממהלכים שעלולים לעכב פעילותם של גופים ציבוריים.

ב- בר"ם 1299/02 {תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, תק-על 2002(2), 1729 (2002)} קבעה כב' השופטת ד' בייניש כי "המבקשת אינה מכחישה כי קיבלה הודעה מהמשיבה 2 על מתן פסק-הדין ובה נאמר כי בית-המשפט דחה את העתירה. המבקשת התעלמה לחלוטין מהנאמר בהודעה, ולא עשתה דבר על-מנת לקבל עותק מפסק-הדין; בעקבות הידיעה אף ביקשה להצטרף כעותרת נוספת לעתירה אחרת שעניינה אף הוא המכרז נשוא הליך זה. המבקשת אינה יכולה להיבנות ממחדלה זה, ובכך להביא לדחיית תחילת מניין הימים להגשת הבקשה לביטול פסק-הדין. מחדלי המבקשת והאופן בו ניהלה את ענייניה בכל הקשור לעתירה, אינם יכולים להיטיב את מצב המבקשת לעומת מצבה אילו פעלה כראוי. על המבקש סעד מבית-המשפט לעשות כל שביכולתו על-מנת לקיים את ההליכים בצורה יעילה. בעניין שלפנינו מתקבל הרושם כי המבקשת התעוררה לפעולה רק כאשר חרב ההוצאה לפועל לעניין תשלום ההוצאות בבקשה לסעד ביניים הונחה על צווארה. בנסיבות אלה לא הראתה טעם מוצדק להתערב בהחלטתו של בית-המשפט קמא. אשר-על-כן, הבקשה נדחית".